מלח בישול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צילום תקריב של גבישי מלח. ממדי התמונה המקוריים הם 2×2 ס"מ.

מלח בישול או נתרן כלורי הוא תרכובת יונית (נתרן כלורי, NaCl), מינרל נפוץ מאוד בכדור הארץ בעל חשיבות ביולוגית לבעלי חיים. משמשת רבות לתיבול ולהכנת מזון.

החומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה גביש מלח בישול: כדורים כתומים - אניוני כלור; כדורים ירוקים - קטיוני נתרן

מלח הבישול הוא מוצק גבישי המורכב מאניונים של כלור וקטיונים של נתרן המסודרים בסריג יוני: אריזה קובית צפופה (cubic close packed - ccp) - כל יון מוקף ב-6 יונים במטען מנוגד (קואורדינציה אוקטאדרית).

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימושי המלח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחייה לשימוש ביתי

המלח משמש הן לתיבול המזון והן בתהליכי ההכנה והשימור שלו. הוא משמש לשימור בשר לאורך זמן, לכבישת ירקות ופירות, לחביצת גבינות ולהוצאת הדם מהבשר (גם מטעמי כשרות). מייחסים למלח תכונות חיטוי, למשל כטיפול בדלקת גרון. הבדואים משתמשים במלח סדום לריפוי צאן ובקר.

המלח בתקופה העתיקה ובימי הביניים היה יקר, ואפילו בארץ ישראל היה מחירו גבוה באופן יחסי לארצות אחרות. מכאן נגזרו ביטויים כמו: "מלח הארץ" שניתן לתלמידיו של ישו, שכוונתו שהם הטובים והראויים ביותר‏[1], ביטוי המציין גם היום אנשים איכותיים מעילית החברה.

עדות נוספת לערכו ומחירו של המלח הייתה שק המלח שהיה ניתן לחיילי רומא כמענק, ובשמו הלטיני salarium, מלשון Sal (מלח), ומכך נגזרה המילה משכורת במספר שפות אירופיות.

פרט למזון השימוש העיקרי במלח הוא למניעת קפיאת מים על כבישים משום שטמפרטורת הקפיאה של מים יורדת כשמומס בהם מלח.

המלח בגוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

יון הנתרן (+Na) נחוץ לתפקוד הגוף מכיוון שהוא מאזן את היחס בין חומצה לבסיס, מווסת את נפח הנוזלים בגוף (לחץ דם) ומשמש להעברת האותות העצביים. איבוד מלח מהגוף עקב הזעה, הקאה או הטלה מרובה של שתן עלול לגרום למצב של מחסור במלח, שתסמיניו הם חולשה ועוויתות. במקרים קיצוניים עלול מצב זה לגרום אף למוות.

יון הכלור (-Cl) משמש ליצירת חומצת מימן כלורי בקיבה.

עם זאת, צריכה מוגזמת של מלח בישול, הנפוצה בתזונה המערבית, עלולה להוביל לבעיות כמו יתר לחץ דם, היווצרות אבנים בכליות ועוד. מסיבה זו יש המשתמשים במלח דל נתרן (בו מוחלף חלק מהנתרן במגנזיום) כתחליף.

אמונות ומיתוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר התייחסו אל המלח כאל מחצב יקר וכמתנת הטבע ובשל חשיבותו הרבה הוא קיבל תפקיד פולחני בתרבויות שונות ויוחסו לו תכונות ומיתוסים שונים. בלאוס ובסיאם העתיקות האמינו שמלח מסיר כישופים ומגרש אותם. גם במרוקו האמינו שמלח הוא בעל תכונות לגירוש עין הרע, ונהגו גם להזות מעט מים ומלח על הרחיים לפני הטחינה כסגולה והגנה מפני הרוע. בחלק מקהילות עדות המזרח נהגו גם להזות מים ומלח נגד עין הרע, או אפילו רק לומר "מלח מים" לגירוש עין רעה.

בגרמניה נהגו לפזר מלח סביב מיטות של תינוקות וילדים נגד רוחות ומזיקים, מנהג שעדין קיים במקומות מסוימים.

אבלים בהודו נמנעים ממלח. כוהנים ורופאים במצרים העתיקה היו מתנזרים ממלח. בני השבט האינדיאני יוצ'י לא אוכלים מלח במשך חגיגות הקציר שלהם.

