האסיר או: איך תכננתי להרוג את טוני בלייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האסיר או: איך תכננתי להרוג את טוני בלייר הוא סרט תיעודי של הבמאי והמפיק האמריקאי מייקל טאקר ושל המפיקה הגרמניה פטרה אפרלין.

הסרט מציג את סיפורו של יוניס חתאייר אבאס עיתונאי עיראקי שנעצר יחד עם אחיו על ידי חיילי צבא ארצות הברית שחשדו בהם כי הם תכננו לבצע ניסיון התנקשות בראש ממשלת בריטניה טוני בלייר.

הסרט מתואר מנקודת מבטו של אבאס ובקריינותו, חלק מהטענות בסרט מגובות על ידי מסמכים רשמיים של צבא ארצות הברית. הסרט עשוי בסגנון מינמליסטי וכולל מספר מועט של ראיונות, צילומי וידאו ביתיים, וצילומי סטילס, כיתוביות המוספות לתמונות, וכן איורים בסגנון קומיקס מאת פטרה אפרלין. הסרט נמנע מתאורים מצמררים או תמונות קשות ושומר על קו מאופק וענייני.

הרקע לסרט הוא סרט תיעודי אחר של טאקר, "ארמון התותחנים" שיצא בשנת 2004. באותו סרט התלווה טאקר לאנשי יחידת תותחנים מצבא ארצות הברית המוצבת בעיראק, ותיעד את פעילותם ושגרת חייהם במשך מספר חודשים. סצנה אחת בסרט מציגה לילה אחד בו טאקר הצטרף לחיילים וצילם את מעצרו של אדם שטען שוב ושוב שהוא עיתונאי. הסרט הנוכחי הוא סיפורו של אותו אדם.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבאס הוא עיראקי מוסלמי שנולד וגדל בבגדד בשנות שלטונו של סאדם חוסיין. הוא בן למשפחה אוהבת ויש לו אישה, 3 אחים ו-2 אחיות. לאחר ילדותו שהייתה מאושרת מאוד, הוא שירת תקופה בצבא עיראק, בזמן מלחמת איראן עיראק והוצב בצפון עיראק ליד הגבול של איראן וגם שם היה מאושר וחסר דאגות. לטענתו, בזמן המלחמה סאדם חוסיין היה מנהיג טוב לעם העיראקי ואנשים לא שנאו אותו אז. מאז ומתמיד רצה אבאס להיות מפורסם ולכן החליט להפוך לעיתונאי.

בשנת 1998 הוא נעצר על ידי עודאי חוסיין מפני שכתב כתבה שעסקה באמברגו נגד עיראק. לעודאי חוסיין היה כלא לעיתונאים וספורטאים, ואבאס עונה בכלא מידי יום במכות חשמל ובאגרופים. לאחר 32 יום שוחרר אבאס והובא לפגישה עם עודאי חוסיין. חוסיין הציע לו כסף אך אבאס סירב לקחת את הכסף בטענה שמקור הכסף רע. הוא טען שהדברים שכתב לא נכתבו מרוע אלא מליבו. חוסיין הזהיר אותו שלא לחזור על דבר דומה בעתיד ושבפעם הבאה הוא עלול להרוג אותו.

בשנת 2003, בזמן פלישת כוחות ארצות הברית לעיראק נטל אבאס מצלמת סטילס ואופניים ותעד את האירועים בבגדד בזמן המלחמה. לאחר מכן הוא המשיך לעבוד כצלם וידאו ועבד עם רשתות חדשות שונות ביניהן רשתות בריטיות. בעבודה זו הוא הסתכן מידי יום בירי מצידם של כוחות הקואליציה ומצד המורדים העיראקיים שיכולים היו לחשוד בו שהוא מרגל. אבאס קובל על הניגוד שיש לדעתו בין התמונות של החיילים שמחלקים שוקולד לילדים העיראקיים ובין המעצרים השרירותיים והפריצה של חיילים לבתי אזרחים בבגדד באישון לילה.

בערב ה-23 בספטמבר 2003 התקיימה מסיבה בחצר של בית הוריו ואבאס נתבקש על ידי אחיו לצלם אותה בוידאו. במהלך המסיבה אחיו של אבאס ירה באוויר באקדח קטן שיש לו. בשעה אחת אחר חצות פשטו כוחות של חיילי צבא ארצות הברית על הבית על פי מידע מודיעי שקיבלו לפיו יש בבית טרוריסטים המכינים פצצות. הם אזקו את אבאס, אחיו ואביו (שהיה בתחתונים וגופייה בלבד) והורו להם לשבת על הדשא, בשעה שהם מבצעים חיפוש בבית, כשאמו של אבאס נמצאת בתוכו. אבאס ניסה להבין מדוע נערכת הפשיטה בביתו. ואמר לחיילים שהוא עיתונאי, אך נאמר לו ולאחיו לשתוק. החיילים לא מצאו דבר בבית.

