ערב הסעודית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממלכת ערב הסעודית
المملكة العربية السعودية
Flag of Saudi Arabia.svg Coat of arms of Saudi Arabia.svg
דגל סמל
מוטו לאומי: אין
המנון לאומי: יחי המלך*سارعي للمجد و العلياء
מיקום ערב הסעודית
יבשת אסיה, המזרח התיכון, חצי האי ערב
שפה רשמית ערבית
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
ריאד
24°38′47″N 46°44′31″E / 24.64639°N 46.74194°E / 24.64639; 46.74194
משטר מונרכיה
ראש המדינה
- מלך

יורש עצר
מלך
עבדאללה אבן עבד-אל-עזיז
סלמאן בן עבד אל-עזיז אל סעוד
הקמה
- תאריך
איחוד חיג'אז ונג'ד
18 בספטמבר 1932
שטח[1]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
2,149,690 קמ"ר 
13 בעולם
זניח
אוכלוסייה[2]‏ (הערכה)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
27,345,986 נפש 
46 בעולם
12.72 נפש לקמ"ר
212 בעולם
תמ"ג[3]‏ (הערכה לשנת 2013)
- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש
927,800 מיליון $ 
19 בעולם
33,928 $
44 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[4]‏ (2013)
- דירוג עולמי
0.836 
34 בעולם
מטבע ריאל סעודי ‏ (SAR)
אזור זמן UTC +3
סיומת אינטרנט .sa, السعودية
קידומת בינלאומית 966+
צילום לווין של חצי האי ערב

הממלכה הערבית הסעודית (ערבית: - אַלְמַמְלַכַּה (א)לְעַרְבִּיַּה אַ(ל)סֻּעוּדִּיַּה), הידועה בעברית גם בשם סעודיה, היא המדינה הגדולה ביותר בחצי האי ערב. היא גובלת בעיראק, בירדן, בכווית, בעומאן, בקטאר, באיחוד האמירויות הערביות ובתימן, במפרץ הפרסי בצפון מזרחה ובים סוף במערבה. כלכלתה נשענת במידה רבה על מרבצי הנפט המצויים בה, והיא מדורגת כיצואנית הנפט הגדולה ביותר בעולם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של ערב הסעודית

אף שיישוב אנושי התקיים בחצי האי ערב מזה אלפי שנים - לרבות הנבטים שפעלו במאה הראשונה לפנה"ס - הייתה זו צמיחתה של דת האסלאם במערב חצי האי בראשית המאה ה-7 אשר הביאה למפנה המכריע בתולדותיו. האסלאם היה לדת השנייה בגודלה בעולם, והערים המקודשות לו ביותר - מכה ומדינה - נמצאו בשטח עליו תקום בבוא היום הממלכה הסעודית. אותו שטח היה גם נקודת המוצא של הערבים המוסלמים אשר פתחו במסעות כיבושים דתיים מפרס ועד לספרד, באופן שהטביע חותם בל יימחק על היסטוריה של המזרח התיכון כולו.

במאות הבאות הייתה השליטה בחצי האי ערב במוקד מאבקיהם של פולשים זרים, אשר הגיעו לקצם בשנת 1517 כאשר האימפריה העות'מאנית השיגה דריסת רגל באזור. עם זאת, בהשוואה לטריטוריות עות'מאניות אחרות, נהנו הערבים בחצי האי ערב ממידה רבה של אוטונומיה, שהלכה וגברה במקביל להיחלשותה של האימפריה.

שורשיה של המדינה הסעודית במרכז חצי האי ערב מתוארכים לאמצע המאה ה-18. שליט מקומי בשם מוחמד בן סעוד איחד כוחותיו עם מוביל הרפורמות האסלאמי מוחמד עבד אל-והאב, באופן שאפשר יצירתה של ישות פוליטית חדשה במרכז חצי האי ערב בחלק ניכר מהאזור המכונה נג'ד. בהדרגה זכתה תורת הוואהביה, הקוראת לשיבה לשורשי האסלאם, למעמד בכורה ברחבי המרחב הסעודי. במאה וחמישים השנים הבאות חוו השליטים לבית סעוד עליות ומורדות, ונאלצו להתמודד עם ניסיונות מצריים, עות'מאניים וערביים להשתלט על חצי האי. לקראת סוף המאה ה-19 נמלטה משפחת אל סעוד לכווית.

