סרביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרפובליקה של סרביה
Република Србија
Flag of Serbia.svg Coat of arms of Serbia.svg
דגל סמל
מוטו לאומי:
המנון לאומי: אלוהים של צדק
מיקום סרביה
יבשת אירופה
שפה רשמית סרבית‏‏‏[1]
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
בלגרד
44°48′N 20°28′E / 44.800°N 20.467°E / 44.800; 20.467
משטר רפובליקה
ראש המדינה
- נשיא
- ראש הממשלה
נשיא
טומיסלב ניקוליץ'
אלכסנדר ווצ'יץ'
הקמה


- תאריך
פירוק האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו
5 ביוני 2006
שטח[2]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
77,474 קמ"ר‏[3]
117 בעולם
לא ידוע
אוכלוסייה[4]‏ (הערכה)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
7,209,764 נפש‏[3] 
100 בעולם
93.06 נפש לקמ"ר
108 בעולם
תמ"ג[5]‏ (הערכה לשנת 2013)
- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש
80,470 מיליון $ 
80 בעולם
11,161 $
112 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[6]‏ (2013)
- דירוג עולמי
0.745 
78 בעולם
מטבע דינר סרבי‏‏[7] ‏ (CSD)
אזור זמן UTC +1
סיומת אינטרנט .yu (וגם rs)
קידומת בינלאומית 381+

הרפובליקה של סרביהסרבית: Република Србија) היא מדינה בלקנית שהייתה בעבר חלק מהרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. לאחר פירוקה של פדרציה זו הפכה סרביה, יחד עם מונטנגרו, ל"רפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה" ואחר כך ל"איחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו". לאחר שגם איחוד זה התפרק בעקבות משאל עם במונטנגרו, הכריזה המדינה על עצמאותה ב-5 ביוני 2006.

סרביה גובלת בהונגריה בצפון, ברומניה ובבולגריה במזרח, במקדוניה, במונטנגרו ובאלבניה בדרום, ובבוסניה והרצגובינה (ובתוכה עם רפובליקה סרפסקה) ובקרואטיה במערב. מאז שנפרדה ממונטנגרו אין למדינה מוצא לים.

המדינה מחולקת למחוזות: מרכז סרביה, השוכנת בין וויבודינה בצפון, והאוטונומיות קוסובו ומטוחיה.

בפברואר 2008 הכריז מחוז קוסובו שבדרום המדינה על עצמאותו, אך זו טרם הוכרה על ידי האו"ם. הנתונים בערך זה מתייחסים לסרביה כולל קוסובו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של סרביה

גיבוש הממלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השבטים הסרביים התקבצו באזור במאה השביעית, והתאחדו לממלכה אחת, רשקה (Рашка), בראשית המאה התשיעית. ב-1166 החלה לשלוט בממלכה השושלת לבית נמאניץ' (Nemanjić), ובתקופת שלטונה שגשגה הממלכה, שבשנת 1217 כבר זוהתה כממלכת הסרבים. לאחר ירידתו של בית נמאניץ', בשנת 1371, החלה הממלכה לאבד מגדולתה, בעיקר כתוצאה מקרבות ממושכים עם העות'מאנים. בשנת 1389 נפלה קוסובו, והעות'מאנים התקדמו באיטיות, עד שבשנת 1496 נכנעו אחרוני הסרבים בבוסניה ובזטה.

תחת שלטון האימפריה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלטון העות'מאני בסרביה נמשך כמעט ללא הפרעה במשך קרוב ל-400 שנים. ב-1594 סייעו הסרבים לאוסטרים במלחמתם בעות'מאנים, ובתגובה הורה הסולטאן מורט השלישי על שריפתו של המקום הקדוש לסרבים, סנט סאבה. גם במהלך המלחמה הטורקית הגדולה, בשלהי המאה ה-17, נעזרו בסרבים אויבי הטורקים - האוסטרים, הפולנים והוונציאנים. במשך תקופה קצרה נחלו האוסטרים הצלחה מסוימת, עד שבסופו של דבר נאלצו לסגת. סרבים רבים נענו להזמנת האוסטרים, ונדדו צפונה לשטחי אוסטריה, במקום להישאר בארצם בהמתנה לנקמה הטורקית. במהלך המאה ה-18 הצליחו האוסטרים לכבוש את צפון סרביה ובוסניה, וחלקים מדלמטיה, מה שאפשר לסרבים רבים לחזור לאזורים אלה.

