מגרש השדים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מגרש השדים
The exorcist11.jpeg
שם במקור: The Exorcist
מבוסס על: "מגרש השדים" מאת ויליאם פיטר בלאטי
בימוי: ויליאם פרידקין
הפקה: ויליאם פיטר בלאטי
תסריט: ויליאם פיטר בלאטי
עריכה: נורמן גיי
שחקנים ראשיים: אלן בורסטין
מקס פון סידוב
לי ג'יי. קוב
קיטי וין
ג'ק מקגורן
ג'ייסון מילר
לינדה בלייר
מוזיקה: ג'ק ניטשה
צילום: אוון רויזמן
חברת הפצה: האחים וורנר
מדינה: ארצות הברית
הקרנת בכורה: 26 בדצמבר 1973
משך הקרנה: 122 דקות
גרסת הבמאי:
132 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: 12,000,000‏$
הכנסות: [1]$441,306,145
הסרט הבא בסדרה: מגרש השדים 2
דף הסרט ב-IMDb

מגרש השדיםאנגלית: The Exorcist) הוא סרט אימה אמריקאי משנת 1973 בבימויו של ויליאם פרידקין, המבוסס על הרומן באותו שם של ויליאם פיטר בלאטי משנת 1971. הספר נכתב בהשראת גירוש שדים של הנער רונלד דו בשנת 1949,‏[2][3] ומתמודד בדיבוק של נערה צעירה וניסיונותיה הנואשים של אמה לזכות בחזרה בבתה באמצעות גירוש שדים שנערך על ידי שני כמרים.

"מגרש השדים" יצא בארצות הברית על ידי האחים וורנר ב-26 בדצמבר 1973, והיה מועמד ל-10 פרסי אוסקר וזכה בשניים: הסאונד הטוב ביותר והתסריט המעובד הטוב ביותר. בנוסף הוא הפך לאחד הסרטים הרווחים הגבוהים ביותר של כל הזמנים, עם 441 מיליון דולר ברחבי העולם. כמו כן, זהו סרט האימה הראשון המועמד לפרס הסרט הטוב ביותר.

לסרט הייתה השפעה משמעותית על התרבות הפופולרית.‏[4] הוא נחשב לסרט המפחיד ביותר בכל הזמנים על ידי "אנטרטיינמנט ויקלי".‏[5] ב-2010, ספריית הקונגרס בחרה בסרט להישמר בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית.‏[6] הסרט דורג במקום הראשון ברשימת 100 סרטי האימה הטובים ביותר של טיימאווט לונדון.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחפירה ארכאולוגית בצפון עיראק, הארכיאולוג האב לנקסטר מרין מבקר באתר שבו נמצאים קבורים יחד מדליון כסף קתולי יחד עם קמע אבן קטן הדומה ליצור חייתי מעוות. בינתיים, האב דמיאן קאראס, כומר צעיר מאוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון די. סי., מתחיל לפקפק באמונה שלו תוך התמודדות עם מחלתה של אמו.

בעודה מצלמת סרט ליד מקום מגוריה בג'ורג'טאון, השחקנית כריס מקניל מבחינה בשינויים דרמטיים ומסוכנים בהתנהגותה של בתה בת ה-12, רייגן. בהתחלה, כריס סבורה שהשינויים של רייגן קשורים לגיל ההתבגרות, עם זאת, הרופאים חושדים בפציעה באונה הטמפורלית שלה. רייגן עוברת סדרה של בדיקות רפואיות לא נעימות. כאשר קרני הרנטגן לא מראות שום דבר יוצא דופן, רופא מייעץ שרייגן תלך לפסיכיאטר, שאותו היא תוקפת. התרחשויות על טבעיות ממשיכות, כולל מיטה שרועדת באלימות, קולות מוזרים, ותנועות בלתי מוסברות.

לאחר שכל ההסברים הרפואיים אוזלים, הרופאים ממליצים על גירוש שדים. כריס ביאושה מתייעצת עם קאראס, שהוא גם כומר וגם פסיכיאטר. בתקופה שבה קאראס בוחן את רייגן, היא כל הזמן מייחסת את עצמה כהשטן. קאראס בתחילה מאמין שהיא סובלת מפסיכוזה, עד שהוא מתעד אותה מדברת בשפה זרה אשר מתבררת כאנגלית מדוברת לאחור, ומגלה בבטן של רייגן את המילים "עזור לי" כתובות בכתב היד של רייגן. למרות הספקות שלו, קאראס מחליט לבקש רשות מן הכנסייה לבצע גירוש שדים.

