בנות השטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בנות השטן
כריכת הDVD של הסרט
שם במקור: Les Diaboliques
בימוי: אנרי ז'ורז' קלוזו
הפקה: אנרי ז'ורז' קלוזו
תסריט: פייר בוילו
תומאס נרקז'אק
שחקנים ראשיים: סימון סיניורה
ורה קלוזו
הקרנת בכורה: 29 בינואר 1955
משך הקרנה: 107 דקות
שפת הסרט: צרפתית
דף הסרט ב-IMDb

בנות השטן הוא סרט מתח צרפתי משנת 1955 בסגנון הסרט האפל. הסרט נחשב לסרט קלאסי בסגנון מותחן האימה.

בנות השטן (בצרפתית Les Diaboliques-"השטניים") הוקרן לראשונה בשנת 1955. הסרט בוים על ידי. הבמאי אנרי ז'ורז' קלוזו, במאי שסרטיו פסימיים ומציגים את המציאות האנושית בפרט, והצרפתית בכלל, בצבעים קודרים ובלעג נסתר.

עלילת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מתרחש על רקע בית ספר יסודי לבנים, המתנהל כמוסד. המוסד שוכן בבנין גדול ומוזנח בפרברי פריז, במבנה גדול, אך ישן ומרופט, כשבחצרו בריכת שחיה מזוהמת (שלה אחר כך תפקיד חשוב בעלילה). בבית הספר שני מורים, שתי מורות ומנהל המשליט על התלמידים משמעת קפדנית. המזון המוגש לתלמידים בחדר האוכל הוא מזון דל ואופן הגשתו דומה במידת מה לזה המתואר בספרו של צ'ארלס דיקנס "אוליבר טוויסט". צילומי הסרט הם בשחור - לבן בסגנון הסרט האפל ההוליוודי של שנות הארבעים והחמישים.

על רקע עליבותו של המוסד ואווירתו הקודרת מתפתח משולש אהבים בין המנהל, מישל, ובין אחת המורות, ניקול, אותה מגלמת סימון סיניורה. אשתו הנבגדת של המנהל, כריסטין הצלע האחרת במשולש, שהיא בעלת הבניין בו שוכן המוסד, היא אישה עדינה וחולת לב, ומישל בעלה, המתגלה כסאדיסט, משפיל אותה ומתעלל בה.

גם אל פילגשו ניקול, אין מישל מתייחס טוב יותר וממרר את אף את חייה, עד שנוצרת ברית בין האישה לבין צרתה, ושתיהן מחליטות לרצוח את מישל. בעת חופשה מן הלימודים הן מזמינות אותו לדירתה של הפילגש בפרברי פריז, ושם הן משקות אותו במשקה חריף שנמהל בו סם שינה. בסצנה מחרידה שתיהן גוררות את מישל לאמבטיה מלאת מים ומטביעות אותו בה. מישל שוקע במים עד למותו כשעיניו נראות כיוצאות מחוריהן. שתי הנשים מחזירות את הגופה לפנימיה, כשהיא מוחבאת בארגז קש במכוניתה של ניקול, וזורקות את הגופה לבריכת השחיה המלאה בסחי, שמימיה אינם שקופים. אולם זה אינו סוף הסרט אלא רק ההתחלה.

שתי הנשים ממתינות בחרדה לגילוי הגופה אך זו אינה נחשפת ואינה צפה אל מעל לפני המים. כשמימי הבריכה מרוקנים, על מנת לבצע בה ניקיון, מתברר לחרדתן של הנשים כי בבריכה הריקה אין כל גופה. בינתיים הולכים ומתרבים סימנים כי המנהל חי ונמצא בפנימיה, אחד התלמידים העומד בפינת העונשין נשאל מי העניש אותו והוא עונה: "המנהל", המקטורן שלבש מישל בעת הרצח מוחזר על ידי שליח ממכבסה כשהוא מכובס ומגוהץ ובירור במכבסה לאיתור האדם שמסר את המקטורן לניקוי אינו מוביל לתוצאה, בצילום קבוצתי של כל תלמידי המוסד ומוריו, המתבצע לקראת סוף שנת הלימודים, ניתן להבחין כי מבעד לחלון המוסד שברקע ניצבת צללית של דמות הדומה לדמותו של המנהל המנוח מישל.

