בריטיש אירוספייס הרייר ימי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בריטיש אירוספייס הרייר ימי
הרייר ימי
הרייר ימי בעת טיסה
מאפיינים כלליים
סוג מטוס קרב, תקיפה וסיור בעל יכולת המראה ונחיתה אנכית/קצרה
ארץ ייצור Flag of the United Kingdom.svg  בריטניה
יצרן בריטיש אירוספייס
טיסת בכורה 20 באוגוסט 1978‏ (דור ראשון)
2 באפריל 1993‏ (דור שני)
תקופת שירות 19792006 (הצי המלכותי הבריטי)
צוות 1
משתמש ראשי חיל האוויר המלכותי
הצי ההודי
ממדים
אורך 14.2 מטר
גובה 3.71 מטר
מוטת כנפיים 7.60
שטח כנפיים 18.68 מ²
משקל ריק 6,374 ק"ג
משקל המראה מרבי 11,900 ק"ג
ביצועים
מהירות מרבית 1,182 קמ"ש בגובה פני הים
טווח טיסה מרבי 1,000 ק"מ
סייג רום 16,000 מטרים
דחף 21,500 ליברות (95.6 קילו-ניוטון)
חימוש
תותחים 2 תותחים 30 מ"מ
טילים 2 טילים AIM-9 סיידוויינדר או AIM-120 אמראם
פצצות פצצות ברזל, פצצות מצרר, ופצצות מונחות לייזר
רקטות 4 פודים רקטות מטרה, בכל אחד 18 רקטות 68 מ"מ
הנעה
מנוע טורבו-מניפה רולס-רויס פגסוס 103

בריטיש אירוספייס הרייר ימי (אנגלית: British Aerospace Sea Harrier) הוא מטוס קרב, מטוס תקיפה וסיור, בעל יכולות המראה ונחיתה אנכית וקצרה, שנועד להפעלה מסיפון נושאות מטוסים. המטוס הוא פיתוח של מטוס דומה, הוקר סידלי הרייר. ההרייר הימי נכנס לשירות בצי המלכותי הבריטי באפריל 1980. הדגם הראשון קיבל את הסימול FRS1, ובאופן לא פורמלי זכה לכינוי "Shar" (קיצור של Sea Harrier). ההרייר הימי היה יוצא דופן בין מטוסי הקרב של תקופתו, שרובם היו על קוליים ובעלי ממדים גדולים בהרבה. ההרייר הימי, שממדיו קטנים יחסית ומהירותו תת קולית, נועד בעיקר להגנה אווירית של אוניות הצי.

ההרייר הימי השתתף במלחמת פוקלנד, במלחמת המפרץ ובמלחמת המפרץ השנייה, במלחמת קרואטיה ובמלחמת בוסניה. בכל המלחמות הללו הופעל המטוס בעיקר מעל סיפון נושאות מטוסים שהיו סמוך לאזור העימות. מכל המלחמות האמורות, שירותו של המטוס במלחמת פוקלנד הוא הידוע ביותר, מכיוון שהיה זה המטוס היחיד בעל כנף קבועה שעמד לרשות הכוחות הבריטיים. מטוסי ההרייר הימי הפילו יותר מ-20 מטוסים ארגנטינאיים; רק מטוס אחד הופל, מאש נ"מ. מטוסי ההרייר נטלו חלק גם בתקיפת מטרות קרקע, יחד עם מטוסי ההרייר GR.1 של חיל האוויר המלכותי.

