ורטיגו (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ורטיגו
Vertigo (film).jpg
כרזת הסרט
שם במקור: Vertigo
בימוי: אלפרד היצ'קוק
הפקה: אלפרד היצ'קוק (לא ניתן קרדיט)
תסריט: רומן:
בוליו נארסג'ק
תסריט:
אלק קופל
סמואל א. טיילור
שחקנים ראשיים: ג'יימס סטיוארט
קים נובאק
ברברה בל גדס
טום הלמור
מוזיקה: ברנרד הרמן
חברת הפצה: 1958-1982:
סרטי פרמאונט
1983 עד היום:
סרטי יוניברסל
הפצה מחוץ לארצות הברית:
יונייטד אינטרנשיונל פיקצ'רס
הקרנת בכורה: 9 במאי 1958
משך הקרנה: 128 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: 2,479,000$
דף הסרט ב-IMDb

ורטיגואנגלית: Vertigo) הוא מותחן פסיכולוגי משנת 1958 שביים אלפרד היצ'קוק. הסרט מספר את סיפורו של ג'ון פרגוסון, בלש משטרה הסובל מורטיגו, הנשכר על ידי חברו לעקוב אחר אשת החבר, שנראה שאחז בה דיבוק וכי נשמתה של סבתה המתה מתגלגלת לתוכה. הבלש מתאהב בה אך היא מתאבדת לנגד עיניו בקפיצה ממגדל פעמונים של כנסייה. הוא מתהלך כהלום צער ופוגש לפתע באישה הנראית לו דומה בדמיון מפתיע למתאבדת.

הקרנת הבכורה של הסרט הייתה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של סן סבסטיאן, ב-8 במאי 1958, שם הוא קיבל ביקורות עלובות ומקוטבות, מהמבקרים ואף מהקהל. ככל שחלפו השנים הוא נהפך להיות מהסרטים הידועים ביותר ונחשב לאחד הסרטים האמריקנים החשובים והטובים שנוצרו אי-פעם. ב-1989 הוגדר ורטיגו כ"בעל חשיבות תרבותית, היסטורית ואסתטית" על ידי ארכיב הסרטים הלאומי ושוחזר באופן בינלאומי ב-1996.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרולוג של ורטיגו מספר כיצד בלש במשטרת סן פרנסיסקו, ג'ון "סקוטי" פרגוסון (ג'יימס סטיוארט), פיתח אקרופוביה לאחר שעמיתו קצין משטרה נופל למותו, בעודו מנסה להציל את סקוטי במהלך מרדף על גגות סן פרנסיסקו. פרגוסון אולץ לפרוש מהמשטרה. ברגע שסקוטי מביט מבעד לחלון גבוה בדירה של חברתו, מרג'ורי "מידג'" ווד (ברברה בל גדס), הוא משותק מפחד ומקבל סחרחורת. מידג' אומרת לו שלפי הספרות התופעה תרפא רק עם הלם נפשי עז נוסף.

סקוטי נשכר לבסוף כבלש פרטי על ידי מכר ותיק מהקולג', גאוין אלסטר (טום הלמור), אשר רוצה שיעקבו אחר אשתו מדלן (קים נובאק). אלסטר מודאג מכך שנראה שיש לה סימפטומים של מחלה נפשית או שהיא "רדופה" על ידי רוח. סקוטי עוקב אחר מדלן, המבקרת בקבר של אישה ששמה קרלוטה ואלדס. ואלדס התאבדה מאה שנים קודם לכן. מדלן מתלבשת כמו קרלוטה ונודדת ברחבי העיר בהלך רוח אובססיבי ודמוי טראנס.

למרות מעורבותו הרומנטית הקודמת של הבלש עם מידג' - הם היו מאורסים למשך שלושה שבועות - נמשך סקוטי מאוד למדלן. הוא עוקב אחריה לפורט פוינט, שם היא קופצת לתוך מפרץ סן פרנסיסקו ליד גשר שער הזהב במה שנראה כניסיון התאבדות. סקוטי מציל אותה ומביא אותה לדירתו. ברגע שהיא מתעוררת היא מצטרפת אליו ליד האח, אולם עוזבת במהרה.

ברגע שמדלן וסקוטי עורכים טיול על מנת להתבונן בעצי הסקוויה הענקיים, היא שוקעת בחלומות בהקיץ, של מה שנראה כזכרונות מעברה של קרלוטה. מדלן אומרת לסקוטי שהיא חלמה על המיסיון של סן חואן באוטיסטה, והוא לוקח אותה לשם בניסיון לכבוש את חלומותיה הטורדניים. במיסיון רצה מדלן לפתע למגדל הפעמון. האקרופוביה של סקוטי מונעת בעדו מלעקוב אחריה במעלה המדרגות התלולות. מבעד לחלון מבחין סקוטי במדלן הצוללת ממרומי המגדל אל מותה.