הומרוס באיליאדה, מכנה את המלח כ"מלח הקודש".

הפקת מלח[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקו הצפוני של הר סדום, מדרום לים המלח.
מצבור של מלחים מפעלי ים המלח
איסוף מלח בשדות מלח בתאילנד.

מלח טבעי: מלח בצורתו הגבישית הוא המינרל הליט. הליט מתגבש בשכבות נרחבות של מינרלים אוואפוריטיים (שנוצרו מהתאיידות) כתוצאה מהתייבשות של אגמים או ימות סגורים. שכבות המלח עשויות להיות בעובי של עד 350 מטר ולהמצא מתחת לשטחים נרחבים. בארצות הברית וקנדה משתרעות שכבות מלח נרחבות תת-קרקעיות החל באגן הרי האפלצ'ים של מערב מדינת ניו יורק, דרך חלקים מאונטריו ותחת רוב אגן מישיגן. הערים קליבלנד ודטרויט בנויות מעל שכבת מלח עבה אותה כורים לשימוש בהפשרת קרח מכבישים. מרבצים נוספים מצויים באוהיו, קנזס, ניו מקסיקו, נובה סקוטיה וססקצ'ואן.

"קרחוני" מלח קיימים באיראן הצחיחה, שבה מלח שפרץ מעל לפני השטח בגובה רב "זורם" במורד. במקרים הללו מתגלה בהליט תכונת פלסטיות, המתגברת ככל שהלחץ המופעל עליו גדול יותר.

פקקי מלח הם דיאפירים אנכיים או גושים דמויי צינורות של מלח שנוצרו כאשר לחצים ליתוסטאטיים (לחץ הנובע ממשקל הסלע) וטקטוניים גרמו למלח "לזרום" כלפי מעלה ממרבצי המלח שמתחת לסלעים. עליית פקקי המלח גורמת להתקמרות השכבות שמעליהן ולהתבקעותן. פקק המלח מכיל אנהידריט, גבס וגופרית טבעית, בנוסף להליט וסילביט. פקקי המלח נפוצים לאורך חופי מפרץ מקסיקו במדינות טקסס ולואיזיאנה. פקק מלח יוצר לעתים מלכודת מבנה שבו ניתן למצוא נפט. מקומות נוספים בהם ניתן למצוא פקקי מלח הם גרמניה, ספרד, הולנד, רומניה ואיראן. גם הר סדום שבדרום ים המלח הוא פקק מלח.

הר סדום הוא מאגר המלח הגדול ביותר בעולם. גובהו 230 מטר מעל ים המלח, אורכו 11 ק"מ, ורוחבו בבסיסו 2.2 ק"מ. הוא עשוי מ-98% נתרן כלורי. כבר מימי קדם כרו ממנו מלח. המלח הופק בתהליכים של חציבה וכריה. על פי ההלכה, חייבים היו להשתמש במלח מהר סדום לטיפול בקורבנות המקדש (מסכת מנחות, תוספות).

כריית המלח התבצעה על ידי שבירת גושים ואחר כך פירורם במחבטי עץ מיוחדים ובפטישים. בסופו של דבר היו גורסים את המלח לגרגירים באמצעות רחיים.

הפקת מלח ממלחות: צורה נוספת שבה נקטו בימי קדם, ועד לפני מספר עשרות שנים גם ערבים משני צידי הירדן, הייתה שימוש במים שעברו דרך מלח באופן טבעי והפנייתם לבורות ניקוז ואידוי. בתחתית הבור היו מצטברים גושי מלח שאותם היו גורסים ברחיים.

שבט שייך זואייד בצפון סיני התפרנס מאידוי מי גשמים שצברו מליחות כשחלחלו דרך גושי מלח גולמיים. את המים אגרו בבורות סיד מלבניים מיוחדים, אידו אותם, טחנו את המלח ומכרו אותו. לכל משפחה בשבט היו הבורות שלה.