סרביה העצמאית (המאה ה-19)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1804 וב-1815 מרדו הסרבים בטורקים, וזכו במעמד אוטונומי. ב-1878 הכריזו על עצמאות מלאה, שהוכרה על ידי המעצמות האירופיות. הסרבים שהיו תחת שלטון אוסטרי, במחוז וויבודינה, מרדו אף הם במהלך אביב העמים, בשנת 1848, אך לא הגיעו להישגים, וב-1860 אף בוטל מעמדו של המחוז.

קרה גורגה, מארגן המרד הראשון של הסרבים

מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 ביוני 1914 התנקש גברילו פרינציפ, סטודנט סרבי, בחייו של הארכידוכס האוסטרי פרנץ פרדיננד בסרייבו, שהייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. ממשלת אוסטרו-הונגריה ראתה בסרביה אחראית לרצח, או לפי טענות אחרות השתמשה בתירוץ הזה לפעולה מתוכננת ממילא מראש‏[8], והכריזה עליה מלחמה. בעלת בריתה של סרביה, רוסיה, נחלצה לעזרתה, מערכות הבריתות האירופיות הופעלו, ומלחמת העולם הראשונה פרצה. ב-1915 הצליחו כוחות אוסטרים, גרמנים ובולגרים להשתלט על סרביה, והחזיקו בה עד סוף המלחמה. למלחמה היו השלכות קשות על סרביה. נהרגו בה כמיליון ורבע סרבים, שהיוו קרוב ל-30% מהאוכלוסייה וקרוב ל-60% מהגברים במדינה.

עם סיום המלחמה זכתה סרביה במחוז וויבודינה, שהיה בשליטה אוסטרית, מונטנגרו התאחדה עימה, וסופחו אליה שטחים שהיו קודם לכן בשליטת בולגריה. עם זאת, לא הייתה סרביה מדינה עצמאית, אלא חלק מממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים - גלגולה הראשון של יוגוסלביה. אחדות סלאבית זו לא הייתה יציבה, ולאחר רצח של מנהיג קרואטי ב-1928, ביטל המלך אלכסנדר הראשון את החוקה ב-1929, הכריז על משטר דיקטטורי, ושינה את שם המדינה ליוגוסלביה.

כחלק מהרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום מלחמת העולם השנייה הפכה יוגוסלביה למדינה סוציאליסטית פדרלית בשם הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, אשר כללה 6 מדינות - סרביה, קרואטיה, סלובניה, בוסניה והרצגובינה, מקדוניה ומונטנגרו. סרביה כללה גם שני מחוזות אוטונומיים - וויבודינה וקוסובו. שינוי בחוקה ב-1974 הגדיל את מידת האוטונומיה של המדינות, ולאחר מותו של טיטו ב-1980, השוני בין המדינות השונות גדל עוד יותר.

