ירדן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הממלכה הירדנית ההאשמית
المملكة الأردنّيّة الهاشميّة
Flag of Jordan.svg Coat of arms of Jordan.svg
דגל סמל
מוטו לאומי: אין
המנון לאומי: א-סלאם, אל-מלכי, אל אורדוני
מיקום ירדן
יבשת אסיה, המזרח התיכון
שפה רשמית ערבית
עיר בירה עמאן
31°57′N 35°56′E / 31.950°N 35.933°E / 31.950; 35.933
משטר מונרכיה חוקתית
ראש המדינה
- מלך
- ראש ממשלה
מלך
עבדאללה השני
עבדאללה אנסור
הקמה
- תאריך
עצמאות מהממלכה המאוחדת
25 במאי 1946
שטח[1]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
89,342 קמ"ר 
112 בעולם
0.01%
אוכלוסייה[2]‏ (הערכה ליולי 2014)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
7,930,491 נפש 
97 בעולם
88.77 נפש לקמ"ר
113 בעולם
תמ"ג[3]‏ (הערכה לשנת 2013)
- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש
40,020 מיליון $ 
104 בעולם
5,046 $
158 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[4]‏ (2012)
- דירוג עולמי
0.700 
100 בעולם
מטבע דינר ירדני ‏ (JOD)
אזור זמן UTC +2
סיומת אינטרנט .jo
קידומת בינלאומית 962+
צילום לווין של ירדן ושכנותיה

ממלכת ירדןערבית: الأردنّ אל-אֻרְדֻן, השם הרשמי: المملكة الأردنّيّة الهاشميّة אָלְמָמְלָכָּה (א)לְאֻרְדֻּנִּיָּה (א)לְהַאשִמִיָּה, הממלכה הירדנית ההאשמית) היא מדינה השוכנת במזרח התיכון. היא גובלת בצפון בסוריה, במערב בישראל, בדרום בים סוף (מפרץ אילת) ובערב הסעודית, במזרח בערב הסעודית ובצפון-מזרח בעיראק.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של ממלכת ירדן

עדויות לפעילות בני אדם בעבר הירדן המזרחי מתחילות מהתקופה הפלאוליתית. בעוד שאין ממצאים ארכיטקטוניים מאותה תקופה, ארכאולוגים מצאו כלים, כמו סכינים וגרזנים, העשויים צור ובזלת.

מספר ממלכות חשובות התקיימו בירדן וקבעו בה את בירותיהן: ממלכת עמון, ממלכת מואב וממלכת אדום. העמונים קבעו את בירתם בעיר רבת עמון, הידועה עד היום בשם זה בעברית וגם בשמה הערבי "עמאן". בשונה מממלכות אחרות באזור, שנכבשו על ידי האימפריה האשורית, שמרה ממלכת עמון על עצמאותה. תרבות חשובה נוספת שהתקיימה באזור ירדן הייתה הממלכה הנבטית, שבירתה שכנה בעיר פטרה ובני עמה הם למעשה הוגי האלפבית הערבי המודרני.

גם בני ישראל לאחר שהגיעו לארץ ישראל התיישבו בחלקים מממלכת ירדן, בעיקר באזור הצפוני בגלעד, ועד היום עבר הירדן המזרחי הינו חלק מארץ ישראל השלמה.

במאה ה-7 וה-8 לספירה הייתה ירדן חלק מהאימפריה האומיית (השושלת המוסלמית הראשונה). באותה תקופה הפכה עמאן לעיר מרכזית במחוז דמשק והייתה למקום מושבו של מושל האזור. השם "ירדן" (אלאורדון בערבית) הוטבע על מטבעות נחושת אומיים החל מתחילת המאה השמינית.