זיק של תקווה לפתרון התעלומה נדלק כשהנשים מגלות כתבה העיתון על גופת גבר שטבע בנהר, שתיאורו הגופני דומה לזה של המנהל. שתי הנשים חשות לחדר המתים, אך לאכזבתן הגופה אינה של מישל. כאן מצטרפת לעלילה דמות נוספת והיא דמותו של קצין משטרה זקן בדימוס, המפקח פושה, היושב במבואה לחדר המתים ומוצא את פרנסתו בכך שהוא מציע עזרתו לאנשים שבאו לזהות גופות של נעדרים ונכזבות להווכח כי הגופה שבחדר המתים אינה גופתו של הנעדר. האיש מציע עזרתו לשתי הנשים ובא עמן לפנימיה. מכאן מגיעה העלילה לקראת שיאה וסיומה המזעזע והבלתי צפוי.

כריסטין לנה לבדה בחדרה, כשהיא נחה מהתמוטטות גופנית שנגרמה עקב החמרת מחלת לבה כתוצאה מהמתח שנגרם לה עקב העלמות הגופה. בדמי הלילה היא שומעת קול צעדים בבנין, היא עוקבת אחר הקול ומגיעה לחדר האמבטיה ולתדהמתה היא חוזה במישל כאשר הוא מתרוממם אט אט ממימי האמבטיה שכולו נוטף מים ועיניו נראות כיוצאות מחוריהן, כפי שמישל נראה בעת ש"נרצח". כריסטין הנדהמת והמזועזת לוקה בהתקף לב ומתה. רק אז מסתבר שהמדובר במזימה של מישל וניקול שנועדה להבהיל את כריסטין, הלוקה בליבה, כדי לגרום למותה, לסלקה מדרכם ובה בעת לזכות את מישל בעזבונה - הפנימיה. כשכריסטין נופלת מתה שולף מישל מבין עפעפיו גלגלי עינים מפלסטיק שהשוו לו את החזות של מת שעיניו יוצאות מחוריהן. הצמד ניקול ומישל מתחבק ליד הגופה וניקול שואלת את מישל "מה נקבל מן העזבון?". ואז באה תשובה מפיו של המפקח פושה המגיח מן החשיכה: "עשרים שנה".

הצלחת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת הסרט היא על פי ספר בשם "Celle qui n'était plus" מאת פייר בואלו ותומאס נרסז'ק, מחברי הספר שעל פיו ביסס אלפרד היצ'קוק את עלילת סרטו ורטיגו. קלוזו (שכונה בצרפת "היצ'קוק הצרפתי") והיצקוק עצמו התחרו על זכויות היוצרים של "בנות השטן" וקלוזו הקדים את היצ'קוק. בואלו ונרסז'ק היו בין אלו שטבעו את הביטוי "סרט אפל", ביחס ליצירות הקולנוע שנוצרו בהוליווד בשנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, סגנון שאומץ באופן מושלם בסרט "בנות השטן".

הסרט זכה להצלחה קופתית גדולה בזמנו, ונמנה עם הקלאסיקה של סרטי המתח. הסרט היה הראשון להזהיר את צופיו בכתובית שביקשה מהם שלא לספר את עלילתו למי שטרם צפה בו, תעלול פרסומי שאומץ לאחר מכן בידי יוצרי קולנוע רבים. בכתובית נאמר:

"אל תהיו שטניים (Diaboliques)
אל תהרסו את הנאתם של חבריכם מן הסרט
אל תספרו להם את אשר ראיתם
תודה."

פרט טראגי שהביא לסרט פרסום רב, הוא מותה של השחקנית ורה קלוזו מהתקף לב, חמש שנים לאחר שהוקרן הסרט לראשונה, כאשר היא בת 47, הגיל בו מתה מהתקף לב הדמות אותה משחקת קלוזו בסרט.

לסרט קם חיקוי בסרט האמריקאי "משחקים" (Games) משנת 1967 בהשתתפותם של ג'יימס קאן וסימון סיניורה, מכוכבות הסרט המקורי. בשנת 1996 הופקה בארצות הברית גרסה חדשה של הסרט, המעבירה את העלילה לארצות הברית, בשינוי הרקע והדמויות, אך בצמידות לתוואי של התעלומה ולפתרונה בהשתתפותה של שרון סטון. סרט זה לא זכה להצלחה ונחשב לגרסה עלובה של הסרט המקורי.

נוהגים להשוות את בנות השטן לגדולי סרטי המתח - אימה כ"מגרש השדים" ו"תינוקה של רוזמרי".

"בנות השטן" הוקרן לראשונה בישראל בשנת 1955 ובהקרנה חוזרת בשנת 1967. החל משנות התשעים מוקרן הסרט מעת לעת בערוצי הכבלים בישראל, לאחרונה הוקרן בחודש מרץ 2007 בשם "דיאבוליק".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]