דסדמונה

**דסדמונה**
	אלכסנדר קבנל, דסדמונה, 1871
יוצרים	ויליאם שייקספיר

דסדמונה היא דמות במחזה אותלו של ויליאם שייקספיר, בו היא יפהפייה ונציאנית שמכעיסה ומאכזבת את אביה, סנטור ונציאני, כשהיא בורחת על-מנת להינשא לאותלו, מצביא עילאי ונציאני ממוצא מורי. כאשר בעלה מוצב בקפריסין בשירות הרפובליקה של ונציה, דסדמונה מתלווה אליו. הסמל יאגו מתמרן שם את אותלו להאמין שדסדמונה נואפת, להתנכר לה, ולבסוף לרצוח אותה.

מקור הדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של המחזה אותלו בסיפור משנת 1565 "Un Capitano Moro" ("מצביא המורי"), מתוך קובץ הסיפורים "הקאטומיתי" מאת ג'ירלדי צ'ינתיו. ייתכן שסיפור זה התבסס על תקרית אמיתית שהתרחשה בוונציה בערך בשנת 1508 על אף שלא הודפס תרגום אנגלי של הסיפור בתקופתו של שייקספיר, ייתכן כי הוא הכיר את המקור האיטלקי, את התרגום לצרפתית משנת 1584, וכן תרגום בכתב יד לאנגלית.

דסדמונה היא הדמות היחידה בעלת שם מפורש בסיפורו של צ'ינתיו. שם זה נובע מיוונית, שבה פירושו "ביש מזל, אומלל", ואכן ייתכן שכך רואה אותלו את אשתו, כשהוא מכנה אותה "קטנה מוכּת-מזל! " (מערכה חמישית, תמונה שנייה).

הדמויות האחרות מזוהות רק בתור המורי, הסמל, אשתו של הסמל ומפקד הפלוגה. במקור, הסמל חושק בדסדמונה, ושואף לנקום כשהיא דוחה אותו. בניגוד לאותלו של שייקספיר, המורי בסיפורו של צ'ינתיו אינו מתחרט על רצח אשתו. הוא והסמל נמלטים מהעמדה לדין, אך נהרגים מאוחר יותר. צ'ינתיו גם הוסיף מוסר השכל, הנאמר מפי הגברת, לפיו אין זה נבון מצידן של נשים איטלקיות להינשא לגברים שטבעם ואורח חייהם זרים.

הבדלים בין הסיפור המקורי למחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שקספיר נצמד לסיפורו של צ'ינתיו ביצירת המחזה, הוא סטה באופן משמעותי בחלק מהפרטים. כך למשל:

שייקספיר הוסיף מדמיונו את ברבנטיו, אביה של דסדמונה, ואת רודריגו, המחזר הוונציאני הנחוש שלה.
המערכה הראשונה כולה, בה יאגו מסית את ברבנטיו נגד אותלו, ודסדמונה מגנה על בחירתה באותלו בפני הדוג'ה של ונציה, היא תוספת של שייקספיר.
במקור אצל צ'ינתיו, אשת הסמל היא רק בת לוויה של דסדמונה, אולם שייקספיר הפך אותה למלווה ואשת הסוד של דסדמונה.
הסמל גונב את הממחטה של דסדמונה מאבנט במותניה במקור, ואשתו כלל אינה מעורבת כמו אמיליה של שייקספיר. מאוחר יותר, אשתו של הסמל מגלה אודות מעורבותו הנבזית של בעלה בתרמית המטפחת, אך מרגישה שהיא מחויבת לשתוק. בניגוד לאמיליה של שייקספיר, אשתו של הסמל אצל צ'ינתיו שורדת כדי לספר את מה שהיא יודעת על מותה של דסדמונה, הרבה אחרי שבעלה והמורי מתים.
הדיאלוג העדין שבין דסדמונה לאמיליה בזמן ההכנות לשינה (תמונה שלישית, מערכה רביעית) אינה קיימת אצל צ'ינתיו.
אצל צ'ינתיו, דסדמונה נרצחת כאשר המורי פוקד על הסמל להכות אותה בגרב הממולאת בחול, ולאחר מכן שני הרוצחים מניחים את גופתה על מיטתה, מרסקים את גולגולתה וגורמים לתקרת החדר הסדוקה להתמוטט עליה, מה שיוצר את הרושם שגולגולתה נופצה על ידי הקורות שנפלו.

