ויליאם שייקספיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ויליאם שייקספיר בדיוקן דרושאוט

ויליאם שייקספיראנגלית: William Shakespeare; נטבל ב־26 באפריל 1564; נפטר ב־23 באפריל (הלוח היוליאני) או 3 במאי (הלוח הגרגוריאני) 1616), מחזאי ומשורר אנגלי. שייקספיר נחשב בעיני רבים לגדול הכותבים בשפה האנגלית ובתרבות המערב, כמו גם לאחד הדרמטורגים הגדולים שפעלו אי פעם.

שייקספיר כתב את מחזותיו בין 1586 ל־1616, אף על פי שהכרונולוגיה המדויקת של המחזות אינה ודאית. הוא נמנה עם המחזאים המעטים שהצטיינו הן בכתיבת קומדיות והן בכתיבת טרגדיות. מחזותיו משלבים אפיון מעמיק של הדמויות, גדולה פואטית ועומק פילוסופי. הם מאופיינים בחידושי מילים רבים ומעולם לא איבדו את כוחם למשוך את קהל צופי התיאטרון.

עבודותיו של שייקספיר תורגמו כמעט לכל שפה קיימת, ומחזותיו ממשיכים להיות מוצגים על במות בכל העולם. בנוסף לכך מצויים ציטוטים מיצירתו בשימוש יום יומי, בכל שפות העולם ובתרבויות רבות.

פרטים רבים בנוגע לחייו של שייקספיר נותרו בגדר תעלומה. כך תאריך לידתו המדויק, שבע השנים בין 1592-1585 בהן אין כל תיעוד למעשיו, מקור הידע המעמיק שהפגין בנושאים רבים, ובעיקר העובדה ששום כתב יד שלו, מלבד חתימתו על צוואתו לא שרד. במהלך השנים רבים העלו השערות באשר לחייו, ואף באשר לעצם זהותו ככותב המחזות המיוחסים לו, כמו גם על נטייתו המינית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבית בו נולד שייקספיר בעיירה סטרטפורד על נהר אייבון.

שייקספיר נולד בעיירה סטרטפורד על נהר אייבון במחוז וורקשייר בממלכת אנגליה, באפריל 1564, בנו של ג'ון שייקספיר, סוחר בכפפות, ומרי ארדן, בת לאיש האצולה הכפרית. הטבלתו לנצרות מתועדת ל־26 באפריל באותה השנה. בשל העובדה כי באותה העת נהוג היה להטביל את התינוקות בעודם בני ימים ספורים, נהוג לקבוע את ה־23 באפריל כיום הולדתו. תאריך זה הוא אף יום מותו, 52 שנה לאחר מכן.

כבן לדמות בולטת בכפר, שייקספיר הורשה ללמוד בבית הספר בעיירה, שם קיבל חינוך כנהוג באותם הימים, ולמד את עיקרי דקדוק השפה הלטינית. בגיל 18 נישא לאן האתאווי, בת ה־26. תיעוד של הנישואים, שנערכו ב־28 בנובמבר 1582 מראה כי שני עדים העידו כי אין כל מניעה לנישואים אלו. נראה כי היה דוחק בארגון הנישואים, וכי אן הייתה בהריון זה כשלושה חודשים.

לאחר נישואיו כמעט לא תועדה פעילות כלשהי של שייקספיר עד שהגיע, מספר שנים לאחר מכן, בתחילת שנות התשעים של המאה ה-16, לזירה התאטרונית בלונדון. שנים אלו ידועות כ"שנים האבודות" של שייקספיר, משום שלא ידוע ממה התפרנס, ומדוע עזב את סטרטפורד. ב־26 במאי 1583 הוטבלה בתו הראשונה, סוזנה, בסטרטפורד. בן בשם המנט ובת בשם ג'ודית הוטבלו בסטרטפורד ב־2 בפברואר 1585.

לונדון והקריירה התאטרלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1592 היה שייקספיר למחזאי בלונדון. בערך בתקופה זו צבר מוניטין שהספיקו לבן התקופה, המחזאי רוברט גרין לגנותו כ"עורב זה מקרוב בא, המתהדר בנוצות לא לו".

בנוסף להיותו מחזאי, היה שייקספיר גם שחקן, ואף בעלים של חלק בקבוצת תיאטרון שכונתה "אנשי הלורד צ'מברליין", שקיבלה את שמה מהנדבן האריסטוקרטי שמימן את פעילותה, הלורד צ'מברליין (תואר לנושא תפקיד במשק ביתה של המלכה). לאחר מותה של אליזבת הראשונה והכתרתו של ג'יימס הראשון בשנת 1603, אימץ המלך החדש את קבוצת התיאטרון, והיא כונתה "אנשי המלך".