נעשו ניסיונות למכור את המטוס גם למדינות אחרות, ובהן אוסטרליה וארגנטינה, אך רק הודו רכשה אותו. ב1993 יוצרה גרסה משודרגת של המטוס עבור הצי המלכותי הבריטי. גרסה זו ידועה כהרייר ימי FA2. למטוס זה הייתה יכולת לוחמה אווירית משופרת, וכן יכולת לשאת חימוש מתקדם יותר. גם מנוע המטוס היה מנוע מתקדם יותר. ייצור הגרסה המשופרת נמשך עד 1988, והמטוס הוצא משירות בצי המלכותי ב2006, והוחלף על ידי גרסה אחרת של המטוס, הרייר GR9. החלפה זו היא זמנית בלבד, ובסופו של דבר אמור הצי המלכותי הבריטי לקלוט מטוסי לוקהיד מרטין F-35 לייטנינג II כמחליפיהם של מטוסי ההרייר הימי. הצי ההודי מפעיל עדיין את מטוסי ההרייר הימי, אך אמור לקלוט מטוסי מיג-29 K במקומם. בבריטניה נעשה עדיין שימוש במטוסי הרייר ימי, לצורך תרגול צוותי הסיפון של נושאות מטוסים.

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה החל תהליך ההתפרקות של האימפריה הבריטית. אובדן כוחה של בריטניה, והיווצרות חבר העמים הבריטי, הביאו לכך שבריטניה כבר לא הייתה זקוקה לצי גדול, כמו זה שהיה לפני המלחמה. גם מבחינה כלכלית לא הייתה בריטניה יכולה לעמוד בהוצאות העצומות של אחזקת צי גדול. אוניית המערכה האחרונה של הצי הבריטי, אה"מ ואנגארד, יצאה משירות ב1960, לאחר שירות פעיל בן פחות מחמש עשרה שנים. ב1966 בוטלה התוכנית לבנות סדרה של נושאות מטוסים גדולות (סדרה שנקראה CVA-1), ונושאות המטוסים הקיימות החלו לצאת משירות בזו אחר זו. הסתבר שהצי אינו יכול להפעיל מטוסים בעלי כנף קבועה, והחלה להיווצר דרישה למטוסי קרב בעלי יכולת המראה ונחיתה אנכית או קצרה, כדי שיחליפו את מטוסי דה הבילנד ויקסן. במקביל, החלה חברת הוקר סידלי בתכנון כלי טיס בעלי יכולת המראה ונחיתה קצרה או אנכית. ב1960 פותח מטוס נסיוני, P.1127, שהיה בעל יכולות כאלה. ב1963 נערכו נסיונות ראשונים בהפעלת מטוס זה מעל גבי סיפון נושאת המטוסים אה"מ ארק רויאל.

בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 החל הצי לגבש תפיסה חדשה, שנקראה "סיירות סיפון מלא" (through deck cruisers). הסיירות שהיו קיימות עד אז היו בעלות סיפון טיסה בחלקן האחורי בלבד, ואילו התפיסה החדשה הציעה אונייה שיהיה לה סיפון טיסה המתמשך לכל אורכה. למעשה היה מדובר על נושאת מטוסים לכל דבר, אך מסיבות פוליטיות הן הוגדרו סיירות; לו היו האוניות מוגדרות כנושאות מטוסים היה הצי נתקל בהתנגדות חריפה לתכנון ולמימון פרויקט כזה. האוניות המתוכננות היו קטנות בהרבה מסדרת CVA-1 שבוטלה. הן הוזמנו ב1973, ונקראו סדרת "אינווינסיבל"; כיום מקובל להגדירן כנושאות מטוסים. מיד עם בנייתן הוסיפו להן הבונים "מקפצת סקי", בקצה סיפון הטיסה, כדי לאפשר להן תפעול מטוסים בעלי יכולת המראה ונחיתה אנכית או קצרה.

ב1969 נכנס ההרייר GR.1 לשירות בחיל האוויר המלכותי, וחברת הוקר סידלי החלה לפתח גרסה ימית של המטוס, שנועדה לשירות על האוניות החדשות ההולכות ונבנות; גרסה זו הייתה ההרייר הימי. ב1975 הזמין הצי המלכותי 24 מטוסי הרייר FRS.1 (ראשי תיבות של ייעודי המטוס: Fighter, Reconnaissance, Strike - קרב, סיור, תקיפה). עוד לפני המראת האבטיפוס הראשון, ב-20 באוגוסט 1978, הגדיל הצי את ההזמנה ל34 מטוסים. המטוס הראשון נכנס לשירות ב1978, וב1981 הוכרזה נושאת המטוסים הראשונה בסדרה, אה"מ אינווינסיבל, כמבצעית, כשעליה מוצבים מטוסי הרייר ימי. מטוסים נוספים הוצבו על נושאת המטוסים הוותיקה אה"מ הרמס (R12), עד לכניסתן לשירות של ספינת חדשות מסדרת אינבינסבל. במהלך תקופה זו הפכה הוקר סידלי חלק מתאגיד בריטיש אירוספייס.