אידוי מי ים: דרך נוספת להפקת מלח הייתה שאיבת מים שנקוו בגבי סלע לחוף הים בעת הגאות. לטענת העוסקים בכך, לחופי הים התיכון, הייתה תפוקת המלח בתהליך זה רוטל אחד של מלח על כל חבית של 150 ליטר. יבול מלח כזה, כ- 1.8%, הינו סביר בהתחשב בכך שריכוז נתרן כלורי במי הים הוא כ- 3.5%. בעבר סוחרים שהיו מובילים סחורות לנמלי יפו ועכו היו חוזרים עם מטען של מי ים לאידוי ולהפצה. הסיבה שענף כלכלי דומה לא התפתח סביב ים המלח הוא שמי ים המלח אמנם מכילים 38% מלח, אך מכילים גם מנגן כלורי ומגנזיום, ועל כן הם מרים ושמנוניים למגע, והמלח אינו טעים.

בישראל עוסקת בהפקת מלח חברת "תעשיות מלח לישראל".

המלח ושימושיו ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • במקרא נזכר המלח לראשונה בסיפור אשת לוט, שהפכה ל"נציב מלח" כאשר הביטה לאחוריה בניגוד להוראת המלאכים לאחר מהפכת סדום.
  • כוחו המשמר של המלח מתבטא במקרא במונח "ברית מלח", המציין ברית עומדת לעולם, במונח זה מתוארת נצחיות הכהונה של בית אהרון ("כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים, אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לה'--נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ, לְחָק-עוֹלָם: בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה', לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ" ספר במדבר, י"ח, י"ט) ונצחיות המלוכה של בית דוד ("יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם: לוֹ וּלְבָנָיו, בְּרִית מֶלַח" דברי הימים ב', י"ג, ה'). רש"י מפרש את ברית המלח בהבטחת הכהונה והמלוכה "כברית הכרותה למלח שאינו מסריח לעולם".
  • לכל הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש היה צריך להוסיף מלח: "וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ, בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ, מֵעַל מִנְחָתֶךָ; עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ, תַּקְרִיב מֶלַח" (ספר ויקרא, ב'). וחז"ל קבעו שיש להשתמש במלח סדומית, מהר סדום, הנחשב למלח טהור ואיכותי. לצורך כך הייתה קיימת לשכה מיוחדת - לשכת המלח.‏‏‏[2]
  • אחד העונשים על הפרת הברית בידי ישראל הוא זריעה במלח של האדמה כדי שלא תתן יבול (דברים כ"ט כ"ב). פעולה זו של זריעת האדמה במלח נחשבה בימי קדם לפעולת עונשין חריפה בידי הכובשים.
  • בספר מלכים מסופר כי אלישע הנביא שופך מלח למוצא של מים אשר גרמו למוות ומצליח לטהר את המים (מלכים ב, ב' י"ט-כ"ב).
  • מלח סדומית, שנחשב למלח חריף במיוחד, שימש להכנת הקטורת בבית המקדש. מלח זה מוזכר גם על ידי חז"ל כמסוכן לעיניים, ולכן תוקן מנהג מים אחרונים (נטילת הידיים בסוף סעודה).
  • מדברי הנביא יחזקאל עולה כי בימי קדם זריית מלח (או מי מלח) על התינוק לאחר הלידה נחשבה לפעולה חיונית בדומה לחיתוך חבל הטבור או רחצה והחתלה "בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ, לְמִשְׁעִי; וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ, וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן, לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה--לְחֻמְלָה עָלָיִךְ" (ספר יחזקאל, ט"ז, ד'-ה'). רש"י מפרש כי הפעולה נועדה לחזק את גוף הרך הנולד "מכאן שמולחין את הולד - כדי שיתקשה בשרו".
  • בהלכות כשרות יש למלח תפקיד מפתח בהכשרת הבשר לאכילה בהיותו סופח נוזלים: זורים מלח בישול גס על הבשר ומשהים שעה לספיגת הדם מתוכו, כדי שלא לעבור על איסור אכילת דם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Mark Kurlinski, Salt: A World History, Penguin, 2003, 498pp.
  • אדמיאל קוסמן, לטעמי צירופו של המלח לעבודת המקדש: פרקטיקה, סימבוליקה, מיתוס, מאגיה ואנתרופולוגיה, דרך אגדה יב (תשע"ג), עמ' 47-94.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ? הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לְשׁוּם דָּבָר כִּי אִם לְהַשְׁלִיכוֹ הַחוּצָה לִהְיוֹת מִרְמָס לְרַגְלֵי הַבְּרִיּוֹת" (הברית החדשה, הבשורה על פי מתי פרק ה' פסוק 13)
  2. ^ ‏מידות ה,ג‏