המלחמה הפונית השלישית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המלחמה הפונית השלישית הייתה המלחמה האחרונה מבין המלחמות הפוניות שהתנהלו בין הרפובליקה הרומאית לקרתגו המושבה הפיניקית ("פּוּנים" בלשון הרומאים), בין השנים 149 עד 146 לפנה"ס.

הרקע למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוזה השלום שסיים את המלחמה הפונית השנייה, נאסר על קרתגו, בין השאר, לצאת למלחמה ללא אישורו של הסנאט הרומי והוטלו הגבלות על גודל הצי הקרתגי.

הרומאים, שזכרו את התנהלותה של המלחמה הפונית השנייה, שבה קרתגו כמעט כבשה והשמידה את רומא, החלו לחשוש מהתאוששותה המהירה של קרתגו ומהאפשרות שזו תהפוך שוב לאיום על שליטת רומא בים התיכון. התאוששותה של קרתגו הביאה את הרומאים להבנה שרק מלחמה תוכל לנטרל כל איום עתידי שקרתגו תוכל להווה על רומא. קאטו הזקן, שהיה ממובילי הקו האנטי-קרתגי, הטיב לבטא תחושה זו, בכך שסיים כל נאום במלים "מלבד זאת אני סבור שיש להרוס את קרתגו".

העילה של רומא לפתיחה במלחמה הגיעה כאשר מסיניסה מלך נומידיה, שהיה בן בריתה של רומא, ניצל את חולשתה המדינית והצבאית של קרתגו והחל לבצע פשיטות על עריה. הקרתגים שלחו תחילה משלחת לסנאט הרומאי, שביקשה אישור לפתוח במלחמה נגד נומידיה, אולם נענו בשלילה.

בינתיים סיימו הקרתגים לשלם את פיצויי המלחמה שהיו חייבים לרומאים בעקבות תבוסתם במלחמה הפונית השנייה, ראו את עצמם משוחררים מן ההתחייבויות שלקחו על עצמם בחוזה השלום, והכריזו מלחמה על נומידיה בשנת 151 לפנה"ס. כך סיפקו הקרתגים לרומאים עילה לצאת למלחמה, ואלה אכן הכריזו מלחמה על קרתגו בשנת 150 לפנה"ס.

מצב הקרתגים לא אפשר להם לנהל מלחמה נגד רומא. הם הבינו את טעותם ושלחו שגריר לסנאט הרומאי, עם ייפוי כוח מלא לקבל כל תכתיב רומאי. הסנאט הבטיח שאם קרתגו תעביר 300 ילדים קרתגים ממשפחות האצולה לרומא כבני ערובה, ותסכים לציית לכל פקודה של הקונסולים, שלמותה הטריטוריאליות ועצמאותה לא יפגעו.

הקונסולים שהגיעו לאוטיקה תבעו מהקרתגים להעביר לרשותם את כל ספינות הצי הקרתגי, תבואה ואת כל נשקו של הצבא. באין ברירה צייתו הקרתגים לדרישת הרומאים, אך אז העלו הקונסולים דרישה נוספת: כי העיר קרתגו תיהרס ותושביה יתיישבו מחדש לפחות עשרה מיל לתוך היבשה.

הקרתגים, שהזדעזעו מן הדרישה הרומאית, סירבו לה והחליטו להילחם. כל כושר הייצור הקרתגי הוסט למאמצי החימוש מחדש. כל עבד, איש ואישה גויסו לצבא, פסלי האלים ומבני ציבור נהרסו כדי לספק מתכת למען בניית כלי מלחמה, ומסופר שהנשים הקרתגיות אף תרמו את שערן הארוך על מנת ליצור חבלים עבור הבליסטראות ומכונות המלחמה. בסופו של דבר, אף על פי שמסרה בתחילת העימות את כל נשקה, הצליחה קרתגו לייצר בתוך חודשיים עשרות אלפי כלי מלחמה ולבנות צי חדש בן 120 ספינות.

התנהלות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הרומי והצי הרומי התחילו את המלחמה על ידי הטלת מצור על קרתגו. המצור ארך שלוש שנים, שבמהלכן נכשל כל ניסיון רומאי להסתער ולפרוץ את חומות העיר.

פובליוס קורנליוס סקיפיו איימיליאנוס, שהצטיין במלחמה כטריבון, נבחר בשנת 147 לפנה"ס למשרת הקונסול. תחת הנהגתו של סקיפיו הצליחו הרומאים לפרוץ לתוך העיר. קרבות מרים התנהלו על השליטה בכל רובע. כל רובע שכבשו הרומאים נשרף עד היסוד במצוותו של סקיפיו, לבסוף, אחרי שישה ימי לחימה, המפקד הקרתגי של העיר עזרובעל הגיש את כניעתו לסקיפיו.

תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת קרתגו היו תוצאות המלחמה הרסניות. מתוך חצי מיליון תושבים רק עשרה אחוז שרדו את המלחמה, אך גורלם לא שפר עליהם מכיוון שנמכרו לעבדות על ידי הרומאים. במצוות הסנאט שרף סקיפיו את קרתגו עד אפר ואדמתה נחרשה. לפי סיפורים שנפוצו לראשונה בסוף המאה ה-19, הרומאים זרעו את הקרקע מלח על־מנת להבטיח שהיא תשאר בלתי פורייה ואיש לא יתיישב בה שוב. זריעת המלח נזכרת לראשונה בספרו של פרדיננד גרגורוביוס (Ferdinand Gregorovius) "ההיסטוריה של העיר רומא בימי הביניים" (Die Geschichte der Stadt Rom im Mittelalter) שהתפרסם בין השנים 1872-1859. מאחר שאין זכר לסיפורים אלה במקורות קדומים יותר, ומכיוון שזריעת מלח יקר על שטח פורה כה נרחב משוללת היגיון כלכלי, מניחים כיום כי קרתגו לא נזרעה מלח מעולם‏[1].

ניצחונה של רומא במלחמה, ביחד עם מלחמות נוספות שנוהלו באותו הזמן, מסמל את הפיכתה של רומא לכוח האימפריאליסטי הראשי בעולם ולשליטה הבלתי מעורערת בים התיכון.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ridley, R.T., "To Be Taken with a Pinch of Salt: The Destruction of Carthage," Classical Philology vol. 81, no. 2 (1986).