גבול ירדן–ערב הסעודית
 | |||
| מפת ירדן ומדרומה ערב הסעודית | |||
| |||
| אורך כולל | 731 ק"מ | ||
|---|---|---|---|
| תאריך קביעה | 1965 | ||
| מעברי גבול |
אל-דרה אל-מדורה אל-עמרי | ||
| מספר מעברי גבול | 3 | ||
| כיוון | מזרח - מערב | ||
| תחום | משולש הגבולות עיראק-סעודיה-ירדן - חוף מפרץ אילת | ||
הגבול הסעודי–ירדני (או: גבול ירדן–ערב הסעודית) הוא הגבול הבין-לאומי הנמתח בין הממלכה הערבית הסעודית והממלכה הירדנית ההאשמית. הגבול משתרע על פני כ-731 ק"מ, והוא ברובו רמה מדברית.
החלק הדרומי המזוגזג מכונה באופן עממי "השיהוק של וינסטון", זאת בשל אגדות המספרות על ארוחה רוויית אלכוהול שהתקיימה בשנת 1921, ובה התרברב שר המושבות הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל, על כך שקבע את הגבול כ"קו בחול" בעודו שתוי.
היסטוריה של הגבול[עריכת קוד מקור | עריכה]
חצי האי ערב בשלהי מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חצי האי ערב מתחלק באופן מסורתי לארבעה חבלי ארץ עיקריים: חבל נג'ד, שנמצא במרכזו, ובו באופן היסטורי כמעט ולא היו ישובי קבע עירוניים; חבל חג'אז שבמערבו, ובו הערים האסלאמיות המקודשות מכה ומדינה, ששימשו פלטפורמה להתיישבות קבע ולתנועת סחר ענפה; הרי עסיר ההררי בדרומו על גבול תימן, והאזור החולי של אל-חסא במזרחו, מושבו של המיעוט השיעי, בו התגלו בסוף שנות השלושים מרבצי נפט עצומים.
השריפים ההאשמים, המתייחסים אל משפחת הנביא מחמד, ביססו את שלטונם באזור החג'אז שבמערב חצי האי ערב כבר במאה העשירית לספירה ושלטו ביד רמה בחבל הארץ החשוב הזה הן מבחינה פוליטית והן מבחינה כלכלית. גם עם הכיבוש העתמ'אני לא נפסק שלטונם, ולצד המושל העת'מאני שלט גם אמיר מקומי האשמי, הגם שהרבו להתעמת זה עם זה. בשלהי ימי מלחמת העולם הראשונה היה חצי האי ערב מחולק באופן גס בין האמירות ההאשמית בחבל החג'אז בהנהגת השריף חוסיין, לבין אמירות ריאד הסעודית בנג'ד בהנהגת עבד אל-עזיז אבן סעוד, בנוסף לשתי אמירויות קטנות בחבלים האחרים.
בריטניה ואבן סעוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת מלחמת העולם הראשונה ביקשה בריטניה להבטיח את נאמנות הערבים אליהם במלחמתם נגד שלטון האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון. במסגרת ההתכתבות בין המושל הבריטי הנרי מקמהון לבין השריף חוסיין שליט החג'אז הבטיחו הבריטים כי יתמכו בהקמת ממלכה ערבית גדולה בראשותו של חוסיין, אם רק יסייע להם במלחמה. חוסיין ראה בעיני רוחו את עצמו עומד בראש ח'ליפות המשתרעת על פני חצי האי ערב ואף צפונה ומזרחה לכיוון סוריה ועיראק, "מעדן ועד חלב". בהתכתבויותיו עם גורמים בכירים בבריטניה אף הציע אפשרות שהאמירויות השונות שבחצי האי ערב ישמרו על אוטונומיה פנימית בראשות האמירים שלהם, בעוד הוא יהיה "מלך הערבים", שיוביל את קבלת ההחלטות ברמה המדינית, אך ח'ליפותו לא זכתה להכרה ערבית או בריטית.
במקביל חתמו הבריטים כבר בשנת 1915 על הסכם עם עבד אל-עזיז אבן סעוד, במסגרתו הכירו בו כשליט אמירות ריאד שהקים בחצי האי ערב, והבטיחו לו הגנה מפני האימפריה העות'מאנית. לאחר סיום המלחמה יצא אבן סעוד למסע כיבושים נרחב בחצי האי, כך שבשנת 1924 כבש מידי ההאשמים את אזור טאיף, וכעבור כמה חודשים כבש גם את אזור החג'אז כולו, על ערי הקודש האסלאמיות שבו, כשהוא מקים את ממלכת נג'ד וחג'אז.
באותה שנה כינסו הבריטים ועידה משולשת בכווית, בה הציעו חילופי שטחים בין ממלכתו של אבן סעוד לאמיר עבר הירדן, עבדאללה בן חוסיין ההאשמי במטרה לקבוע את הגבולות בין הממלכות. עם זאת, שני הצדדים לא היו מרוצים מן ההצעה הבריטית שהוצגה בה, והבריטים מצדם דחו את הצעתו של אבן סעוד לכלול בממלכתו אזורים צפוניים כמו ואדי סרחאן ומדבר נפוד, שכן אלה היו פוגעים ברצף הטריטוריאלי שלהם בין עיראק המנדטורית לאמירות עבר הירדן.