בתקופת בית עבאס (750-1258) הוזנחה ירדן ונחלשה בשל שינויים גיאופוליטיים. לאחר שקיעת בית עבאס נשלטו חלקים של ירדן על ידי מספר עמים ואימפריות, ביניהם: המונגולים, הצלבנים, האיובים, הממלוכים והעות'מאנים, שבתקופתם הייתה ירדן לחלק ממחוז דמשק.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה הפך האזור לחלק מן המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בשנת 1921, בעקבות "ועידת קהיר", החליטה הממלכה המאוחדת לנתק את האזור שממזרח לנהר הירדן (למעט שטחים בעמק הירדן דרומית לים כנרת ומזרחית לו ולירדן הצפוני) משטח המנדט, ולכונן בו אמירות ערבית בראשות עבדאללה הראשון, שהוא ומשפחתו (השושלת ההאשמית) עזרו רבות לבריטים במלחמתם בשלטון הטורקי. "האמירות ההאשמית של עבר הירדן" שהוקמה הייתה ישות אדמיניסטרטיבית נפרדת מארץ ישראל, אולם הייתה כפופה לנציב העליון הבריטי. בשנת 1946 קיבלה האמירות עצמאות והפכה להיות "הממלכה ההאשמית של עבר הירדן". האמיר עבדאללה הפך להיות המלך עבדאללה.

הממלכה שקיבל עבדאללה הראשון הייתה שונה מאוד מן הממלכה של ימינו, שכן הרכבה הדמוגרפי כלל בעיקר ערבים בדואים, אשר היו נאמנים לשושלת ההאשמית. במלחמת העצמאות של ישראל ב-1948, תקפה ירדן את ישראל יחד עם צבאות ערביים נוספים וצבא ירדן כבש את שטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. המלחמה הביאה עמה גל של מאות אלפי פליטים פלסטינים שחצו את הירדן וקיבלו אזרחות, והפכו עד מהרה לרוב תושבי הממלכה. בנוסף, שלטה הממלכה על הפלסטינים ביהודה ושומרון שסופחה לאחר המלחמה (השלטון הירדני עליה הוכר רק על ידי הממלכה המאוחדת ופקיסטן). לאחר סיפוח יהודה ושומרון, שונה שם הממלכה, ו"הממלכה ההאשמית של עבר הירדן" הפכה להיות "הממלכה הירדנית ההאשמית".

מבחינת גורמי הממשל הירדנים, לא היה המהלך המדובר סיפוח יהודה ושומרון לממלכת ירדן, אלא כי אם באיחודן של שתי גדות הירדן למדינה אחת, כנגזרת משאיפותיו ארוכות השנים של המלך עבדאללה לאחד את שתי הגדות למדינה אחת, ובכך בין היתר להשיג דריסת רגל בעיר השלישית בקדושתה באסלאם - ירושלים. תפיסה זו התבטאה אף בבחירות לפרלמנט המחודש שהתקיימו בחודש אפריל 1950, אשר מספר הנציגים בו התחלק שווה בשווה בין שתי הגדות, וזכות הבחירה ניתנה לכלל תושבי שתי הגדות‏[5]. באופן כללי, בניגוד ליחס כלפי הפליטים הפלסטינים מטעם שאר מדינות ערב, אשר נע על הציר שבין חשד לבין חוסר אמון, הממסד הירדני היה מעוניין בשילובם של הפליטים הפלסטינים ככל הניתן, בין היתר כדי להצדיק את הלגיטימיות של סיפוח יהודה ושומרון לירדן. עקב זאת ניתן לכל פליט פלסטיני שביקש זאת אזרחות ירדנית מלאה, לרבות זכות בחירה לפרלמנט, ולא הוטלו כל מגבלות פורמליות על תנועתם ברחבי הממלכה, בניגוד למצב במדינות ערב האחרות‏[6]. ביטוי לתפיסה זו ניתן לראות אף בתוכנית הפדרציה של המלך חוסיין משנת 1972, ובה הדגיש המלך כי מבחינתו, יהודה ושומרון והגדה המזרחית של הירדן לא מאכלסות שני עמים שונים, אלא עם אחד בלבד‏[7].

