גדימינאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גדימינאס, דוכס גדול של ליטא, בציור מהמאה ה-18
סמל שושלת הגדימינידים
פסל של גדימינאס בכיכר המרכזית בווילנה

גדימינאסליטאית Gediminas (1275 -1341 ) היה דוכס גדול של ליטא בין השנים 1316 - 1341 והפך את ארצו לאחת המעצמות של מזרח אירופה. בימי מלוכתו התפשטה שליטת ליטא על שטח גדול בין הים הבלטי ובין הים השחור. גדימינאס קרא לעצמו "מלך הליטאים ושל רוסים ("רוטנים") רבים". לצידם של הדוכסים מינדאוגאס וויטאוטס נחשב לאחד הגיבורים הלאומיים של העם הליטאי. הוא העביר את בירת ליטא לווילנה והקים שרשרת חזקה של מבצרים. גדימינאס היה השליט השני מהשושלת הגדימינית ו עלה על כס המלכות של ליטא אחרי מות בן דודו ויטניס. ‏[1] כאמצעי דיפלומטי במאבק באויבים מבחוץ ניהל משא ומתן עם האפיפיור על התנצרות ממלכתו אך בכל זאת, שמו נשאר קשור למורשת הפאגאנית של ליטא.

פרטים ביוגרפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בסביבות שנת 1275 כאחד משלושת בניו של סקלמנטאס. בשנת 1320 סיפח את הדוכסות של לוצק, ייסד את העיר ביאליסטוק ונחל ניצחון ראשון על האבירים הטבטונים . בשנה הבאה התחיל משא ומתן עם האפיפיור באביניון בנוגע להצטרפות אפשרית של עמו לדת הנוצרית. בשנת 1323 הפך את העיר וילניוס שייסד בעצמו, לבירת ליטא. כתב לאפיפיור כדי להודיע על רצונו לאמץ את הדת הרומית קתולית והזמין נזירים, בעלי מלאכה, סוחרים ואיכרים גרמנים ובני עמים אחרים להתיישב בארצו. אז הגיעו לליטא גם היהודים הראשונים. מבחינת האבירים הטבטונים התעניינותו של גדימינס בנצרות לא הייתה אלא אמצעי ערמומי שנועד להגביר את עצמת שלטונו ולהיפטר מהם. בסופו של דבר, אחרי שהטבטונים הפיצו באירופה שמועות על כך שגדימינס תומך בפגאנים ואף בנוצרים אורתודוקסים , ב- 1324 ויתר הדוכס על רעיון הטבילה לנצרות הקתולית. במלחמתו נגד המסדר הטבטוני, כרת גדימינאס בשנת 1325 ברית עם מלך פולין, ולדיסלב הנמוך. בתו אלדונה נישאה לקזימיר, בנו של ולדיסלב.ברית ונשיאוים אלה הביאו רגיעה בגבול בין פולין ובין ליטא. ב-10 בפברואר 1326 קואליציית הצבאות של פולין ושל ליטא יצאו במתקפה נגד המרקה החדשה של ברנדנבורג וכבשו את המבצר מיידזיז'ץ' (Międzyrzecz). בשנת 1327 זרעו האבירים הטבטונים, מצידם, הרס ואימה ברחבי קויאבה בפולין וסאמו גיטיה בתחומי ליטא. בחבל סמוגיטיה ,הם השתלטו ביחד עם כוחות מצ'כיה (בוהמיה), על המבצרים החשובים. אך תגובת נגד של המלך הפולני, ולדיסלב הנמוך, שחדר עם צבאו לשטחים שבשליטת המסדר בפרוסיה, הכריחה אותם לסגת לפולין.

בשנת 1331 חיזק גדימינאס את קשריו עם שכן נוסף – על ידי ברית כלולות של אחת מבנותיו עם גאורגי השני, הקניאז של גליציה-וולהין . אולם מריבה אישית עם ולדיסלב הנמוך הביא לקרע ביחסים עם פולין. ב-15 בנובמבר 1337 החליט הקיסר לודוייג מבוואריה להעניק לאבירים הטבטונים את כל ארץ ליטא אבל גדימינאס הצליח להביסם ולגרשם. בשנת 1340 ,אחרי מותו של הקניאז גאורגי השני של גליציה-ווהלין, גדימינאס וחתנו, קזימיר השלישי הגדול, מצאו את עצמם בעימות צבאי זה נגד זה למען השליטה ברוס של האליץ'-ולדימיר.

