המלחמה הקרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המלחמה הקרה הוא כינוי למאבק המתמשך בין הגוש המזרחי, ובראשו ברית המועצות, לגוש המערבי, ובראשו ארצות הברית, אשר עיקר התפתחתו החל בתום מלחמת העולם השנייה וכלה בהתפרקות ברית המועצות. לא היה מדובר במלחמה "רגילה", וזו ניטשה פעמים רבות ללא קרבות פתוחים בין הגושים. לפיכך, נטבע הכינוי "מלחמה קרה" על ידי הפוליטיקאי האמריקאי ברנרד ברוך.

ברם, המאבק היה בין מעצמות על אשר דגלו בגישות שונות בכל הקשור לכלכלה, פוליטיקה וכדומה - המדינות הקומוניסטיות שבגוש המזרחי לעומת המדינות הקפיטליסטיות, במידה כזו או אחרת, בגוש המערבי.

לצד שתי מעצמות העל נתקבצו מדינות שונות אשר תמכו בהן - לצד ארצות הברית נצבו מספר מדינות ממערב אירופה, ובהן בריטניה, צרפת ואחרות - אשר הקימו את ברית נאט"ו. למולן נצבו לצד ברית המועצות מדינות מזרח אירופה אשר היו בשליטת ברית המועצות, בהן הונגריה, צ'כוסלובקיה, פולין ואחרות - אשר הקימו את ברית ורשה.

העימות בין הגושים לווה בחשדנות הדדית, פעולות ריגול, תחרות על כוח, עוצמה ואיומים צבאיים.

חלוקתה של אירופה בזמן המלחמה הקרה

שורשי המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשי המלחמה הקרה נעוצים עוד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם (1919-1939). עליית הבולשביקים לשלטון ב-1917 הטילה פחד על המערב הקפיטליסטי, שכן האידאולוגיה של הקומוניזם איימה לערער את הסדר הפוליטי והחברתי הקיים. מלחמת האזרחים ברוסיה בשנים 1917-1920 העמיקה את הקרע, שכן המערב ניסה להתערב לטובת הצבא הלבן (הכוחות האנטי-קומוניסטיים), והצבא האדום (לנין ותומכיו) לא שכחו זאת. בנוסף לכך הוקם ב-1919 הקומינטרן, האינטרנציונל השלישי, שעיקר משימתו הייתה להחיש את המהפכה הקומוניסטית בעולם. הקומינטרן גרם לדאגה רבה במערב בכלל ובארצות הברית בפרט - שם פרצה כבר ב-1919 היסטריה אנטי-קומוניסטית.

האיבה התמתנה בשנות השלושים, וב-1932 נכנסה ברית המועצות לחבר הלאומים, הודות ליוזמתו של שר החוץ הסובייטי ליטבינוב. כמה שנים לאחר מכן נתגלע פער גדול בין המערב לבין ברית המועצות בעקבות מדיניות הפיוס שנקטו במערב כלפי היטלר שסטלין עקב בדאגה אחריה, בעיקר לאחר הסכם מינכן ב-1938. ארצות מערב אירופה ובראשן הממלכה המאוחדת לא נקפו אצבע כדי לעצור את היטלר ולמעשה הפקירו את צ'כוסלובקיה ואילו ארצות הברית, שהייתה שקועה בשנות השלושים בשפל כלכלי, גילתה אדישות כלפי המתרחש ובוודאי כלפי ברית המועצות (על אף שהכירה בה ב-1934). התוצאה הייתה שסטלין נדחף בהדרגה לעבר גרמניה, ובאוגוסט 1939, שבוע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שמחלק את פולין ונותן גושפנקה למתקפה גרמנית עליה. בכך היחסים בין המערב לברית המועצות הגיעו לשפל המדרגה.

נביטת הסכסוך בשלהי מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך רוב מלחמת העולם השנייה הייתה הברית בין מדינות המערב וברית המועצות מובטחת בזכות היותה של גרמניה הנאצית אויב משותף, והרצון להיפטר מגרמניה קשר את המדינות. עם זאת לא שרר אמון רב בין בעלות הברית המערביות לבין הרוסים בזמן המלחמה, על אף שארצות הברית עזרה לברית המועצות במשלוח כמויות אדירות של כסף, מזון, נשק ואספקה. פגישות מנהיגי ברית המועצות, הממלכה המאוחדת וארצות הברית במהלך המלחמה לא הועילו רבות לשיפור היחסים.

לקראת סיום המלחמה כאשר נעשה ברור שבעלות הברית עומדות לנצח במלחמה, התעוררה שאלת חלוקת השטחים בין המדינות המנצחות. כבר בקיץ 1944 חילקו ביניהן ברית המועצות והממלכה המאוחדת את אזורי ההשפעה בבלקן. כדי למצוא את הפתרון לבעיית חלוקת השטחים נערכה בפברואר 1945 ועידת יאלטה בהשתתפותם של רוזוולט, צ'רצ'יל וסטלין. הנושא המרכזי היה גבולותיה של פולין - כל הצדדים הגיעו להסכם שגבולותיה הסופיים של פולין והמשטר בה יקבעו סופית בוועידת השלום, אך היה ברור לכל הצדדים שברית המועצות תקבל את רצונה כיוון שהשטחים הנידונים כבר היו בידיה. כמו כן סטלין התנה את הצטרפותה של ברית המועצות למלחמה כנגד יפן בתמורה לשטחים באסיה. במהלך הוועידה הוסכם על ידי הצדדים על הקמת האו"ם וכן הוחלט לחלק את גרמניה לארבעה אזורי כיבוש: צרפתי, בריטי, אמריקני וסובייטי כשברלין, שהייתה בחלק הסובייטי חולקה אף היא. עוד הוסכם לחסל את כוחה הצבאי של גרמניה, לעקור ממנה את הנאציזם ולהביא את מנהיגיה בפני בית דין בינלאומי. נקבע כי הפיצויים שתשלם ייקבעו בוועדה בינלאומית. בסופו של דבר החליטה הוועדה רק בעניינים שהייתה ממילא הסכמה מלאה עליהם, כמו הקמת האו"ם, אך לבעיות גרמניה ופולין לא נמצא פתרון.