סקוטי סובל מהתמוטטות עצבים ונס מהזירה. בחקירה שנערכת על מותה של מדלן, מותח עליו חוקר מקרי המוות ביקורת קשה, בתואנה שהוא התרשל במילוי תפקידו, אך אלסטר מחזק את ידו ואומר לו: "שנינו יודעים מי באמת הרג את מדלן" (כלומר היא הייתה רדופה בידי רוחה של קרלוטה). אלסטר מספר לסקוטי כי בכוונתו להתמודד עם יגונו בעזיבת סן פרנסיסקו לצורך טיול בעולם. דיכאונו של סקוטי מחמיר והוא מאושפז בבית חולים לחולי נפש, שם הוא שוקע לתוך פסיביות קטטונית. מידג' מנסה לנחם אותו, אולם היא נוכחת לדעת שהוא עדין מאוהב במדלן.

מאוחר יותר סקוטי רדוף זיכרונות ומתחיל לפקוד את המקומות בהם ביקרו מדלן והוא. בביקור אחד, מזדמנת בדרכו אישה בשם ג'ודי ברטון, אשר מעוררת בקרבו את זכרונה של אהובתו המתה, למרות שנדמה שהיא "רגילה", אפילו וולגרית קמעא בהשוואה ליופיה העדין של מדלן - היא דומה באופן מדהים למדלן.

סקוטי עוקב אחריה לחדרה במלון, שם הוא מאזין לסיפורה. היא נערה פשוטה מסלינה שבקנזס, המנסה לחיות בסן פרנסיסקו לאחר סדרות מערכת יחסים גרועות. לאחר שסקוטי עוזב, כותבת לו ג'ודי מכתב בו מתברר לצופים (בהבזק לאחור) שמערכת יחסים אחת כזאת הייתה לה עם אלסטר, ששכר אותה על מנת להתחזות לאשתו מדלן. ג'ודי כותבת שלקחה חלק במזימתו לרצוח את אשתו בהשליכו אותה מראש המגדל לאחר שמדלן/ג'ודי נעלמה מעיניו של סקוטי. אולם, היא עודנה מאוהבת בסקוטי וחשה רגשות אשמה על הסבל שגרמה לו. ג'ודי משמידה את המכתב מיד לאחר שהיא כותבת אותו.

סקוטי נעשה אובססיבי לגבי ג'ודי, אולם כל אפשרות רומנטית מושמת לאל בשל היזכרותו במדלן. סקוטי עומד על כך שג'ודי תתלבש, תצבע את שערה ותסתרק כמו מדלן. חרף מחאותיה, ג'ודי מרימה לבסוף ידיים ונאותה.

ברגע שגו'די משנה הופעתה לחלוטין ונראית כמדלן, היא שבה לדירתה, שם ממתין לה סקוטי. היא מנסה במתכוון לשמור מעט רמזים של אישיותה שלה. על ידי כך שהיא אינה מאמצת את תסרוקתה של מדלן, אולם לבסוף הוא משכנע אותה לשנות אפילו את הפרט הקטן הזה. היא נכנסת לתוך חדר האמבטיה ומגיחה משם, בדיוק כפי שמדלן יצאה מתוך חדר השינה שלו לאחר שהציל אותה מטביעה. הם מתחבקים ובסרט מהדהדת הסצנה הקודמת שבה סקוטי חיבק אותה במיסיון.

לרגע נדמה שמערכת היחסים ביניהם מוכתרת לבסוף בהצלחה והאובססיה שלו מתרפאת אולם אז ג'ודי עונדת תליון אדום משובץ באבנים שסקוטי זוכר מתמונתה של קרלוטה, סבתה של מדלן, והדבר מעורר את חשדותיו. הוא לוקח אותה למיסיון סן חואן באוטיסטה וכופה עליה לעלות למגדל בגלל שהוא מעוניין שהיא תגלם אותה פעם נוספת בסצנה בה כשל להציל את מדלן, על מנת שיוכל "לתקן" את העבר ולהציל אותה באופן סמלי. לאחר שסקוטי מעמת אותה עם התליון אותו היא עונדת, ג'ודי מתוודה שאלסטר שכר אותה כדי להתנהג כמו "מדלן" הבלתי יציבה נפשית, ביודעו שהאקרופוביה של סקוטי תמנע מבעדו מלעקוב אחריה למרומי המגדל. מדלן האמיתית הושלכה כשהיא כבר מתה מהמגדל בידי בעלה. בהיעדר עדים ועדותו של סקוטי התומכת ב"אי השפיות" של מדלן, מצליח אלסטר להימלט מחשד ברצח.

