הים התיכון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| הים התיכון | |
|---|---|
 |
|
| מיקום | בין היבשות אסיה, אפריקה ואירופה |
| סוג | ים בין-יבשתי |
| ים של | האוקיינוס האטלנטי ומחובר במיצר גיברלטר |
| שטח | 2,500,000 קמ"ר |
| אורך מרבי | 3,860 ק"מ |
| עומק ממוצע | 1,500 מטרים |
| עומק מרבי | 5,267 מטרים |
| נפח | 4,300,000 קמ"ק |
| מליחות | 3.5% עד 3.9% |
| איים | קפריסין, כרתים, רודוס, סרדיניה, קורסיקה, סיציליה, מלטה, מיורקה ומנורקה. |
| קואורדינטות | |
 |
|
הים התיכון הוא ים בין-יבשתי הנמצא בין היבשות אסיה, אפריקה ואירופה ושטחו 2.5 מיליון קמ"ר. הים מחובר לאוקיינוס האטלנטי במצר גיברלטר במערב, ולים השחור במצרי הדרדנלים במזרח ולים סוף באמצעות תעלת סואץ בדרום מזרח.
הגלים בים התיכון אינם גבוהים במיוחד בדרך כלל, שכן החיבור לאוקיינוס צר מכדי לאפשר מעבר של גלים גדולים, והים קטן מכדי שמערכות מזג אוויר ייצרו בו גלים גדולים מאוד. מחזורי הגאות והשפל חלשים יחסית לאוקיינוסים וכמעט שאינם מורגשים.
באוקיינוגרפיה מכונה הים בשם הים הבין-יבשתי האירו-אפריקאי (Eurafrican Mediterranean Sea), או הים הבין-יבשתי האירופי (European Mediterranean Sea), כדי להבחינו מימים בין-יבשתיים אחרים בעולם.
לים התיכון נודעת חשיבות היסטורית מכרעת, מכיוון ששימש עורק תחבורה ראשי בעולם העתיק הידוע, וקישר בין התרבויות הרבות שהתהוו לחופיו, ובהן תרבויות מצרים, יוון, רומא וכן התרבויות הפיניקיות ותרבויות ארץ ישראל.
תוכן עניינים |
[עריכה] גאוגרפיה והידרולוגיה
לאזורים מסוימים בים התיכון ניתנו שמות שונים. הים הליגורי ממוקם מצפון לקורסיקה, הים הטירני ממוקם בין סרדיניה, סיציליה ואיטליה, הים האדריאטי ממוקם בין החוף המזרחי של איטליה לבין החוף הדלמטי, הים היוני ממוקם בין איטליה ליוון, הים האגאי ממוקם בין יוון לטורקיה, ים כרתים ממוקם מצפון לכרתים וים מרמרה ממוקם בין הים התיכון לבין הים השחור.
רכס הרים תת-ימי המשתרע בין סיציליה לבין תוניסיה מחלק את הים התיכון במרכזו לאגן מזרחי ולאגן מערבי, קיימים מספר הבדלים בין אגנים אלה.
- באגן המזרחי האקלים חם יותר מאשר באגן המערבי. כך למשל בקיץ הטמפרטורה הממוצעת על פני המים באגן המערבי היא 24°C ובחורף היא 8°C ואילו בחופי ישראל הטמפרטורות הן :29°C ו-13°C בהתאמה.
- באגן המערבי המליחות היא 3.5% ובחופי ישראל היא 3.9%.
- קיימות מערכות זרמים נפרדות בכל אגן. הזרם באגן המערבי נע ממצר גיברלטר לאורך חופי צפון אפריקה מסביב לקורסיקה והאיים הבליאריים ובחזרה לגיברלטר. אף שהמים בזרם שבאגן המערבי מגיעים מהאוקיינוס האטלנטי, הרדידות של מצר גיברלטר (כ-800 מטרים) מאפשרת מעבר של מים עליונים בלבד, אשר עניים בחומרים מזינים (nutrients).
הזרם באגן המזרחי של הים התיכון איטי יותר ונע כנגד כיוון השעון לאורך חופי לוב, מצרים, ישראל, לבנון, סוריה, טורקיה ויוון. באגן המזרחי כמעט שאין זרמים אנכיים ועקב כך אין ערבוב בין שכבת המים העליונה לשכבת המים התחתונה. החומרים האורגניים, שמקורם בתמותת בעלי חיים ימיים וכן מסחף המגיע מהנהרות המעטים שבאזור, שוקעים לקרקעית ובהיעדרם נבלמת התפתחות האצות המיקרוסקופיות (ננופלנקטון) המהוות את הבסיס לשרשרת המזון.