בקיץ 1945, לאחר כניעתו של הוורמאכט, שלט הצבא האדום על שטח גדול מהבלקן, פולין, הונגריה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה ומזרח גרמניה. המדינות המערביות חששו מניסיון של ברית המועצות להפוך את המשטר במדינות אלו לקומוניסטי וכדי לפתור חששות אלו התכנסה באוגוסט 1945 ועידת פוטסדאם בהשתתפותם של הארי טרומן, קלמנט אטלי וסטלין. שארל דה גול, שליטה של צרפת, לא הוזמן לוועידה וצרפת לא שותפה בדיונים. בוועידה נתגלעו חילוקי דעות בין שני הגושים הגדולים, ותוצאותיה השפיעו באופן ישיר על המשך העימות בין ארצות הברית לברית המועצות. סטלין ראה בוועידה את ניצחונו האישי, שכן אושרה נוכחותם של הרוסים במזרח אירופה, גרמניה חולקה בין המעצמות, וגבולה של פולין הוסט מערבה. כמו כן דנו בשאלת הפיצויים שעל גרמניה לשלם.

לאחר סיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם השנייה הסתיימה באוגוסט 1945 לאחר כניעת יפן בעקבות הטלת שתי פצצות אטום על הירושימה ונגאסקי, בידי ארצות הברית. עובדה זו הרגיזה את סטלין, מאחר שהיה בה איום עתידי על מאזן הכוחות הבין-גושי לטובת ארצות הברית.

עם תום המלחמה, אירופה הייתה הרוסה, פיזית וכלכלית. אף מדינה בה לא הייתה במעמד של השפעה רצינית בעולם. צרפת הייתה עסוקה בהתאוששות מהכיבוש הנאצי הממושך, והממלכה המאוחדת בשיקום עריה, בייחוד לונדון, מהפצצות חיל האוויר הגרמני. ארצות הברית וברית המועצות נותרו למעשה שתי המעצמות היחידות בעולם.

ארצות הברית, שהלחימה לא התבצעה בשיטחה, איבדה מספר מועט יחסית של לוחמים ויצאה ממלחמת העולם השנייה כמעט ללא נזקים, כאשר תפוקת היצור שלה גדולה מתצרוכתה, וביטחונה מובטח הודות למונופול על הפצצה הגרעינית. גם ברית המועצות, אף על פי שספגה אבידות רבות של חיילים ואזרחים, וכלכלתה נפגעה קשות, יצאה מהמלחמה מחוזקת מאוד ובעלת צבא שלם וגדול שלא פורק לאחר המלחמה. היא הגדילה את שיטחה על ידי סיפוח הרפובליקות הבלטיות, חלק משטחה של פינלנד, חלק גדול משטחה של פולין, גרמניה ועוד.

שתי מעצמות העל הבינו שבזמן זה, אחרי המלחמה, המדינות הפגועות באירופה נתונות לתהפוכות רבות, ואפשר בנקל להטות את רצונותיהן לכיוון הפוליטי הרצוי. בין שתי המעצמות החלה תחרות על העליונות והשליטה בעולם.

הארי טרומן, שהיה סגנו של רוזוולט ונתמנה לנשיא לאחר מותו ב-12 באפריל 1945, לא הסתפק בשיתוף פעולה עם הממלכה המאוחדת. הוא ראה את האיום הסובייטי ואת הצורך לבלום אותו. ארצות הברית דגלה בחופש ודמוקרטיה למדינות אירופה, ועקבה בדאגה אחר מדינות מזרח אירופה ההופכות להיות קומוניסטיות. טרומן רצה ליצור גוש מדינות פרו-אמריקאי, שיסייע בבלימת הקומוניזם.

ברית המועצות הקומוניסטית, שמאז המהפכה הבולשביקית שאפה להשליט שלטון קומוניסטי בכל רחבי העולם, זיהתה הזדמנות לממש את רצונה. היא ראתה בדאגה את ההשפעה הקפיטליסטית האמריקאית, והתנגדה לה, משום שהשקפתה הפוכה: שוויון כלכלי, הלאמת הייצור לטובת המדינה, וכל שאר הגורמים המונחים על פי האידאולוגיה המרקסיסטית-סטליניסטית, שיגרמו למהפכה עולמית. סטלין שאף להעצים את יוקרת המפלגה הקומוניסטית ורצה בהשלטת המפלגה גם בשאר המדינות הפרו-סובייטיות.

ב-1945 השתתפו 50 מדינות בועידת סן פרנסיסקו, שבה הוחלט רשמית על הקמת "ארגון האומות המאוחדות" (האו"ם). מקום מושבו של האו"ם נקבע בניו יורק, והוא שימש במשך שנים רבות זירת מאבק בין שני הגושים. ארצות הברית וברית המועצות ניצלו תכופות את זכות הווטו שלהן כדי לבטל החלטות הנוגדות את האינטרסים שלהן. בהצבעות באו"ם גייסו שני הגושים את שאר מדינות העולם לצדם.

הרחבת הקרע בין הגושים על רקע כלכלי ופוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות אירופה, שנזקקו לסיוע כספי נרחב לשיקומן, היוו קרקע נוחה להרחבת השפעתן של שתי המעצמות הגדולות, וכל אחת יצאה עם תוכנית כלכלית שתאפשר לה להגביר את אחיזתה באירופה, שחולקה למזרח בחסות ברית המועצות ולמערב בחסות ארצות הברית.