בשנת 1901 קם אחד מבניה של המשפחה, עבד אל-עזיז אבן סעוד (1882 - 1953), הכריז על היותו מנהיג התנועה הערבית הלאומית והחל במסע לאיחוד חצי האי ערב תחת הנהגתו. שנה אחר כך כבש את ריאד, בירתה המסורתית של משפחת אל סעוד, מידי משפחת אר-ראשיד היריבה. בין השנים 1913 ו-1926 הכניע את אל-אחסה, אל-קטיף, את יתר נג'ד ואת החיג'אז שבשליטת המלך ההאשמי פייצל, כאשר ב-8 בינואר 1926, נעשה מלך חיג'אז. ב-29 בינואר 1927, אימץ את התואר "מלך נג'ד" (תחת התואר "סולטאן נג'ד"). בהסכם ג'דה, אשר נחתם ב-20 במאי 1927, הכירה הממלכה המאוחדת - המעצמה האירופית הדומיננטית באזור באותה תקופה - בעצמאות ממלכתו של עבד אל-עזיז, "ממלכת חיג'אז ונג'ד". בשנת 1932 אוחדו שני האזורים, במה שסימל את לידתה של ממלכת ערב הסעודית, מונרכיה אבסולוטית שדינה הוא הדין האסלאמי (שריעה).

גילוי מרבצי נפט בשטח הממלכה במרץ 1938 הביא לשינויים מרחיקי לכת במעמדה, בכלכלתה ובאופיה. ייצור תעשייתי של נפט החל במהלך מלחמת העולם השנייה, במהלכה נותרה נייטרלית. ההון האדיר שזרם לתחומיה אפשר לה לקיים שירותי חינוך, בריאות ורווחה מבלי לגבות מסים מתושביה, וכך הייתה למדינה רנטירית מובהקת. ערב הסעודית נמנתה עם מייסדות האו"ם והליגה הערבית ב-1945, ונטלה חלק משני בקואליציה הערבית שלחמה בישראל במלחמת העצמאות, ב-1948.

עם מותו של אבן-סעוד ב-1953 הועברה המלוכה לבנו, סעוד בן עבד אל-עזיז. כהונתו עמדה בסימן דחיית הערביזם הרדיקלי מבית מדרשו של שליט מצרים גמאל עבד אל-נאצר ובהתקרבות לארצות הברית ולמשטרים הערבים המתונים. ב-1964 הודח, בין היתר בשל מתיחות פנים-משפחתית, בריאותו הרופפת ואי-סדרים כלכליים בממלכה והוחלף על ידי אחיו למחצה, ראש הממשלה ונסיך הכתר פייצל בן עבד אל-עזיז.

בשנת 1965 נערכו חילופי שטחים בין ירדן לבין ערב הסעודית. ירדן ויתרה על שטחי מדבר נרחבים בפנים היבשה, תמורת רצועת חוף של מספר קילומטרים ליד העיר עקבה (ראו גם: יחסי ירדן-ערב הסעודית).

בשנת 1967 הביע המלך פייצל תמיכה במצרים במהלך מלחמת ששת הימים. ההתנקשות בחייו של פייצל ב-1975 זעזעה את המזרח התיכון, אך לא פגעה ביציבות הממלכה. אחיו, ח'אלד בן עבד אל-עזיז, שלט עד מותו מהתקף לב ב-1982, או אז עלה אחיו למחצה, הנסיך פהד בן עבד אל-עזיז, מודרניסט פרו-מערבי אשר ניהל בפועל את ענייני הממלכה בתקופתו של חאלד. אחיו-למחצה של פהד, עבדאללה, נבחר לכהן כראש הממשלה ונסיך הכתר.

החשש מפני התפשטות הרגש המהפכני-אסלאמיסטי לאחר המהפכה האיראנית הביא את ערב הסעודית לתמוך כלכלית בעיראק של סדאם חוסיין במהלך מלחמת איראן-עיראק (1980 - 1988). באותן שנים חלה ירידה ניכרת במחירי הנפט, במה שערער זמנית את יציבות הכלכלה הסעודית. במהלך מלחמת המפרץ שניהלה ארצות הברית נגד עיראק, נמלטו פליטים כוויתים לסעודיה, ביניהם בני משפחת המלוכה הכוויתית, וכוחות הקואליציה הורשו לפעול מתחומה. נוכחותו של צבא ארצות הברית בשטח הממלכה חוללה מורת רוח רבה בקרב סעודים רבים, ביניהם אוסאמה בן-לאדן. האמריקנים נסוגו כמעט לחלוטין בשנת 2003 משטח סעודיה והוצבו בקטאר. בשנת 1996 חווה המלך פאהד שבץ מוחי חמור, אשר אילץ אותו להעביר את השלטון בפועל לנסיך הכתר עבדאללה. ב-1 באוגוסט 2005 הכריעה אותו מחלתו, והמלוכה הועברה באופן רשמי לידיו של עבדאללה.