עבדאללה נרצח ביולי 1951 על ידי פלסטיני בעת ביקור בהר הבית. את כיסאו של עבדאללה ירש בנו הבכור טלאל, אך הוא הודח לאחר שנה בשל מחלת נפש. בנו הקטן של טלאל, חוסיין, עלה לשלטון במקומו והוכתר למלך בשנת 1953 בהיותו בן 18. שלטונו של המלך הצעיר היה בתחילה לא יציב. היו אלו שנים בהן פרחה התנועה הלאומית הערבית מייסודו של גמאל עבד אל נאצר. ממשליהם של מלכים ברחבי העולם הערבי קרסו לטובת כתות של קצינים בעלות אופי לאומני ופאן ערבי כבמצרים ובעיראק. פלסטינים מיהודה ושומרון סייעו בתחילת שנות ה-50 לפדאיון המצרי בפעולות טרור נגד אזרחים ישראלים, והצבא הירדני נאלץ להלחם בהם. בשנת 1964 הוכרז בהר הזיתים שבירושלים על הקמת אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין), אף שהשלטון הירדני לא עודד את הקמת הארגון.

בעקבות מלחמת ששת הימים, בה השתתפו הירדנים בלחץ מדינות ערב, הפסידה הממלכה את שטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים שכבשה ב-1948 לטובת ישראל. לאחר המלחמה, ארגוני הטרור הפלסטיניים הקימו בסיסים בירדן, וניהלו את ענייני קהילת הפלסטינים, שמנתה באותה העת כ-80 אחוזים מאזרחי ירדן. התגברות תקיפות הפלסטינים נגד ישראל משטח ירדן, וכן האיום על יציבות משטרו שכלל נסיון להתנקש בחייו בעידוד סוריה, הניעו את חוסיין להורות בשנת 1970 על מתקפות על בסיסי אש"ף, אירועים שזכו לכינוי "ספטמבר השחור", בהם נהרגו אלפי פלסטינים, ואנשי אש"ף נסו לדרום לבנון.

במלחמת יום הכיפורים לא חזר חוסיין על הטעות שבהצטרפות למלחמת ששת הימים, ונמנע מלהצטרף לסוריה ולמצרים. זאת לאחר שהחל מסוף שנות השישים ניהל חוסיין מערכת יחסים סודית עם ישראל, שהפכה להיות גלויה יותר ויותר עד לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994. במצב עדין עמדה הממלכה בימי מלחמת המפרץ כאשר חוסיין נדרש לאזן בין האינטרסים של סדאם חוסיין, שנתמך על ידי הארגונים הפלסטינים, אשר היה בכוחם לנסות ולערער את המצב הפנימי במדינה ובין האינטרסים של מדינות הקואליציה. בשנות התשעים החל מצב בריאותו של חוסיין מדרדר. מזה שנים היה ידוע כי יורשו הוא הנסיך חסן, אחיו הצעיר. סמוך למותו הדיח חוסיין את אחיו מתפקיד יורש העצר, ומינה לתפקיד זה את בנו עבדאללה, אשר עלה לשלטון עם מותו של חוסיין, בשנת 1999.

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבדאללה השני הוביל את ירדן לאימוץ כלכלה חופשית ולקו פרו-מערבי ברור, תוך נסיון לשמור את מורשת אביו, לאזן בין הגורמים השונים בממלכתו, ולשמור על כיסאה של השושלת ההאשמית, אל מול הזעזועים העוברים על המזרח התיכון בתקופת מלכותו, לרבות האינתיפאדה השנייה, פיגועי 11 בספטמבר ומלחמת עיראק שהובילה לזרם של פליטים עיראקים סונים למדינתו.

בראשית 2011 התקיימו הפגנות גדולות כנגד שלטונו של עבדאללה, כחלק מגל המחאות בארצות ערב. בפברואר 2011 פיטר המלך עבדאללה את ראש הממשלה סמיר ריפאעי ומינה במקומו את מערוף אל-בח'ית, במטרה לפייס את המפגינים, אך באוקטובר 2011 פיטר את אל-בח'ית, ומינה במקומו את עון אל-ח'סאונה.

הסכמי גבולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירדן - ערב הסעודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ירדן-ערב הסעודית

עד שנת 1965 המוצא הימי מעקבה היה מוגבל. בשנת 1965 נחתם הסכם חילופי שטחים בין ירדן לבין ערב הסעודית. ירדן ויתרה על כ-6,000 קמ"ר של שטחי מדבר נרחבים בפנים היבשה (מעל 6% משטח הממלכה), תמורת רצועת חוף של 12 קילומטרים דרומית לעיר עקבה, דבר שאפשר לה להרחיב את העיר עקבה ונמלה ולהקל על יבוא ויצוא סחורות דרך הים האדום.