כשסקוטי מאלץ את ג'ודי להתוודות, הם מגיעים למרומי המגדל, שם סקוטי מתפרץ עליה בזעם ושואל מדוע החליטו היא ואלסטר להרוס את חייו, בעוד ג'ודי מתחננת שהיא אוהבת אותו. סקוטי מרשה לה לחבק אותו. לפתע, מופיעה במעלה המדרגות צללית של דמות. ג'ודי המפוחדת נסוגה מהצל המתקרב, מועדת מאדן החלון וצוללת למותה. מתברר שהצל הינו נזירה. סקוטי מתנדנד בהלם, אך מסוגל לעמוד בקצה הפתח ולהביט מטה על גופתה של ג'ודי: הורטיגו שלו נרפא - אולם במחיר נוראי.

התסריט ומקורותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התסריט עובד על ידי סמואל א. טיילר ואלק קופל מהרומן הצרפתי "זיעה קרה: מקרב המתים", שחיברו פייר בוליו ותומס נרסג'ק. פרנסואה טריפו הציע שהרומן נכתב במיוחד עבור היצ'קוק על ידי בוליו ונרסג'ק, לאחר שלא עלה ביד היצ'קוק לרכוש את זכויות הרומן הקודם שלו (רומנו הקודם Celle qui n'etiat plus נהפך לסרט 'השטן', אותו ביים הנרי ג'ורג' קלוזו. על כל פנים, נרסג'ק הכחיש לאחר מכן שזו הייתה כוונתם.

הסרט מזכיר את הסיפור של אורפאוס ואורדיקה, למרות שהאזכורים המפורשים של הרומן למיתוס לא מופיעים בסרט, נושאים מסוימים כן מוזכרים, בכללם חזרתו של המת האהוב לחיים, וגילוי התוצאות של "להביט לאחור".

היצ'קוק שכר את המחזאי מקסוול אנדרסון לכתוב את התסריט, אולם הוא דחה את תסריטו של אנדרסון שנקרא "באפילה אני מאזין" משקיבלו. התסריט הסופי נכתב על ידי סמואל טיילור מרשימותיו של היצ'קוק. על כל פנים, מספר מרכיבים שרדו מתסריטו הקודם של אלק קופל, בכלל זה החלק על הגג הפתוח, הברוש פוינט קרוס, שני הביקורים במיסיון סן חואן באוטיסטה וחלום הבלהות המפורסם. ברגע שטיילור ניסה לזקוף לזכותו קרדיט בלעדי על התסריט, מחה קופל בפני איגוד כותבי התסריטים, שקבע שיכתבו קרדיט לשני הכותבים.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורטיגו היה מועמד לאוסקר עבור התפאורה ולפרס עבור הפסקול. הוא היה הצלחה מסחרית כשהופץ לראשונה, אך המוניטין שזכה לו מידי הביקורת נבנה לאיטו. הוא היה אחד מחמשת הסרטים שהיו בבעלות היצ'קוק והוסרו מהפצה ב-1973. כשוורטיגו הופץ מחדש בבתי הקולנוע באוקטובר 1983, ובהמשך בווידאו ביתי באוקטובר 1984, הוא זכה לביקורות טובות רבות.

בשנת 2007 דירג מכון הסרטים האמריקאי את ורטיגו במקום התשיעי ברשימת "מאה הסרטים הטובים ביותר". הסרט הוגדר כבעל חשיבות תרבותית על ידי ספריית הקונגרס של ארצות הברית, ונבחר לשימור על ידי ארכיב הסרטים הלאומי. ב-2002 נבחר ורטיגו כסרט השני בטיבו בכל הזמנים (אחרי האזרח קיין) לפי משאל המבקרים של Sight & Sound. ב-2005 הגיע למקום השני (אחרי החבר'ה הטובים) ברשימת מאה הסרטים הטובים ביותר של כל הזמנים במשאל של כתב העת הבריטי Total Film's Book.

בשנת 2012, הגיע הסרט למקום הראשון במשאל של Sight & Sound והדיח, לראשונה מזה 50 שנה, את האזרח קיין.‏[1]

שחזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחזור ארוך ביותר ושנוי במחלוקת אותו עשו רוברט א. האריס וג'ימס ס. כץ, הופץ הסרט מחדש להקרנה בבתי הקולנוע ב-1996. הסרט החדש הציג שחזור צבע חדש ויצר שימוש חדש בהקלטות אודיו ומיקסים של צלילים DGT סאונד דיגיטלי. הוא אף הציג לראשונה ב-70 מילימטר, מתכונת הדומה לגודל של Vistavision, שבה צולם הסרט במקור.