ב־1596 מת בנו של שייקספיר, המנט (Hamnet). חוקרים אחדים סבורים כי אירוע זה שימש השראה לכתיבת אחת הטרגדיות העמוקות ביותר שיצר שייקספיר, הטרגדיה של המלט, נסיך דנמרק (Hamlet). אחרים סבורים כי הרקע לטרגדיה הוא מות אביו של שייקספיר, או כליאת מיטיבו, הלורד סאות'המפטון, אשר שניהם אירעו בשנת 1601, השנה שבה כפי הנראה נכתב המחזה.

רשימת שחקנים שערך המחזאי בן ג'ונסון בשנת 1598 כוללת את שמו של שייקספיר. מתקופה זו קיים עושר של מסמכים משפטיים המראים כי שייקספיר התעשר דיו על מנת לרכוש נדל"ן ברובע בלאקפריארס המסחרי של לונדון, ולהיות לבעליו של הבית השני בגודלו בעיירת הולדתו, סטרטפורד.

שנותיו המאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבת זיכרון לשייקספיר בעיר הולדתו
חתימתו של שייקספיר מצוואתו

שני מחזותיו האחרונים של שייקספיר נכתבו בשנת 1613, ולאחריהם נראה כי פרש לעיר הולדתו. הוא מת ב־23 באפריל 1616, בגיל 52. הוא נותר נשוי לאן עד מותו, והותיר אחריו את שתי בנותיו, סוזנה וג'ודית. ידוע כי סוזנה נישאה לרופא בשם ג'ון הול, אך לא ידוע על צאצאים ישירים של שייקספיר החיים כיום.

שייקספיר קבור בכנסייה בעיר הולדתו סטרטפורד. פסלו קבוע בקיר הכנסייה, ומתאר אותו כשהוא שקוע במלאכת הכתיבה. מדי שנה, ביום הולדתו, מוחלפת הנוצה שביד הפסל.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה ממחזותיו של שייקספיר נחשבים בעיני רבים למחזות הגדולים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית ובתרבות המערב. מחזותיו כוללים טרגדיות, מחזות היסטוריים וקומדיות, והם תורגמו כמעט לכל שפה משפות העולם, ומוצגים ברציפות על במות ברחבי העולם.

כנהוג בתקופתו, ביסס שייקספיר רבים ממחזותיו על יצירותיהם של מחזאים אחרים ומיחזר סיפורים היסטוריים ידועים. כך, למשל, "המלט" (1601 בערך) הוא קרוב לוודאי עיבוד למחזה קדום יותר, שאבד, ו"המלך ליר" הוא עיבוד למחזה בשם דומה. מחזותיו ההיסטוריים נשענים על מקורות היסטוריים שהיו מוכרים לבני התקופה, ככתבי ההיסטוריון פלוטארכוס שתורגמו לאנגלית בידי סיר תומאס נורת' בשנת 1579, וה"כרוניקה" של מלכי אנגליה שכתב היסטוריון בשם רפאל הולינשד בשנת 1587.

את מחזותיו ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות על פי סגנונם. הקומדיות והמחזות ההיסטוריים המוקדמים שלו, כ"חלום ליל קיץ", תקופת הביניים הכוללת טרגדיות כ"המלט", "רומיאו ויוליה", "המלך ליר" ו"מקבת'", והרומנסות המאוחרות כ"אגדת חורף" ו"הסערה". המחזות המוקדמים קלילים יותר, בעוד שתקופת הביניים נוטה לקדרות, והמחזות שנכתבו בתקופה זו מתייחסים לנושאים כבדים כבגידה, רצח, תשוקה, התאווה לכוח ואגואיזם. הרומנסות המאוחרות שלו עוסקות בגאולה, והן בעלות סוף טוב, המגיע לעתים תוך שימוש באמצעים קסומים ואלמנטים פנטסטיים. הגבולות בין שלוש התקופות אינם חדים וברורים.

כמה מכתבי שייקספיר הופיעו בדפוס סמוך להצגתם על הבמה במהדורות קוורטו (חלקן חוקיות ורובן פיראטיות), אך רובם נותרו בלתי מודפסים עד לשנת 1623 כאשר יצאה מהדורת הפוליו הראשונה של כתביו לאחר מותו. החלוקה המסורתית של מחזותיו לטרגדיות, קומדיות, ומחזות היסטוריים החלה במהדורה זו. עם זאת, מבקרים מודרניים מכנים כמה ממחזותיו "מחזות בעייתיים", כיוון שאינם משתייכים בבירור לאחת הקטגוריות, ופורצים את גבולות הסוגה אליה הם אמורים להשתייך. מבקרים אלו הם המתייחסים לקומדיות המאוחרות כ"רומנסות".