ירדן - עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-80 עשתה ירדן תיקון גבול עם עיראק.

ירדן - ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1949, במסגרת הסכמי רודוס, נקבע שלטונה של ירדן בשטחי יהודה ושומרון, שאף סיפחה שטחים אלה בשנת 1950, אולם אף מדינה לא הכירה בסיפוח זה באופן רשמי (מלבד בריטניה ופקיסטן) אלא רק "דה פקטו". בשנת 1967 הצטרפה למצרים וסוריה בלחימה במלחמת ששת הימים, ואיבדה את השליטה בשטחי יהודה ושומרון לישראל. ב-1988 הודיעה ירדן על ניתוק הקשרים בין ירדן ליהודה ושומרון. בשנת 1994, במסגרת הסכם השלום בין ישראל לירדן, נעשו תיקוני גבול עם ישראל: הוסכם על גבול משותף לאורך התוואי של נהר הירדן, וישראל העבירה לירדן 300 קמ"ר, ביניהם "אי השלום" שהפך לאזור חיץ בו אזרחי שתי המדינות רשאים לשהות, וכן תיירים רבים, ומקום בו נמצאים הסכרים של תחנת הכוח בנהריים. כמו כן הוסכם על חכירה של 2.85 קמ"ר במובלעת צופר בידי ירדן. הוסכם בין המדינות שקטע הגבול מעין גדי ועד בית שאן יהיה חלק מהסכם עתידי עם הרשות הפלסטינית.

ירדן - סוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין ירדן לבין סוריה היו סכסוכי גבול במשך עשרות שנים. בשנת 2004 נחתם בין המדינות הסכם חילופי שטחים המבטל את הסכם סייקס-פיקו ההיסטורי. בשטח הירדני שהועבר לסוריה נמצאים שני יישובים ירדניים. בתמורה, ירדן קיבלה מסוריה שטחים מדבריים גדולים הנמצאים לאורך הגבול. פרטי ההסכם סוכמו בוועדה ביטחונית המשותפת לשתי המדינות, שהוקמה ביוזמת עבדאללה השני, מלך ירדן, ונשיא סוריה בשאר אל-אסד.‏[8] ירדן העבירה לסוריה שטח של כ-3 קמ"ר, הכולל את הכפרים טבריאת וחרבת עוואד, יישובים חקלאיים על אדמה פורייה ובה בארות מים, בסמוך לנחל ירמוך. בכפרים גרות אלפי משפחות. תושבי הכפרים היו אזרחי סוריה לפני הסכמי סייקס-פיקו. לפי ההסכם, ירדן רשאית להקים תחנות התרעה להגנה אזרחית באזור היישובים. בנוסף לשטח הכפרים, העבירה ירדן לסוריה שטח של 2.7 קמ"ר, שבו היא שלטה מעבר לקו הגבול הבינלאומי.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירדן היא מונרכיה חוקתית. בראש המדינה עומד כיום המלך עבדאללה השני.

על פי החוקה הגוף המחוקק מורכב משני בתים: הבית התחתון ("בית הנציגים") הנבחר בבחירות והבית העליון ("סנאט") ויחד הם מהווים את האסיפה הלאומית. המלך הוא ראש המדינה וראש הרשות השלטונית וחסין מכל חבות ואחריות; המפקד העליון של הצבא; מורה על עריכת בחירות לבית התחתון ויכול לפזרו; ממנה את חברי הבית העליון ויכול לפטרם ולפזרו; ממנה את הממשלה; מאשרר חוקים ואמנות; ממנה את השופטים בצו מלכותי (בבתי המשפט האזרחיים והדתיים); מכריז מלחמה והסכמי שלום. יש מספר מגבלות בהפעלת סמכויותיו אך יכולתו למנות ולפזר את כל מוסדות השלטון וזכויות הוטו שלו הופכות אותו לשליט עליון לכל דבר.‏[9]

עם הקמת האמירות הירדנית (1922), שלט המלך עבדאללה הראשון כאשר לצידו מספר פוליטיקאים ממוצא ערבי שאיננו ירדני. הבחירה שלו בפוליטיקאים זרים נועדה להדגיש כי לא זנח את חלומו לשלוט על סוריה הגדולה הכוללת את סוריה, ירדן, א"י וערב הסעודית של ימינו.