רבים בארצות-הברית קראו לחזור למדיניות הבדלנית שבה דגלה עד המלחמה, דבר שהוביל את וינסטון צ'רצ'יל, שכבר הודח מתפקיד ראש ממשלת בריטניה, לבקר בארצות הברית ב-1946 ולשאת נאום שבו הדגיש את העוינות הרוסית כלפי המערב. צ'רצ'יל אמר כי קיים מסך של ברזל המפריד בין המזרח למערב, שמאחוריו מתפתחת מעצמה רוסית קומוניסטית המאיימת על מדינות המערב. מסך הברזל חצה את אירופה מפולין בצפון ועד לאיטליה בים התיכון, להוציא את יוגוסלביה, שהייתה אמנם קומוניסטית, אך לא הייתה שייכת לגוש הקומוניסטי. המסר בנאום צ'רצ'יל היה לאחד את השורות במערב ולהביא לשיתוף פעולה בין הממלכה המאוחדת לארצות הברית מול הסכנה הסובייטית. טרומן הושפע מצ'רצ'יל ומג'ורג' מרשל, שר החוץ האמריקאי והקשיח את יחסו לברית המועצות.

ב-1946 החלה מלחמת האזרחים ביוון. טרומן שחשש כי המהפכנים הקומוניסטים בתמיכתה של ברית המועצות ישתלטו על המדינה נאם בפני הקונגרס. בנאומו במרץ 1947, שנחשב לבסיס של "דוקטרינת טרומן", טען כי ארצות הברית חייבת לפעול כדי לבלום את התפשטות הקומוניזם ולכן ביקש מהקונגרס שיעזור ליוון וגם לטורקיה על ידי תמיכה כספית כדי להילחם במהפכנים הקומוניסטים.

דוקטרינת טרומן שהתפתחה לתאוריית הדומינו בשנות החמישים, הייתה נתונה למחלוקת קשה - מצד אחד היו כאלה שדגלו בה ואף הפנו אותה כלפי פנים, כלומר נקיטת יד קשה כלפי אמריקאי שנחשד בקומוניזם, מה שמכונה מקארתיזם ומצד שני היו שראו בה ביטוי למניעים כלכליים-מסחריים של ארצות הברית, למשל נועם חומסקי.

בעקבות נאומו של טרומן התפתחה מגמה בארצות הברית לבלום את הקומוניזם מחוץ לברית המועצות. שר החוץ ג'ורג' מרשל הכין באותה שנה תוכנית כלכלית לשיקום אירופה. לתוכנית זו אמורה הייתה להיות משמעות כלכלית בלבד, אך בפועל יעדה היה לעצור את התפשטות הקומוניזם באירופה. לפי התוכנית הייתה מוכנה ארצות הברית להזרים מיליארדי דולרים לכל מדינה אירופית אשר תרצה לייצב את משטרה - גם אם היא תחת שלטון דיקטטורי, לדוגמה גם ספרד הפשיסטית נכללה בתוכנית זו. מקובל היה להניח שרוב הדמוקרטיות נפלו בגלל חוסר יציבות כלכלית ולכן הסיק מרשל שעל ידי הזרמת כספים רבים לתוך אירופה אפשר יהיה למנוע את התפשטות הקומוניזם. התוכנית החזיקה מעמד ארבע שנים ובעקבותיה התפתח שוק אירופי משותף.

ברית המועצות ראתה בחומרה את דוקטרינת טרומן וטענה שארצות הברית גורמת לתלות בה ולכן היא אימפריאליסטית. זו הייתה טענתה הרשמית של ברית המועצות אך למעשה התנגדה בשל העובדה שהקומוניזם מתפשט ביתר קלות כאשר מעמד הפועלים מדוכא, וזה קורה רק במדינות בהן אין בסיס כלכלי מוצק. בתגובה היא הקימה את הקומינפורם, היורש לקומינטרן הישן, ארגון קומוניסטי בינלאומי, שמטרתו הייתה ליצור שיתוף פעולה בין המפלגות הקומוניסטיות של מדינות אירופה ומיתון השפעת ההתפשטות האמריקנית. מרכזו היה בבלגרד שביוגוסלביה ובוועידתו השתתפו מפלגות קומוניסטיות רבות מאירופה.

מסוף המלחמה ניסתה ברית המועצות להגביר את השפעתה במדינות ששחררה מהכיבוש הגרמני. היא העדיפה לא להפיל את השלטון הדמוקרטי או החצי-דמוקרטי שעלה בארצות מזרח אירופה לאחר המלחמה, אלא לתמוך במפלגות הקומוניסטיות בכל מדינה, שנאבקו להגיע לשלטון כשאר המפלגות הבורגניות. בהדרגה, בין השנים 1945 – 1948, הצליחו המפלגות הקומוניסטיות להתבסס, כשהן נהנות מתמיכת הקרמלין. המפלגות הקומוניסטיות השתתפו בשלטון באופן דמוקרטי, ללא אלימות או שימוש בכוח, ונהנו מתמיכת תושבים רבים. אך ברגע שהגיעו לידי לקיחת חלק בממשלה, החלו הקומוניסטים, בהשראת הקרמלין, לדחוק החוצה את שאר המפלגות, אפילו תוך שימוש בכוח. אופן השתלטות זה, שלא לווה בהתנגדויות או זעזועים משמעותיים, כונה לימים "שיטת הסלאמי".

עד שנת 1949 השתלטה ברית המועצות על שש מדינות מזרח אירופה: פולין, מזרח גרמניה, צ'כוסלובקיה, הונגריה, רומניה ובולגריה. ברית המועצות כפתה את החוקה הסובייטית על שש מדינות אלה, והן נאלצו לקבוע את מדיניותן על פי השיטה הקומוניסטית כך שלא היה שום סיכוי שיוקמו בהן משטרים דמוקרטיים וכלכלתן עוצבה בדגם הכלכלה הסובייטית. בנוסף נאסר עליהן לקשור קשרים כלכליים עם מדינות המערב הקפיטליסטיות והן נאלצו לחתום על הסכמי כלכלה עם ברית המועצות, ולייצא רק אליה. ברית המועצות ניצלה את אוצרות הטבע של המדינות הללו ובאמצעות ההסכמים הללו גם את המסחר והתעשייה. גם בתחומי החינוך והתרבות שלטה ברית המועצות. התעמולה התרבותית של מדינות מזרח אירופה הייתה כולה קומוניסטית-סוציאליסטית, שכן הקרמלין לא הרשה לפתח תרבות מערבית קפיטליסטית "מושחתת". תנועות הנוער עוצבו ברוח הסובייטית ועל העיתונות המזרח-אירופית הוטלה צנזורה חמורה.