ישנה מחלוקת בדבר התיארוך המדויק של המחזות. בנוסף לכך, העובדה כי בימי חייו לא פרסם שייקספיר מהדורה מוסמכת של כתביו, יוצרת בעיות טקסטואליות, ושוני בין גרסאות שונות. כתוצאה מכך, הקושי לוודא מהו שאכן נכתב בידי שייקספיר הפך למקור דאגתם העיקרית של המוציאים לאור של כתביו במהדורות מודרניות. טעויות דפוס, אי הבנות, וטעויות שונות גורמות לאי-ודאות, שאליה מתווסף השוני שחל מתקופתו של שייקספיר באיות השפה האנגלית. בתקופתו של שייקספיר היו נהוגות מספר צורות של איות של מילים מסוימות, כאשר כיום הנטייה היא לאיות סטנדרטי. כיום מניחים כי מחזותיו עובדו על ידו שוב ושוב בימי חייו, ומכאן נובע חלק מן השוני בין הגרסאות למחזותיו.

הסונטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסונטות של שייקספיר הן אוסף של 154 סונטות העוסקות בנושאים כאהבה, יופי, פוליטיקה, והיות האדם בן תמותה. כולן פרט לשתיים הופיעו במהדורה משנת 1609 שנקראה "הסונטות של שייקספיר". שתיים מן הסונטות פורסמו בקובץ משנת 1599 שנקרא "הצליין רב הרגש" (The Passionate Pilgrim).

התנאים שהביאו לפרסום הסונטות אינם ברורים. מהדורת 1609 מוקדשת ל"מר וו. ה." אשר מתואר כ"נמען היחיד" של הסונטות, על ידי המוציא לאור תומאס ת'ורפ. לא ברור מי היה איש זה, ועל אף שקיימות תאוריות רבות בעניין זה, לא ברור אף אם שייקספיר אישר את הוצאתן לאור של הסונטות. ייתכן כי אלו נכתבו במהלך מספר שנים.

שירים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לסונטות, כתב שייקספיר מספר שירים נוספים, ארוכים יותר, "ונוס ואדוניס", "האונס של לוקרציה" ו"תלונת האוהבים". נראה כי שירים אלו נכתבו על מנת לזכות בחסדו של פטרון עשיר, כמנהג התקופה, או שמא היו התוצאה של יחסי פטרונות. "האונס של לוקרציה" ו"ונוס ואדוניס" הוקדשו לפטרונו של שייקספיר, הלורד סאות'המפטון. בנוסף לאלו כתב שייקספיר שיר קצר בשם "הפניקס והיונה".

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ניתן להפריז בהשפעתו של שייקספיר על התיאטרון המודרני. שייקספיר יצר כמה מן המחזות הנערצים ביותר בתרבות המערב, אך גם שינה את הדרך שבה מתייחס הקהל אל התיאטרון. שייקספיר הרחיב מאוד את הציפיות שיש לקהל מתיאטרון. לאחריו נקבעו סטנדרטים חדשים בנוגע לאפיון הדמויות, העלילה, רמתה של השפה והעומק המחשבתי במחזאות. אמנותו של שייקספיר שינתה את האפיון של התיאטרון, והביאה לכך שגם אינטלקטואלים יוכלו ליהנות ממנו, מעבר להיותו כלי לבידור עממי המוני.

התיאטרון עבר שינוי כאשר הגיע שייקספיר לראשונה ללונדון, כפי הנראה בסוף שנות השמונים של המאה ה-16. לפני תקופה זו הצורות הנפוצות של בידור המוני עממי היו "מחזות המוסר". במחזות אלו השתלבה הצדקנות הדתית עם הפארסה וקומדיית הסלפסטיק. היו אלו משלים שבהם הדמויות היו האנשה של תכונות מוסריות, ושימשו כדי להביע את יתרונות החיים על פי הדת, כאשר הגיבור יבחר תמיד, באופן בלתי נמנע, בחיים דתיים ומוסריים על פני האפשרויות האחרות. הדמויות והעלילה היו סמליות ולא ריאליסטיות. יש להניח כי כנער נחשף שייקספיר לסוג זה של מחזות (ולסוגים הקרובים אליו "מחזה המסתורין" ו"מחזה הנס"). בידור ברמה גבוהה יותר הוצג במסגרת האוניברסיטאות, שהעלו את מחזותיהם של הקלסיקונים ומחזות בהשפעתם, לרוב בשפה הלטינית. מחזות אלו הדגישו את הדיאלוג הפואטי, אך נטו לארכנות יתר על חשבון התנועה הבימתית וזרימת העלילה.