בשנת 1952, בזמן שלטונו הקצר של המלך טלאל, חוקקה חוקה חדשה. תחת החוקה ירדן הוא מונרכיה חוקתית, אף על פי כן המונרך הוא השליט בפועל גם לאחר אותה חקיקה.

לאחר ניסיון ההפיכה בשנת 1957 פיזר המלך חוסיין את הפרלמנט. בשנת 1989 הוא החזיר את הבחירות הפרלמנטריות והתיר בהדרגה ליברליזציה פוליטית. בשנת 1992 הותר להקים מפלגות פוליטיות, ובשנת 1993 ירדן קיימה את הבחירות הרב מפלגתיות הראשונות שלה מאז 1956. בשנות ה-2000, בדומה למדינות ערביות אחרות במזרח התיכון, חלה התחזקות בכוחן של המפלגות האסלאמיסטיות. כך, בבחירות הפרלמנטריות האחרונות ביוני 2003 זכו האחים המוסלמים (תחת השם "חזית הפעולה האסלאמית") ב-20 מתוך 84 מושבי הפרלמנט.

קשרי ישראל וירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ירדן-ישראל

קשרי מדינת ישראל וירדן התאפיינו ביחס של דואליות במשך כל תקופת הסכסוכים בין ישראל ומדינות ערב. אף על פי שעבר הירדן הייתה חלק מהמנדט שעליו חלה הצהרת בלפור, ואף על פי שהבריטים התכחשו להתחייבותם ונתקו את עבר הירדן כדי להקים שם את האמירות (נסיכות) ההאשמית, הכירה ההנהגה בישראל כמעט מההתחלה בריבונות ההאשמית והיו מגעים לכינון שלום.

עוד המלך עבדאללה, סבו של המלך חוסיין, ניסה להגיע להבנות מדיניות עם היישוב היהודי בארץ ישראל. בשיחות סודיות שנוהלו בין גולדה מאיר כנציגת הסוכנות היהודית לבין המלך עבדאללה בנובמבר 1947, סוכם בין הצדדים כי היישוב היהודי יאפשר לירדן להשתלט על אזור יהודה ושומרון, ובתמורה לא יתקוף את המדינה היהודית שתקום. זמן קצר קודם לסיום המנדט הבריטי נערכה פגישה שנייה בין גולדה מאיר למלך עבדאללה, בה הודיע המלך עבדאללה כי לא יוכל לעמוד בסיכום שהבטיח, בשל ההסכם עם מדינות ערב הנוספות בדבר פלישה לארץ‏[10].‏ הצבא הירדני (שנקרא אז "הלגיון הערבי") הצטרף לצבאות ערב שתקפו את מדינת ישראל עם הקמתה, והסב אבדות קשות ליישוב בירושלים, בלטרון, בגוש עציון ובמקומות אחרים. חיילי הלגיון היו תחת פיקוד בריטי. אחת התוצאות לכך הייתה שהם התייחסו לשבויים הישראליים טוב מאשר כל מדינות ערב.

לחוסיין מלך ירדן היה יחס ידידותי יחסית למדינת ישראל. הוא היה היחיד שהיה מוכן לקבל פניות מקדימות של ממשלת ישראל. הגבול בין המדינות היה פתוח למעבר סחורות וגם למעברם של תושבי השטחים. ב-1973 אף נפגש חוסיין עם ראש הממשלה גולדה מאיר והזהיר אותה ממלחמת יום כיפור המתקרבת.