המענה לתוכנית מרשל ניתן ב-1949 בייסוד ה"קומיקון" – ארגון כלכלי של מדינות מזרח אירופה, שנועד לדאוג לצורכיהן הכלכליים והמסחריים. יוגוסלביה פרשה מחבר מדינות מזרח אירופה, ומשום כך לא נכללה בקומיקון. אלבניה לעומתה, הצטרפה לקומיקון שנה מאוחר יותר. המדינות החברות בקומיקון היו תלויות יותר ויותר בברית המועצות, שדאגה בראש ובראשונה לאינטרסים הכלכליים של עצמה.

הביטוי החריף ביותר להתנגשות בין שתי המעצמות היה בגרמניה. בסוף מלחמת העולם השנייה, דרך הטיפול בגרמניה הפכה למחלוקת עיקרית בין בעלות הברית לברית המועצות. שני הצבאות הגיעו לברלין הבירה כך שלא הייתה ברירה אלא לחלק את גרמניה ואת ברלין. הן חולקו בוועידת פוטסדם בין ברית המועצות, בריטניה, ארצות הברית וצרפת - שקיבלה שתי מובלעות מהשטח שבבעלות המעצמות המערביות. מתיחות רבה שררה בין המעצמות והיא הגיעה לשיא כאשר ברית המועצות הטילה סגר יבשתי על ברלין המערבית. בתגובה החלה רכבת אווירית מהמערב לברלין הנצורה במשך קרוב לשנה עד שלבסוף התקפלה ברית המועצות ושחררה את הסגר.

חומת ברלין עם "רצועת המוות" (משמאל), שטח סטרילי שהיה סגור לאזרחים

הפתרון שנמצא בשנת 1949 היה חלוקת גרמניה לשתי מדינות - גרמניה המערבית הייתה הראשונה שקמה תחת השם "הרפובליקה הפדרלית הגרמנית" ובירתה בון. היא הוקמה כמדינה דמוקרטית - נשיא שנבחר למשך חמש שנים ושיטה פרלמנטרית רב-מפלגתית בשני בתי-פרלמנט. עם זאת ריבונותה הייתה מוגבלת - לארצות הברית הייתה בה השפעה מכרעת במיוחד בשל נוכחות צבאית נרחבת ברחבי המדינה. בשנות החמישים השתחררה גרמניה המערבית מהשפעה זו והפכה למדינה ככל המדינות. גרמניה המזרחית הוקמה בחסות ברית המועצות ונקראה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, אף על פי שלא הייתה דמוקרטית, ובירתה ברלין. הייתה זו מדינה קומוניסטית ברוח סובייטי - משטר חד-מפלגתי של המפלגה הקומוניסטית המכוונת ממוסקבה. בתחילת המחצית השנייה של המאה, מסך הברזל הדמיוני שחצץ בין המזרח למערב קיבל משנה תוקף בדמות חומת ברלין שנבנתה בין חלקי העיר.

ב-1957, ביוזמת צרפת, חתמו שש מדינות מערב אירופה על הסכם כלכלי, שלפיו הוסרו המכסים ביניהן ויוסד השוק המשותף. הן פעלו תוך שיתוף פעולה בענייני מסחר, תעשייה וחקלאות. בעקבות מדינות אלו הצטרפו במשך השנים מדינות נוספות. "השוק המשותף" ("הקהילה הכלכלית האירופית") היה להצלחה כלכלית של מדינות אירופה, והעניק להן עוצמה כלכלית מחודשת, אף כי גברה התלות בארצות הברית. ברית המועצות ראתה ב"שוק המשותף" גוף כלכלי מאיים ומסוכן למדינות הגוש המזרחי. השוק המשותף, שמטרתו גיבוש כלכלי מהווה את היסוד לאיחוד האירופי שמטרתו גיבוש פוליטי.

פרשת ברלין לא ירדה מעל הפרק, והסיכויים למצוא לה פתרון היו מעטים. ברלין המערבית המשיכה לשגשג, והייתה כ"עצם בגרון" למשטר הסובייטי. הדבר השפיע על מזרח גרמניה, שכלכלתה הייתה ירודה. באוקטובר 1958 איים ניקיטה חרושצ'וב, שליט ברית המועצות, להחריף את בעיית ברלין בשל הפער בין השגשוג הכלכלי במערב העיר למצוקה הקשה במזרח העיר ומשום שאלפי פליטים ערקו ממזרח העיר למערבה. היה חשש שתיווצר שוב בעיה פיננסית, ושהמצור על ברלין יחודש. ב-1959 ביקר סגן נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון בברית המועצות וניהל עם חרושצ'וב ויכוח על יתרונות השיטה הקפיטליסטית על הקומוניסטית, ויכוח זה, שזכה לכינוי ויכוח המטבח, צולם ושודר אחר כך בשתי המדינות. באותה שנה ביקר חרושצ'וב בארצות הברית ונפגש עם הנשיא אייזנהאואר בקמפ דייוויד. שני המנהיגים החליטו לכנס ועידת פסגה באביב הבא, בניסיון למצוא פשרה.