בסוף המאה ה־16 דעכה הפופולריות של מחזות המוסר והמחזות האקדמיים, כאשר הרנסאנס האנגלי החל את השפעתו, שהביאה למהפכה בתיאטרון. מחזאים כתומאס קיד וכריסטופר מרלו החלו לשנות את פני התיאטרון. מחזותיהם עירבו אלמנטים ממחזה המוסר, ביחד עם המחזה האקדמי, ליצירת צורה חדשה וחילונית של מחזה. בדרמה החדשה היו הגדולה הפואטית והעומק הפילוסופי של המחזה האקדמי, שצורפו לעממיות של מחזה המוסר. עם זאת, הייתה הדרמה החדשה לרוב בעלת משמעות מורכבת, ועמומה מבחינה מוסרית. את המחזאים החדשים לא עניינו המשלים המוסריים של קודמיהם.

שייקספיר הושפע מסגנון חדש זה, והביא את השינויים הללו לרמה חדשה. הוא יצר מחזות שלא התבססו רק על הרמה הרגשית, ועל הקשר הרגשי עם הקהל, אלא חקרו ודנו לעומק באלמנטים האנושיים הבסיסיים, ובמשמעות השאלה מה פרוש הדבר להיות בן אנוש, אם איש לפניו בשדה המחזאות לא הגיע אליה.

מוניטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוניטין של שייקספיר גדל במשך הזמן, וכיום מעריכים אותו הרבה מעבר למידה שבה הוערך בזמנו. בימי חייו, וזמן קצר לאחר מותו, היה שייקספיר מחזאי מוערך, אך לא נחשב למשורר העילאי של תקופתו. הוא נכלל בכמה רשימות מזמנו של משוררים מובילים, אך לא נחשב כמי שכתב ברמתם של אדמונד ספנסר או פיליפ סידני. לאחר תקופת "הרפובליקה האנגלית" של אוליבר קרומוול, בין 1642 ל־1660, שבה נאסרה העלאת המחזות על במה (בשל הפוריטניות הדתית של המשטר), החלה תקופת הרסטורציה, שהביאה פריחה לתיאטרון. התיאטרון בתקופה זו נשען על יצירות מתקופת שייקספיר, לצדם של אחרים כבן ג'ונסון.

בסוף המאה ה-17 החל שייקספיר להיחשב כמחזאי העילאי בשפה האנגלית. בתחילה התבסס מוניטין זה על כישוריו כמחזאי דרמטי, שנבחנו באמות מידה של המילה הכתובה, ולא על במת התיאטרון. בתחילת המאה ה-19 הפך שייקספיר ל"שובר קופות" והגיע לשיאים של פופולריות תיאטרלית ותהילה. בתקופה זו הפקות תיאטרליות של שייקספיר סיפקו מחזה ראווה ומלודרמה להמונים, והיו מאוד פופולריות בקרב המבקרים הרומנטיים כסמואל טיילור קולרידג', אשר העלו את הערצתו של שייקספיר לרמה של עבודת אלילים כמעט, ברוח המיתוס הרומנטי של "היוצר הגאון". הלאומיות הבריטית של אמצע המאה ה-19 והתקופה הוויקטוריאנית, העלתה את שייקספיר על נס כסמל לגאווה אנגלית, עבור האימפריה הבריטית כולה.

צורות אלו של הערצה הביאו לתגובת נגד. במאה ה־21 רוב דוברי האנגלית נתקלים בשייקספיר בבית הספר בצעירותם, ולעתים מתייחסים לכתיבתו בשעמום ובאי הבנה. בה בעת מחזותיו של שייקספיר מועלים על הבמות יותר מיצירות כל יוצר אחר, ולעתים קרובות זוכים לעיבוד קולנועי.

על אף שהביצועים המפורסמים של המחזות כיום ובכמאה וחמישים האחרונות נערכים בהגייה המקובלת, שייקספיר כתב בתקופת המעבר בין אנגלית תיכונה לזו המודרנית, בה היה המבטא שונה מאוד. רבים מהחידודים מאבדים את משמעותם בהפקות בנות ימינו, והשורות אינן מתחרזות. כך, לדוגמא, ב"כטוב בעיניכם" מצטט ז'ק שוטה האומר "משעה לשעה (hour to hour) אנו נעשים בשלים ובשלים יותר (we ripe and ripe)"; הגיית hour ו-ripe הייתה אז זהה ל-whore ו-rape, כפל-משמעות שלא נשמר היום. ב-2004 וב-2005, בהדרכתו של הבלשן דייוויד קריסטל המתמחה בלשון השייקספירית, נערכו בתיאטרון הגלוב המחודש הפקות של רומיאו ויוליה וטרוילוס וקרסידה במבטא של המאה ה-16.‏[1]


שייקספיר והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שייקספיר פעל בתקופה שבה היהודים לא חיו בבריטניה זה מאות בשנים – המלך אדוארד הראשון גירש את היהודים מהאי בשנת 1290, לאחר היסטוריה קצרה ועקובה מדם של הנוכחות היהודית באי בימי הביניים שכללה עלילות דם ופרעות. אוליבר קרומוול השיב את היהודים אל האי, עשרות שנים לאחר מותו של שייקספיר.