מרין, בעל ניסיון בגירוש שדים, מזומן לג'ורג'טאון לסייע. הוא וקאראס מנסים לגרש את הרוח מרייגן. השד מאיים ומתגרה בשני הכמרים, הן פיזית והן מילולית. מרין מבקש שהוא וקאראס יקחו הפסקה. מרין מתחיל בגירוש השדים לבד. קאראס חוזר ומוצא את מרין שלקה בהתקף לב קטלני. הוא מנסה לבצע החייאה אך ללא הועיל, תוך כדי שרייגן צוחקת. קאראס מכה וחונק אותה, ומאתגר את השד לעזוב את רייגן ולהיכנס לתוכו. השד עושה זאת, והכומר זורק את עצמו דרך חלון חדר השינה של רייגן ונופל במדרגות שבחוץ. בתחתית המדרגות, האב ג'ו דייר הרוס מנהל טקס אחרון כשקאראס מת. רייגן מבריאה ואינה זוכרת את החוויה הקשה שלה. כריס ורייגן עוזבות את ג'ורג'טאון ואת הטראומה שלהן מאחור. הן מחזירות את מדליון הכסף של קאראס לדייר, הלוקח מבט אחד סופי במורד המדרגות שמאחורי הבית ועוזב.

צוות שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפקה וצילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתפקיד רייגן נבחרה לינדה בלייר בת ה-12 לאחר בחינתן של כ-600 מועמדות לתפקיד. לתפקיד נבחרה גם איליין דיץ בת ה-20, ששימשה כפילתה של בלייר בצילום סצינות מסוימות שנחשבו גסות מדי בשביל ילדה בת 12. לתפקיד האב קאראס הוצע שמו של מרלון ברנדו, אך פרידקין מיד שלל את האפשרות מפאת פרסומו של השחקן. בנוסף הוצעו ג'ק ניקולסון, ג'ין הקמן וסטייסי קיץ' ("נמלטים"), בטרם ניתן התפקיד לג'ייסון מילר. לתפקיד האם נבחרה אלן בורסטין לאחר שהוצע התפקיד למועמדות כג'יין פונדה, אודרי הפבורן, שירלי מקליין ואן בנקרופט.

בימוי הסרט הוצע לבמאים כארתור פן, פיטר בוגדנוביץ', מייק ניקולס, וג'ון בורמן (שמאוחר יותר ביים את סרט ההמשך), שטען כי הסרט "אכזרי לילדים". בעקבות הצלחת הסרט הקשר הצרפתי משנת 1971, הוסכם לשים את מלאכת הבימוי בידיו של ויליאם פרידקין. פרידקין התאמץ מאוד כדי להשיג תגובה אמיתית משחקניו, בדומה לשיטות העבודה של ד.וו גריפית'. הוא נהג לירות באקדח ללא התרעה מוקדמת באתר הצילומים, ואף סטר לאב ויליאם אומאלי לפני צילום סצנה שבה האב דייר ספד לאב קאראס לאחר נפילתו במדרגות. הדבר העליב כמה מחברי צוות ההפקה הקתולים. בנוסף, צוות ההפקה רתם הן את לינדה בלייר - לסצנת הריחוף - והן את אלן בורסטין - לצורך הטחתה בקיר - לרתמות עור שלחצו על גופן, מה שהוציא מהן זעקות כאב, שהשתמשו בהן בסרט. לבסוף, פרידקין מיקם את חדרה של רייגן במקרר ענק לצורך צילום אותנטי של סצינות גירוש השדים המקפיאות.‏[7] זאת, בנוסף לשעות העבודה הארוכות, יצרו אווירת מתח בסט הצילומים. לפחות שלושה סיומים אלטרנטיביים נשקלו לסרט, כאשר אחד מהם נכלל אף בגרסת הבמאי.‏[8]

"הליכת העכביש"[עריכת קוד מקור | עריכה]

נערת הגומי לינדה ר. הייגר נשכרה לצורך ביצוע הסצנה בה רייגן יורדת במדרגות ביתה בהליכת עכביש, כשהיא הפוכה על גבה. הסצנה הוסרה לבסוף בעריכה על ידי פרידקין בטענה כי הופיעה בשלב מוקדם יחסית בסרט, לפני שהדיבוק שלט בילדה לחלוטין. כמעט שלושים שנה אחרי, פרידקין שינה את דעתו והוסיף את הסצנה בגרסת הבמאי, שיצאה בסוף שנת 2000. קיימות מספר גרסאות לסצנה זו, כאשר הן מופיעות בתוספות המיוחדות של הסרט.