רייאן (W.B. Ryan), במאמרו על הים התיכון באנציקלופדית האוקיינוגרפיה כותב: "הים התיכון הוא גוף המים העני, הגדול ביותר על-פני כדור-הארץ". כמות האצות המועטה שבו היא הגורם לכמות הדגים הדלה באגן המזרחי של הים התיכון, אם כי קיימים גם בו הבדלים בין אזורים.
האזור הדרום-מזרחי שבין תל אביב לפורט סעיד היה מושפע מהטין והמינרלים שנסחפו במימי הנילוס. זו הסיבה שמתל אביב דרומה משתרע שטח של מים לא עמוקים ההולך ומתרחב כלפי דרום. כך למשל מול נהריה, במרחק של 8 ק"מ מהחוף, עומק הים הוא 55 מטר, מול תל אביב 45 מטר ומול עזה 31 מטר. המצב השתנה החל בשנת 1971 עת הושלם סכר אסואן. מאז שוקע רוב הסחף באגם נאצר שמצפון לסכר.
האזור הצפון-מזרחי של הים התיכון נהנה ממי נהרות האיתן שמקורם בהפשרת שלגים מהרי הטאורוס באנטוליה שבטורקיה. מי נהרות אלה מביאים סחף ועשירים בחומרים מזינים ולכן כמות הדגה באזור זה גדולה יחסית.
הים מול חופי ישראל עני במיוחד בדגה שכן כמות הגשמים היורדים בארץ קטנה ומרוכזת בעונה קצרה, ולכן כמות המים העשירים בחומרים המזינים הזורמים אל הים היא מועטה. סערות החורף הן גורם מרכזי נוסף לגידול בכמות האצות. הסערה גורמת לגריפת חומרים מזינים מקרקעית הים באזור המדף היבשתי ולכן לאחר שהסערה שוככת, מופיעה פריחה משמעותית של אצות והים מקבל גוון ירוק.
ראו גם: חורש ים תיכוני
[עריכה] גאולוגיה
נקודות: לבנות – הקשת ההלנית; צהובות – קשת איים
מבחינה גאולוגית, קרקעיתו היא קרום אוקייני. עומקו הממוצע של הים התיכון כ-1,500 מ' מתחת לפני הים, והנקודה העמוקה ביותר בו היא שקע קליפסו – הנמצאת בים היוני, בין דרומן של איטליה ויוון – שעומקה 5.267 מ' מתחת לפני הים. רכס תת-ימי רדוד בקרקעית מצר סיציליה מחלק את הים התיכון לשני אגנים: האגן המערבי – המכסה שטח של כ-0.85 מיליון קמ"ר, והאגן המזרחי – המכסה שטח של כ-1.65 מיליון קמ"ר.
הים התיכון מצוי באזור מפגש של שלוש יבשות: אפריקה, אסיה ואירופה, היושבות על כמה לוחות טקטוניים: בדרום הלוח האפריקאי הנע צפונה לעבר הלוח האירו-אסיאתי – הנפגשים במערב במצר גיברלטר, בצפון-מזרח ניצב ביניהם לוח אנטוליה (אסיה הקטנה) המכיל את טורקיה, ובמזרח – לוח ערב, שחלקו המערבי, תת הלוח ישראל וסיני, מהווה את גבולו הדרום-מזרחי של הים.
[עריכה] טקטוניקה
לים התיכון קדם אוקיינוס קדום, ים טתיס, שנוצר ביורה עת התפרקה יבשת-העל פנגיאה לשני חלקים: לאוראסיה בצפון וגונדוונה בדרום.
- מזרח הים התיכון
באמצע המיוקן נוצרה אורוגנזה בין לוח ערב והלוח האירו-אסיאתי שהוביל להפרדה הדרגתית של ים טתיס מהאוקיינוס ההודי במזרח. בה בעת התפתח האגן האוקייני נאו-טתיס. תהליך הסגירה במזרח הסתיים בשינויים מהותיים בדפוסי הזרמים, אשר גרמו להתקררות האקלים העולמי. האגן האוקייני התרחב במהלך התנגשויות אלה ונוצרו בו קימוטים ואזורי הפחתה. הקשת ההלנית – רצועה אורוגנית שבעבר הייתה מנותקת מן הים – התרחבה והתכופפה כתוצאה מתנועה סיבובית שחלה בפליסטוקן: חלקה המזרחי הסתובב נגד השעון וחלקה המערבי הסתובב בכיוון השעון. תנועת הלוח האפריקאי-ערבי צפונה לעומת לוח אירואסיה החלה תהליך של סגירת ים טתיס.