בשנת 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן וכונן שלום בין המדינות. בשנת 1997 ירה חייל ירדני על קבוצת ילדות ישראליות שביקרו באי השלום ורצח שבע מהן. כיום היחסים בין ישראל לירדן חמים, ומעברי הגבול פתוחים, אם כי משמשים בעיקר תיירים, תושבי השטחים ואנשי עסקים הנמצאים בקשרים עסקיים עם ירדן. אי השלום נמצא כיום בריבונות ירדנית, אך ישראלים מבקרים בו ללא צורך בדרכון. קיימות מספר יוזמות עסקיות כגון מפעלי טקסטיל ישראלים בירדן, התוכנית לעשות שימוש בשדה התעופה הבינלאומי בעקבה על ידי טיסות הנוחתות בישראל, ויוזמות נוספות באזור הסחר הישראלי - ירדני החופשי, בבקעת הירדן.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגידולים העיקריים בחלקה המזרחי של בקעת הירדן הם עצי הדרים וירקות. ברמה מגדלים בעיקר חיטה ושעורה, ובאזורים הצחיחים רועים עדרי גמלים וצאן. כמות המשקעים במרכז ירדן מועטה, והיא אף פוחתת ככל שהולכים מזרחה.

ירדן ענייה במחצבים פרט לפוספטים שאותם כורים בסביבות עמאן. כמו כן ירדן מנצלת את אוצרות המלח, האשלג והברום שבמימי ים המלח.

בשנת 1975 שבה החלה מלחמת האזרחים בלבנון העבירו בעלי הון ערבים את השקעותיהם מלבנון לירדן, יסדו בה מפעלי תעשייה, בנו שכונות מגורים ובנייני משרדים.

בשנת 1980 ירד ערכו של הדינר הירדני וממשלת ירדן נאלצה להטיל הגבלות על יבוא של מוצרי מותרות כדי להתגבר על הגירעון הכבד במאזן התשלומים שלה.

בעת מלחמת המפרץ, תמיכתו של המלך חוסיין בסדאם חוסיין, שליט עיראק, גרמה למדינות המפרץ ולסעודיה להפסיק את מכירת הנפט והסיוע לממלכה הירדנית, מה שגרם לקשיים כלכליים ניכרים שכן היא מייבאת את מרבית צרכי האנרגיה שלה.

במדינה עובר צינור הגז הערבי המוביל גז טבעי ממצרים לירדן סוריה ולבנון. ירדן החלה לייבא גז לעקבה בשנת 2003 ובשנת 2005 הוארך הצינור עד אזור הבירה, עמאן. בתחילת שנת 2008 הושלם הצינור הצפוני שחיבר את סוריה לצינור, וירדן החלה לקבל תמלוגים.

מחוזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחוזות ירדן

ירדן מחולקת ל-12 מחוזות ואלה מחולקים ל-52 נפות. המחוזות נשלטים על ידי מושלים הממומנים על ידי מלך ירדן. מלבד מינוי המושלים, השלטון המרכזי אינו מתערב בשלטון המקומי, וכל מחוז מתנהל בצורה אוטונומית בתחומי הכלכלה, הפיתוח, התרבות ועוד.

המחוזות של ירדן

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ירדן לאחר חילופי השטחים בשנת 1965

שטחה של ירדן מגיע ל-92,300 קמ"ר (פי 4.2 משטחה של ישראל כולה), ורוב השטח הוא מדברי.

לאורך גבולה המערבי של ירדן עובר השבר הסורי אפריקני. בחלקו הצפוני של השבר, זורם נהר הירדן, במרכזו שוכן ים המלח ובדרומו הערבה. ממזרח לשבר מתנשא רכס הרים וממזרח לרכס משתרעת רמה בעלת אופי מדברי, המתחזק ככל שממשיכים מזרחה, כאשר הרמה מתלכדת עם מדבריות ערב הסעודית. במזרח, מעל הרמה, מתנשאים פה ושם הרים, שגובהם כמה מאות מטרים מעל הים.

בצפון ממלכת ירדן זורם נהר הירמוך הנשפך לירדן ומעברו הצפוני שוכנות סוריה וגם ישראל.

פחות מעשירית שטחה של ירדן היא קרקע הראויה לעיבוד חקלאי, רובה מרוכזת לאורך נהר הירדן ובאזור הצפון מערבי של המדינה. שאר השטח הוא מדבר.