תפקידה במחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במערכה הראשונה של המחזה, דסדמונה, לאחר שנישאה בחשאי לאותלו, מורי בשירות הרפובליקה הוונציאנית, מכריזה על אהבתה אליו ומגנה על בחירתה בו בפני הדוכס מוונציה, חברי המועצה שלו ואביה. אביה מקבל בחוסר רצון את הזיווג, אך מזהיר את אותלו כי דסדמונה עוד תרמה אותו. כאשר אותלו נשלח לקפריסין במסגרת תפקידו, דסדמונה מתלווה אליו, יחד עם אמיליה, אשתו של הסמל שלו, שמלווה אותה.

במערכה השנייה, קאסיו, סגנו של אותלו, מושפל בקטטה וסר חינו בעיני אותלו. יאגו מציע לקאסיו לדרוש מדסדמונה להשתדל עבורו, וכך היא עושה. בינתיים משכנע יאגו את אותלו כי דסדמונה קשרה יחסים אסורים עם קאסיו. ניתן לטעון כי את זרע הספק הראשון לא טמן יאגו, כי אם אביה של דסדמונה, בתמונה השלישית של המערכה הראשונה: אם עין יש לך, פקח לרווחה. אב היא רימתה - גם תרמה אותך.

הביטחון והאמון של דסדמונה בעוצמת אהבתה לאותלו הם אלו אשר גורמים לתעוזה שלה. עם זאת, תשוקת אהבתה הן מעוררת והן מטרידה את בעלה, ומטפחת את זרעי הפחד והחשדנות שלו.

כאשר יאגו, בעלה של אמיליה, שם לב למטפחת של דסדמונה, הוא גונב אותה ואוסר על אמיליה לחשוף בפני דסדמונה את מקום הימצאה. לאחר שהוא שותל את המטפחת בחדרו של קאסיו, אותלו רואה בסופו של דבר את קאסיו עם המטפחת, ומקבל זאת כאישור לחוסר נאמנותה של דסדמונה.

דסדמונה מודאגת מאיבוד המטפחת אך מאמינה כי הדבר לא יכעיס את אותלו. אמיליה צינית יותר, במיוחד לאחר שאותלו דורש בצורה אגרסיבית לראות את המטפחת. דסדמונה מבולבלת מהתנהגותו של בעלה, שבשיאה הוא מכה אותה בפומבי ומכנה אותה זונה.

דסדמונה נסערת מאוד מההתקפות של בעלה, אך ממשיכה להצהיר על אהבתה אליו. במערכה האחרונה, אותלו אומר לה שהוא יודע כי היא אינה נאמנה וכי יהרוג אותה. למרות שדסדמונה טוענת לחפותה, אותלו מסרב להאמין לה, והיא זועקת כשהוא אומר לה שקאסיו נהרג. אותלו זועם וחונק את דסדמונה, כשהוא מתעלם מתחינותיה לרחמים. כשאמיליה נכנסת לחדר, דסדמונה קמה בקושי כדי להגן על אותלו, ואז נופלת מתה.

בסופו של דבר, אותלו לומד אודות נאמנותה של דסדמונה לאחר שאמיליה חושפת את טבעו האמיתי של יאגו, לפני שיאגו דוקר אותה למוות. מלא בחרטה מוחלטת, אותלו מתאבד, לאחר שבזעמו הוא דוקר ופוצע את יאגו כנקמה על שקריו נגד דסדמונה. לאחר מכן, בן דודה של דסדמונה, לודוביקו, מורה כי יאגו יעונה ויוצא להורג.

ניתוח דמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לדמויות נשיות רבות שיצר שייקספיר, גם דסדמונה היא בעלת אישיות נחושה ועוצמתית שדוכאה על ידי התרבות הפטריארכלית, אולם היא אחת הדמויות הכי מכמירות לב מביניהן - רעיה מסורה ואוהבת שנרצחת על ידי בעלה בהתקף זעם, כשלמעשה התעקשותה על רצונותיה הוביל אותה לאבדון.

מתחילת המחזה ברור כי דסדמונה היא עלמה יפה, אינטליגנטית ומלומדת, שיש לה מחזרים אך אביה שומר עליה מפניהם. היא הדוברת הכי ישירה וכנה במחזה ודבריה אינם ארוכים, אך מלאי משמעות. עם זאת, היא נראית גם נאיבית ואינה יכולה כלל לתפוס כי אישה תבגוד בבעלה. ייתכן שבשל כך היא לא קולטת שאותלו חושד בה.