מדרגות "מגרש השדים", הנמצאות בג'ורג'טאון, וושינגטון די. סי.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסקול הסרט הוצע למלחינים כמו לאלו שיפרין והרכב טנג'רין דרים, אך פרידקין השתמש לבסוף במנגינות הקונצ'רטו לצ'לו של המלחין הפולני קז'ישטוף פנדרצקי. במהדורת ה-CD המוקדמת יצא גם הקטע "Tubular Bells" של מייק אולדפילד, שנהפך לפופולרי מאוד בעקבות יציאת הסרט. במהדורת 25 שנה לרגל יציאת הסרט, נוספו 15 דקות לפסקול הסרט, שכעת כלל את המנגינות שהולחנו בידי לאלו שיפרין.

מקומות צילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר החפירות הארכאולוגיות בתחילת הסרט ממוקם בחאטרה שבעיראק, כאשר צוות צילום בריטי נשלח לצלם במקום מכיוון שלארצות הברית לא היו יחסים דיפלומטיים עם עיראק באותם זמנים. סצנת מותו של האב קאראס צולמה למרגלות גרם המדרגות שברחוב אם בג'ורג'טאון, שצופה בחומר גומי קשיח למניעת חבלות גופניות. בית מקניל צולם באולפני ההסרטה אשר במנהטן. סט הצילומים בחדר השינה היה צריך להיות מקורר בטמפרטורות נמוכות מאוד על מנת להשיג את נשיפות הפה הקפואות של האב מרין והאב קאראס בעת צילום סצינות גירוש השד.

אגדות אורבניות ואירועים במהלך הצילומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר מקרים חריגים אירעו בעת התקופה בה הוסרט הסרט, כולל מותם של תשעה אנשים הקרובים לצוות ההפקה ושריפה שפרצה על סט הצילומים. אירועים אלה ככל הנראה היו המצאה פרסומית ששוחררה על ידי אולפני ההפקה כדי לקדם את מכירות הסרט, או שהומצאו בידי צהובונים. כך או כך, היו שמועות שעל הסרט רבצה קללה, היות שהוא עוסק באירוע שטני.‏[9]

ביקורות והכנסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט "מגרש השדים" יצא ב-26 בדצמבר 1973 וגרר אחריו תגובות מעורבות ושנויות במחלוקת. רבים מצופי הסרט יצאו מאולמות הקולנוע כשהם בסערה רגשית גבוהה לנוכח המראות שהוצגו בסרט, והיו שנדרשו טיפול רפואי במקום. בנוסף הואשם הבמאי כי שתל בסרט מסרים חבויים[10].

לצד מבקרים שקטלו את הסרט עקב היותו בוטה ואלים בצורה מוגזמת, היו אלה שהיללו את פועלו של ויליאם פרידקין במאמצו ליצור סרט אותנטי ככל האפשר.

Cquote2.svg

זהו הסרט המפחיד ביותר אותו ראיתי מזה שנים. הסרט המפחיד היחיד שראיתי מזה שנים... אם אתה רוצה לרעוד מפחד... "מגרש השדים" יפחידך כהוגן.

Cquote3.svg
– סטנלי קאופמן, ניו ריפבליק
Cquote2.svg

סרט מדהים, ואחד שנועד להיות סרט אימה קלאסי. סרטו של ויליאם פרידקין בוודאי שיטריד את מנוחתו של קהל הצופים, במיוחד הרגישים שבהם שנוטים 'לחיות' את הסרטים אשר הם רואים. מספיק לציין כי לא נראה סרט כמותו על המסך בעבר.

Cquote3.svg
– הבמאי ג'ו דנטה, מגזין "Castle of Frankenstein"‏[11]
Cquote2.svg

סרט מיסטי טפשי בלבוש אלגנטי... שבלתי אפשרי לצפות בו. הוא מבסס סטנדרט נמוך חדש של אפקטים מגוחכים.

