טוני בלייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנתוני צ'ארלס לינטון (טוני) בלייר
(6 במאי 1953; אדינבורו) (בן 61)
Tony Blair at the World Economic Forum.jpg
טוני בלייר, 2005
שם בשפת המקור Anthony Charles Lynton Blair
מדינה בריטניה
מפלגה מפלגת הלייבור
בת-זוג

שרי בות'

ראש ממשלת בריטניה ה-73
תקופת כהונה 2 במאי 1997 - 27 ביוני 2007 (10 שנים)
הקודם בתפקיד ג'ון מייג'ור
הבא בתפקיד גורדון בראון

אנתוני צ'ארלס לינטון (טוני) בלייראנגלית: Anthony Charles Lynton "Tony" Blair; נולד ב-6 במאי 1953) הוא פוליטיקאי בריטי, ראש ממשלת בריטניה ה-52.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד באדינבורו שבסקוטלנד. את רוב שנות ילדותו העביר בדורהם ובגיל 14 שב לעיר הולדתו וסיים את לימודיו. הוא למד משפטים באוניברסיטת אוקספורד ובשנת 1975 הצטרף למפלגת הלייבור הבריטית.

בלייר נשוי לשרי ואב לארבעה. בנו הצעיר, ליאו, הוא הילד הראשון שנולד לראש ממשלה בריטי בעת כהונתו מזה 150 שנה.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1983 נבחר לנציג סדג'פילד בבית הנבחרים בבחירות הכלליות שנערכו. ב-1984 נעשה לדובר מפלגתו לענייני אוצר ואחר כך לענייני תעשייה ומסחר.

במרוצת הזמן עלה בתפקידיו במפלגה וב-1989 נבחר לשר האנרגיה בממשלת הצללים של הלייבור, כשנה לאחר מכן לשר העבודה ובשנת 1992 נבחר לשר הפנים.

בשנת 1994, בעקבות פטירתו של ג'ון סמית', יושב-ראש מפלגת הלייבור הקודם, נבחר בלייר ברוב קולות לתפקיד היושב-ראש. ב-1995 העביר ברוב קולות בוועידת המפלגה שינוי בסעיף 4 של חוקת המפלגה, שבנוסחו המקורי הייתה התחייבות לבעלות ציבורית על התעשייה והמסחר, התחייבות שבלייר הסיר בנוסח החדש שהעביר. ב-1997 נבחר לעמוד בראש ממשלת בריטניה לאחר שהביס את המפלגה השמרנית, אשר שלטה כ-18 שנים בממשלה. בלייר נבחר לתפקיד זה בגיל 43 והפך לראש הממשלה הצעיר ביותר בבריטניה מאז שנת 1812. בלייר כיהן כראש ממשלה בתקופת שלטונה של הוד מלכותה אליזבת השנייה.

בלייר עם נשיא ארצות הברית בוש, 2004. היחסים בין שני המנהיגים היו קרובים

בשנת 2001 נבחר שוב לתפקיד ובאותה תקופה, לאחר פיגועי 11 בספטמבר בניו יורק, הצטרף יחד עם ארצות הברית ל"מלחמה בטרור". בוועידה שנערכה באיים הקנריים בהשתתפות ארצות הברית, ספרד ופורטוגל, החליט גם בלייר לצאת למלחמת עיראק. ב-2005 זכה בכהונה שלישית רצופה, אך תמיכתו בנשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש בדבר היציאה למלחמה בעיראק עלתה למפלגתו, מפלגת הלייבור, בירידה ניכרת בכוחה בפרלמנט.

בלייר נקט צד פעיל ויוזם בתהליך השלום בצפון אירלנד. ממשלתו היא שחתמה על הסכם יום שישי הטוב בשנת 1998, אשר הפחית את רמת האלימות והוביל את צפון אירלנד למסלול של פיוס בין הצדדים היריבים וצמיחה כלכלית. התהליך סבל מעיכובים סביב טענות להפרתו מצד גורמים שונים, ובמיוחד הטענה כי ה-IRA אינו עומד בהתחייבויותיו להתפרק מנשקו. בהצהרה שניתנה על ידי בלייר ועל ידי ראש ממשלת אירלנד, ברטי אהרן, בבלפסט ב-8 בדצמבר 2004, הסתבר כי מזה חודשים מתקיים משא ומתן חשאי בין הצדדים, הקרוב להביא להסכם בדבר פירוק ה-IRA מנשקו, דבר שעשוי להוביל לשיפור המצב ולהמשך תהליך השלום בצפון אירלנד.