סלע מחלוקת אחד הנוגע לשחזור של 1996 היה ההחלטה להקליט מההתחלה את פעלולי הקול של Foly (על מנת לאפשר איכות דולבי של קול וסטריאו). המיקס החדש הואשם בדגש רב מדי ששם על התכליל, על חשבון פעלול הקול. בשנת 2005 יצאה גירסת הDVD המחודשת של הסרט באוסף קריטריון, המכילה את צליל המונו המקורי. באותו זמן ממש פרסם רוברט א. האריס מסר בקהילה באינטרנט, קטעים מתזכירי ההפקה של היצ'קוק המפרטים את הצליל שרצה היצ'קוק להשיג בסצינות מסוימות. מכיוון שלא נהגו בהתאם להוראותיו, רומז הדבר שהיה על הצוות לציית לדרישתם של אולפני יוניברסל בנוגע למיקס, יותר מאשר לכוונותיו של היצ'קוק.

ביקורת אחרת הייתה יצירתם של הצבעים שחשבו שהיא גובלת בהפרת רישיון אמנותי (בניגוד לשחזור מדויק המכבד את כוונותיהם של הבמאי והצלם). צוות השחזור טען שהם ערכו מחקר על הצבעים בהם השתמשו בגווני האתרים, מכוניות ועור. רגע פורץ דרך אחד הגיע כשחברת המכוניות פורד סיפקה דוגמת צבע ירוק משומר היטב של המכונית בה השתמשו בסרט. מכיוון שהשימוש בצבע ירוק בסרט היה בעל חשיבות אמנותית. התאמת קווקוו ירוק תרמה לשחזור וסיפקה קווקוו ממנו יש לעבוד. תיקוני צבע משמעותיים היו נחוצים עקב דהיית הנגטיבים המקוריים. במקרים מסוימים יצרו נגטיב חדש מהפרדת הכסופה של המאסטרים, אולם בדוגמאות רבות היה זה בלתי אפשרי, מכיוון שהפרדות הצבע השונות התכווצו, ומכיוון שההפרדות של 1958 נעשו בצורה עלובה. סרטי הטכניקולור השתמשו בשלוש שכבות שונות של צבע בסרט: אחת לכל אחד מהצבעים העיקריים. במקרה של ורטיגו, שלוש השכבות המופרדות הללו התכווצו לפרופורציות שונות ולא קבועות, שהפכו את הסידור מחדש לבלתי אפשרי. בתור שכזה, כמויות משמעותיות של מחשב שעזרו לצביעה היו נחוצות. למרות שלא ניתן להבחין בתוצאות בצפיה בסרט, כמה מרכיבים היו רחוקים שמונה דורות מהנגטיב המקורי. כשכמויות גדולות כאלה של יצירה מחדש נעשו נחוצות, אז הסכנה של רישיון אמנותי בידי המשחזרים עלתה לסדר היום.

ההשפעה התרבותית של ורטיגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סרטו משנת 1984 של בריאן דה פלמה Body Double הציג מרכיבי עלילה רבים מורטיגו.
  • בסרטו של מל ברוקס "High Anxiety" הוא הומאז' לכל סרטיו של היצ'קוק, מתרחשת סצנת הסיום במדרגות תלולות בתוך מגדל פעמון, המרמז ברורת לורטיגו.
  • הבמאי הדרום קוריאני פארק צ'אן ווק, אמר פעם שורטיגו היה הסרט שגרם לו לרצות להיות במאי.‏[2]
  • בקליפ המוזיקלי מ-1996 Faith No More, השיר Last Cup of Sorrow קיבל השראה ישירה מורטיגו. הוא מציג את הזמר הראשית מיק פיטון לבוש באחת התלבושות אותן לבש ג'יימס סטיוארט בסרט, בלונדינית שיחקה ג'ניפר ג'יסון לי, לבושה בהתאמה כמו מדלן, הדמות הראשית בורטיגו. סצינות רבות נוצרו מחדש בסרט, כמו צלילתה של מדלן לתוך מפרץ סן פרנסיסקו ועוד.
  • בסרטו של טום טייקוור "ראן לולה ראן"(run lola run)ישנם אלמנטים ברורים הלקוחים מתוך ורטיגו אשר אותו העריץ טייקוור, כגון: סצנת המדרגות המצוירת.
  • דמות "הגבר הנופל" מהפתיח של סדרת הטלוויזיה מד מן נעשה לפי חלום הבלהות של סקוטי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]