כחלק מהרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1991 הכריזו סלובניה, קרואטיה, בוסניה-הרצגובינה ומקדוניה על עצמאותן, והותירו בפדרציה היוגוסלבית רק את סרביה ואת מונטנגרו, שהתאגדו לרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה. סרביה לא השלימה עם פרישתן של קרואטיה ושל בוסניה-הרצגובינה, שבשטחן היו מיעוטים סרביים גדולים, ובין המדינות פרצה מלחמה קשה, שבה ביצעו כל הצדדים פשעי מלחמה. רוב המלחמה התחוללה בשטחן של קרואטיה ושל בוסניה, וסרביה עצמה נותרה שלווה, אך נאלצה להתמודד עם קליטת מספר רב של פליטים סרבים מרפובליקות אחרות. ב-1995 הסתיים פרק זה במלחמות יוגוסלביה בהסכם דייטון. באמצע שנות התשעים התערער הביטחון גם בסרביה, כאשר המיעוט האלבני במחוז קוסובו דרש עצמאות. במקביל למאבק פוליטי לא-אלים ניהל ארגון ה-KLA האלבני מלחמת גרילה וטרור נגד סרביה, שהסלימה ב-1998. הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה, שבראשה עמד הנשיא סלובודן מילושביץ', הגיבה ביד קשה, ולאחר מספר ניסיונות בינלאומיים להשגת רגיעה הותקפה על ידי נאט"ו במבצע כוח מאוחד. בסופו של דבר הסכימה הרפובליקה היוגוסלבית להסיג את כוחותיה מקוסובו ובמקום הוצב כוח בינלאומי ששלט במחוז ביחד עם ממשלה מקומית אלבנית, אך הריבונות נותרה באופן רשמי יוגוסלבית-סרבית.

בבחירות שנערכו ב-5 באוקטובר 2000, הפסידה המפלגה הסוציאליסטית, בהנהגתו של הנשיא השנוי במחלוקת סלובודן מילושביץ', ששלט במדינה בשנות ה-90. במקומו נבחר ווייסלב קושטוניצה, ממפלגת האופוזיציה הדמוקרטית של סרביה. השלטון במדינה סבל מחוסר יציבות, בין היתר בשל המחלוקת סביב הסגרתו של מילושביץ' לבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר בהאג, שהביאה לפרישת מפלגות מהקואליציה.

כחלק מהאיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2003 שונה האיחוד בין סרביה למונטנגרו מאיחוד פדרלי לאיחוד קונפדרלי, ובהתאם שונה שמה של הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה ל"איחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו". לאחר משאל עם שנערך במונטנגרו, הכריזה זו על עצמאותה ב-3 ביוני 2006, ויומיים לאחר מכן הפכה גם סרביה למדינה נפרדת, לראשונה מאז מלחמת העולם הראשונה.

ב-4 בפברואר 2003 החליט הפרלמנט של הרפובליקה הפדרלית היוגוסלבית לפרק סופית את יוגוסלביה ולהפוך אותה לאיחוד מדיני שייקרא "סרביה ומונטנגרו". לכל מדינה היו מערכות שלטון נפרדות, לצד מערכת שלטון פדרלית. האיחוד החזיק מעמד רק עד יוני 2006 ופורק בעקבות תוצאות משאל העם במונטנגרו.

ב-27 ביוני 2004 נבחר לנשיאות בוריס טאדיץ' מהמפלגה הדמוקרטית הסרבית. עם פירוקה של סרביה ומונטנגרו נשא טאדיץ' בתואר נשיא סרביה. כראש הממשלה כיהן ווייסלב קושטוניצה, נשיא סרביה ומונטנגרו לשעבר. קושטוניצה כיהן בתפקיד בשנים 20042008.

סרביה העצמאית (המאה ה-21)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור לעיל, פרישת מונטנגרו מן האיחוד המדיני של סרביה ומונטנגרו ביוני 2006 הביאה לסופו, וסרביה הפכה שוב למדינה עצמאית.

הכרזת חבל קוסובו על עצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2008 הכריז חבל קוסובו באופן חד צדדי על עצמאותו מסרביה, אך האו"ם לא הכיר בו כמדינה עצמאית.