בלייר תמך בצורה פעילה במלחמה העולמית בטרור שקידם נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש לאחר פיגועי 11 בספטמבר, בכלל זה שליחת כוחות שהשתתפו במלחמת עיראק ובמלחמת אפגניסטן (2001-). ההחלטה על הפלישה בעיראק, בפרט, ספגה ביקורת ציבורית נרחבת, בכלל זה התנגדות רחבה בניו לייבור שהתבטאה, בין היתר, בהצבעתם של 139 מחברי הפרלמנט של המפלגה נגד ההחלטה לפלוש לעיראק.

במדיניות הפנים הוביל בלייר את הלייבור לאמץ מדיניות מרכזית יותר, תוך התרחקות ניכרת מהעמדות השמאליות שאיפיינו אותה באופן מסורתי. בשנים הראשונות של ממשלת הלייבור הביא בלייר ליישום חלק ניכר מהמניפסט שפירסמה המפלגה ב-1997, בו הביעה המפלגה את כוונתה להביא לקיצוץ מספר התלמידים בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי ל-30. כמו כן, הובעה במניפסט שאיפה ליצירת מסלולים לענישה מהירה של צעירים שהפגינו עבריינות מתמשכת, מסלולים אשר יצמצמו במחצית את פרק הזמן שבין המעצר למתן גזר הדין; בנוסף, נעשה ניסיון לקצר את רשימת ההמתנה ל-NHS על ידי מתן טיפול ל-100,000 מטופלים נוספים באמצעות שחרור 100 מיליון לירות שטרלינג שנתקעו בביורוקרטיה של ה-NHS, ולהכניס מאות אלפי צעירים מתחת לגיל 25 למעגל העבודה באמצעות שימוש ברווחים שנוצרו מהפרטת שירותים.

ממשלת בלייר הצליחה להשיג חלק מהיעדים הללו תוך קיצוץ המע"מ על חימום ל-5%, שמירה על שיעורי אינפלציה וריבית נמוכים והימנעות מהעלאת מס הכנסה. בנוסף, קידם בלייר את חקיקת חוק שכר המינימום שאושר ב-1998, וממשלתו חוקקה את חוק זכויות האדם (1998) וחוק חופש המידע, והביאה להקמת הפרלמנט הסקוטי, האסיפה הלאומית של ויילס והאסיפה של צפון אירלנד.

יחסים עם התקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בובה בדמות בלייר בהפגנת מחאה נגדו. יריביו טענו שהוא מתרפס בפני האמריקנים, ויוצא למלחמות לא נחוצות

בלייר מינה את מזכיר העיתונות שלו, אלסטייר קמפבל (Alastair Campbell), לתפקיד "הדובר הרשמי של ראש הממשלה". מדי בוקר מסר קמפבל הודעות לתקשורת בענייני דיומא, תפקיד בו קנה לו תדמית מקיאווליסטית בעיני עיתונאים רבים.

בלייר נפרד מהתקשורת לקראת סיום כהונתו, בנאום שנשא בפני ועידת רויטרס בלונדון. בנאום סקר בלייר את השפעת ההתפתחות הטכנולוגית על טיב הסיקור העיתונאי, במציאות בה מתקשים אמצעי התקשורת המסורתיים להתחרות בעדכניות המידע המופץ באינטרנט. הוא מתאר חמש השלכות שליליות למגמה זו ומדגיש את היעדר האיזון העולה מהן:

התוצאה הסופית של כל זה היא שנדיר למצוא היום איזון בכלי התקשורת. דברים, בני אדם, נושאים, סיפורים - הכול בשחור-לבן. הצבעים האפורים של החיים נעלמו. חלק מהדברים רעים, חלקם טובים, חלקם מצליחים, חלקם נכשלים. התפישה הזאת זרה לרבים בתקשורת היום. יש רק ניצחון או אסון, כל בעיה היא משבר, עיכוב הוא סחבת, ביקורת היא התקפה פראית.