גם לאחר כיבוש החג'אז שאף אבן סעוד לספח לממלכתו אזורים נוספים, בהם מחוזות עקבה ומעאן שבדרום ירדן, מתוך תפיסה שמחוזות אלה שייכים לו בשל ניצחונותיו על ההאשמים. כוחות האח'ואן הנאמנים לאבן סעוד תקפו כמה פעמים כפרים עבר-ירדניים הנמצאים במרחק עשרות בודדות של קילומטרים מדרום לעמאן, התקפות שאיימו על עצם קיומה של אמירות עבר הירדן, ואשר היו מאפשרות לסעודים להגיע בנקל לארץ ישראל ואף לתעלת סואץ. מסיבות אלה החליט הקבינט הבריטי בשנת 1925 להדוף את ההתקפות ולספח את מעאן ואת עקבה לשטחי עבר הירדן באופן רשמי.
נחישותו של אבן סעוד הביאה את הבריטים להבין כי יש לבוא עמו במשא ומתן במטרה להגיע להסכמים שיקבעו את הגבולות באזור דרך קבע. במהלך המשא ומתן אחזו הסעודים בעמדה כי יש לאפשר לגבולות להיות גמישים ואין להקים בהם מחסומים, בין היתר בשל העובדה שמדובר באזור בו עוברים שבטים נוודים התלויים במקורות מים משני עברי הגבול. הבריטים לעומת זאת טענו שהגבול מסמל את קצה גבול השיפוט והכוח של המדינה הריבונית. בסופו של דבר הוחלט להתחשב גם בנסיבות אתניות והגבול נקבע באופן סמלי בין השבטים הנוודים הצפוניים-הסורים והדרומיים-הערבים.
סיכומו של דבר, הגבול הראשוני בין ירדן וערב הסעודית נקבע לא על ידי תקדימים מנהליים-היסטוריים, אלא כתוצאה ישירה של יכולתו של חיל האוויר המלכותי להגן על הגבולות הללו מפני כוחותיו של אבן סעוד. בשנת 1925 נחתם הסכם הדא שהסדיר את היחסים והגבולות בין נג'ד ועבר הירדן וקבע, למשל, כי אזור מדבר כאף שבצפון חצי האי יישאר בידי הסעודים.
בנובמבר 1926 הגיע הקונסול הבריטי בג'דה, ס"ר ג'ורדן, לעיר חמרא נמלה שבאזור מדינה, במטרה לשאת ולתת בנוגע להסכם חדש עם אבן סעוד, שיכלול הכרה סעודית בשליטה הבריטית בעיראק, ארץ ישראל ואמירות עבר הירדן, וכן בסיפוח עקבה ומעאן לאמירות עבר הירדן. אבן סעוד דחה את ההסכם וטען שגם אם יכיר דה-פקטו בשני הסעיפים הללו, הרי שהוא אינו מסוגל להכיר בכך באופן רשמי על מנת שלא להיתפס כמי שבגד בעצמאות הערבית או כמי שמסר אדמות מוסלמיות לנוצרים. כמה חודשים לאחר מכן, בחודש פברואר 1927, חזרו הבריטים עם הסכם מרוכך שהכיר בשלטונו של אבן סעוד בכל רחבי חבלי חג'אז ונג'ד, ובנוסף הוסרו ממנו הסעיפים הבעייתיים. עם זאת, ההסכם כלל סעיף ובו מחויב אבן סעוד לשמור על הסטטוס קוו במחוזות השונים עד להסדר קבע. ניסוח זה התקבל על ידי אבן סעוד וכך נקבע ב"הסכם ג'דה" שנחתם בחודש מאי 1927, שהיווה הבסיס לגבול בין המדינות עד ימינו.
הגבול המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1965 נחתם הסכם בין הממלכות, ובו תיקוני גבול במספר מקומות. בין היתר העניק ההסכם לירדן רצועת חוף רחבה יותר בחוף מפרץ אילת, כשהגבול הודרם עד לנקודה הנמצאת כ-17 ק"מ מנמל עקבה, תוך הגדלת קו החוף הירדני והוספת 6,000 קמ"ר של אזור המדבר הדרומי לשטחה, זאת בתמורה ל-7,000 קמ"ר מן האזור המדברי שנמסרו לידי ממלכת ערב הסעודית.
כיום הגבול הוא אזור שאינו מאוכלס כמעט, והנכסים האסטרטגיים העיקריים באזור כוללים את אזור חציית צינור הנפט הטרנס-ערבי (TAP), דרך הגישה אל מפרץ עקבה, וכן מספר בארות מים הפזורות ברחבי המדבר.
קיימים שלושה מעברי גבול רשמיים בין המדינות:
- אל-דרה, כ-30 ק"מ מדרום לעקבה ו-10 ק"מ מצפון לעיירה חקל הסעודית;
- אל-מדורה, כ-130 ק"מ מדרום מזרח למעאן וכ-110 ק"מ מצפון לתבוכ;
- אל-עמרי, כ-155 ק"מ ממזרח לעמאן ו-40 ק"מ ממערב לעיירה הסעודית אל-קוריאת.
שלושת המעברים פעילים עשרים וארבע שעות ביממה, ופתוחים לאורך כל השנה. הם ממלאים חלק חשוב בתנועת הסחר הענפה שקיימת כיום בין ירדן לסעודיה, כאשר מאזן הסחר בין המדינות הגיע בסוף שנת 2016 לכדי יותר מ-3.8 מיליארד דולר.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נבו, יוסף. ירדן: החיפוש אחר זהות (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2005).
- רבי, עוזי. סעודיה: ממלכת נפט במבוכי הדת והפוליטיקה (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2007).