יש להניח כי שייקספיר לא ראה יהודי מימיו. עם זאת, בשנת 1594 נשפט והוצא להורג באופן פומבי מומר פורטוגזי בשם רודריגו לופז, ששימש רופאהּ‏ של המלכה אליזבת והסתבך בקשר לרציחתה. משפטו של לופז זכה לפרסום רב, ואלמנט מכריע במשפט זה הייתה עובדת יהדותו של לופז, ששימשה כנגדו. מעט הידע שהיה לשייקספיר על היהדות והיהודים, נבע, כפי הנראה, ממשפטו של לופז.

בשנת 1589, עוד בטרם משפטו של לופז, כתב המחזאי המוביל בתקופה, כריסטופר מרלו, את המחזה "היהודי ממלטה" המציג את היהודי כדמון שכל מטרתו להזיק ולהרע. אין לדעת אם שייקספיר החל להתעניין בנושא בעקבות המחזה של מרלו, שבו ראה בן תחרות (ויש האומרים כי היה זה מרלו אשר כתב, למעשה, את מחזותיו) או בעקבות משפטו של לופז, אך בשנת 1597 העלה שייקספיר לראשונה את המחזה "הסוחר מוונציה" המתייחס אל היהדות ואל היהודים.

המחזה נגוע באנטישמיות של התקופה, ובמיוחד דמותו של שיילוק היא דמות של אדם צמא דם, אשר לא רק שהוא שואף להתעשר על חשבון הנוצרים, אלא גם להשמידם בפועל. המחזה נסוב סביב התחייבותו של נוצרי בשם אנטוניו לערוב לחובו לשיילוק בליטרת בשר מגופו, וסביב דרישתו של שיילוק לגבות את ליטרת הבשר בפועל ממש.

עם זאת, מעבר לאנטישמיות האנדמית לתקופתה, יש הרואים במחזה הצהרה הומאנית של שייקספיר, המתעלה על הדעות של בני זמנו. אלו מתייחסים למונולוג של שיילוק, "האין ליהודי עיניים", בו שם שייקספיר בפיו של שיילוק את המילים הבאות:

”Hath not a Jew eyes? Hath not a Jew hands, organs, dimensions, senses, affections, passions; fed with the same food, hurt with the same weapons, subject to the same diseases, healed by the same means, warmed and cooled by the same winter and summer, as a Christian is? If you prick us, do we not bleed? If you tickle us, do we not laugh? If you poison us, do we not die? and if you wrong us, shall we not revenge?”
הסוחר מוונציה, מערכה שלישית, תמונה ראשונה

וְאֵין לַיְהוּדִי עֵינַיִם? אֵין לַיְהוּדי יָדַיִם, אֵבָרִים, צוּרָה, חוּשִׁים, מַאֲוַיִּים, רְגָשׁוֹת? וְלֹא כְּמוֹ הַנּוֹצְרִי מֵאוֹתוֹ הַלֶּחֶם הוּא אוֹכֵל, בְּאוֹתָם כְּלֵי נֶשֶׁק הוּא נִפְצָע, בְּאוֹתָן מַחֲלוֹת הוּא מִתְיַסֵּר, בְּאוֹתָן רְפוּאוֹת הוּא מִתְרַפֵּא, בְּאוֹתוֹ קַיִץ חַם לוֹ וּבְאוֹתוֹ חֹרֶף קַר לוֹ? אִם תִּדְקְרוּ אוֹתָנוּ – לֹא נָזוּב דָּם? אִם תְּדַגְדְּגוּ אוֹתָנוּ – לֹא נִצְחַק? אִם תַּרְעִילוּ אוֹתָנוּ – לֹא נָמוּת? וְאִם תִּתְעַלְּלוּ בָּנוּ – הַאִם לֹא נִתְנַקֵּם? אִם אָנוּ דּוֹמִים לָכֶם בְּכָל הַשְּׁאָר – הִנֵּה נִדְמֶה לָכֶם גַּם בָּעִנְיָן הַזֶּה. אִם יְהוּדִי פּוֹגֵעַ בְּנוֹצְרִי, לְאֵיזֶה חֶסֶד יִזְכֶּה מִיָּדָיו? – נְקָמָה! וְאִם נוֹצְרִי פּוֹגֵעַ בִּיהוּדִי, לְאֵיזֶה שֵׁפֶל־רוּחַ יְצַפֶּה מִמֶּנּוּ, עַל פִּי הַמּוֹפֵת הַנּוֹצְרִי? – שׁוּב, נְקָמָה!