אזורי ממלכת ירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לחלק את ירדן לשלוש רצועות אורך:

  • חלקה המזרחי של בקעת הירדן.
  • הרי עבר הירדן.
  • המדבר של ירדן (הנמצא בין המדבר הסורי למדבריות חצי-האי ערב).

בצפון נמצא הגלעד (הנקרא היום עג'לון). במרכז, בין נחל יבוק לנחל ארנון נמצא חבל עמון ומדרום לו חבל מואב שבירתו מואב המקראית. מדרום למואב שוכן חבל אדום שבירתו מעאן, היא מעון המקראית.

לפי הכתוב בתנ"ך, בחלק מתקופה זו היו חלקים מעבר הירדן כלולים בארץ ישראל. לעתים, כמו בימי דוד המלך, היה כל האזור ההררי של ירדן מעקבה ועד הירמוך חלק מממלכת ישראל.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצורת מלח בחוף הירדני של ים המלח.

ברמת עבר הירדן שורר חום עז בקיץ, וקור עז בחורף. בחלקה המזרחי של בקעת הירדן החורף חמים והקיץ לוהט. בצפון במרכז ובדרום האקלים צחיח ולכן קיימת חשיבות חקלאית רק לעמק הירדן הצפוני עד הירמוך.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1947 מנתה אוכלוסיית ירדן כ-450,000 נפש בלבד. מאז גדלה במהירות בשל הגירה של כחצי מיליון פליטים פלסטינים שנהרו לירדן בזמן מלחמת העצמאות של ישראל בשנת 1948, ואשר שינו את המאזן הדמוגרפי בירדן. במלחמת ששת הימים התווספו אליהם 180,000 פליטים מיהודה ושומרון.

נכון לשנת 2010, ע"פ נתוני סוכנות אונר"א, נמצאים בירדן כ-1.9 מיליון פלסטינים.‏[11]בנוסף, ישנם כחצי מיליון פליטים ומהגרים מעיראק שהגיעו בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה והשנייה[12], ועוד רבבות פליטים סורים בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה.

נכון ליולי 2011 מונה אוכלוסיית ירדן כ-6,500,000 נפש. רוב תושביה משתייכים לדת המוסלמית, בעיקר לזרם הסוני, ומיעוט הם נוצרים, דרוזים וצ'רקסים. השפה המדוברת בירדן היא ערבית.

לצ'רקסים תפקיד מרכזי בהיסטוריה של הממלכה הירדנית. הצ'רקסים הראשונים שהגיעו לירדן התיישבו בכפרים באזור בו הוקמה במהלך השנים עמאן. שלטון המנדט הבריטי בחר במקום כמקום מושבו בעיקר בזכות המוצא האירופאי של הצ'רקסים. הצ'רקסים ממלאים תפקידים רמי מעלה בממלכה הירדנית, צ'רקסי כיהן בעבר כראש ממשלה (סעיד מופתי), ולמלך אף משמר צ'רקסי. אוכלוסיית ירדן גדלה במהירות בין השנים 2011 (6.5 מיליון נפשות) ל 2014 (7.9 מיליון נפשות) בגלל ריבוי טבעי גבוה, ומכיוון שקיבלה אליה פליטים רבים כתוצאה ממלחמת האזרחים בסוריה. בנוסף, כל שנה קולטת ירדן מספר אלפי פלסטינים המחפשים עבודה ולימודים.

צבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכוחות המזוינים של ירדן

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרויאל פילם קומישן (מועצת הקולנוע הירדני) [1] הוא הגוף הממונה על תעשיית הקולנוע בירדן. הקומשינר הממונה על המועצה הוא עלי מאהר. בירדן הופקו בעזרת הרויאל פילם קומישן מספר סרטים קצרים, סרטי טלוויזיה ופיצ'רים אמריקאיים כמו "מלך העקרבים" ו"אינדיאנה ג'ונס 3".