פיגועי 11 בספטמבר (2001) גרמו לרבים במערב לראות בערב הסעודית - או בממסדה הדתי - מעוז הטרור האסלאמי, זאת על אף יחסי המסחר והידידות בין בית המלוכה הסעודי לארצות הברית, קנדה, יפן ומדינות אירופה. 15 מתוך 19 המפגעים היו סעודים במוצאם. בשנים הבאות אירעו מספר פעולות טרור נגד מטרות שלטוניות ומערביות בריאד.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב הסעודית היא מונרכיה אבסולוטית, כאשר הפוליטיקה הסעודית כולה סובבת סביב בית המלוכה. בשנת 1992 הוצגה החוקה הראשונה בתולדות הממלכה, אשר הצהירה מפורשות כי ערב הסעודית היא מונרכיה ערבית הנשלטת על ידי בניו ונכדיו של המלך עבד אל-עזיז אבן סעוד, וכי הקוראן הוא למעשה חוקתה של המדינה, המתנהלת על פי הדין האסלאמי (שריעה). חל איסור על הקמת מפלגות פוליטיות, ובחירות לאומיות אף הן לא נערכו מעולם.

סמכויותיו של המלך מוגבלות להלכה על ידי השריעה ומסורות סעודיות מקומיות. המלך נדרש להשיג קונצנזוס בין משפחת המלוכה הסעודית, חכמי הדת (עולמא) ושאר יסודות חשובים בחברה הסעודית, אולם צוויו ופקודותיו אינם מושאים לתהליך אישור דמוקרטי. המדינה דוגלת בוהאביה. פלג אסלאמי פונדמנטליסטי זה, החורט על דגלו אימוץ האסלאם כלשונו וככתובו, מנסה לסחוף אחריו את המאמינים על ידי מימון בניית מסגדים ומדרשות קוראניות ברחבי העולם. מנהיגי משפחת המלוכה בוחרים את המלך מקרבם וזוכים לאישורם של העולמא. בית סעוד הוא שליטה הנצחי של המדינה, הנושאת את שמו.

מלכה הנוכחי של ערב הסעודית, עבדאללה, שימש זה תשע שנים שליטה בפועל של הממלכה קודם להמלכתו ב-1 באוגוסט 2005, וזאת נוכח מחלתו של אחיו-למחצה המלך פהד.

ב-10 בפברואר 2005, נערכה הראשונה בסדרה בת שלוש מערכות בחירות למועצות המקומיות ברחבי הממלכה. הוחלט כי נשים לא יצביעו או יגישו מועמדותן במסגרת הבחירות, אף שכמה מהן הספיקו להגיש מועמדותן בטרם נתקבל האיסור. רק מיעוט מהמושבים במועצות המקומיות אמנם נבחר, ורוב חברי המועצות מונו על ידי בני משפחת המלוכה. יחד עם זאת, לראשונה מזה 40 שנה נערכו בחירות כלשהן בערב הסעודית.

יחסים עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-ערב הסעודית

בדומה לרוב המכריע של מדינות ערב, סעודיה אינה מכירה בקיומה של מדינת ישראל, וכאמור נמנתה על מדינות ערב שפלשו לתחומה במלחמת העצמאות. עדויות שונות מצביעות על כך שהסעודים מימנו באופן פעיל טרור אנטי-ישראלי. במלחמת ששת הימים (1967) כבש צה"ל מספר איים סעודיים בים סוף, שהוחזרו רק כעבור עשור. ערב הסעודית הייתה גורם משמעותי בחרם הנפט שהוטל ב-1973 בעקבות הסיוע האמריקני לישראל במלחמת יום הכיפורים, זאת אף שסעודיה וישראל נחשבות לבנות הברית הקרובות ביותר של ארצות הברית במזרח התיכון. מאוחר יותר תמכה בהחלטה להשעות את מצרים מהליגה הערבית לאחר שזו חתמה על הסכם שלום כולל עם ישראל בשנת 1979. עם זאת, עוד ב-1981 הציע המלך פהד (יורש העצר דאז) תוכנית להסדרת הסכסוך הישראלי-ערבי, במסגרתו ישראל תיסוג אל עבר הגבול הירוק ובתמורה תזכה ליחסי שלום עם מדינות ערב.‏‏‏[5] כמו כן, לאחר שחתם אנואר סאדאת, נשיא מצרים, על הסכם השלום בין ישראל למצרים אמר כי המדינה שצפויה לחתום על הסכם דומה מיד אחרי מצרים היא ערב הסעודית.