Cquote3.svg
– וינסנט קנבי, ניו יורק טיימס[12]
Cquote2.svg

חולשתו הגדולה ביותר של פרידקין היא אי יכולתו לספק מידע חזותי מספק על דמויותיו... מקטעים שלמים באקספוזיציה של הסרט היו רחש אחד ארוך של דיבורים והזכרת שמות... ברובד אחד, "מגרש השדים" מצליח להיות בידור אפקטיבי ומעייף, בעוד שברובד עמוק יותר, הסרט הינו מרושע מיסודו.

Cquote3.svg
– אנדרו יאריס, מבקר קולנוע, מגזין "Village Voice"‏[13]

הסרט הניב הכנסות של מעל 66 מיליון דולר ברחבי ארצות הברית וקנדה בעת יציאתו לקולנוע, זכה להצלחה מיידית והפך לשני בגודלו (לאחר "העוקץ" של פול ניומן ורוברט רדפורד)‏[14]. נכון להיום, הכנסותיו הכוללות נאמדות מעל ל-400 מיליון דולר.

ההמשכים וסרטים משויכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1977 יצא סרט ההמשך מגרש השדים 2: הכופר (The Exorcist II: The Heretic), אותו ביים ג'ון בורמן. לינדה בלייר ומקס פון סידוב שבו לגלם את דמויותיהם של רייגן והאב מרין. הסרט הציג שורה של פלשבקים למקרה גירוש השדים הראשון, ובנוסף גירוש שדים שנעשה על נער צעיר בשם קאקומו באפריקה כמה שנים קודם לכן. את קאקומו המבוגר גילם ג'יימס ארל ג'ונס. הסרט היה כישלון בביקורות, בעיקר משום שזנח במעט את מוטיב הפחד ששלט בסרט הקודם.

בשנת 1990 יצא מגרש השדים 3 (The Exorcist III), אותו ביים בלאטי עצמו, והסרט התבסס על ספרו "לגיון". בסרט כיכבו לי ג'יי קוב וג'ייסון מילר, ששבו לגלם את דמויותיהם של הבלש קינדרמן והאב קאראס. העלילה ממשיכה את קורותיו של האב קאראס כ-15 שנים לאחר מאורעות הסרט הראשון, כאשר הבלש קינדרמן חוקר פרשיות רצח מסתוריות שמאחוריהן עומד כוח שטני. בסרט גם השתתף בראד דוריף בדמותו של הרוצח. הסרט זכה להצלחה והצליח להחזיר את הצלחה של המקורי, אף קבל מספר מועמדיות לפרסי סאטורן.

שני סרטי הקדמה ל"מגרש השדים" המקורי נוצרו במאה ה-21. הראשון, מגרש השדים: ההתחלה, יצא בשנת 2004 בבימויו של רני הארלין, וכיכבו בו סטלאן סקארסגארד ואיזבלה סקורופקו. העלילה מתמקדת באב מרין, שהשתתף בחפירות ארכאולוגיות בקהיר בתקופת מלחמת העולם השנייה, אשר במהלכן מצא שרידי כנסייה מהאימפריה הביזנטית. לא הכל מתגלה כשורה, כאשר האזור כולו מושפע מנוכחותו של רוע אפל. למרגלות הכנסייה מתגלה מקדש קדום בו חבויים סממנים שטניים של השד, שאותו האב מרין יפגוש שוב מאוחר יותר בסרט "מגרש השדים". הסרט הפך לאכזבה אצל המבקרים, שסיפורו חלש ואינו מקורי וכמעט בלי קשר לסרט הראשון.

סרט ההקדמה השני הוא דומיניון: פריקוול למגרש השדים, שיצא שנה מאוחר יותר ובוים על ידי פול שרדר. בסרט שב סקארסגארד לגלם את דמותו של האב מרין, והעלילה דמתה לסרט ההקדמה הראשון, אם כי בשינוי עלילתי מסוים. הגרסה של שרדר הצליח יותר מאשר הגרסה של הארלין והיה יותר נאמן למקור מאשר הגרסה של הארלין, למרות זאת הגרסה של שרדר נחלה כישלון בקופות משום פרסום חלש וגם משום יציאתו של "מגרש השדים: ההתחלה" היה לפניו והיה מעט יותר מצליח בקופות.