יחסי ישראל-סרביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-סרביה

בין מדינת ישראל וסרביה מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים החל משנת 1992, מאז התפרקותה של יוגוסלביה במהלך מלחמות יוגוסלביה, והיווסדה של סרביה כמדינה עצמאית. לישראל יש שגרירות רשמית בבלגרד, בעוד שלסרביה יש שגרירות רשמית בתל אביב. כיום, שתי המדינות מקיימות שיתוף פעולה בתחומים פוליטיים המשקפים את האינטרסים של שתי המדינות, וכן קשרי מסחר מפותחים, בתחומים מגוונים.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחויות פוליטיות בשנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

2006[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 2006 אושרו במשאל עם תיקונים בחוקה, שנועדו לצמצם את ריכוזיות השלטון ולקרב את סרביה למערב בכלל ולאיחוד האירופי בפרט. בין היתר:

עם זאת, הוועדה לזכויות הילד של האומות המאוחדות פרסמה ב-6 ביולי 2008 דו"ח חמור ביותר על הפרת זכויות האדם של ילדים בסרביה‏[9].

2008[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות לנשיאות שנערכו ב-2008 נבחר בוריס טאדיץ' לכהונה נוספת, לאחר שניצח את מועמד המפלגה הרדיקלית הסרבית טומיסלב ניקוליץ' ברוב דחוק של 50.31% מהקולות. בשנה זו מונה לראש ממשלה מירקו צווטקוביץ'.

2012[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 2012 התפטר טאדיץ' מתפקיד הנשיא, ולנשיאה בפועל מונתה סלביצה ג'וקיץ' דיינוביץ'.

בבחירות 2012 העפילו טאדיץ' וניקוליץ' לסיבוב השני, שבו ניצח ניקוליץ' והפך לנשיא.

חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרביה מחולקת ל-29 מחוזות מנהליים והעיר בלגרד שלא שייכת לאף מחוז. האזורים מחולקים ל-150 רשויות מקומיות ו-24 ערים. לחבל ארץ אחד מעמד אוטונומי: וויבודינה. קוסובו, שבעבר הייתה אוטונומיה, הכריזה על עצמאותה ב-17 בפברואר 2008. החלק שלא נמצא בקוסובו ובוויבודינה נקרא מרכז סרביה. בניגוד להם, אין לו ממשלה אזורית-מקומית, והאחריות לנעשה בו היא כולה בידי השלטון המרכזי.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצר גולובץ

סרביה ממוקמת בדרום מזרח אירופה, בהרי הבלקן ובמישור הפאנוני. 8 מדינות מקיפות אותה: הונגריה, רומניה, בולגריה, מקדוניה, אלבניה, מונטנגרו, בוסניה הרצגובינה וקרואטיה. בתקופה בה הייתה חלק מיוגוסלביה ומסרביה ומונטנגרו היה לה מוצא לים האדריאטי, אך כיום כבר אין לה אחד כזה.

בצפון המדינה שוכן המחוז האוטונומי וויבודינה, שלו גבול משותף עם קרואטיה, הונגריה ורומניה. בדרום מזרח המדינה שוכן המחוז האוטונומי קוסובו, הגובל במונטנגרו, באלבניה ובמקדוניה.

נהרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

את סרביה חוצה נהר הדנובה, הרחב דיו כדי לקיים שיט למרכז אירופה ולים השחור. הדנובה חוצה את המדינה ומהווה גם גבול טבעי בחלק מהגבולות עם קרואטיה ורומניה. נהר נוסף, הסאווה, יוצר את הגבול עם מחוז וויבודינה, ומתמזג עם הדנובה בבירה בלגרד. גם בנהרות טיסה, טאמיס ובגיי ניתן לשוט, והם מקשרים את המדינה עם מדינות שונות במרכז ובמזרח אירופה.

הרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במזרח המדינה, בסמוך לגבול עם רומניה, מתנשאים הרי הקרפטים, ודרומית להם הרי הבלקן והרי הרודופים. הר מידזור הוא הפסגה הגבוהה ביותר באזור זה, בגובה של 2,156 מ'. מערבית להרי הרודופים, שוכנים הרי השאר שבמחוז קוסובו. בהרים אלה נמצאת הפסגה הגבוהה בסרביה, הר דראוויקה (Daravica), בגובה של 2,656 מ'. צפונית להרים אלה, ולאורך הגבול עם מונטנגרו ועם בוסניה והרצגובינה, מתנשאים האלפים הדינאריים

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שצפון המדינה הוא מישורי ודרומה הררי, יש מספר הבדלים באקלים של אזורים אלה. בצפון החורף קר והקיץ חם ולח. בדרום הקיץ יבש יותר.

פארקים לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסרביה 5 פארקים לאומיים: פרושקה גורה, קופאוניק, טארה, ג'רדפ ושר פלנינה.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסרביה מתגוררים (נכון ל-2005) כ-9.4 מיליון תושבים, מתוכם כ-2.1 מיליון בוויבודינה, 1.8 מיליון בקוסובו, והיתר, כ-5.5 מיליון, במרכז סרביה.

בסרביה 7 ערים שבהן מתגוררים למעלה מ-100,000 תושבים. בלגרד גדולה מכולן באופן משמעותי.

העיר מספר התושבים הערות
בלגרד 1,273,651 1,576,124 תושבים בבלגרד רבתי
נובי סאד (בירת וויבודינה) 215,659 298,139 תושבים בנובי סאד רבתי
פרישטינה (בירת קוסובו) 155,499 262,686 לפי אומדן מ-2006
ניש 494,790
קרגוייבץ 147,473 180,252 בקרגויבאץ רבתי
פריזרן 92,303 165,227 לפי אומדן מ-2006
סובוטיצה 99,471 147,758 בסובוטיצה רבתי

כ-83% מתושבי סרביה הם סרבים. המיעוטים העיקריים כוללים הונגרים, בוסנים, צוענים, קרואטים, סלובקים, מקדונים, בולגרים ורומנים.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלאך הלבן במנזר מלשבה

השפעות תרבותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרבותה של סרביה שאבה השראה מהאימפריות ששלטו בה או שגבלו בה: רומא, הונגריה, האימפריה הביזנטית, האימפריה העות'מאנית ואוסטריה. באופן מסורתי, הושפע הצפון יותר מהתרבות המרכז-אירופית והדרום מהתרבות המזרחית, אך לשתי התרבויות הייתה השפעה הדדית, וההבדלים בין האזורים היטשטשו.

לאימפריה הביזנטית הייתה, ככל הנראה, ההשפעה הגדולה ביותר. הסרבים הם נוצרים אותודוכסים ולא רומים-קתוליים, ולהם כנסייה משלהם, הנקראת הכנסייה הסרבית האורתודוקסית.

ההשפעה המעורבת של התרבויות נתנה אותותיה גם בכתב השפה הסרבית, שבה ניתן להשתמש גם באותיות קיריליות וגם באותיות לטיניות.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת החינוך כפופה למשרד החינוך והספורט. חינוך חובה מתחיל בגן חובה או בבית הספר היסודי. תחילת הלימודים בבית הספר היסודי היא בגיל 7, והלימודים בו נמשכים בתוך 8 שנים. לאחר מכן יכולים התלמידים לבחור בין בית ספר עיוני, שבו נמשכים הלימודים 4 שנים, לבין בית ספר מקצועי שבו נמשכים הלימודים 3 שנים, ללא אפשרות להמשיך ללימודי השכלה גבוהה.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מיוגוסלביה, לא הייתה סרביה היעד המועדף על תיירים, שהעדיפו את חופיה ועריה העתיקות של קרואטיה. המלחמה שהתחוללה באזור במהלך שנות ה-90 לא אפשרה התפתחות תקינה של התיירות. רק בשנים האחרונות, עם הרגיעה באזור, נרשמת התאוששות מסוימת, אך עדיין סרביה אינה נחשבת ליעד תיירותי.