בשנת 2002, יורש העצר הסעודי דאז וכיום מלך ערב הסעודית, עבדאללה הציג את יוזמת השלום שלו שריככה יותר את הדרישות מישראל, ולראשונה טענה כי פתרון שאלת הפליטים הפלסטיניים צריכה להתבצע בהסכמה בין הצדדים וכי הנסיגה הישראלית תביא לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי.‏‏‏[6] בחודש דצמבר 2006 נחשף בתקשורת הישראלית והעולמית דבר פגישתם של ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט עם בכירים במשטר הסעודי, בעמאן, כדי לדון עמם באפשרות לפתרון מדיני על בסיס יוזמת השלום הסעודית. כמו כן, ביולי 2008, יזם עבדאללה המלך כינוס במדריד שקרא נגד-הקיצוניות בדת וכלל נציגים יהודים, מוסלמים, נוצרים, הינדים ובודהיסטים. עקב כך, מפקד באל-קאעידה פרסם קלטת וידאו בה הוא קורא למוסלמים להרוג את מלך סעודיה, בתואנה כי "קירוב בין דתות - משמעו לוותר על האסלאם".

יחסים עם איראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז המהפכה האסלאמית-שיעית באיראן, היחסים בינה לבין ערב הסעודית בה המשטר אסלאמי-סוני הפכו למתוחים. בין איראן לערב הסעודית החל מאבק על ההשפעה באזור המזרח התיכון והמפרץ הפרסי ועל המעמד הבכיר בקרב מדינות האסלאם, שכולל הן היבטים גיאו-אסטרטגיים והן היבטים עדתיים. איראן מהווה איום מרכזי עבור ערב הסעודית, הן מפאת רצונה לסלק את המעורבות הגבוהה של ארצות הברית במפרץ הפרסי והן מפני שאיראן מנסה לתפוס עמדת הנהגה בעולם האסלאמי אשר תחליף את זו של ערב הסעודית כ"שומרת המקומות הקדושים לאסלאם". מאמצי איראן להשגת יכולת גרעינית צבאית והגדלת כוחה בעקבות יכולת זו לקביעת סדר היום האזורי, מאיימת על ערב הסעודית הן מפאת ההשפעה הפוטנציאלית שתינתן לאיראן בשוק הנפט ועד ל"רוח הגבית" שיקבלו השיעים המתגוררים בערב הסעודית בהקשר להפגנות או התקוממות אפשרית מצדם. עד כה לא היו קרובים השיעים בסעודיה להוות איום על המשטר, אולם מצב זה עלול להשתנות. בתחילת אוקטובר 2011 פרצו מהומות בקרבת מסוף הנפט הגדול בראס טנורה, בהן נעשה לראשונה שימוש בנשק חם מצד השיעים שחוללו את המהומות. אירוע זה הביא את ערב הסעודית להאשים "מדינה זרה" (הכינוי של איראן) בתכנון המהומות ולדכא אותן תוך הפעלת כוח נחושה.

גל המחאות בארצות ערב העלה על פני השטח את העימות שבין ערב הסעודית לאיראן, גם בהיבט התייצבותן בעמדות מנוגדות, בהתאם לזהותם האסלאמית העדתית של המפגינים והמתקוממים במדינות השונות. במרץ 2011 העבירה ערב הסעודית כוחות צבא, שסייעו למשטר בית ח'ליפה הסוני של בחריין לדכא את ההתקוממות שהובילו השיעים במדינה. התקוממות זו, על פי שלטונות בחריין וערב הסעודית, תוכננה ונתמכה על ידי איראן, מתוך מטרה להרחיבה גם לאזורים השיעיים במזרח ערב הסעודית. מן הצד השני, ערב הסעודית תמכה באופן אקטיבי בהפגנות ובהתקוממות בסוריה, שהובילו הסונים כנגד משטר מפלגת הבעת' בהנהגת נשיא סוריה אסד, אשר שלטונם התבסס על המיעוט העאלווי במדינה ועל תמיכתה של איראן ושל ארגון החזבאללה השיעי בלבנון.

שלטון מקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחוזות ערב הסעודית

ערב הסעודית מחולקת לשלושה-עשר מחוזות:

  1. מחוז אל-באחה
  2. מחוז אל-חודוד א-שמאליה
    (הגבולות הצפוניים)
  3. מחוז אל-ג'וף
  4. מחוז אל-מדינה
  5. מחוז אל-קסים
  6. מחוז ריאד

7. מחוז א-שרקייה
8. מחוז עסיר
9. מחוז חאיל
10. מחוז ג'אזאן
11. מחוז מכה
12. מחוז נג'ראן
13. מחוז תבוכ

מחוזות ערב הסעודית

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ערב הסעודית
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאוגרפיה של ערב הסעודית

ערב הסעודית תופסת כשמונים אחוזים משטחו של חצי האי ערב. כיוון שחלק ניכר מגבולותיה המדבריים עם איחוד האמירויות הערביות, עומאן ותימן אינו מוגדר, קיים קושי בסיסי בהערכת גודלה המדויק. אומדן הממשלה הסעודית הוא 2,217,949 קמ"ר, כאשר הערכות נוספות נעות בין 2,149,690 קמ"ר ועד 2,240,000 קמ"ר. כך או אחרת, ערב הסעודית היא מהגדולות שבמדינות העולם, ושטחה הוא כחמישית משטח ארצות הברית.