מטוסי הרייר ימי מילאו תפקיד מרכזי וקריטי במלחמת פוקלנד, ובעקבות המלחמה נלמדו כמה לקחים חשובים. לקחים אלה הובילו לשדרוג המטוסים לגרסה מתקדמת יותר של המטוס, שנקראה FRS.2 (או FA2). האבטיפוס הראשון של גרסה זו המריא בספטמבר 1988, ובדצמבר אותה שנה הזמין הצי שדרוג של 29 מטוסים לגרסה זו. ב1990 הזמין הצי 18 מטוסים חדשים מגרסה FA2, בעלות של 12 מיליון ליש"ט למטוס, וארבעה מטוסים נוספים שודרגו ב1994. המטוס הראשון ממטוסים אלה נמסר ב-2 באפריל 1993.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחירי הפליטה המתכווננים של ההרייר

ההרייר הימי הוא מטוס קרב, תקיפה וסיור תת-קולי. למטוס מנוע רולס רויס פגסוס אחד, שהוא מנוע טורבו-מניפה בעל שני כונסי אוויר וארבעה נחירי פליטה מתכווננים. להרייר הימי שני כני נסע המותקנים בגופו, ושניים נוספים בקצה הכנפיים. המטוס יכול לשאת חימוש, מכלי דלק ופודים שונים בשבע נקודות תליה: שלוש על גוף המטוס ושתיים על כל כנף. "מקפצת הסקי" איפשרה למטוס להמריא מסיפון טיסה קצר עם מטען כבד, שלא היה מאפשר המראה קצרה במסלול רגיל (אם המטוס יכול להמריא לאחר ריצה ארוכה על מסלול רגיל, כמו כל מטוס אחר).

ההרייר הימי מבוסס על גרסת ההרייר לחיל האוויר, הרייר GR.3. נעשו כמה התאמות לשירותו הימי: תא הטייס הוגבה והחופה עוצבה כחופת "בועה", המאפשרת ראות טובה יותר של הטייס. חרטום המטוס הוארך, כדי שיוכל להכיל מכ"ם מדגם פראנטי "בלו פוקס" (Ferranti Blue Fox). בהרייר הימי הוחלפו חלקים שונים בחלקים שיוצרו ממסג עמיד לשיתוך, וחלקים אחרים צופו בחומרים שיסייעו במניעתו. זאת, כדי להגן על המטוס בפעילותו בסביבה ימית. לאחר מלחמת פוקלנד הותאם המטוס לנשיאת טילים נגד ספינות מדגם "סי איגל".

המכ"ם שהותקן במטוסי הדור הראשון ספג ביקורת על שהיה בעל ביצועים נמוכים יחסית למכ"מים דומים אחרים שהיו בשירות באותה עת. בדור השני של ההרייר הימי, FA2, הותקן מכ"ם מתקדם יותר מדגם "בלו ויקסן" (Blue Vixen). מכ"ם זה הוא מכ"ם דופלר, שתואר כאחד המתקדמים מסוגו בעולם. מכ"ם זה היה הבסיס לפיתוח המכ"ם של מטוס הקרב יורופייטר טייפון. שיפור נוסף בהרייר הימי מן הדור השני היה יכולתו לשאת טילים מסוג AIM-120 אמראם. זה היה המטוס הבריטי הראשון בעל יכולת זו. במטוסי הדור השני הותקן מנוע פגסוס סימן 106, המהווה שיפור לעומת הדגמים הקודמים שלו. נוספו גם אמצעים ללוחמה אלקטרונית, וכן שיפורים נוספים שכללו יכולת נשיאת חימוש אוויר-אוויר מוגדלת, מכ"ם בעל יכולת צפייה מטה (look down radar), טווח מוגדל, ותצוגות משופרות בתא הטייס.