ועידת הפסגה התפוצצה בגלל פרשת מטוס הריגול "U-2". במאי 1960 הפיל טיל סובייטי מטוס ריגול אמריקני שטס מעל ברית המועצות. אייזנהאואר נאלץ להודות בטעותם של האמריקנים, ולקח אחריות אישית לפרשה בהסבירו כי ביטחון ארצות הברית הצדיק את שליחת מטוס הריגול. כאשר נערכה ועידת הפסגה בפריז, קרא חרושצ'וב לאייזנהאואר לבטל את טיסות מטוס הריגול "U-2" שנמשכו כבר שלוש שנים. אייזנהאואר סירב, וחרושצ'וב עזב בזעם את הוועידה.

הקמת נאט"ו וברית ורשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגמ"ש אמריקאי בברלין

בסוף שנות הארבעים היה כבר ברור שאירופה מחולקת ל"מזרח" הנתמך בידי ברית המועצות ול"מערב" הנתמך בידי ארצות הברית. עם זאת המלחמה התנהלה בעיקר במישור הכלכלי ללא עימותים צבאיים. מכאן ואילך ניסו המעצמות לחזק את השפעתן באירופה ולחדור לאזורים אחרים בעולם. כל מעצמה כרתה ברית צבאית עם מדינות אירופה הקשורות אליה.

כבר בסוף 1947 כרתו צרפת והממלכה המאוחדת ברית שכוונה בעיקר נגד גרמניה, ונקראה הסכם דנקרק. באפריל 1949 מדינות מערב אירופה - צרפת, הממלכה המאוחדת, בלגיה, הולנד, לוקסמבורג, איטליה, פורטוגל, נורבגיה, דנמרק ואיסלנד וצפון אמריקה - קנדה וארצות הברית, הקימו יחדיו את נאט"ו, הברית הצפון אטלנטית שנועדה להגן על אירופה. מאוחר יותר הצטרפו לברית גם מדינות מהמזרח הרחוק שייסדו ברית משנה בשם "סיאטו" להגנה על שטחן. ברית נאט"ו חייבה סיוע צבאי הדדי בשעת מצוקה, אם תותקף אחת מהחברות בה. כריתת ברית זו הגבירה את המתיחות עם ברית המועצות, שראתה בה איום ישיר עליה משום שארצות הברית הייתה הכוח המרכזי בברית, עם נוכחות צבאית באירופה - היא הציבה כוחות צבא והקימה בסיסים באירופה, מפקדי נאט"ו היו אמריקנים ועיקר המימון היה משם.

ברית ורשה הוקמה כתשובה לברית נאט"ו ב-1955. נכללו בה, לצד ברית המועצות הדומיננטית, מדינות מזרח אירופה: פולין, מזרח גרמניה, אלבניה, הונגריה, בולגריה ורומניה. לברית ורשה הייתה עוצמה צבאית אדירה של כ-300 דיוויזיות, עוצמה רבה יותר מזו של ברית נאט"ו. מעבר לכך ששת הצבאות של מדינות מזרח אירופה נשלטו על ידי ברית המועצות - אורגנו על פי הדגם הסובייטי, הפיקוד היה סובייטי, הנשק סופק על ידי ברית המועצות ונערכו תמרונים משותפים עם הצבא האדום – הכול במטרה להגביר את עוצמת ברית המועצות ובעלות בריתה.

בריתות אחרות שנחתמו:

הידרדרות לפעילות צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת קוריאה
"תאוריית הדומינו" של ארצות הברית בקשר למדינות אסיה

בשנות החמישים והשישים פרצו מספר מלחמות מחוץ לאירופה. היו אלה סכסוכים מקומיים שבהם כל מעצמה לקחה צד ובכך הפכה את המאבק לבין-גושי. ב-1950 פלשה צפון קוריאה לשכנתה קוריאה הדרומית. הצבא הצפון קוריאני חצה את קו הרוחב 38 וכבש את עיר הבירה של קוריאה הדרומית, סיאול. המתקפה נעשתה בעידודו של סטלין, שרצה בהתפשטות הקומוניזם ולא האמין כי ארצות הברית תרחיק עד קוריאה ותתערב. סטלין טעה בהערכתו זו. הנשיא טרומן, שחשש מהמשך התפשטות הקומוניזם לעבר יפן, שיגר צבא לקוריאה הדרומית, שהדף את הצפון קוריאנים. כוחות אמריקניים חצו שוב את קו הרוחב 38, כבשו את עיר הבירה של צפון קוריאה פיונגיאנג, והגיעו עד סמוך לגבול הרפובליקה העממית של סין.

הסינים התערבו במלחמה ושיגרו צבא גדול, שהדף את האמריקנים דרומה מעבר לקו הרוחב 38. הסינים כבשו את עיר הבירה סיאול, אולם האמריקנים ריכזו כוחות וכבשו בחזרה את סיאול, עד שהדפו את הסינים לקו הרוחב 38 ושם נעצרו. מלחמת קוריאה חידדה את המשכה של המלחמה הקרה מחוץ לאירופה. המלחמה הגבירה את העוינות והמתח הבין-גושי. זו הייתה אמנם "מלחמה חמה", אך נחשבה למלחמה קרה מאחר שלא התפתחה למלחמה כלל עולמית. המלחמה העמיקה את הקרע בין המעצמות, ועוררה גל של אנטי-קומוניזם בארצות הברית. ג'ון פוסטר דאלס, שר החוץ האמריקני תחת נשיאותו של אייזנהאואר, היה מן האויבים המושבעים של הקומוניזם, ונקט מדיניות עוינת כלפי ברית המועצות יותר מכל אחד מקודמיו. מדיניותו הייתה "הליכה על פי תהום" – כלומר, ארצות הברית החליטה לבלום את הקומוניזם עד כדי הסתכנות במלחמה אך החל מ-1949 הייתה ברית המועצות מצוידת אף היא בנשק אטומי וארצות הברית נמנעה מעימות ישיר עימה.