יחד עם זאת, פחות משני אחוזים משטחה ניתנים לעיבוד חקלאי או למגורי אדם. בראשית שנות התשעים התרכזה עיקר האוכלוסייה באזורי החוף המזרחיים והמערביים, או בנאות המדבר שבמרכז המדינה. יתר השטח הוא רמה מדברית צחיחה ושטוחה יחסית; רובע אל-חלי ("הרבע הריק"), המשתרע בדרום-מזרח הממלכה, הוא מדבר החול הרציף הגדול בעולם. מדבר חול גדול נוסף הוא מדבר נפוד בצפון המדינה. האזור נעשה הררי מעט יותר רק במקביל לחוף ים סוף שבמערב המדינה. שדרת ההרים גבוהה בצפון, מנמיכה במרכז וחוזרת ומגביהה בדרום. בכל שטח הממלכה אין גופי מים קבועים, מה שהביא לבנייתם של מפעלי התפלה רבים בקרבת החופים.

האקלים בערב הסעודית הוא מדברי, קיצוני ויבש, עם הבדלי טמפרטורות חדים בין הימים ללילות. שיעורי לחות גבוהים קיימים באזורי החוף. ברוב חלקי המדינה הצמחייה מוגבלת לעשבים ולשיחי מדבר, ובשנים האחרונות חלה עליה בקצב המידבור הסביבתי. בשוניות האלמוגים של ים סוף ישנו שפע של בעלי חיים ימיים.

במשך שנים בגבול הצפוני היה קיים אזור נייטרלי בין עיראק וערב הסעודית. הסדרת הגבולות באזור בוצע בשנת 1983.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשלה הסעודית מקיימת פיקוח הדוק על רוב הפעילות הכלכלית בממלכה, המרוכזת כמעט כולה סביב הנפט. ערב הסעודית מחזיקה בכרבע מעתודות הנפט הגולמי המוכרות בכדור הארץ (כמו גם בעלויות ההפקה הנמוכות ביותר), מדורגת כיצואנית הנפט הגדולה ביותר בעולם ומשחקת תפקיד מוביל בארגון אופ"ק ובמשק האנרגיה העולמי בכלל. תעשיית הנפט, המרוכזת בצפון-מזרח המדינה, מהווה כ-75% מההכנסות התקציביות, כ-45% מהתמ"ג וכ-90% מרווחי היצוא. שותפי הסחר העיקריים של ערב הסעודית הם ארצות הברית, יפן, בריטניה, האיחוד האירופי, סינגפור ודרום קוריאה. כחמישה מיליון עובדים זרים - רובם ממדינות ערב, אך גם מדרום מזרח אסיה - מהווים יסוד חשוב בכלכלה הסעודית, בעיקר במגזרי הנפט והשירותים.

מלבד נפט, ערב הסעודית עשירה בפוספט, מחצבי ברזל, נחושת, זהב, אורניום וגז טבעי.

הממשלה מעודדת צמיחה במגזר הפרטי כדי להפחית את תלותה של הממלכה בנפט, וכן לפתוח הזדמנויות תעסוקתיות עבור האוכלוסייה הסעודית הגדלה בקצב מואץ. היצור התעשייתי גבר בשנים האחרונות, וכיום קיימות בסעודיה תעשיות מתכות, כימיקלים, פלסטיקה, תרופות ודשנים. ישנו גם מגזר בנקאי-פיננסי גדל, וכך גם התיירות: מכה, אלמדינה ונמל ג'דה הפכו למקורות הכנסה גדולים בשל חשיבותם הדתית; מדי שנה מגיעים מיליוני מוסלמים למכה לרגל מצוות החג'.