תא הטייס של ההרייר כולל מוט היגוי (סטיק) במרכז התא, כמקובל במטוסי קרב רבים, ומצערת בצידו השמאלי. בנוסף לכך, קיימת בתא הטייס ידית ייחודית, השולטת על כיוונם של ארבעת נחירי הפליטה. לטיסה ישרה דוחף הטייס את הידית קדימה, ואז מכוונים הנחירים לאחור. להמראה או נחיתה אנכית מושך הטייס את הידית לאחור, ואז מכוונים הנחירים כלפי מטה. הטייס יכול לשלוט על זווית זו, כדי להשיג המראה קצרה. יכולתו הייחודית של ההרייר הימי הודגמה ב-6 ביוני 1983, כאשר טייס בריטי שאיבד את הקשר עם אונייתו, נושאת המטוסים אה"מ אילוסטריוס, הצליח לנחות על סיפון הקדמה (foredeck) של אוניית משא ספרדית.

ב2005 הותקנה בהרייר הימי מערכת המאפשרת הנחתה אנכית של המטוס באופן עצמאי, לא התערבות הטייס. המערכת תוכננה כך שתתחשב בתנודות האונייה, ויעילותה הודגמה בהצלחה במאי 2005.

היסטוריה מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי המלכותי הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסה לשירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אה"מ "אינווינסיבל" ב-1990. ניתן לראות את הגבהת הסיפון בחלק הקדמי, "מקפצת סקי"

שלושת המטוסים הראשונים היו מטוסי קדם-ייצור, ונועדו לניסויים לצורך רישוי ואישור המטוס. מטוס הייצור הראשון הועבר לצי הבריטי ב1979. המטוסים הראשונים קובצו לטייסת ניסויי טיסה, שהפכה בצרץ 1980 לטייסת 899 של זרוע האוויר של הצי. טייסת זו הייתה יחידת המטה היבשתית להפעלת ההרייר הימי. הטייסת המבצעית הראשונה הייתה טייסת 800, שהוקמה גם היא במרץ 1980. הטייסת הופעלה בתחילה מנושאת המטוסים אה"מ "אינווינסיבל", ומאוחר יותר הוערה לאה"מ "הרמס". בינואר 1981 הוקמה טייסת 801, שנועדה לפעול מאה"מ "אינווינסיבל" במקום טייסת 800.

מלחמת פוקלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי הרייר ימי בבסיס יאווילטון (Yeovilton), לקראת העברה לנושאות מטוסים לפני מלחמת פוקלנד. הצבע המבריק הוחלף במהלך ההפלגה לאיים

מטוסי הרייר ימי נטלו חלק במלחמת פוקלנד ב1982. הם הופעלו מסיפוניהן של שתי נושאות המטוסים הבריטיות, אה"מ "הרמס" ואה"מ "אינווינסיבל", ומטרתם העיקרית הייתה הגנה אווירית. מטוסי הרייר GR.3 של חיל האוויר המלכותי (שגם הם פעלו מנושאות המטוסים הללו) נשאו בעיקר נטל התקיפות הקרקעיות, אם כי גם מטוסי הרייר ימי הששתפו בתקיפות אלה. בסך הכל השתתפו במלחמה 28 מטוסי הרייר ימי ו14 מטוסי הרייר GR.3. הטייסים הבריטים הצליחו להפיל 23 מטוסים ארגנטינאיים בקרבות אוויר - כשליש מכלי הטיס הארגנטינאיים שהופלו במלחמה (השאר הופלו באש נ"מ בריטית או שאבדו בתאונות). אף מטוס בריטי לא אבד בקרב אויר, אך ארבעה מטוסי הרייר ימי אבדו בתאונות ושניים הופלו באש נ"מ.