- מרכז הים התיכון
לפני 30 מיליון שנה נפתח גב קשת במרכז האגן האוקייני. פתיחה זו נבעה מהסתובבות נגד השעון של הגוש קורסיקה-סרדיניה שנמשכה עד לפני 16 מיליון שנה, שלאחר מכן התנתק משולי צפון אפריקה. כתוצאה מכך נפתח הים הטירני בין קורסיקה וסרדינה לבין איטליה.
- מערב הים התיכון
מאז המזוזואיקון ועד השלישון ובמהלך התכנסות הלוחות בין אפריקה לחצי האי האיברי התפתחה רצועת הרי הבטי-ריף – רצועה הכוללת את הרי הבטים בדרום ספרד והרי הריף בצפון מרוקו. רצועה זו הייתה מחוברת בראשיתה, אולם תנועתה של אפריקה צפונה בסוף המיוקן יצרה לחץ טקטוני על דרום חצי האי האיברי – שהיה אז בקרקעית הים – הרימה אותו וגרמה לסגירת מצר גיברלטר ולהתרחשות האירוע המסיני.[1]
[עריכה] פעילות גאולוגית
אזור הים התיכון פעיל מאוד מבחינה טקטונית, והשלכות של פעילות זו ניכרות בפעילות סייסמית וגעשית. התנגשות הלוחות ניכרת גם בגאומורפולוגיה: מרבית האגן וגבולותיו נכללים באזור הקימוט האלפיני – אורוגנזה שיצרה את האלפים והתרחשה לפני 23–5.3 מיליון שנה במהלך האוליגוקן והמיוקן. שרכסי ההרים הגבוהים של הקימוט האלפיני הנמשכים אל תוך היבשות, תוחמים חלקים גדולים מחופיו. קימוט זה יצר את המפה המוכרת של הים התיכון בקרבו את חצי האי הבלקני ואת חצי האי האפניני לאירופה, התקרבות שיצרה את רכסי הרי הבלקן והרי האלפים בהתאמה.
- סייסמולוגיה
בחלקו המזרחי של הים התיכון – בקרקעית ובשוליים היבשתיים – מתרחשות רעידות אדמה רבות, יותר מאשר בחלקו המערבי. הסיבה לכך היא קיום גבולות טקטוניים פעילים רבים יותר באזור זה, בעיקר הגבול שבין העתק צפון אנטוליה המפריד בין לוח אנטוליה – הנע מערבה בקצב של עד 20 ס"מ בשנה, לבין הלוח האירו-אסיאתי שמצפון לו. דוגמה לתוצאות הרות האסון של פעילות העתק זה היא רעידת האדמה באיזמיט (1999) בעוצמה של 7.4 בסולם ריכטר. העתק פעיל נוסף הוא השבר הסורי-אפריקני, האחראי לתזוזת לוח ערב למרחק של 105 ק"מ צפונית ללוח האפריקאי. אזור נוסף במזרח הים התיכון הנפגע תדיר מפעילות סייסמית הוא חצי האי הבלקני.
- וולקנולוגיה
מפגש הלוחות העיקרי בין הלוח האפריקאי ולוח אירואסיה חוצה את הים התיכון לרוחבו ומצוין בהרי געש. פעילות געשית זו היא תוצאה של אזור הפחתה בו חודר הלוח האפריקאי אל מתחת ללוח האירו-אסייתי.
במרכז הים התיכון נמצאים הרי הגעש של איטליה:
- אטנה – הר הגעש הפעיל והגבוה ביותר באירופה ואחד מהרי הגעש הפעילים ביותר בעולם.
- וזוב – אחד מהרי הגעש מהאלימים ביותר על פני כדור הארץ. ההתפרצות הידועה ביותר שלו אירעה בשנת 79, וכתוצאה ממנה נחרבו מספר ערים במפרץ נאפולי ובהן פומפיי והרקולנאום.
- סטרומבולי – אחד מן האיים הליפאריים המתאפיינים בהתפרצויות תכופות. הר הגעש מתנשא לגובה 926 מטרים ומכונה "המגדלור של הים התיכון" משום פעילותו המתמדת עם הפוגות קצרות בלבד.