אתרי תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר העתיקה פטרה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  3. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  4. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2012 בדו"ח 2013 של אתר מינהל הפיתוח של האומות המאוחדות
  5. ^ Asher Susser, Israel, Jordan, & Palestine (Waltham, Mass.: ‪ Brandeis University Press,‎ ‪ c2012), pp. 171-173.
  6. ^ Samih K. Farsoun and Naseer H. Aruri, Palestine and the Palestinians : A Social and Political History (Boulder, Colo.: Westview Press, 2006), pp. 135-136.
  7. ^ משה גבאי, הפלסטינים (גבעת חביבה: המכון ללימודים ערביים, 1982), עמ' 100-95.
  8. ^ ‫יואב שטרן, הסכם סורי-ירדני על תיקוני גבול וחילופי שטח בלי לעקור יישובים, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2004‬
  9. ^ ‫צבי בראל, לפי מלך ירדן, עבדאללה, כשהכלכלה בסכנה, הדמוקרטיה יכולה לחכות, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2009‬
  10. ^ יהודה לפידות, ‏המהלכים המדיניים שהכתיבו את המערכה על ירושלים בתש"ח, באתר דעת
  11. ^ UNRA Statistics 2010, עמ' 5, אתר אונר"א (ארכיון האינטרנט)
  12. ^ Iraqis in Jordan: Their Number and Characteristics


מדינות אסיה

אוזבקיסטן · אזרבייג'ן · איחוד האמירויות הערביות · אינדונזיה 3 · איראן · אפגניסטן · ארמניה · בהוטן · בחריין · בנגלדש · ברוניי · גאורגיה 1 · הודו · המלדיביים · הפיליפינים · הרפובליקה הסינית 2 · הרפובליקה העממית של סין · וייטנאם · טג'יקיסטן · טורקיה 1 · טורקמניסטן · יפן · ירדן · ישראל · כווית · לאוס · לבנון · מונגוליה · מזרח טימור 3 · מיאנמר · מלזיה · נפאל · סוריה · סינגפור · סרי לנקה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · פקיסטן · קוריאה הדרומית · קוריאה הצפונית · קזחסטן 1 · קטאר · קירגיזסטן · קמבודיה · קפריסין · רוסיה 1 · תאילנד · תימן


הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באירופה. 2 הרפובליקה הסינית (טאיוואן) לא מוכרת על ידי האומות המאוחדות כמדינה רשמית. 3 חלק משטח המדינה נמצא באוקיאניה.
אסיה
מדינות המזרח התיכון

איחוד האמירויות הערביות · איראן · בחריין · טורקיה · ישראל · ירדן · כווית · לבנון · מצרים · סוריה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · קטאר · קפריסין · תימן

פורטל: המזרח התיכון
P middle east.png
חברות הליגה הערבית

איחוד האמירויות הערביותאיי קומורואלג'יריהבחרייןג'יבוטיהרשות הפלסטיניתירדןכוויתלבנוןלובמאוריטניהמצריםמרוקוסודאןסומליהסוריה (מושעית) • עומאןעיראקערב הסעודיתקטארתוניסיהתימן

ארגון הוועידה האסלאמית

מדינות חברות: אפגניסטן | אלג'יריה | צ'אד | מצרים | גינאה | אינדונזיה | איראן | ירדן | כווית | לבנון | לוב | מלזיה | מאלי | מאוריטניה | מרוקו | ניז'ר | פקיסטן | תימן | ערב הסעודית | סנגל | פלסטין (מיוצגת על ידי אש"ף) | סודאן | סומליה | תוניסיה | טורקיה | בחריין | עומאן | קטאר | איחוד האמירויות הערביות | סיירה לאונה | בנגלדש | גבון | גמביה | גינאה ביסאו | אוגנדה | בורקינה פאסו | קמרון | קומורו | עיראק | המלדיביים | ג'יבוטי | בנין | ברוניי | ניגריה | אזרבייג'ן | אלבניה | קירגיזסטן | טג'יקיסטן | טורקמניסטן | מוזמביק | קזחסטן | אוזבקיסטן | סורינאם | טוגו | גיאנה | חוף השנהב

מדינה מושעית: סוריה

מדינות משקיפות: בוסניה והרצגובינה | הרפובליקה המרכז-אפריקאית | צפון קפריסין | תאילנד | רוסיה

ארגונים בינלאומיים משקיפים: הליגה הערבית | האו"ם | המדינות הבלתי-מזדהות | ארגון אחדות אפריקה
Flag of OIC.svg