לעליונות הבריטית בלוחמה האווירית היו כמה סיבות. הטייסים הבריטיים היו מאומנים יותר, ולמטוסי ההרייר היה יתרון ביכולת התמרון שלהם. המטוסים הארגנטינאיים נאלצו לפעול משדות תעופה בארגנטינה עצמה, שכן מסלול הנחיתה בעיירה סטנלי, בירת איי פוקלנד, היה קצר מדי ולא נבנה עבור מטוסי קרב. כדי להגיע לזירת הלחימה היה על הטייסים הארגנטינאיים לטוס 450 ק"מ לכל כיוון, והדלק במיכליהם הספיק לדקות ספורות בלבד מעל זירת הלחימה. בנוסף, הטייסים הבריטיים השתמשו בטילי AIM-9 סיידוויינדר, שהקנו להם עליונות על החימוש הארגנטינאי.

יתרון נוסף של הבריטים היה הכוונה של המטוסים על ידי האוניות הבריטיות שעגנו במפרץ סן קרלוס, במערב האי המזרחי. האוניות הבריטיות איתרו את המטוסים הארגנטינאיים עם התקרבותם באמצעות המכ"ם, והכווינו את מטוסי ההרייר לקראתם. יכולת זו הייתה מוגבלת בשל החזרי המכ"ם מהגבעות סביב המפרץ, ואולם כיום ידוע שהבריטים קיבלו מידע על המראת המטוסים הארגנטינאיים מצ'ילה, מצוללות שהיו סמוך לחוף, ומיחידות מיוחדות שחדרו לארגנטינה וביצעו תצפיות על הבסיסים הארגנטינאיים.

מאידך, היו שמתחו ביקורת על ההבדל ברמת האימונים ובשיטות הלוחמה בין טייסות 800 ו-801, ותלו בהבדל זה את הסיבה לחלק מן האבדות הבריטיות באוניות במהלך המלחמה. ביקורת נוספת הייתה על הפעלתן של נושאות המטוסים הבריטיות. אוניות אלה הופעלו ממזרח לאיים, מחוץ לטווח טילי האקסוסט הארגנטינאיים. טילים אלה הטביעו מספר אוניות בריטיות, והפיקוד הבריטי חשש שפגיעה בנושאת מטוסים עלולה לפגוע באורח אנוש במאמץ המלחמה הבריטי, גם ובעיקר מן הבחינה המורל. ואולם, מכיוון שנושאות המטוסים פעלו במרחק רב יחסית מן האיים, היו מטוסי ההרייר הימי צריכים לטוס זמן רב יותר כדי להגיע לאזור הקרבות, ולפיכך היו יכולים לשהות במקום פחות זמן ופעילותם הייתה יעילה פחות.

מבצעים בשנות ה-90 של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי הרייר ימי frs.1 בסכמת הסוואה אפורה

מטוסי הרייר הימי השתתפו שוב בפעילות מבצעית במהלך מלחמת בוסניה, בין השנים 1992 - 1995. המטוסים תקפו כוחות סרביים וסייעו ליחידות הכוח הרב לאומי שפעלו נגד יחידות צבא רפובליקה סרפסקה. ב-16 באפריל 1994 הופל מטוס הרייר ימי של טייסת 801 באש נ"מ, במהלך תקיפת טנקים סרביים. הטייס נטש את מטוסו, צנח ונאסף על ידי מוסלמים בוסניים ידידותיים.

ב1999 השתתף המטוס במבצע כוח מאוחד, חלק ממלחמת קוסובו. במבצע זה תקפו כוחות נאט"ו את צבא הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, כדי להביא לסיום המלחמה. מטוסי הרייר ימי מנושאת המטוסים "אינווינסיבל" מנעו ממטוסי מיג יוגוסלביים להמריא, כדי לשמור על עליונות אווירית. בשנת 2000 השתתפו מטוסי הרייר מנושאת המטוסים "אילוסטריוס" בפעילות מבצעית בסיירה לאונה, כחלק מכוח המשימה הבריטי שניסה לשים קץ למלחמת האזרחים במדינה.