התיירות בסרביה מבוססת על ההרים והכפרים. עם ההרים המפורסמים נמנים זלטיבור, קופאוניק וטארה. כמו כן, יש בסרביה מספר רב של מעיינות חמים, המפורסם שבהם הוא ורנייצ'קה בּנייה. הערים בלגרד ונובי סאד אף הן מושכות תיירים.

בקיץ נערך בנובי סאד פסטיבל המוזיקה אקזיט, ובעיירה הקטנה גוצ'ה נערך מדי שנה פסטיבל חצוצרות.

חגים ומועדים בסרביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מישוריה של סרביה הם הדרך הנוחה ביותר להגיע ממרכז אירופה ליוון ולאסיה הקטנה. רשת הכבישים האירופית לא פסחה גם על סרביה והכבישים E65, E70, E75 ו-E80, וכן E662, E761, E762, E763, E771 ו-E851, עוברים דרכה. רשת הרכבות מחברת את סרביה עם כל שכנותיה, למעט אלבניה.

נהר הדנובה, עורק תחבורה ימית ראשי, ומקשר את סרביה עם גרמניה, אוסטריה, סלובקיה והונגריה במעלה הנהר, ועם רומניה ובולגריה במורד הנהר, הנשפך לים השחור.

בסרביה 3 נמלי תעופה בינלאומיים, בבלגרד, בניש ובפרישטינה. חברת התעופה הלאומית היא JAT איירווייז.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏בוויבודינה גם השפות הבאות: רומנית, רוסינית, הונגרית, סלובקית וקרואטית.‏
  2. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  3. ^ 3.0 3.1 לא כולל קוסובו
  4. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  5. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  6. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2013 בדו"ח 2014 של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  7. ^ ‏בקוסובו גם אירו.‏
  8. ^ [ניסן צור, "עניין של פרינציפ", "משפט עולמי", מקור ראשון, 20 ביוני 2014
  9. ^ הדו"ח
מדינות אירופה

אוסטריה · אוקראינה · אזרבייג'ן 1 · איטליה · איסלנד · אירלנד · אלבניה · אנדורה · אסטוניה · ארמניה 2 · בולגריה · בלגיה · בלארוס · בוסניה והרצגובינה · גאורגיה 1 · גרמניה · דנמרק · הולנד · הונגריה · הממלכה המאוחדת · הרפובליקה הצ'כית · ותיקן · טורקיה 1 · יוון · לוקסמבורג · לטביה · ליטא · ליכטנשטיין · מולדובה · מונאקו · מונטנגרו · מלטה · מקדוניה · נורבגיה · סן מרינו · סלובניה · סלובקיה · ספרד · סרביה · פולין · פורטוגל · פינלנד · צרפת · קוסובו · קזחסטן 1 · קפריסין 2 · קרואטיה · רומניה · רוסיה 1 · שבדיה · שווייץ


חבלי ארץ "לא מוכרים": אבחזיה · דרום אוסטיה · טרנסניסטריה · נגורנו קרבאך · צפון קפריסין 2


שטחים תלויים: אולנד · אקרוטירי ודקליה 2 · איי פארו · גיברלטר · גגאוזיה · גרנזי · יאן מאיין · ג'רזי · האי מאן · סבאלברד · חצי האי קרים


הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באסיה. 2 מבחינה גאוגרפית נמצאת באסיה, אך נחשבת חלק מאירופה מסיבות היסטוריות.
אירופה
מדינות הבלקן
אלבניה · בוסניה והרצגובינה · בולגריה · טורקיה · יוון · מונטנגרו · מקדוניה · סלובניה · סרביה · קוסובו · קרואטיה · רומניה מפת מדינות הבלקן
מדינות וטריטוריות סלאביות
אוקראינה · בוסניה והרצגובינה · בולגריה · בלארוס · טרנסניסטריה (בלתי מוכרת) · מונטנגרו · מקדוניה · סלובניה · סלובקיה · סרביה · פולין · צ'כיה · קרואטיה · רוסיה מפת אירופה הסלאבית