גם הארגונים הלא-ממשלתיים והמומחים למיניהם יודעים שאם לא יבחרו בניסוח קיצוני, מוטב שלא יתבטאו בכלל. כל ראשי השירות הציבורי, במיוחד בשירות הבריאות הממלכתי או במשטרה, יאמרו לכם שלא הביקורת, אלא היעדר האיזון שבה, הוא שמפריע להם ומוציא את האוויר ממפרשיהם.

– מתוך תרגום נאום הפרידה של בלייר מהתקשורת, באתר הארץ, 29.6.2007

סיום כהונתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 בספטמבר 2006, נקרא בלייר להתפטר במכתב של 17 מחברי מפלגת הלייבור. מאידך גיסא, 49 חברי המפלגה תמכו בבלייר. ביום המחרת פרסם העיתון הסאן כי בלייר צפוי לפרוש ב-31 במאי 2007, ובאותו היום שפורסמו דברים אלו התפטרו 7 חברים מממשלתו של בלייר.

ב-7 בספטמבר 2006 קיים בלייר מסיבת עיתונאים בה הודיע כי ועידת המפלגה הבאה, תהיה הוועידה האחרונה שלו בתפקידו כראש ממשלת בריטניה. בלייר לא נקב בתאריך צפוי לפרישתו, שכן רצה למנוע את המבוכה שעלולה להיגרם לו על ידי מתנגדיו. ב-10 במאי 2007 הודיע בלייר כי יתפטר מתפקידו כראש הממשלה, ואכן הגיש את התפטרותו למלכה אליזבת ב-27 ביוני 2007. שר האוצר גורדון בראון החליף אותו בתפקידו.

ביום פרישתו מראשות הממשלה, התמנה בלייר על ידי הקוורטט לשליח למזרח התיכון ועבר להתגורר בירושלים. בדצמבר 2007 המיר בלייר את דתו לנצרות קתולית, מהלך שהיה צפוי לאור היות משפחת אשתו קתולית וקרבתו בשנים האחרונות לכנסייה הקתולית, אולם נמנע לעשותו בהיותו ראש הממשלה, בגלל היות אנגליה מדינה אנגליקנית[1].

הונו של בלייר מוערך בכ-60 מיליון ליש"ט. הוא גובה כרבע מיליון דולר להרצאה של 90 דקות, והמקדמה שקיבל על ספרו האוטוביוגרפי שיצא ב-2010, עמדה על כ-6.6 מיליון דולר.

ב-2003 הוענקה לבלייר מדליית הזהב של הקונגרס. בתחילת 2009 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש את מדליית החירות הנשיאותית לבלייר. באותה שנה זכה בלייר בפרס דן דוד בקטגוריית מימד זמן ההווה, בתחום מנהיגות. ‏‏‏[2]

ספרו האוטוביוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Tony Blair, A Journey: My Political Life, Hutchinson, New York 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טוני בלייר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


ראשי ממשלת בריטניה
וולפולקומפטוןפלהםניוקאסלדבונשיירניוקאסלביוטג'ורג' גרנווילרוקינגהםפיט האבגראפטוןנורת'רוקינגהםשלברןפורטלנדפיט הבןאדינגטוןפיט הבןויליאם גרנווילפורטלנדפרסיבלליברפולקנינגגודריץ'וולינגטוןגריימלבורןוולינגטוןפילמלבורןפילראסלדרביאברדיןפלמרסטוןדרביפלמרסטוןראסלדרביד'יזראליגלאדסטוןד'יזראליגלאדסטוןסולסבריגלאדסטוןסולסבריגלאדסטוןרוזבריסולסבריבלפורקמפבל-באנרמןאסקווית'לויד ג'ורג'בונאר לואובולדוויןמקדונלדבולדוויןמקדונלדבולדוויןצ'מברלייןצ'רצ'ילאטליצ'רצ'ילאידןמקמילןדאגלס-יוםוילסוןהית'וילסוןקלהאןתאצ'רמייג'ורבליירבראוןקמרון Royal Coat of Arms of the United Kingdom (HM Government).svg