הונגריה וצ'כוסלובקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – האביב של פראג, הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה

בעוד ארצות הברית מיקדה את מאמציה בחזית המזרח, דאגה ברית המועצות לשכנותיה האירופיות. מדינות מזרח אירופה הוכפפו ברמה זו או אחרת לשלטון הסובייטי. מבחינה פוליטית לא הותר לשום מדינה במזרח אירופה לפתח מדיניות עצמאית, בוודאי לא פרו-מערבית. הונגריה ניסתה ב–1956 להקים ממשל עצמאי לא קומוניסטי, אך הטנקים הרוסים נכנסו לבודפשט והרסו אותה, תוך רצח של אלפי אזרחים הונגרים. ארצות הברית עמדה חסרת אונים, אך השנאה לסובייטים במערב הלכה וגברה. הונגריה למדה את הלקח, ועד אירועי סתיו העמים בשנת 1989 שלט בה משטר קומוניסטי. ההתערבות הסובייטית בהונגריה מעידה על נחישותה של ברית המועצות לשמור את הגוש המזרחי תחת השפעתה. מנהיג ברית המועצות, חרושצ'וב, המשיך בדרכי קודמו סטלין בעימות מול המערב. חרושצ'וב נקט יד קשה עם מדינות הגוש הקומוניסטי, משום שחשש מהיחלשות הקו הקומוניסטי והתפרקות הגוש.

גם צ'כוסלובקיה בראשות דובצ'ק, מזכיר המפלגה הקומוניסטית, ניסתה ב–1968 ללכת בעקבות הונגריה גם אם ביתר זהירות, אך האביב של פראג לא ארך זמן רב, והפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה מנעה הקמת ממשל פרו-מערבי.

המדיניות הקשה מול מדינות הגוש הקומוניסטי קיבלה משנה תוקף עם פרסום דוקטרינת ברז'נייב שקבעה במפורש כי כל איום פנימי או חיצוני על הסוציאליזם מהווה סכנה לביטחון המדינה הסוציאליסטית כולה ולכן המדינות הקומוניסטיות יתערבו וידכאו איומים אלה.

מלחמת וייטנאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת וייטנאם

וייטנאם הייתה עד למלחמת העולם השנייה חלק מקולוניה צרפתית בשם הודו-סין ובשנת 1946 הכירה בה צרפת כריבונות תחת חסותה, אך הווייטמין בראשות הו צ'י מין התמרדו ופתחו במלחמת הודו-סין שהסתיימה ב-1954 ובמהלכה הובס צבא צרפת. בוועידת ז'נבה עם סיום המלחמה הוחלט לחלק באופן זמני את וייטנאם לשתי מדינות. מדינה קומוניסטית בראשות הווייטמין בצפון וייטנאם ומדינה אנטי קומוניסטית בדרום. בעתיד היו אמורות להיערך בחירות להנהגת המדינה המאוחדת, אך אלה לא נערכו, והחלה בווייטנאם מלחמת אזרחים במעורבות ברית המועצות וסין בצד הצפון וארצות הברית בצד הדרום. משנת 1965 נגררה ארצות הברית למלחמה ישירה מול צפון וייטנאם, מלחמה שגבתה קורבנות רבים והסתיימה ב-1975 בתבוסת ארצות הברית ובאיחודה של וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי.

למלחמה היו מתנגדים רבים בתוך ארצות הברית, והיא היוותה טראומה תודעתית שגרמה לכך שבמשך שנים רבות לאחריה נמנעה ארצות הברית מלהתערב במלחמות.

משבר הטילים בקובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משבר הטילים בקובה

הרקע למשבר הטילים בקובה החל עוד בשנת 1959 כשפידל קסטרו הדיח את פולחנסיו בטיסטה מהשלטון, הקים משטר קומוניסטי והחל במגעים עם ברית המועצות. ארצות הברית הגיבה בחריפות וניתקה כל קשר דיפלומטי עם קובה ואף ניסתה להפיל את השלטון ב-1961 (הפלישה למפרץ החזירים) אך נכשלה.

בסוף שנת 1962 החלו הרוסים לבנות אתרי שיגור טילים בקובה. האמריקאים שגילו זאת באוקטובר תבעו את הסרתם המיידית ופתחו במצור ימי על קובה. המשבר הסתיים כאשר נחתם הסכם בין ניקיטה חרושצ'וב, נשיא ברית המועצות וג'ון פ' קנדי, נשיא ארצות הברית לפיו ברית המועצות תסיר את אתרי הטילים מקובה ובתמורה האמריקאים יפנו בסיסי טילים משלהם בטורקיה ויתחייבו לא לפלוש לקובה.

המשבר נחשב לשיאה של המלחמה הקרה שבו כמעט החלה מלחמה גרעינית בין שתי המעצמות, אך בעקבותיו החלה הפשרה ביחסים ביניהן.

מלחמות המזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של המזרח התיכון

הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות שפרצה בעקבותיה הכניסו את המזרח התיכון לתקופה של מאבקים ממושכים. תמיכתה של ארצות הברית בישראל גרמה להקמת משטרים אנטי מערביים במצרים ובסוריה. ארצות הברית בתגובה חיזקה את מעורבותה באזור ואת יחסיה עם ישראל, איראן, ירדן וערב הסעודית כאשר מנגד ברית המועצות הידקה את קשריה עם מצרים, עיראק של סדאם חוסיין ובהמשך גם עם סוריה וסיפקה להן נשק. היחסים בין מצרים וברית המועצות הסתיימו ב-1972 כאשר אנואר סאדאת גירש את היועצים הסובייטיים מארצו ומ-1979 ברית המועצות הפנתה את משאביה כלפי אפגניסטן והזניחה את עיראק וסוריה. ארצות הברית המשיכה להיות מעורבת במזרח התיכון ואף הפכה להיות גורם משמעותי במגעי השלום בין המדינות השונות באזור.

