היסטוריה של ליטא (1219-‎1295)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צמחיתה של ליטא מהמאה ה-13 למאה ה-15

ההיסטוריה של ליטא בין 1219 ל-1295 כוללת את הייסוד וההיסטוריה המוקדמת של המדינה הליטאית הראשונה, הדוכסות הגדולה של ליטא. תחילת המאה ה-13 סימלה את סיום הפרהיסטוריה של ליטא, ומנקודה זו והלאה היא מוזכרת בכתבים שונים ורבים. בשנת 1219 21 דוכסים ליטאים חתמו על ברית עם ממלכת גליציה ווליניה, במה שנחשב לאיחוד הראשון בהיסטוריה של שבטים בלטים. למרות לחימה ממושכת עם המסדר הטבטוני הדוכסות הגדולה של ליטא הצליחה להתרחב ולתפוס שטחים נרחבים באזור בלארוס של היום לאחר נפילתה של נסיכות קייב.

הדוכס הגדול הראשון של ליטא היה מינדאוגאס, הנחשב למייסד המדינה הליטאית ומאחד העם הליטאי. מינדאוגאס הוטבל לנצרות בשנת 1251 והוכתר כמלך ליטא בשנת 1253, אולם בשנת 1261 הוא חזר לאמונתו הפגנית ותקף את בני בריתו הטבטונים. רציחתו בשנת 1263 על ידי אחיינו הביא לסיומה של הממלכה הנוצרית הקדומה בליטא, ובמשך 120 השנים הבאות ליטא תישאר אימפריה פגנית השקועה במלחמה ממושכת נגד המסדר הטבטוני, ששאף לנצר את האזור. לאחר מותו של מידאוגאס הדוכסות הגדולה של ליטא שקעה בתקופת אי-שקט פנימי, ההוכחה הטובה ביותר לכך היא שבעשרים ושתיים השנים לאחר הרצחו שבעה אנשים שונים תפסו את כתר הדוכס הגדול. למרות אי היציבות במדינה הדוכסות הגדולה לא התפוררה.

ייסוד המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיחוד הבלטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיזור השבטים הבלטים בתחילת המאה ה-13

השבטים הבלטים אולצו להתאחד בשל איומים מהמסדרים הדתיים הגרמניים. בשנת 1202 הבישוף של ריגה ייסד את מסדר האחים הליבונים לחרב, שנועד לכבוש ולנצר את כל האזור הבלטי, שכלל שבטים ליבונים, לטבים, אסטונים ואחרים שהאמינו באמונות פגניות. המסדר כבש שטחים נרחבים באזור והיווה סכנה גדולה מצפון לשבטים הליטאים.

בשנת 1226 מלך מסוביה הזמין את האבירים הטבטונים להגן על אדמותיו ולהביס את השבטים הפרוסים הפגנים. בשנת 1230 האבירים התיישבו בעיר חלמנו, שם הקימו מבצר, והחלו לתקוף את אדמות הפרוסים. עד שנת 1283 הם כבשו כמעט את כל השבטים הפרוסים והתמקמו ליד הגבולות המערביים של הדוכסות הליטאית הצעירה.

לאיחוד השבטים הבלטים בליטא היו גורמים נוספים מלבד האיום הטבטוני והליבוני: באותה התקופה החלה להתפתח באזור מערכת פאודלית ומערכת מעמדות חברתיים, ועל מנת לשמור על הסדר החברתי הייתה דרושה הנהגה מאוחדת. סיבה נוספת לאיחוד הייתה שאיפתם של הליטאים לכבוש את השטחים שמזרחה להם, שסבלו באותה התקופה מהכיבוש המונגולי. בין השנים 1201 ל-1236 הליטאים התקיפו לפחות 22 פעמים את אזור ליבוניה, 14 פעמים את רוס ו-4 פעמים את פולין. השליטה על השטחים הנוספים הללו הצריך שלטון ריכוזי חזק ומאוחד.