בעשורים האחרונים של המאה העשרים חוותה ערב הסעודית ירידה חדה בהכנסות הנפט, עקב ירידת מחיר הנפט, (ב-2001 לכ-25 דולרים לחבית), לצד עלייה משמעותית בגודל האוכלוסייה. ההכנסה השנתית לנפש צנחה מ-25,000$ ב-1980 ל-8,000$ ב-2003. כלכלנים מעריכים כי הצניחה הכלכלית שהתרחשה בין 1980-1999 הייתה החמורה בתולדותיה של מדינת לאום כלשהי מאז ומעולם. בעשור הראשון של המאה העשרים ואחד שוק הנפט התאושש והאמיר (אוגוסט 2004 - 44 דולר לחבית, סוף 2005 - 65 דולר לחבית, סוף 2007 - 94 דולר לחבית) עד שביוני 2008 הוא האמיר למחיר שיא של 135 דולר לחבית. דבר שהביא להכנסות שיא לערב הסעודית.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2004 הוערך גודל אוכלוסייתה של ערב הסעודית ב-25,795,938 נפש, מתוכם 5.5 מיליון תושבים זרים. שיעור הריבוי הטבעי מוערך ב-2.44 אחוזים, כ-4.1 ילדים לאישה. תוחלת החיים לשני המינים עומדת על 75.23 שנים. עד שנות השישים של המאה ה-20, רוב תושבי הממלכה היו נוודים או נוודים למחצה; לנוכח הצמיחה הכלכלית ותנופת הבנייה האדירה, חיים כיום יותר מ-95% מהסעודים ביישובי קבע; ערים ונאות מדבר אחדות ברחבי הממלכה סובלות משיעור צפיפות של 1000 נפש לקמ"ר ואף גבוה מכך.

רוב הסעודים הם ערבים מבחינה אתנית. אחדים הם בני תערובת, צאצאיהם של טורקים, איראנים, אינדונזים, הודים, אפריקנים ואחרים; רובם היגרו כעולי רגל ומתגוררים באזור החיג'אז הסמוך לחוף ים סוף. ישנם פחות ממאה אלף מערביים בערב הסעודית. השפה הערבית שגורה כמעט בפי כל האוכלוסייה.

קיים קושי בחישוב נתונים דמוגרפיים דתיים אודות ערב הסעודית, שכן הממשלה מדווחת על שיעור מוסלמים העומד על 100%. רוב המוסלמים נמנים עם הזרם הווהאבי, אף שישנו מיעוט שיעי המרוכז בצפון-מזרח המדינה. האסלאם הוא דת הממלכה, ודתות אחרות אינן נסבלות בפומבי.

היהודים בערב הסעודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות ערב הסעודית

יהדות ערב הסעודית היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בעולם אשר נכחדה רובה ככולה. היהודים הראשונים הגיעו לאזור ערב הסעודית של ימינו בימי חורבן בית ראשון. כבר מהמאה ה-1 ישנן עדויות כתובות של מצבות קבורה המתארות שמות יהודים. היהודים חיו בערב הסעודית בשבטים בנאות מדבר לאורכם של נתיבי המסחר השונים. השבטים המפורסמים ביותר בחצי האי ערב ישבו בסביבות העיר יתריב, היא אל-מדינה, והם היו בני שבט בני נציר, בני קוריטה ובני קינוקע. שבט נוסף הוא שבט בני ג'או אשר היגרו לצפון אפריקה. היהודים עסקו בחקלאות, במלאכה, בצורפות ובייצור כלי נשק. בני יתריב היו אלו שהשפיעו על מלך חמיר שצר על העיר יתריב להתגייר.

יחסי נשים ומגדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי נשים ומגדר בערב הסעודית

מעמד האישה בחברה הסעודית נחות מאוד מזה של הגבר, היא נחשבת לאחת החברות הקיצוניות ביותר בעולם בהפרדה הנוקשה שהיא מקיימת בין המינים‏[7]. על נשים סעודיות מוטלים איסורים רבים: אסור לאישה לצאת את ביתה שלא בלבוש מלא הכולל עביה ורעלה; אסור לאישה לצאת מביתה ללא אישור המופקד עליה (מחרם); אסור לה לנהוג במכונית ואסור לה לעבוד במחיצת גברים. מאז שנות ה-60, השתנה מעמד האשה רבות, ידע עליות ומורדות והוא עדיין משתנה מעת לעת.

בשנות ה-50 הוקמה מערכת החינוך הסעודית. ראשית, היו אלה הגברים שרכשו השכלה במסגרת ממלכתית בבתי-ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים. חלקם המשיך אחר-כך לתארים אקדמיים בארצות זרות, בעיקר במדינות ערביות כמצרים ולבנון, אך גם באירופה ובארצות הברית.