– עברית: אברהם עוז

במילים אלו מתבטאת גדולתו ההומאנית של שייקספיר. שלא כמרלו, המציג את היהודי כדמון חד-ממדי, היהודי של שייקספיר הוא דמות מורכבת, בעלת צדדים אנושיים, דבר המאפשר להעלות את "הסוחר מוונציה" על הבמות אף בימינו, ואף בישראל.

שייקספיר בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרגום הראשון של שייקספיר לעברית, "מליצת ישורון" מאת שלמה לויזון, 1816. קטע מ"הנרי הרביעי: חלק שני"; המונולוג של המלך המתחיל ב"!Are at this hour asleep" באנגלית המקורית.

התרגום הראשון הידוע של שייקספיר לעברית הוא קטע בן חמש-עשרה שורות מ"הנרי הרביעי: חלק שני" שהופיע בספרו של שלמה לויזון, "מליצת ישורון", מ-1816. ב-1842 תרגם פביוס מיזס את המונולוג להיות, או לא להיות, אם כי לא הוציאו לאור עד 1891. תרגומים נוספים של קטעים קצרים הוכנו במהלך המאה ה-19 על ידי סופרים שונים, בהיקף של מאתיים שורות בסך הכל – מתוכן היו 101 עיבודים של חלקים ב"המלט". ב-1874 פרסם יצחק סלקינסון את התרגום הראשון של מחזה מלא לעברית: "איתיאל, הכושי מוינעציא" ("אותלו"). ב-1878 הוא השלים את "רם ויעל" (רומיאו ויוליה").‏[2]

עם חלוף השנים נתנו גדולי המתרגמים, הסופרים והמשוררים בעברית את תרומתם לתרגום שייקספיר. בין היתר ידוע תרגומו של חיים נחמן ביאליק למחזה "יוליוס קיסר", וכן תרגומיהם של אברהם שלונסקי ("הלילה השנים עשר", "המלט", "המלך ליר"), ונתן אלתרמן ("נשות וינדזור העליזות", "יוליוס קיסר", "אותלו"). רפאל אליעז, וט. כרמי תירגמו מחזות רבים של שייקספיר. כן ידועים תרגומיו של ניסים אלוני ("הנשים העליזות מוינדזור", "אותלו"), אהוד מנור למחזה "הלילה השנים-עשר" ואף דוד אבידן ("המלט").

כיום נמנים עם מתרגמיו של שייקספיר מאיר ויזלטיר, דן אלמגור, אברהם עוז, דורי פרנס, אנה הרמן וכן שמעון זנדבנק, שתרגם גם את הסונטות. תרגומים מאוחרים ניסו לקרב את שייקספיר ללשון הדיבור העכשווית בעברית.

"הבימה" מעלה את המחזה "הלילה השנים עשר", ברלין, 1930

כל תיאטרון בישראל מתגאה בהעלאת מחזותיו של שייקספיר. המחזות מועלים על ידי טובי השחקנים, ובמאים רבים התמחו בהעלאתם ובהעברתם לצופה העברי.

ההפקה המקצועית הראשונה של מחזה שייקספירי בעברית הייתה "הלילה השנים עשר", בתרגום שאול טשרניחובסקי ובביומו של מייקל צ'כוב, שהועלתה על ידי הבימה בעת סיבוב הופעות באירופה.‏[3] הבכורה התקיימה ב-15 בספטמבר 1930,‏[4] ב-Neues Schauspielhaus בברלין.‏[5] ההצגה הראשונה בארץ ישראל נערכה ב-14 בפברואר 1931, באופרה מוגרבי.‏[6]

משנותיו המוקדמות של התיאטרון זכורה הופעתם של אהרון מסקין ושמעון פינקל בתפקיד שיילוק (הועלה בשנת 1936 בבימויו של ליאופולד יסנר[7] ואחר כך בשנת 1959 בבימויו של טיירון גאטרי, בתרגומו של שמעון הלקין); הופעתה של חנה רובינא כ"ליידי מקבת'" (הועלה בשנת 1954 בתרגום אפרים ברוידא). והופעתו של אהרון מסקין בתפקיד המלך ליר בשנת 1955 בתרגומו של אברהם שלונסקי. עם השנים העלה "הבימה" מחזות רבים מאת שייקספיר. הופעתה האחרונה של רובינא עלי במות הייתה כ"דוכסית מיורק" במחזה "ריצ'רד השלישי" בשנת 1976 בתיאטרון "הבימה". כן זכור המחזה "אותלו" בגרסתו של ניסים אלוני ובבימויו של גדליה בסר משנת 1992.

"האוהל" העלה מספר מחזות שייקספיריים. בזיכרון הקהל נחרתה הופעתו הקומית של מאיר מרגלית כ"פאלסטף" ב"נשי וינדזור העליזות" בתרגום נתן אלתרמן בשנת 1946 ובשנת 1957.