הסכם גליציה-ווליניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת לצאת לפשיטות נגד שכניהם הדוכסים הליטאים השונים התאחדו מספר פעמים אפילו לפני המאה ה-13, אולם העדות הראשונה לאיחוד אמיתי ראשון ומקיף היא החתימה בשנת 1219 על ההסכם עם ממלכת גליציה-ווליניה, ממלכה שהשתרעה ממזרח פולין ועד מרכז אוקראינה של היום . על הסכם זה חתמו 21 דוכסים ליטאים, אחד מהם הדוכס מינדאוגאס הצעיר. הסכם זה מוכיח שיתוף פעולה בין הדוכסים ברחבי המדינה, שכן חלקם שלטו על אזורים שלא באו בכלל במגע עם ממלכת גליציה-ווליניה. שיתוף הפעולה מראה כי לכל הדוכסים היה אינטרס משותף, שזהו סימן להתהוות המדינה החדשה.

עלייתו של מינדאוגאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינדאוגאס, הדוכס ששלט על דרום ליטא, הפך בסופו של דבר לאבי האומה הליטאית. בשנת 1236 הוא כבר מוזכר בכתבים ליבונים כשליט ליטא כולה, אולם לא ידוע לנו כיצד הוא הגיע למעמד זה. באותה השנה הדוכס ויקינטאס, ששלט על אזור סמוגיתיה שבמערב ליטא, הוביל את כוחותיו לניצחון חשוב על פות המסדר הליבוני מחוץ לעיר שאולאי, אולם נראה כי הוא לא קיבל תמיכה בקרב זה ממינדאוגאס. כתוצאה מניצחון זה כוחו של ויקינטאס גדל בעוד שהמסדר הליבוני נחלש מאוד והפך לענף של המסדר הטבטוני. שני המסדרים המאוחדים עתה התמקדו בכיבוש סמוגיתיה, שכן כיבוש אזור זה היה דרוש כדי לאחד בין אדמותיהם בליבוניה בצפון לאדמותיהם בפרוסיה בדרום. ככל הנראה איחוד זה בין המסדרים, ששאפו לנצר את כל האזור הבלטי, גרם להתחזקות האיחוד הליטאי.

בשנת 1239 לערך כבש מינדאוגאס את אזור רותניה השחורה (מערב בלארוס של היום) ושם את בנו לשלוט עליו. במהלך שנות הארבעים של המאה ה-13 מינדאוגאס חיזק וביסס את שלטונו באדמות הבלטיות. בשנת 1245 הוא שלח את שני אחייניו, טוטוילאס ואדיוידאס, יחד עם הדוכס ויקינטס לכבוש את העיר סמולנסק. כאשר הם כשלו במשימתם ניסה מינדאוגאס להשתלט על אדמותיהם. כתגובה לכך הקימו השלושה ברית חזקה עם הסמוגיתים, המסדר הליבוני ומלכי גליציה וווליניה נגד מינדאוגאס. הברית הצליחה לכבוש את רותניה השחורה ואת השטחים של סמוגיתיה שעדיין תמכו במנהיג הליטאי. מינדאוגאס, שעמד בפני תקיפות מדרום ומצפון, הצליח לנצל את היריבויות הפנימיות בתוך הברית ושיחד את ראש המסדר הליבוני, שעדיין כעס על ויקינטס על ניצחונו בקרב שאולאי. בשנת 1251 מינדאוגאס הסכים להתנצר ולוותר עם אדמותיו במערב בתמורה להכתרתו כמלך ליטא. בשנת 1254 הברית התפוררה והכירה במינדאוגאס כשליט ליטא.

ממלכת ליטא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינדאוגאס, מלך ליטא, דיוקן משנת 1578

כמובטח לו על ידי הליבונים, מינדאוגאס הוכתר כמלך ליטא בשנת 1253 וממלכת ליטא, שהוכרזה כבר בשנת 1251 על ידי האפיפיור, נוסדה בצורה רשמית. למרות שהתאריך המדויק של ההכתרה אינו ידוע, הליטאים חוגגים את יום העצמאות שלהם עד היום ב-6 ביולי.

האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי תמך במינדאוגאס בתקווה שמדינה נוצרית חדשה בצפון תגן על אירופה מפשיטותיהם של אורדת הזהב. ב-17 ביולי 1251 חתם האפיפיור על שני צווים: הראשון ציווה על הבישוף של חלמנו להכתיר את מינדאוגאס כמלך ליטא, למנות בישוף לליטא ולבנות שם קתדרלה; השני ציווה כי על הבישוף החדש להיות כפוף לאפיפיור, דבר ששימח מאוד את הליטאים, שחששו כי הבישוף החדש יהיה כפוף לאויביהם הקודמים, המסדר הליבוני.

מיד לאחר הכתרתו העביר מינדאוגאס את אדמותיו במערב המדינה למסדר הליבוני, והאזור חווה תקופת שקט במשך שמונה השנים הבאות. מינדאוגאס ניצל את השקט במערב על מנת להתמקד בכיבושיו במזרח. הוא ביסס את שלטונו ברותניה השחורה ובפינסק וכן ניצל את קריסתה של נסיכות קייב על מנת לכבוש את העיר פולוטסק, אחת הערים החשובות והמבוצרות ביותר באזור. מינדאוגאס גם חיזק את קשריו עם מערב אירופה, עם ממלכת גליציה-וויליניה ועם הכס הקדוש. בתוך הממלכה מינדאוגאס פעל להקמת חצר אצולה, מערכות מנהלתיות ומוסדות לאומיים שונים.

המסדר הליבוני ניצל את תקופת השקט כדי לבסס את שליטתו בסמוגיתיה ובנה שלוש טירות לאורך הגבול עם ליטא. הסמוגיתים כתגובה תקפו את הליבונים וניצחו אותם במספר קרבות, מה שגרם לשבטים הפרוסים מדרום גם הם לקום כנגד המסדר. המרד הפרוסי הגדול נמשך 14 שנים ומינדאוגאס, בעידוד אחיינו טרניוטה, הפר את הסכם השלום עם הליבונים ותקף אותם. יש הטוענים כי המלך גם חזר לאמונותיו הפגניות, אולם אין הוכחה לכך.

מינדאוגאס כרת ברית עם אלכסנדר נבסקי, הנסיך הגדול של נובגורוד, ויחד איתו תקף את המסדר הליבוני. טרניוטה תקף עם כוחותיו את אזור מסוביה (מזרח פולין של היום) בתקווה לעודד את כל השבטים הבלטים הכבושים להתקומם כנגד המסדר ולהתאחד עם הליטאים. למרות שהוא לא הצליח לאחד את השבטים, השפעתו של טרניוטה גדלה שכן מינדאוגאס ריכז את כוחותיו באזור העיר בריאנסק שבמזרח. במהלך האירועים הללו מורטה, אשתו של מינדאוגאס, נפטרה, והמלך הביע את רצונו לשאת לאשה את אחותה, אשתו של בן בריתו דאומאנטאס, ששלט באזורים הצפוניים של ליטא. כתגובה לכך דאומאנטאס וטרניוטה רצחו את מינדאוגאס ושניים מבניו בשנת 1263, וליטא שקעה לתוך תקופה ארוכה של אי שקט פנימי.

השנים שלאחר מינדאוגאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אי שקט פנימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של מינדאוגאס טרניוטה לקח על עצמו את תפקיד הדוכס הגדול של ליטא, אולם רק שנה לאחר מכן הוא נרצח על ידי משרתיו של מינדאוגאס. דאומאנטאס ברח לפסקוב שם הוטבל תחת השם טימופיי, שלט ברפובליקת פסקוב במשך יותר משלושים שנה ואף הפך לקדוש נוצרי. בנו ואישוילקאס, שהיה נוצרי, לקח את השלטון ועצר את המלחמה נגד המסדר הליבוני. ללא תמיכת ליטא המרידות השבטיות גנד המסדר החלו להרגע. בשנת 1267 ואישוילקאס פרש למנזר והעביר את השלטון לדודו, שבאמאס.