חלק מהלומדים במדינות השונות פגשו נשים זרות ומשכילות, התחתנו וחזרו עמן לממלכה. מעמד האישה הסעודית הלא-משכילה ירד והיא הפכה ללא אטרקטיבית בעבור הגברים המשכילים שלא מצאו שפה משותפת עמה. מצב זה, שהיה בלתי-נסבל בעבור משפחת המלוכה עודדהּ להקים בתי-ספר לבנות.

בית הספר הראשון לבנות נפתח ב-1962. מטרת בית-הספר הייתה להכין את הנערה הסעודית להיותה אם ורעייה. פתיחת בית-הספר לוותה בהפגנות מצד מתנגדי הרעיון; היו כאלה שקראו להורים שלא לשלוח בנותיהם לבתי-הספר והיו אחרים שעמדו בשערי בית-הספר ואיימו להרוג כל מי שינסה להיכנס למתקן.

משום ההפרדה בין המינים, דרשה הקמת מערכת החינוך לבנות הכשרת נשים מקצועיות להעסקה בתחום ההוראה ובמקצועות תומכי הוראה. ראשית, הובאו מורות זרות, בעיקר מצריות ובמקביל החלו בהכשרת מורות מקומיות. ב-1965 החלה לעבוד המורה הסעודית הראשונה.

הנשים החלו ללמוד ובמספרים הולכים וגדלים. הן התקדמו במעלה מערכת החינוך ואף למדו באוניברסיטאות.

מאז עלייתו של המלך עבדאללה בשנת 2005, מקדם המלך רפורמות במוסדות הדת, החינוך והמשפט, במטרה לשחרר את הממלכה, ולו במעט, מכבליו של הממסד הדתי הווהאבי, הנחשב לאחד השמרנים באסלאם. בעידוד בתו, הנסיכה עאדלה הידועה בפעילותה למען הנשים, הוכנסו שיעורי חינוך גופני לבתי הספר הציבוריים והפרטיים לבנות. כמו כן, הוקמו מועדוני ספורט ובריאות לנשים והותר לנשים להשתתף בתחרויות ספורט מקומיות ובחו"ל. בשנת 2009 חנך המלך ליד העיר ג'דה אוניברסיטה למדעים ולטכנולוגיה, המאובזרת בציוד העדכני ביותר הקיים בתחומי המדעים ומיועדת לשני המינים הלומדים יחדיו. זוהי תופעה חדשה במערכת החינוך הסעודית, הפועלת משכבר הימים על בסיס הפרדה מלאה בין גברים ונשים, אשר כידוע אינן מורשות לנהוג או לצאת העירה ללא ליווי קרוב משפחה. נאמר אף כי באוניברסיטה החדשה סטודנטיות תוכלנה לנהוג בעצמן במכוניותיהן ברחבי הקמפוס.‏[8]

תרבות ומשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרבותה של ערב הסעודית סובבת כמעט כולה סביב דת האסלאם. כאמור, שתי הערים המקודשות לאסלאם נמצאות בשטחה, והיא רואה בעצמה מולדת הדת הזו. לפיכך נאסר קיומם של בתי קולנוע ותיאטראות ברחבי הממלכה והתרועעות בין גברים לנשים פנויות אסורה, בטענה שהם אינם עולים בקנה אחד עם האסלאם. ברוח זו נאסרה גם שתיית משקאות חריפים ואכילת בשר חזיר. לחם ערבי (חובז), עוף צלוי, פלאפל, שווארמה, פול וקפה מהווים חלק ניכר מהתפריט הסעודי.

הלבוש הסעודי הוא מסורתי וסמלי, ומייצג את הקשר של התושבים למדבר, למסורת ולדת. מלבושי הכותנה או הצמר הדקים משקפים את חיי היום יום במדינה מדברית, כמו גם את מגבלות הצניעות שמציב האסלאם. נשים סעודיות נדרשות לעטות מלבושים שחורים (עביה) ורעלה (ניקב) ביוצאן מהבית.

בערב הסעודית לא קיימת מערכת חוק חילונית. החוק הסעודי נסמך על השריעה, מערכת המשפט המוסלמית. בתי הדין השרעיים, הדתיים, הם הדנים בכל עניין. במקרים בהם לא כתובה ההלכה במפורש בספרי הקודש, קובעים השופטים את העונשים לפי פרשנותם האישית על כתבי האסלאם. עונש מוות מקובל במקרים הנחשבים כחמורים, והוצאות להורג עשויות להתקיים גם באופן פומבי בפני קהל. לפי ארגון זכויות האדם אמנסטי אינטרנשיונל הוצאו להורג בסעודיה בשנת 2011 לפחות 82 בני אדם, רבים מהם באירועים פומביים שבהם נערף ראשם.‏[9]