הוצאה משירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי הגרסאות המתקדמות של ההרייר, GR.7 וההרייר הימי FA2, סבלו מביצועי מנוע נמוכים בטמפרטורות הגבוהות של המזרח התיכון. בשל כך, משקל המטען הייעודי אותו היו יכולים לשאת בעת נחיתה אנכית היה קטן יותר. התקנת מנוע משופר הייתה מסובכת, וההערכה הייתה שתהליך כזה יהיה איטי ויקר. שחיקתם של מטוסי ההרייר הימי הייתה גובהה יותר, בשל הסביבה הימית שבה פעלו, שגרמה לשיתוך מהיר יותר של חלקי המטוס בשל המגע עם מי ים.

ב2002 הכריז משרד ההגנה של בריטניה על התוכניות להוציא את מטוסי ההרייר משירות ב-2006. בריטניה נערכה לקלוט מטוסי F-35 לייטנינג II‏B ב-2012 ומשרד ההגנה סבר שההשקעה הנדרשת כדי לשמור את מטוסי ההרייר בשירות פעיל למשך שש השנים הנותרות היא רבה מדי. בפועל הסתבר לבריטים ב2010 שהמטוסים החדשים ייכנסו לשירות לכל המוקדם ב2016, ושמחירם הוכפל. קצינים בכירים מתחו ביקורת על החלטה זו.

לאחר הוצאת ההרייר הימי משירות, הועברו לשירות הצבאי מספר מטוסי הרייר GR.7 ו-GR.9, אך גם אלה הוצאו משירות בתוך כמה שנים, עקב קיצוצים תקציביים. מספר מצומצם של מטוסי הרייר נותר בשירות לצורך אימון מפעילי סיפון נושאת מטוסים.

הצי ההודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאת המטוסים ויקראנט של הצי ההודי, כשעל סיפונה מטוסי הרייר ימי וכלי טיס נוספים

במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 שקלה הודו מספר תוכניות לרכישת מטוסים בעלי יכולת המראה ונחיתה אנכית או קצרה, בין השאר של המטוס יאקובלב יאק 36, שהיה בעל תכונות אלה. ב1977 הודיעה ממשלת הודו על כוונתה לרכוש את ההרייר הימי. ב1979 הוזמנו 6 מטוסים מחברת בריטיש ארוספייס. הראשונים הגיעו להודו ב-16 בדצמבר 1983. בנובמבר 1985 נחתמה עסקה שנייה, לרכישת עשרה מטוסים נוספים. בסופו של דבר נרכשו 30 מטוסי הרייר, 25 מטוסי קרב ועוד 5 מטוסים דו מושביים לאימון טייסים. עד 1990 התאמנו הטייסים ההודיים בעיקר בבריטניה, בשל זמינותם הנמוכה של מטוסי האימון.

עם כניסתם לשירות בצי ההודי החליפו מטוסי ההרייר הימי את מטוסי הקרב הקודמים של הצי, מטוסי הוקר סידלי הוק ימי. נושאת המטוסים הוותיקה ויקרנט עברה מודרניזציה נרחבת בין השנים 1987 ל-1989, שכללו הגבהה של קצה הסיפון ליצירת "מקפצת סקי". ב1989 רכשו ההודים את נושאת המטוסים הבריטית אה"מ הרמס (R12), שהפעילה מטוסי הרייר ימי במלחמת פוקלנד, והכניסו אותה לשירות כויראט. הכנסתם של מטוסי ההרייר הימי לשירות בצי ההודי איפשרה הכנסת אמצעי לחימה חדשים, ובהם טילים נגד ספינות "סי איגל" מתוצרת בריטניה, וטילי אוויר אוויר "מטרה מג'יק" מתוצרת צרפת. חימוש נוסף שנשאו המטוסים היו רקטות לתקיפת מטרות קרקע בקוטר 68 מ"מ, פצצות לפיצוח מסלולים, פצצות מצרר, ותותחים 30 מ"מ בפודים.