בין יוון לטורקיה, מצפון לקשת ההלנית, נמצאת קשת איים נוספת, ואחד מהאתרים הגעשיים הבולטים בה הוא סנטוריני בארכיפלג האיים הקיקלאדיים. סנטוריני הוא קבוצה של איים געשיים: הגדול ביותר בקבוצה נקרא תירה-סנטוריני והאחרים – קטנים ממנו – נקראים תירה-אסיה, נאה-קמני (הר געש תת-ימי פעיל), פלאה-קמני, אספרוניסי ואיי קריסטיאנה. איי הקבוצה הם שרידיו של הר געש קדום שנהרס בהתפרצות אדירה לפני כ-3,600 שנים. ההתפרצות הביאה אסון על התרבות המינואית שהתפתחה במקום ובכרתים. איי סנטוריני מקיפים לגונה מרכזית שעומקה כ-400 מטר, שהיא למעשה קלדרה – לוע געשי שנפער בעקבות אותה התפרצות.
[עריכה] אקלים
 |
ערך מורחב – אקלים ים תיכוני |
האקלים הים תיכוני הוא אקלים מעבר בין האקלים הסובטרופי לבין האקלים הממוזג. בחורף, קר גשום ולעתים מושלג, ובקיץ יבש וחם בדרך כלל.
הגידולים הייחודיים של מדינות הים התיכון הם: זיתים, גפנים, תפוזים ומנדרינות, והצמחייה הנפוצה היא חורש ים תיכוני.
מאחר והים התיכון הוא ים סגור, הוא חשוף יותר לפגעי זיהום, לכן נחתמה בשנת 1978 אמנת ברצלונה להגנה מפני זיהום הים התיכון. זיהום זה פוגע רבות ביונקים ימיים החיים בים התיכון, ולו השפעות רבות, בהן שינוי המטבוליזם ופגיעה בפוריות. ישנה תאוריה הגורסת כי הזיהום בים התיכון הוא שגורם לעלייתם של יונקים ימיים על החוף, משום שהזיהום מחליש את מערכת הניווט של בעלי החיים; תאוריה זו נתמכת בעובדה שאצל יונקים ימיים שעולים על חופי הים התיכון לרוב נמצאים סימני זיהום.
[עריכה] איים
האיים הגדולים בים התיכון הם:
סיציליה וסרדיניה שייכות לאיטליה, רודוס וכרתים ליוון. קפריסין עצמאי, והשלטון בו מתחלק בין יוונים לטורקים. סמוך לחופי ספרד נמצאים האיים הבלאריים - מיורקה, מנורקה ואיביזה השייכים לספרד, ובין סיציליה לטוניסיה נמצא האי מלטה, אמנם זעיר, אך עצמאי. האי קורסיקה, מקום הולדתו של נפוליאון בונפרטה, שייך לצרפת וכמוהו האי אלבה, מקום גלותו הראשון. מלבד איים אלה, יש עוד מספר רב של איים קטנים וזעירים, מהם מיושבים, מהם לא, רובם מרוכזים בים האגאי.
[עריכה] מדינות גובלות
מדינות הממוקמות לחוף הים התיכון:
- בחוף המזרחי - ישראל, לבנון וסוריה.
- בחוף הצפוני - טורקיה, יוון, אלבניה, בוסניה והרצגובינה, מונטנגרו, קרואטיה, סלובניה, איטליה, מונקו, צרפת.
- בחוף המערבי - ספרד.
- בחוף הדרומי - מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, לוב ומצרים.
- באיים - קפריסין,צפון קפריסין ומלטה שהם מדינות עצמאיות.
[עריכה] מיתולוגיה והיסטוריה
אגדות רבות קשורות בים התיכון, בארצות שלחופיו ובאיים שבו. הים האגאי, למשל, נקרא על שם המלך אַייגֵאוּס, שהטיל עצמו אל מימיו בייאושו, כשראה את ספינת בנו תסאוס חוזרת הביתה ומפרשיה שחורים, האות שקבע להודיעו אם ימות בנו במסעותיו. אלא שתסאוס חזר חי ורק שכח את הבטחתו לאביו ולא החליף את מפרשי הספינה לפני הגיעו לקרבת יוון.
באי כרתים ידוע הסיפור על המינוטאורוס, מפלצת בעלת גוף אדם וראש פר, ששכנה בלבירינת והמלך מינוס גבה מנתיניו מס שנתי של קורבנות אדם להאכילה. את המבוך לשיכון המפלצת בנה הבנאי האומן דיידלוס, וכאשר ציוה המלך מינוס להמיתו בשל גילוי סוד המבוך, עיצב כנפי שעווה לו ולבנו איקרוס כדי להימלט מכרתים. כידוע, איקרוס לא שמע בקול אביו, המריא גבוה מדי והשמש המסה את כנפיו. הוא צנח אל הים וטבע. דיידלוס הגיע בשלום למחוז חפצו.