בין העונשים בחוקה הסעודית, ניתן למצוא מלקות להומוסקסואלים‏‏‏[10], כריתת ידיים של גנבים, ועונש מוות למי שהורשעו ברצח, סחר בסמים, אונס, כישוף ושוד מזוין. מדי שנה מוצאים להורג בממלכה כמאה אנשים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  3. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  4. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2013 בדו"ח 2014 של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  5. ^ ‏שרה יזרעאלי - מעמד של נוסעת סמויה בספינת השלום‏, הארץ 1993.
  6. ^ ‏שרה יזרעאלי - הידברות סעודית-ישראלית: נסיכים ורוחַ, וגשֶם אַין, INSS, אוגוסט 2007. ‏
  7. ^ הפורום הכלכלי העולמי דירג את ערב הסעודית בשנת 2010 במקום 129 מתוך 134 מבחינת חוסר השוויון כלפי נשים
  8. ^ ‏צבי מזאל -סעודיה במרוץ נגד הזמן‏, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה 2009.
  9. ^ רויטרס, סעודיה: העונש על "פגע וברח" - עריפת ראש, באתר ynet‏, 27 ביוני 2012
  10. ^ סעודיה: 7,000 מלקות להומו, אתר NFC‏


מדינות אסיה

אוזבקיסטן · אזרבייג'ן · איחוד האמירויות הערביות · אינדונזיה 3 · איראן · אפגניסטן · ארמניה · בהוטן · בחריין · בנגלדש · ברוניי · גאורגיה 1 · הודו · המלדיביים · הפיליפינים · הרפובליקה הסינית 2 · הרפובליקה העממית של סין · וייטנאם · טג'יקיסטן · טורקיה 1 · טורקמניסטן · יפן · ירדן · ישראל · כווית · לאוס · לבנון · מונגוליה · מזרח טימור 3 · מיאנמר · מלזיה · נפאל · סוריה · סינגפור · סרי לנקה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · פקיסטן · קוריאה הדרומית · קוריאה הצפונית · קזחסטן 1 · קטאר · קירגיזסטן · קמבודיה · קפריסין · רוסיה 1 · תאילנד · תימן


הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באירופה. 2 הרפובליקה הסינית (טאיוואן) לא מוכרת על ידי האומות המאוחדות כמדינה רשמית. 3 חלק משטח המדינה נמצא באוקיאניה.
אסיה
מדינות המזרח התיכון

איחוד האמירויות הערביות · איראן · בחריין · טורקיה · ישראל · ירדן · כווית · לבנון · מצרים · סוריה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · קטאר · קפריסין · תימן

פורטל: המזרח התיכון
P middle east.png
מדינות המפרץ הפרסי

איראן · איחוד האמירויות הערביות · בחריין · כווית · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · קטאר

חברות הליגה הערבית

איחוד האמירויות הערביותאיי קומורואלג'יריהבחרייןג'יבוטיהרשות הפלסטיניתירדןכוויתלבנוןלובמאוריטניהמצריםמרוקוסודאןסומליהסוריה (מושעית) • עומאןעיראקערב הסעודיתקטארתוניסיהתימן

ארגון הוועידה האסלאמית

מדינות חברות: אפגניסטן | אלג'יריה | צ'אד | מצרים | גינאה | אינדונזיה | איראן | ירדן | כווית | לבנון | לוב | מלזיה | מאלי | מאוריטניה | מרוקו | ניז'ר | פקיסטן | תימן | ערב הסעודית | סנגל | פלסטין (מיוצגת על ידי אש"ף) | סודאן | סומליה | תוניסיה | טורקיה | בחריין | עומאן | קטאר | איחוד האמירויות הערביות | סיירה לאונה | בנגלדש | גבון | גמביה | גינאה ביסאו | אוגנדה | בורקינה פאסו | קמרון | קומורו | עיראק | המלדיביים | ג'יבוטי | בנין | ברוניי | ניגריה | אזרבייג'ן | אלבניה | קירגיזסטן | טג'יקיסטן | טורקמניסטן | מוזמביק | קזחסטן | אוזבקיסטן | סורינאם | טוגו | גיאנה | חוף השנהב

מדינה מושעית: סוריה

מדינות משקיפות: בוסניה והרצגובינה | הרפובליקה המרכז-אפריקאית | צפון קפריסין | תאילנד | רוסיה

ארגונים בינלאומיים משקיפים: הליגה הערבית | האו"ם | המדינות הבלתי-מזדהות | ארגון אחדות אפריקה
Flag of OIC.svg
אופ"ק - ארגון המדינות המייצאות נפט

אלג'יריהאיחוד האמירויות הערביותאנגולהאיראןונצואלהכוויתלובניגריהעיראקערב הסעודיתקטאר