מטוסי ההרייר הימי בצי ההודי היו מעורבים בתאונות רבות. על פי ההערכה כחצי מהמטוסים אבדו ב-17 תאונות שהתרחשו בצי, רובן במהלך טיסות שגרתיות, ורק 11 מטוסים נותרו בשירות. לאחר התרסקות באוגוסט 2009 קורקעו זמנית כל המטוסים לצורך בדיקות. שבעה טייסים נהרגו בתאונות אלה. ב2006 הביע הצי ההודי עניין ברכישת שמונה מטוסי סי הרייר שהוצאו באותה עת מן השירות בבריטניה, כדי להשלים את האבדות. העסקה לא הייתה אמורה לכלול את המכ"ם המתקדם של המטוסים ואת יכולתם לשאת טילי AIM-120 אמראם, וחלק מן התוכנות של המטוס, מתוצרת ארצות הברית, היו אמורות להיות מוסרות ממנו. ואולם, באוקטובר 2006 דווח כי העסקה לא תתממש בשל עלות שנדרשה לשיפוץ המטוסים. במקום זאת שדרגו ההודים 15 מטוסי הרייר ימי שלהם, בשיתוף פעולה עם ישראל. במטוסים הותקן מכ"ם EL/M-2032 מתוצרת אלתא מערכות, והם הותאמו לנשיאת טילי אוויר-אוויר מדגם דרבי מתוצרת רפאל. שדרוג המטוסים איפשר את הארכת שירותם לפחות עד 2014. הודו החלה להכניס לשירות מטוסי מיג 29K מתוצרת רוסיה, שיחליפו את מטוסי ההרייר הימי.

גרסאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרייר ימי FRS.1
57 מטוסים יוצרו מ1978 עד 1988. רוב המטוסים שנותרו שודרגו לגרסה FA2 מ1988 והלאה.
  • הרייר ימי FRS.51
דגם שיוצר עבור הצי ההודי. הותאם לנשיאת טילי אוויר אוויר "מטרה 550 מג'יק" מתוצרת צרפת.
  • הרייר ימי FA2
שדרוג של גרסה FRS.1, עם מכ"ם מתדם מדגם "בלו ויקסן" ויכולת נשיאת טילי AIM-120 אמראם.

מפעילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Flag of the United Kingdom.svg בריטניה

Flag of India.svg הודו

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bull, Stephen (2004). Encyclopedia of military technology and innovation. Greenwood Publishing.
  • Eden, Paul (ed.). The Encyclopedia of Modern Military Aircraft. London, UK: Amber Books, 2004.
  • Grove, Eric J (1987). Vanguard to Trident; British Naval Policy since World War II. The Bodley Head.
  • Gunston, Bill and Mike Spick (1983). Modern Air Combat: The Aircraft, Tactics and Weapons Employed in Aerial Warfare Today. New York: Crescent Books.
  • Hiranandani, G.M. (2000). Transition to Triumph: History of the Indian Navy, 1965–1975. Lancer Publishers.
  • Hiranandani, G.M. (2012). Transition to Guardianship: Indian Navy 1991–2000. Lancer Publishers.
  • Hunter, Jamie (2005). Sea harrier: the last all-British fighter. Midland.
  • Jenkins, Dennis R (1998). Boeing/BAe Harrier. Minnesota: Specialty Press.
  • Markman, Steve; Bill Holder (2000). "MAC-DAC/BAe AV-8 Harrier Vectored Thrust VTOL". Straight Up: A History of Vertical Flight. Schiffer Publishing.
  • Moore, Captain John E. (1981). Warships of the Royal Navy. Jane's Publishing.
  • Nordeen, Lon O. (2006). Harrier II: validating V/STOL. Naval Institute Press.
  • Smith, Chris (1994). India's Ad Hoc Arsenal: Direction Or Drift in Defence Policy?. Oxford University Press.
  • Spick, Mike, ed. (2000). The Great Book of Modern Warplanes. MBI Publishing.
  • Ward, Commander 'Sharkey' (2003). Sea Harrier over the Falklands: A Maverick at War. Orion Publishing.
  • Wilson, Stewart. Combat Aircraft since 1945. London: Aerospace Publications, 2000.
  • The Illustrated Encyclopedia of Aircraft (Part Work 1982–1985). Orbis Publishing. 1985.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]