אבאס ושני אחיו, האחד מהם רופא והשני סטודנט, נעצרו ונכלאו ללא משפט ובלי שהוסבר להם מהן ההאשמות נגדם. מידי יום נלקח אבאס בלבד לחקירה שבה ביקשה ממנו חיילת אמריקאית מלווה במתורגמן "לגלות את האמת", כשאבאס שאל חזרה "איזו אמת". כמו כן היא אמרה לו שהוא טרוריסט מסוכן. החיילת נהגה לירוק על פרצופו. חייל אחר היה נוהג להשכיב אותו, ללחוץ בכוח את פרצופו לרצפה, לקלל אותו ולהצמיד רובה לגבו. לאחר מכן נאמר לו שהוא אסיר ושעליו לנקות את השירותים ונאסר עליו להתפלל.

לאחר מספר שבועות נאמר לאבאס כי הוא ואחיו עצורים בחשד כי תכננו להתנקש בטוני בלייר שבא לנאום בבגדד, וכי יוניס זמם לנצל את קשריו עם העיתונאים הזרים איתם עבד כדי להוציא דבר זה אל הפועל. בתגובה להאשמה זו יוניס צחק, משום שדבר זה נראה לו מופרך ודמיוני.

הסרט מציג ראיון עם מפקד יחידת תותחנים בצבא ארצות הברית בו הוא מסביר על "מבצע תפיסת תחת" בו נעצר אבאס. לטענתו הם עצרו מחבלים שהיה לגביהם מידע מודיעיני שהם עוסקים בהכנת פצצות, וכי המעצר היה קל מאוד. לדבריו העצורים נעצרו לאחר מעקב ממושך בו קיימו האזנות טלפוניות לבית, וכי דרי הבית השתמשו במילות קוד כדי לתקשר עם מורדים בערים אחרות בעיראק. לדעתו הם עוצרים את רוב האנשים שעוסקים בטרור ורוב האנשים שהם עוצרים הם טרוריסטים. כן הוא טוען שרוב מבצעי המעצר היו מוצלחים והובילו להישגים. לטענתו בדרך כלל אין טעויות בכתובת העצורים שכן אם יש חשש לכך מביאים מודיע או נעזרים בשכנים כדי לוודא שהחיילים נמצאים בכתובת הנכונה.

לאחר מכן אבאס נפגש עם אישה שאמרה לו שהיא מעוניינית לסייע לו. היא שאלה אותו לטעמו לסרטים, מה הוא רוצה בחיים, העדפותיו בחיים וכו'. היא ניסתה להפעיל עליו לחץ פסיכולוגי כדי שיספר לה את האמת. כשהוא אמר לה שהוא אוהב את אשתו שמחכה לו, היא אמרה שלא ידבר על אהבה היות שהוא טרוריסט.

לאחר כחודש בכלא הועברו אבאס ואחיו ל"אוטובוס החופש" שמסיע אסירים לביתם, אבל הם לא הוסעו הביתה אלא ל"מחנה גנסי" - מתקן הכליאה שליד כלא אבו גרייב. בכלא עצמו נכלאים אסירים "שיש להם ערך מודיעיני" ובמתקן הכליאה גנסי נכלאים אסירים "ללא ערך מודיעיני". המתקן הוא עיר אוהלים בעלי תנאי תברואה ירודים המוקפת בגדר. הסרט מצטט קצין אמריקאי שמודה כי 9 מתוך עשרה אסירים במחנה גנסי הם אזרחים שנעצרו משום שהיו "במקום הלא נכון בזמן הלא נכון", וכי הם עצורים פשוט כי לא נעים להודות כי נעצרו בטעות.

אבאס טען כי האוכל במחנה לא טעים, לא טרי, הכיל חרקים שונים מספר פעמים בשבוע וגרם לבעיות בריאות בקרב האסירים. הלחם לא טרי והיה קשה מאוד לאכילה. המחנה הגדול אוכלס בעוד ועוד אנשים והתנאים בו היו קשים. לאחר מספר חודשים במחנה פרץ בו מרד אסירים וחלק מהאסירים נורו ונהרגו. לאבאס היה עט אך לא נייר והוא כתב על החלק הפנימי של תחתוניו את פרטי האסירים שמתו במהומות או מסיבות אחרות (כמו אסיר שמת ממחלה ולא טופל). בנג'מין טומפסון, חייל מילואים בצבא ארצות הברית, תמך בתאוריו של אבאס את המחנה. הוא אמר "לא הייתי מחזיק את הכלבים שלי שם". [1]

לאחר 9 חודשים של מעצר ללא משפט, שוחררו אבאס ושני אחיו. מפקד המחנה התנצל בפני אבאס. אך זה אמר שהוא לא מעוניין ב"סליחה". הוא האשים את המפקדים הבכירים של צבא ארצות הברית בכך שהם מודעים למצב ולא עושים דבר כדי למנוע אותו, וטען כי החייל הפשוט הוא אדם טוב שרק ממלא פקודות והאזרחים בארצות הברית לא מודעים למעשי הצבא. אבאס ואחיו חזרו לביתם, אך בתחילה השכנים ובני המשפחה לא זיהו אותם. עד למועד הפקת הסרט בשנת 2007 יש להם סיוטים מהכלא.

לטענת יוצרי הסרט, הצבא האמריקאי טוען כי אין לו רישומים כלשהם אודות אבאס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]