אלת היופי אפרודיטה נולדה, על פי האגדה, מקצף גלים ורכבה על קונכייה אל האי קיתרה וממנו אל קפריסין.
"סלע אנדרומדה", אליו לפי האגדה נכבלה אנדרומדה, נמצא בחוף הים של יפו.
בימי קדם נודע הים התיכון בשם הים הגדול, והוא נזכר בשם זה לא פעם במקרא, כציון לגבולה המערבי של ארץ כנען. עוד הוא נזכר בכתבי היתדות בשם הים העליון, לעומת הים התחתון, הוא המפרץ הפרסי, שאליו זרמו נהרות הפרת והחידקל. כינויים נוספים הם ים יפו וים פלשתים. התלמוד מכנה אותו ימא דקיסרין, ימה של חיפה וימה של עכו.
מחופי צור וצידון הפליגו הפיניקים בספינות מפרש לסחור בארצות הים התיכון והקימו תחנות מסחר, שהחשובה ביניהן היא קרתגו.
דור הייתה עיר נמל עתיקה, ועד היום מעלים ממצאים ארכאולוגיים שונים סמוך לחופה. בקיבוץ נחשולים, הסמוך למושב דור, נמצא מוזיאון המזגגה, ובו מוצגים ממצאים אלה.
אזור הים התיכון מועד לרעשי אדמה, מהם קלים ומהם קשים מאד. בהיסטוריה נודע ביותר שמו של האי סנטוריני או תרה, אי בים האגאי, הדרומי בקבוצת הקילקידים. סנטוריני היה מרכז לתרבות המינואית. בתקופה שבין 1450 ל-1500 לפני הספירה התפרץ הר הגעש שבאי והוא נחרב כליל. היו שייחסו לסנטוריני/תרה את אגדת אטלנטיס, הארץ השקועה במצולות ים.
בתקופת מסעי הצלב שימשה עכו עבור הצלבנים כנמל ראשי.
דרך הים התיכון הגיעו לארץ ישראל הן כובשים והן עולי רגל, הן מהגרים והן פליטי מלחמה. בסוף המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים שימש את הבאים נמל דייגים קטן ופרימיטיבי ביפו, וחלקם אף הגיעו לאלכסנדריה ומשם, ברכבת דרך מדבר סיני, לארץ ישראל. בשנות השלושים נבנה נמל בתל אביב. בחיפה היה נמל מאז המאה ה-14 לפנה"ס. הנמל החדש נפתח בחיפה בשנת 1934 ובמלחמת העולם השנייה שימש בסיס צבאי חשוב לבריטים. נמל אשדוד נחנך בשנת 1966 ובשנות ה-2000 נפתח שם נמל היובל, החדיש והמשוכלל בנמלי ישראל.
בשנים שבין מלחמת העולם השנייה ליציאת הבריטים מישראל הגיעו מעפילים בעליה ב' (בלתי לגלית), בספינות רעועות, שנשכרו ונחכרו ממקורות שונים ומפוקפקים. המעפילים הובאו אל חופים שונים בארץ, בחשכת הלילה, נלקחו אל יישובים סמוכים לחוף והובלעו שם בין תושבי המקום. אלה שנלכדו בידי הבריטים נלקחו למחנות מעצר בקפריסין ובעתלית ובמקרים קיצוניים אף הוחזרו לאירופה (האניה יציאת אירופה). ספינת מעפילים כזאת מוצגת במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה, ולצד כביש החוף, בהרצליה, עומדת הספינה אף על פי כן, אף היא שריד לאותם ימים רחוקים.
הספינה אגוז, שהייתה אמורה להביא עולים ממרוקו, טבעה בים ורבים מן הנוסעים שעליה נספו.
הצוללת אח"י דקר טבעה במעמקי הים התיכון, בין כרתים לבין קפריסין.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- הים התיכון : מרחב והיסטוריה, ברודל פרנן. תרגם מצרפתית יורם מלצר. ירושלים : כרמל, תשס"ב, 2001
- הים התיכון והארצות סביבו, ארנון סופר, יפה פוקס. תל-אביב: עם עובד, 1997.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
| מדינות ואזורים לחופי הים התיכון | |||
|---|---|---|---|
|