קרן אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – דרג, מלחמת אוגדן

בעקבות נפילת משטרו של היילה סלאסי באתיופיה, ניצלה סומליה את המצב הזה לכיבוש אזור אוגדן בטענה שהוא חלק מסומליה הגדולה. במלחמה זו, ברית המועצות תמכה באופן אקטיבי באתיופיה. העזרה הצבאית הסובייטית לאתיופיה, הייתה השנייה בגודלה אחרי העזרה לסוריה במשך מלחמת יום הכיפורים. כמה מהמדינות הקומוניסטיות האחרות שהציעו לאתיופיה עזרה היו צפון קוריאה ומזרח גרמניה שאימנו חיילים אתיופים ועזרו מבחינה לוגיסטית, קובה ודרום תימן ששלחו כ-20,000 חיילים לאזור. הפיצול הסיני-סובייטי גרם לסין לתמוך בסומליה. רומניה תחת הנהגתו של ניקולאה צ'אושסקו תמכה גם היא בסומליה. המלחמה הסתיימה בניצחון של אתיופיה ובני בריתה כאשר הצבא הסומלי הסיג את כל כוחותיו חזרה לגבול.

מלחמת אפגניסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (ברית המועצות)

המהפכה האיראנית ב-1979 עוררה גל מרידות אסלאמיות באפגניסטן. ברית המועצות שחששה מתהליך זה החלה לייעץ לשלטון האפגני הקומוניסטי ולשלוח לו נשק ובדצמבר 1979 אף פלשה לאפגניסטן במטרה לחזק את השלטון. בעקבות הפלישה החלו האמריקאים לסייע למורדים המוסלמים במלחמתם וכעבור 10 שנים לאחר שספגו אבידות רבות והפסדים כלכליים עצומים נסוגו כל החיילים הרוסים מאפגניסטן. השלטון האפגני נפל ב-1992 וכעבור זמן קצר עלו הטליבאן לשלטון.

הפשרת היחסים בין המעצמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום משבר הטילים בקובה שהיה קרוב מאוד להסתיים במלחמה גרעינית הפשירו היחסים בין שתי המעצמות והמתיחות ביניהן נחלשה. הסיבות לתהליך זה, הנקרא דטאנט נבעו מאי רצונן של המעצמות להיגרר למלחמה גרעינית אבל גם מסיבות כלכליות ופוליטיות.

נשיא ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב הגיע למסקנה שמירוץ החימוש הבלתי פוסק הוא נטל כלכלי בלתי נסבל על מדינתו וכמו כן קיווה שהפשרת היחסים תאפשר סחר בין הגוש המזרחי לגוש המערבי. מבחינה פוליטית הסובייטים חששו מברית אפשרית בין הסינים לאמריקאים והיו כאלה שסברו כי מדיניות פחות תוקפנית שלהם תגרום למערב אירופה להתרחק מהאמריקאים.

גם האמריקאים מצאו עצמם במצב כלכלי רעוע לאחר שמלחמת וייטנאם רוקנה את נכסיהם וכמו כן הנשיא לינדון ג'ונסון קיווה להרחיב את מדיניות הרווחה של ארצות הברית על חשבון הוצאות מלחמה. כמו כן בעקבות שיפור היחסים בין האמריקאים לסינים גרם להם לראות את הקומוניזם באור פחות שלילי.

ההפשרה ביחסים התבטאה בחתימת חוזים והסכמים בין המעצמות בתחום הגבלת הנשק הגרעיני ואיסור ניסויים גרעיניים ועריכת סבבי שיחות בנושא, הרחבת הסחר בין המעצמות ששיאו במשלוחי דגן מהמערב לברית המועצות והתקנת קו טלפון אדום בין שני הנשיאים.

תקופת ההפשרה אמנם שיפרה את היחסים בין שתי המעצמות אך לא מנעה את המשך הלחימה בווייטנאם ואת העוינות במזרח התיכון כשכל מעצמה תומכת במדינות אחרות.

המלחמה הקרה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה הקרה השנייה היא כינוי לתקופת ההסלמה המחודשת במלחמה הקרה שהחלה עם פלישת ברית המועצות לאפגניסטן. הפלישה הביאה להקפאת היחסים בין ברית המועצות לארצות הברית שסייעה למורדים המוסלמים וכמו כן הביאה להחרמת אולימפיאדת מוסקבה על ידי מדינות המערב ב-1980 ובעקבותיה החרמת אולימפיאדת לוס אנג'לס על ידי מדינות המזרח כעבור 4 שנים. רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר הובילו קו מערבי נוקשה כשמולם התייצב ליאוניד ברז'נייב בימיו האחרונים, שבהם היה נחוש יותר מבעבר.

מדינות נאט"ו הסכימו להמשיך את השיחות להגבלת הנשק הגרעיני (סאל"ט) אך אלה נדונו לכישלון ובעקבות זאת פרשו כוחות נאט"ו טילים גרעיניים ברחבי מערב אירופה על אף התנגדות נחרצת של דעת הקהל האירופאית.

תקופה זו הסתיימה ב-1985 עם עלייתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב שלבסוף אף הסיג את צבאו מאפגניסטן. כמו כן הטילים שנאט"ו הציבה באירופה הוסרו לבסוף ב-1988.

סיום המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלאסנוסט ופרסטרויקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – גלאסנוסט, פרסטרויקה

בשנת 1985 עלה לשלטון בברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב. בעקבות מצבה הקשה של הכלכלה הסובייטית, שנבע בעיקר מריבוי תעשיות לא יעילות והעדפה של ייצור כמותי על פני איכותי וכן מניסיון להדביק מבחינה צבאית את ארצות הברית, ערך גורבצ'וב מספר רפורמות כלכליות ומדיניות - גלאסנוסט ופרסטרויקה. הרפורמות לא עזרו להבריא את הכלכלה הסובייטית ומצבה הלך והתדרדר. במקביל נקלע המשטר הסובייטי לקשיים בעקבות גורמים אחרים - הסתבכות המלחמה באפגניסטן, שבה תמכה ארצות הברית במורדים וכן אסון צ'רנוביל, שגרם לקשיים רבים באוקראינה ובסביבתה.