שלטונו של טראידניס[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירועים שהובילו לעלייתו לשלטון של טראידניס אינם ברורים. ידוע רק כי הוא היה דוכס קרנאווה לפני שהפך להיות הדוכס הגדול של ליטא בשנת 1269, וכי יחסיו עם ממלכת גליציה-ווליניה היו רעועים, עובדה שהובילה למלחמה בין המדינות בשנים 1274-1276. טראידניס חיזק את שליטתו ברותניה השחורה וכן תקף את המסדר הליבוני במערב. בשנת 1279, לאחר שהליבונים חוו הפסד צורם בקרב מול הליטאים ומנהיגם נהרג, החליטו הסמיגאלים, עם שישב באזור ריגה של היום והיה כבוש על ידי הליבונים תקופה ארוכה, לקום נגד כובשיהם ולהכיר בשלטונו של טראידניס. אולם טראידניס מת זמן קצר לאחר מכן והמרד נכשל.

תקופת שלטונו של טראידניס הייתה היציבה והממושכת ביותר בתקופת האי שקט שלאחר מותו של מינדאוגאס. לאחר מותו המסדרים הדתיים ביססו שוב את שלטונם על השבטים שמסביב לליטא והחלו למקד את תשומת לבם בכיבוש הדוכסות הגדולה.

עלייתה של השושלת הגדימינידית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא הרבה ידוע על הדוכסים הגדולים של ליטא בין מותו של טראידניס בשנת 1282 ועלייתו לשלטון של ויטניס בשנת 1295. עלייתה של השושלת הגדימינידית החלה עם הופעתו של מנהיגם הראשון, בוטיגיידיס, כדוכס הגדול בשנת 1285. בשנת 1289, בשיאו של כיבוש האזור הבלטי על ידי המסדרים הדתיים, הוא נלחם נגדם ובנה מספר טירות חזקות לאורך נהר נמן. לאחר מותו בתחילת שנות התשעים של המאה ה-13 ירש את מקומו אחיו בוטיבדאס, אביהם של ויטניס וגדימינאס. בשנת 1295 עלה ויטניס לשלטון וסיים את תקופת אי השקט שהייתה באזור במשך יותר משלושים שנה. שלטונו סימן את המעבר מהקמתה של המדינה הליטאית לנקודה בה היא הייתה מוכנה להתרחבות והתייצבות.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינה שאוחדה ונשלטה על ידי מינדאוגאס נחשבת למדינה הליטאית הראשונה בהיסטוריה. המדינה הגנה על העם הליטאי והסמוגיתי מפני התבוללות במסדר הטבטוני והליבוני, גורל ממנו לא הצליחו להתחמק הפרוסים העתיקים ושבטים בלטים רבים אחרים. מינדאוגאס שלט על כ-100,000 קמ"ר של שכלל אוכלוסייה של כ-300,000 ליטאים, ועוד כ-100,000 קמ"ר נוספים של אדמות סלביות. במאה ה-15, תחת שלטונו של ויטאוטאס, הדוכסות הגדולה שלטה על אזור של כ-930,000 קמ"ר שכלל בתוכו 2.5 מיליון תושבים.

התקופה שבין 1219 ל-1295 בליטא עיצבה גם קונפליקטים עתידיים: הליטאים הפגנים היו מוקפים על ידי מסדרים דתיים קתולים מצפונם ומדרומם, ועל ידי חסידי הכנסייה האורתודוקסית ממזרח. התקפותיהם של המסדר הטבטוני והליבוני התחזקו בסוף המאה ה-13 בעוד שהיחסים בין הליטאים לאורתודוקסים היו שקטים יותר. למרות המצב המתוח מבחינה דתית, לתושבי המדינה היה חופש דת מוחלט.

השנים שבין 1295 ל-1377 אופיינו בעיקר על ידי מאבקים עם האבירים הטבטונים במערב וכן על ידי התפשטות מזרחה על חשבון המונגולים. למרות חופש הדת במדינה היה זה ברור כי ליטא לא תוכל להשאר מבודדת מבחינה דתית לאורך זמן וכי עליה לבחור בין הדת הקתולית לדת האורתודוקסית. בשנת 1386 הדוכס הגדול יוגאילה בחר להנשא למלכת פולין ולהטבל לנצרות הקתולית, ובכך נעלמה המדינה הפגנית האחרונה באירופה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]