באוקטובר 2006 יצא מארז DVD בשם "The Exorcist - The Complete Anthology" שכלל את הגרסה הקולנועית המקורית, את גרסת הבמאי, ואת ארבעת ההמשכים/הקדמות שנעשו לסרט.

בשנת 1990 יצא סרט פרודיה בשם "שד קטן שלי" (Repossessed), אשר השתתפו בו לסלי נילסן ולינדה בלייר. בנוסף, נעשתה פרודיה על הסרט ב"מת לצעוק 2".

בשנת 2000 שודר סרט טלוויזיה ברשת שואוטיים בשם "Possessed". הסרט היה עיבוד טלוויזיוני לספרו התיעודי של תומאס ב. אלן, שתעד מקרה אמיתי שאירע בשנת 1949 על נער צעיר אחוז דיבוק. בסרט כיכבו טימותי דלטון וכריסטופר פלאמר. הספר עצמו היווה השראה לספרו של ויליאם פיטר בלאטי, "מגרש השדים".

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט היה מועמד במגוון קטגוריות במספר פרסים, בהם:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Exorcist. Box Office Mojo. אוחזר ב־December 28, 2011.
  2. ^ (December 31, 2008) Cinema of the occult: new age, satanism, Wicca, and spiritualism in film. Rosemont Publishing & Printing Corp.. ISBN 978-0-934223-95-9. אוחזר ב־April 4, 2010. “Blatty's novel was loosely based on an actual exorcism, and the producers of Possessed claim the film is closer to the "real" story.” 
  3. ^ (2009-04) Dimension Desconocida. Ediciones Robinbook. ISBN 978-84-9917-001-5. אוחזר ב־April 4, 2010. “La inspiración del exorcista La historia de Robbie Mannheim es un caso típico de posesión, y es la que dio vida a la película El Exorcista.” 
  4. ^ ג'וליה לייטון, "איך גירוש עובד", באתר HowStuffWorks,‏ 19/06/2012
  5. ^ רבקה אשר וולש, סטיב דיילי, דניאל פירמן, דייב קרגר, "25 הסרטים המפחידים ביותר בכל הזמנים", באתר Entertainment Weekly,‏ 23/7/1999
  6. ^ מייק ברנס, 'Empire Strikes Back,' 'Airplane!' Among 25 Movies Named to National Film Registry, באתר The Hollywood Reporter,‏ 28/12/2010
  7. ^ "ביקורת על הסרט", באתר The Flesh Farm,‏ 19/06/2012
  8. ^ גרג סוארס, "ביקורת על הסרט", באתר The Digital Bits,‏ 20/03/2000
  9. ^ אמיר קמינר, "מגרש ביתי", באתר ynet,‏ 20/10/2010
  10. ^ Lucas, Tim and Kermode, Mark. Video Watchdog Magazine, issue #6 (July/August 1991), pgs. 20 - 31, "The Exorcist: From the Subliminal to the Ridiculous"
  11. ^ Dante, Joe. Castle of Frankenstein, Vol 6, No. 2 (Whole Issue #22), pgs. 32-33. Review of The Exorcist
  12. ^ Canby, Vincent. New York Times review reprinted in The Story Behind ‘The Exorcist’, written by Peter Travers and Stephanie Rieff, pgs. 150 - 152, Signet Books, 1974. ISBN 978-0451062079
  13. ^ Sarris, Andrew. Village Voice review reprinted in The Story Behind ‘The Exorcist’, written by Peter Travers and Stephanie Rieff, pgs. 154–158, Signet Books, 1974. ISBN 978-0451062079
  14. ^ Gebert, Michael. The Encyclopedia of Movie Awards (listings of 'Box Office (Domestic Rentals)' for 1974, taken from Variety magazine), pg. 314, St. Martin's Paperbacks, 1996. ISBN 0-668-05308-9. "Rentals" refers to the distributor/studio's share of the box office gross, which, according to Gebert, is normally roughly half of the money generated by ticket sales
  15. ^ The 46th Academy Awards (1974) Nominees and Winners. oscars.org. אוחזר ב־August 28, 2011.
  16. ^ "NY Times: The Exorcist", NY Times. אוחזר ב־ December 29, 2008.