סתיו העמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סתיו העמים

החל משנת 1989 החלו המשטרים הקומוניסטיים בארצות מזרח אירופה להתפורר. מצב זה נוצר בשל הפער הכלכלי הגדול שנוצר בינם לבין שכנותיהם המערביות ובעיקר בשל התרופפות הפיקוח הסובייטי על המשטר. תהליך זה היה מהיר והסתיים בשנת 1990 עם איחוד גרמניה. בכל המדינות פרט לרומניה לא לווה התהליך בשפיכות דמים ואילו ברומניה היה התהליך בצורה של הפיכה כנגד המשטר. יוגוסלביה התפרקה כתוצאה מהתפוררות המשטר, דבר שהביא לפרישת מרבית המדינות בפדרציה ולתחילת מלחמה שנמשכה בהפסקות כעשור.

התפרקות ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התפרקות ברית המועצות

החל משנת 1988 החלה ברית המועצות להתפורר, דבר שהתבטא תחילה במלחמה על נגורנו קרבאך בין ארמניה ואזרבייג'ן. היחלשות ברית המועצות צוינה בין השאר בתמיכתה בארצות הברית במלחמת המפרץ בראשית 1991. באמצע שנת 1991 נערכו בחירת ברוסיה, שבהן זכה בוריס ילצין. בחירות אלו ציינו את תחילת ההתפרקות הסופית של המדינה. ההפיכה הצבאית שאירעה באוגוסט 1991 ונועדה למנוע את התמשכות התהליך הוכשלה על ידי כוחות הרפובליקה הרוסית. לאחר שהובהר כי המדינות הבלטיות נחושות לפרוש מברית המועצות, הוחלט על הקמת חבר המדינות העצמאיות תחתיה בסוף דצמבר 1991 אולם בפועל התפרקותה הסופית אירעה באמצע דצמבר.

תחרות צבאית-טכנולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוויין הסובייטי הראשון "ספוטניק 1"

המעצמות התחרו ביניהן לא רק בכוח צבאי אלא גם בתחומי המדע והטכנולוגיה. מדעניהן ומהנדסיהן עבדו יומם וליל לפיתוח טכנולוגיות חדשות ומחקר תגליות מדעיות כדי להגביר את יוקרתן כלפי פנים וחוץ וכדי לחזק את העוצמה הביטחונית.

באוקטובר 1957 שיגרה ברית המועצות לחלל את ה"ספוטניק" הראשון, ובכך החל "המירוץ לחלל", שהיווה תחרות בין המעצמות על השליטה הטכנולוגית. בתחילתה לרוסים היה בתחרות יתרון ברור על האמריקנים והם אף שיגרו את החללית המאוישת הראשונה ובה יורי גגארין. הצלחת הרוסים דרבנה את האמריקנים להתחיל אף הם לשלוח חלליות אל החלל, ואכן תוך שנים מעטות סגרה ארצות הברית את הפער, פיתחה טכנולוגיות מתקדמות וייסדה את תוכנית אפולו שהגיעה לשיאה ב-1969 עם הגעת החללית אפולו 11 לירח. "המרוץ לחלל" העמיק את הפער והאיבה בין שתי מעצמות העל אך בד בבד תרם רבות לפיתוח המצאות שונות, כגון מעבורות החלל. משנת 1975 החל שיתוף פעולה מדעי בין המעצמות, שהחל במבצע אפולו-סויוז.

התחרות הטכנולוגית הביאה גם לפיתוח אמצעי מלחמה מתקדמים ובראשם טילים בליסטיים שיכולים לשאת עליהם ראש נפץ גרעיני וכן צוללות גרעיניות המונעות בכוח גרעיני ויכולות לשגר טילים כאלה. מסעה של הצוללת נאוטילוס מתחת לכיפת הקרח של הקוטב הצפוני ב-1958 הייתה מרכיב מבצעי ותעמולתי בתחרות זו. משמעות הימצאות כלי נשק אלה הייתה שלכל אחת מהמעצמות יש עוצמה המסוגלת להשמיד את המעצמה השנייה ולמעשה מלחמה גרעינית ביניהן תגרום קרוב לוודאי להשמדת שתיהן. הפחד משואה גרעינית (אומניסייד) יצר מאזן אימה ומנע מהמעצמות להילחם ביניהן כך שבאופן אירוני דווקא ההתחמשות המואצת של שני הצדדים הובילה לבסוף להפשרת היחסים.

החשש מפני נשק גרעיני ארוך טווח הביא את ארצות הברית לפתח את יוזמת ההגנה האסטרטגית, פרויקט יומרני של רונלד רייגן שנועד לנטרל את האיום הגרעיני על ארצות הברית על ידי שימוש בלוויינים ליירוט טילים בליסטיים באמצעות קרני לייזר. מתנגדי התוכנית טענו שהוא תוביל לפיתוח אמצעי לחימה מתוחכמים יותר. התוכנית לא יצאה לבסוף לפועל וירדה מהפרק לחלוטין בתקופת ביל קלינטון.

בשנת 1969 נפתח סבב שיחות בין המעצמות במטרה להגביל את הנשק האסטרטגי, שיחות אלה שנקראו סאל"ט הובילו לשני הסכמים. הראשון בהם נחתם ב-1972 בקרמלין במוסקבה והשני שנחתם ב-1979 בווינה לא אושר בקונגרס כתגובה לפלישת ברית המועצות לאפגניסטן. עם זאת הסכמים אלה הובילו להסכמים נוספים לפיקוח והגבלת נשק.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ביקורת: עמיצור אילן, ‏אילו קרה, קתדרה 98, דצמבר 2000, עמ' 156-153