בשנות מלוכתו הגדיל בצורה ניכרת את שטחי מדינתו על ידי סיפוחן של הדוכסויות (קנזאטים) של מינסק,פינסק,טוראוו וויטבסק. סיפח בנוסף את הוויבודאט של פודלסיה המזרחית וחלק מווהלין. השפעתו התפשטה עד לחבלי רוס – קייב,פסקוב, נובגורוד,טוור. הצליח למנוע מהאבירים הטבטונים להשתלט על ליטא. השכיל לכונן יחסי מסחר עם ערי ליבוניה החברות ההאנזה, כמו ריגה, (ראה הסכם השלום מ-1323 עם ריגה) וייסד ערים רבות.

.

מדיניות פנימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדימינאס הצטיין בניהול חכם של מדינתו. הגן על הכמורה הקתולית ועל זו האורתודוקסית כאחת, הביא את הצבא הליטאי לרמת יעילות מיטבית לפי אמות המידה של זמנו, הגן על גבולות המדינה באמצעות שרשרת של מבצרים חזקים ובנה טירות רבות בויניוס ובערים אחרות. בהתחלה העביר את הבירה לעיר החדש טרקאי אך בהמשך קבע שוב את וילניוס כעיר בירה קבועה.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדימינאס נפטר בשנת 1341, ככל הנראה בחודש מאי. משערים כי נרצח, אולי בהרעלה, כחלק מהפיכה. גופתו נשרפה בטקס פאגאני שהתקיים בשנת 1342, ושכלל קרבן בני אדם. משרתו המועדף וכמה עבדים גרמנים נשרפו יחד עם גופתו. עובדה זו מעידה על הישארתו נאמן לחלוטין לדת האלילים הילידית של אבותיו, ועל כך שהעיניין שגילה בנצרות הקתולית היה אחיזת עיניים שנועדה לרכוש בני ברית בסכסוכו עם המסדר הטבטוני. אמנם אומרים שביקש לקרוא לנזירים פרנציסקנים מבוהמיה על מנת להטבילו לפני מותו, אבל אלו נרצחו בדרך לליטא וההטבלה לא התקיימה. אחרי מותו ליטא חולקה בין שבעת בניו שלחמו זה בזה. כתוצאה מההתפלגות כוחם הבצאי והמדיני של הליטאים נחלש בווילנה ירש אותו בנו השני, יאונוטיס , שלא היה מסוגל להתלט על אי הסדר שפרץ במדינה, והודח בשנת 1345 על ידי אחיו, אלגירדאס.

נשותיו וצאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל גדימינאס בווילנה

לא ברור כמה נשים נשא גדימינאס. ה"כרוניקה מביכובייץ" מזכירה שלוש נשים: וידה מקורלנד, אולגה מסמולנסק ויאונה (ייבנה) מפולוצק, שהייתה נוצרייה אורתודוקסית ומתה בשנת 1344 או 1345. רוב ההיסטוריונים והמקורות המודרניים טוענים שאשתו של גדימינאס הייתה ייבנה, בעוד הדמויות של וידה ואולגה מוגדרות כפיקטיביות, מפני שאף מקור מבלד הכרוניקה הנ"ל אינם מציין אותן.

הועלתה גם הטענה שלגדימינאס היו שתי נשים, אחת פאגאנית והשנייה נוצרייה אורתודוקסית. תמכה בטענה השאות רק הכרוניקה "יונגרה הוכמייסטר" משלהי המאה ה-15, המציינת את נרימאנטאס כאח לןמחצה של אלגירדאס. היסטוריונים אחרים סומכים בהשערה הזאת בגלל ההחלטה, שנראתה תמוהה בנסיבות אחרות, למנות את בנו האמצעי, יאונוטיס, כיורש. היה ניתן להבין החלטה זו רק אם יאונוטיס היה בנם הבכור של גדימינאס ואשה שנייה.

לפי המסורת היו ל גדימינאס שבעה בנים ושש בנות, ביניהם:

  • מנבידאס (Manvydas) ‏ (1348 - בערך 1288)
  • נרימנטאס (Narimantas)
  • קאריוטאס (Karijotas)
  • יאונוטיס (Jaunutis) שירש את וילניוס וסביבתה (1345-1341)
  • אלגירדאס (Algirdas) (1377-1345) שפעל באזורים מזרחיים של ליטא
  • קייסטוטיס (Kęstutis)
  • מריה, שנישאה לדמיטרי מטוור
  • אלדונה של שליטא, שנישאה לקזימיר השלישי, מלך פולין
  • אלזבייטה , שנישאה לוואצלב מפלוצק
  • אופמיה, שנישאה לבולסלב-יורי השני של הליץ'
  • ליוברטאס

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רחוב ראשי בעיר וילנה הוא שדרות גדימינאס
  • בככר הראשית של העיר וילנה הוצב פסלו של גדימינס

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ת. באראנאוסקאס