היא מפגינה תעוזה ועקשנות כאשר היא לא רק ממרה את פיו של אביה אלא גם כופרת בתפיסות החברתיות, ונישאת בחשאי לאותלו, גבר שחור ממעמד נחות שלה. על אף שהיא נחושה לחיות את חייה כרצונה, מדברת בשם עצמה, והייתה אמיצה מספיק כדי להתנגד לאביה, בסופו של דבר היא נכנעת ומוכפפת לשירות בעלה. למעשה, היא הופכת במהלך המחזה מדמות אמיצה והרפתקנית, שמתחננת בפני בעלה להתלוות אליו לקפריסין משום שאינה יכולה לשאת את המחשבה שלא להיות במקום ההתרחשויות, ואנו אף למדים כי היא מייחלת להיות גבר כמו אותלו, לאישה פסיבית, אשר ממלאת את חובותיה כרעיה ותפקידיה כאשת המפקד באושר כה גדול, שהיא מסרבת לקלוט ולהאמין שבעלה פנה כנגדה, ממש עד לרגע שבו היא מבינה שהוא אכן עומד להרוג אותה. ביאושה מאובדן אהבתו היא עדיין מנסה להגן עליו, אולם הוא אינו רואה שהיא כה מסורה אליו, עד שהיא אינה יכולה לחיות ללא אהבתו.

ברור כי בתקופת כתיבת המחזה, מעמדה של דסדמונה כאישה הפך אותה לפגיעה, תלויה לחלוטין בגבר שבו התאהבה, אשר מתעלל בה פיזית ומילולית, ואינה יכולה באמת לממש את האישיות האינדיבידואלית שלה ואת חירותה. לקראת סוף המחזה היא מושפלת ורמוסה עד שהיא כלל לא מתנגדת לו כשהוא חונק אותה, ובנשימותיה האחרונות מגנה עליו.

למעשה, דסדמונה היא הקורבן הטרגי האמיתי במחזה.

מבצעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפקיד משך שחקניות בולטות לאורך מאות שנים. ביניהן ניתן לציין:

בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 בדצמבר 1660, העלתה להקת המלך החדשה של תומאס קיליגרו את המחזה, עם השחקנית מרגרט יוז בתור דסדמונה, במה שעשויה להיות הפעם הראשונה בה הופיעה שחקנית מקצועית על במה ציבורית באנגליה.

פגי אשקרופט גילמה את דמותה של דסדמונה מול פול רובסון כאותלו בתיאטרון סבוי בלונדון ב-1930.
אוטה האגן הופיעה בתפקיד מול פול רובסון בהפקה של מרגרט וובסטר בתיאטרון שוברט בניו יורק ב-1943.

בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוזאן קלאוטיאר גילמה את דסדמונה בגרסה הקולנועית משנת 1951, מול אורסון ולס שגילם את אותלו. הסרט זכה בפרס הגדול בדקל הזהב בפסטיבל קאן 1952.
מגי סמית' נכנסה לתפקיד בגרסת קולנוע בריטית משנת 1966 יחד עם לורנס אוליבייה בתפקיד אותלו. הסרט מחזיק בשיא של מספר המועמדויות הרבות ביותר לפרס האוסקר שניתן לעיבוד קולנועי של שייקספיר. מגי סמית' והשחקנים פרנק פינלי (יאגו) וג'ויס רדמן (אמיליה) היו מועמדים לפרס על משחקם.
בשנת 1995 נעשתה גרסה קולנועית נוספת בה גילמה השחקנית אירן ז'קוב את הדמות מול לורנס פישבורן.
ג'וליה סטיילס גילמה בשנת 2001 דמות המבוססת על דסדמונה בגרסה של אותלו המתרחשת בבית ספר תיכון עכשווי. באותה שנה הופק גם סרט טלוויזיה בריטי שהיווה עיבוד מודרני למחזה, ובו שיחקה קילי הוז בתפקיד דסדמונה "דסי" בראבנט, יחד עם ג'ון אותלו (איימון ווקר) ובן יאגו (כריסטופר אקלסטון) כקציני משטרה בכירים.
המחזה הופק גם בגרסה בוליוודית בשנת 2006, בשם Omkara, שם בת דמותה של דסדמונה נקראה דולי מישרה וגולמה על ידי השחקנית קארינה קאפור.