הקאמרי הוא בעל מסורת עשירה בהעלאת מחזותיו של שייקספיר החל מן ההצגה "כטוב בעיניכם" שהעלה בשנת 1955 ועד ימינו אנו - בתחילת 2006 הועלה בתיאטרון הקאמרי המחזה "המלט".

כן זכורה גרסתו של תיאטרון החאן הירושלמי ל"אגדת חורף" משנת 1983, ומשחקו של דורון תבורי בהצגה "המלט" בתיאטרון חיפה.

בשנת 2008 עלתה בתיאטרון תמונע עונה של מחזות שייקספיר הנקראה "שייקספיר אנפלאגד" ובה עלו מחזותיו "מקבת'" בעיבוד ובימוי של לילך דקל-אבנרי, "ריצ'רד השלישי" בעיבוד צבי סהר ועודד ליטמן ובבימויו, "רומיאו ויוליה" (בתרגומו של אברהם עוז) בעיבוד ובימוי דפנה רובינשטיין, עידו שקד וטל ברנר. כמו כן עלתה בתמונע גם ההצגה "חלום ליל קיץ" (בתרגומו של אברהם עוז) בעיבוד ובימוי של דפנה רובינשטיין ואחותה הכוריאוגרפית מירה רובינשטיין.

השערות אודות שייקספיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהותו של שייקספיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שאלת זהותו של מחבר מחזות שייקספיר

במהלך השנים דמויות כוולט ויטמן, מרק טוויין, הנרי ג'יימס וזיגמונד פרויד הביעו את חוסר אמונם בכך שהאיש הפשוט מהעיירה הכפרית סטרטפורד שעל הנהר אייבון יצר את העבודות המיוחסות לו, המראות ידע נרחב בתרבות העולם, במדינות זרות, בהיסטוריה של בריטניה ושל העולם, ובשפות כלטינית ויוונית, הרבה מעבר למה שניתן להניח שקיבל תלמיד של בית ספר כפרי בזמנו של שייקספיר. טענות אלו טיבן שהן נשענות על תאוריית קשר על מנת להסביר את היעדר הראיות הישירות לעניין זהותו של שייקספיר, על אף שיש ממקדמי תאוריות אלו המראים על פערים ראייתיים בתיעוד ההיסטורי המקובל. רוב המלומדים אינם מתייחסים לטענות אלו כמבוססות, ומייחסים את הרקע להן לנדירותן ועמימותן של הרשומות ההיסטוריות מתקופה זו.

אדוארד דה וור, הרוזן מאוקספורד, אציל אנגלי וידידה של אליזבת הראשונה, היה לפי חלק מהתאוריות המועמד העיקרי להיות האיש שכתב את מחזותיו של שייקספיר, החל משנות העשרים של המאה ה-17. התומכים בהשערה זו מצביעים על זהות בין אירועים בחיי הרוזן ובין אירועים המופיעים במחזות ובסונטות שכתב שייקספיר. הבעיה העיקרית בתאוריה זו היא כי רבים מהמחזות נכתבו לאחר מותו של הרוזן מאוקספורד. כריסטופר מרלו הוא מועמד נוסף, ואנשי תיאורית הקשר טוענים כי מותו של מרלו בתיגרה בבית מרזח זויף וכי מסיבות שונות העדיף מרלו להיעלם, ולהמשיך את כתיבתו בשם "ויליאם שייקספיר".

שאלה העולה בחוגים אקדמיים היא האם אכן כתב שייקספיר כל מילה ממחזותיו, לאור העובדה כי המחזאים בתקופתו עבדו לעתים במשותף. עבודה רבה מושקעת בניסיון לוודא כי היה זה שייקספיר שיצר את מחזותיו ואת הסונטות שלו, כמו גם לנסות ולגלות את עקבותיו של שייקספיר בעבודתם של אחרים בתקופתו.

מבקרים שונים העלו ספקות בעניין דיוקן דרושאוט: דיוקנו המשוער של שייקספיר. הדיוקן, שפורסם לראשונה ב-1623, עיטר את כריכת המהדורה הראשונה של אוסף מחזותיו של שייקספיר, ויש החולקים על אמינותו. עם זאת, הביקורת על הדיוקן אינה מקובלת על ידי הזרם המרכזי של ההיסטוריונים.

מיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנם, מסמכי בית המשפט מאותה תקופה מאשרים כי בשנת 1582 נישא שייקספיר בן ה־18 לאן האת'וויי (אנ'), בת ה־26, ובהמשך נולדו להם שלושה ילדים: סוזנה הבכורה, והתאומים האמנט וג'ודית. מהמסמכים הקיימים ניתן גם לשער כי לאחר שנת 1585 (בה ידוע לנו שהיה עדיין בעיר הולדתו) עזב שייקספיר את ביתו, עבר ללונדון, וחי בה הרחק ממשפחתו עד שפרש מפעילותו התיאטרונית בעיר הבירה ושב לסטרטפורד.‏[8][9]

עם זאת, שאלות רבות עולות באשר למיניותו של שייקספיר, בהתחשב בתוכן של מחזותיו ושל הסונטות שלו. יש המשערים כי היה ביסקסואל. בתקופה האליזבתנית המונח הומוסקסואל באופן המוכר לנו כיום היה חסר משמעות. מונחים כ"הומוסקסואל" ו"ביסקסואל" התגבשו רק בתקופה מאוחרת יותר, בעוד ש"מעשה סדום" נחשב לעבירה בתקופת שייקספיר, והלקסיקון האליזבתני לא כלל ביטוי לאדם הנמשך לגברים בלבד. עם זאת רבים מהמשוררים והיוצרים בתקופה זו התבטאו כלפי גברים אחרים בנימה רגשית עזה בהרבה מן המקובל כיום.

בעוד שעשרים ושש מן הסונטות של שייקספיר[10] הן שירי אהבה המוקדשים ל"גבירה הכהה", מאה עשרים ושישה הם שירים המוקדשים לאדם הידוע כ"אדון הבהיר". הנימה המאוהבת של קבוצת השירים האחרונה, המתמקדת ביופיו של האדם הצעיר, התפרשה כראייה לביסקסואליות של שייקספיר, אף על פי שיש המייחסים זאת לידידות שבין השניים, ולא לאהבה מינית. הסבר אחר הוא שהשירים אינם אוטוביוגרפיים, כי אם דמיוניים, כך שה"דובר" בשירים אינו ניתן לזיהוי ברור עם שייקספיר עצמו. למרות פירושים אלטרנטיביים אלו, רבים הקוראים שלא קיבלו אותם והעדיפו להבין את השירים כפשוטם, כמבטאים אהבה רגשית ומינית לגבר צעיר.

יש המוצאים רגשות דומים במחזותיו של שייקספיר. הדוגמה המצוטטת ביותר היא מקומדיות כ"הלילה השנים-עשר" ו"כטוב בעיניכם", הכוללות סיטואציות מסוימות שבהן מתחזה נערה לנער (מכשיר עלילתי שניצל את העובדה כי בזמנו של שייקספיר שיחקו נערים צעירים את תפקידי הנשים). אמנם תמונות אלה ניתנות לפירוש כסצינות הטרוסקסואליות, אך הסיטואציה הבימתית של גברים המתנשקים על הבמה ודאי הייתה בעלת משמעות לבעלי הנטיות ההומוסקסואליות באותה התקופה. בעוד שאחרים בתקופה זו השתמשו במכשיר עלילתי זה, נראה כי לשייקספיר הייתה אליו הערכה מיוחדת, והוא השתמש בו בחמישה ממחזותיו.

מחזותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Shakespeare: Original pronunciation בערוץ האוניברסיטה הפתוחה של בריטניה ביו-טיוב.;‏ Shakespeare read in Elizabethan accent reveals 'puns, jokes and rhymes', דיילי טלגרף.
  2. ^ Gideon Toury. Descriptive Translation Studies – and Beyond. John Benjamins, 2012. עמ' 171-172.
  3. ^ Dror Abend-David, "Scorned My Nation": A Comparison of Translations of The Merchant of Venice into German, Hebrew, and Yiddish, Peter Lang, 2003. עמ' 126.;‏ Michael Dobson, ‎Stanley W. Wells, The Oxford Companion to Shakespeare, Oxford University Press, 2001. עמ' 216.
  4. ^ ב"הבימה", דואר היום, 22 בספטמבר 1930; יהודה עופר, אמיל פוירשטיין, המאה העשרים: בארץ, בתפוצות, בעולם, הוצאת משרד הבטחון, 1979. עמ' 114.
  5. ^ שמעון פינקל, בצל מאבקים: רשמים ורשימות, עקד 1990. עמ' 176.
  6. ^ תל אביב:הצגת הבכורה של "הבימה", דואר היום, 13 בפברואר 1931
  7. ^ שלי זר-ציון, שיילוק עולה לארץ ישראל, קתדרה גליון 110, טבת תשס"ד.
  8. ^ Wood, Michael (2003). In Search of Shakespeare. London: BBC Worldwide. pp. 84
  9. ^ ^ Ackroyd, Peter (2005). Shakespeare- the Biography. London: Chatto and Windus. pp. 484
  10. ^ לתרגומי הסונטות לעברית ראו, למשל:
    זיוה שמיר, עיני אהובתי - כל סונטות שקספיר