הסכם בוקרשט (1812)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הסכם בוקרשט שנחתם במאי 1812, בבוקרשט, בין האימפריה הרוסית ובין האימפריה העות'מאנית, קבע את התנאים לסיום המלחמה העות'מאנית-רוסית (1812-1806).

הרקע להסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1806 ציווה הצאר אלכסנדר הראשון על צבאו לחצות את הדניסטר ולכבוש את הנסיכויות הרומניות, נסיכות מולדובה וולאכיה. כדי להסתיר את הכוונות האמיתיות מהמדינות החזקות של אירופה באותה תקופה, צרפת, פרוסיה והאימפריה האוסטרית הכריזו השגרירים הרוסיים באירופה שאין לרוסים כוונה לספח שטחים כלשהם מהאימפריה העות'מאנית וכל רצונם למנוע את כוונתו של נפולאון בונפרטה להעביר את צבאו דרך שטח עות'מאני, כדי לתקוף את רוסיה בגבול הדניסטר, כוונה שהוצהרה על ידי השגריר הצרפתי בקונסטנטינופול.

במשא ומתן שנערך בין רוסיה ובין צרפת לשם כריתת חוזה טילזיט בקיץ 1807 ובשיחות שנערכו בפגישת הצאר עם נפולאון במפגש ארפורט, קיבל הצאר את הסכמת נפולאון לכיבוש הנסיכויות הרומניות, אם יצליח לבצע זאת צבאית.

הדיונים המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתבססם על ההסכמה עם נפולאון, הרוסים הגישו הצעות להסכם שלום כבר ב-1811, בשיחות שנערכו בג'יורג'יו, לאחר תבוסות של הצבא העות'מאני ברוסה ובסלובוזיה (בקרבת ג'יורג'יו). לפי הצעות הרוסים הנסיכויות מולדובה וולאכיה, על עריהן ואוכלוסייתן, היו אמורות להסתפח לאימפריה הרוסית לתמיד, כך שהגבול בין שתי האימפריות, הרוסית והעות'מאנית, אמור היה להיות הדנובה.

המתווכים הבריטים והצרפתים ניסו למשוך את הדיונים זמן רב ככל האפשר בעוד מיכאיל קוטוזוב דחק בקבלת ההסכם מהר ככל האפשר וזאת משום שהצדדים התכוננו לפלישה הצרפתית הצפויה לרוסיה. השער הנשגב דחה את ההצעות הרוסיות ואז רוסיה הודיעה שתהיה מרוצה בסיפוח הטריטוריה שבין הסירט ובין הדניסטר. ההתפתחויות הצבאיות והפוליטיות גרמו לכמה פוליטיקאים וגנרלים רוסים להציע לממשלתם שתסתפק בסיפוח הבוג'אק בלבד, אך השתפרות במצב הצבאי הובילה את הרוסים להתעקשות על השטח שבין הפרוט ובין הדניסטר.

תוכן ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של בית הארחה שבו נערך ההסכם

ההסכם נחתם במאי 1812 בבית הארחה השייך לסוכן הרוסי ממוצא ארמני, עמנואל מרזאיאן. ההסכם כלל 16 סעיפים גלויים ושני סעיפים סודיים. על פי הסעיפים 4 ו-5 האימפריה העות'מאנית העבירה לידי האימפריה הרוסית טריטוריה של 45,630 קילומטרים רבועים עם קרוב לחצי מיליון תושבים, 5 מצודות, 17 ערים ו-695 כפרים. חבל הארץ כונה על ידי הרוסים, החל מ-1813, בשם בסרביה. על פי סעיף 6 הועברו לידי האימפריה העות'מאנית הערים אחלכלכי, פותי ואנאפה, אך רוסיה קיבלה את הנמל סוחומי ועוד יישובים בהרי הקווקז.

החוזה גם קבע מידה רבה של אוטונומיה לסרביה, אוטונומיה שהייתה תשתית לעצמאותה העתידית.

על פי ההסכם התחייבה האימפריה הרוסית להוציא את צבאה מנסיכות מולדובה ולאפשר, במהלך שנה אחת, את זכות התושבים למכור את רכושם ולעקור ממולדובה לבסרביה או מבסרביה למולדובה.

ההסכם נחשב להישג צבאי ודיפלומטי חשוב עבור הצאר הרוסי ואושרר יום אחד בלבד לפני פלישת הצבא הצרפתי לרוסיה. הצבא הרוסי שיצא מהנסיכויות הרומניות התפנה ללחימה בצבא הצרפתי והאימפריה העות'מאנית המובסת כבר לא הייתה בת ברית של הצרפתים.