בוקרשט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
בוקרשט
Bucureşti
Bucharest-Coat-of-Arms.png
מגן העיר
Bucharest-Flag.png
נס העיר
לוגו: "המולדת וזכות ימיני"
מדינה / טריטוריה רומניה
חבל ארץ מונטניה / וולאכיה
מחוז בוקרשט רבתי
ראש העיר סורין אופרסקו (עצמאי)
מושל (פרפקט) ג'ורג'טה גברילה
שטח 228 קמ"ר
גובה 60 - 90 מטרים
תאריך ייסוד 1459
אוכלוסייה
 ‑ בעיר
 ‑ במטרופולין

1,931,838‏
2,600,000‏
קואורדינטות 44°25′54.5″N 26°1′0″E / 44.431806°N 26.01667°E / 44.431806; 26.01667קואורדינטות: 44°25′54.5″N 26°1′0″E / 44.431806°N 26.01667°E / 44.431806; 26.01667
אזור זמן UTC +2
http://www.pmb.ro
ולאד השלישי (המשפד) שלט לסרוגין בין 1456-1476 מבוקרשט
גן ארמון מוגושואיה, הוקם על ידי קונסטנטין ברנקוביאנו ב-1702 ליד בוקרשט
ארמון מוגושואיה, מראה משער הכניסה

בוקַ‏רשט (רומנית: București; אלפבית פונטי בינלאומי: [bu.ku'reʃtʲ], ) היא עיר הבירה והמרכז השלטוני-המדיני, הכלכלי, התעשייתי והמסחרי של רומניה. בתחילתה העיר הייתה בירתה ההיסטורית של נסיכות ולאכיה, (לימים -- "המלכות הישנה" של רומניה). בוקרשט שוכנת בדרום-מזרח המדינה, בחבל מונטניה, (היא ולאכיה), על גדות נהר הדמבוביצה ופחות מ-70 ק"מ מצפון לדנובה.

בוקרשט היא עיר הבירה העשירית בגודלה, לפי מספר תושביה, בין ערי הבירה של ארצות איחוד אירופה. ב-1 ביולי 2007 בוקרשט רבתי מנתה 1.931.838 תושבים. שטחה - 228 קמ"ר. לפי מספר התושבים בגוש בוקרשט רבתי המורחב הכולל גם עיירות לוויין מסביבה, בוקרשט היא המטרופולין השלישי בגודלו בדרום-מזרח אירופה, אחרי איסטנבול ואתונה.

העיר מוזכרת לראשונה בשנת 1459. החל ממחצית המאה ה-17 הייתה לבירת נסיכות ולאכיה, ובין השנים 1859 - 1862 שימשה יחד עם יאשי שבמולדובה כבירת "הנסיכויות המאוחדות" הרומניות. החל משנת 1862 העיר הפכה להיות הבירה היחידה משהוכרה רומניה כממלכה. משלב זה בוקרשט הייתה למרכז חיי התרבות, הדת, האמנות, הכלכלה והמדע של האומה הרומנית וחלון הראווה שלה כלפי העולם. הסגנון האדריכלי האקלקטי של מרכז העיר והאליטה הרומנית בעלת היומרות הפרנקופוניות בעשורים הראשונים של המאה ה-20, היו הסיבות לכך שכונתה "פריז הקטנה", או "פריז של מזרח אירופה". חלק מבנייניה ההיסטוריים המרשימים נבנו על ידי אדריכלים צרפתיים או שווייצרים: אולם הקונצרטים הייצוגי "האתנאום", ארמון הבנק לחסכונות (ראו בתצלום משמאל) וארמונות נוספים. לא זו בלבד אלא שמוטיבים ארכיטקטוניים פריזאיים שולבו בחזותה -- "שער הניצחון", וכן עיצוב השדרה המרכזית שלה בצורה המאזכרת את ה"שאנז אליזה". ליחידה המוניציפלית של בוקרשט רבתי יש מעמד מקביל לזה של מחוז נפרד והיא מחולקת לשישה סקטורים מינהליים.

תוכן עניינים

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר שוכנת בדרום מזרח רומניה, באמצע המישור הרומני או הוולאכי, בין הערים פלוישט וג'ורג'יו, על שתי גדות הנהר דמבוביצה הנשפך לנהר ארג'ש, שהוא יובל של הדנובה. היא נמצאת בגובה ממוצע של 77-105 מ', 70 ק"מ מצפון לדנובה ו-280 ק"מ מערבה מהים השחור. בשולי העיר זורם נחל בשם קולנטינה (Colentina). נהר זה יוצר בצפון העיר שרשרת של תשעהאגמים ביניהם פלוריאסקה (Floreasca), טיי (Tei) וקולנטינה, כמו הנחל. אגמים אחרים בבוקרשט ובקרבתה הם בּ‏וּ‏פטיה (Buftea) , בּ‏וּ‏צ'וּ‏מן (Buciumeni), מוגושואיה (Mogoşoaia), סטראולשט (Străuleşti), חרסטראו, בניאסה (Băneasa), פלומבואיטה (Plumbuita), פונדן (Fundeni), דוברויישט (Dobroieşti), פנטלימון (Pantelimon), מורארילור (Morarilor), טיטאן (Titan) וווֶ‏קֶ‏רֵשט (Văcăreşti).

במרכז העיר ישנו גן הסובב אגם מלאכותי – גן צ'ישמיג'יו. בקרבת צ'ישמיג'יו נמצאים שני גני ענק רחבי ידיים נוספים - פארק/גן הרסטראו סביב האגם שהוזכר לעיל, ומוזיאון האיכר הרומני (בעבר נקרא: "מוזיאון הכפר" Muzeul Satului); השני הוא הגן הבוטני, הגדול ברומניה והכולל רבבות מיני צמחים.

מציינים בבוקרשט שבע גבעות deal ("דיאל") כמו ברומא: גבעת מיכאי וודא (Dealul Mihai Vodă), הקרוי על שם השליט מיכאי האמיץ; גבעת הפטריארכיה (Dealul Patriarhiei) עם הכנסייה המטרופוליטנית של בוקרשט ומושב הפטריארך האורטודוכסי של רומניה; גבעת ראדו ווֹ‏דה (Dealul Radu Vodă),ע"ש הנסיך המולדובני ראדו מיכנאה; גבעת קוטרוצ'ן ( Dealul Cotroceni) שם ממוקם ארמון נשיאי רומניה; גבעת ספיריי( Dealul Spirei); גבעת וקרשט (Dealul Văcăreşti); וגבעת גאורגה הקדוש( Dealul Sfântul Gheorghe).

עד לאחרונה, אזורי הספר סביב העיר, שאינם בתחומה של בוקרשט אלא במחוז אילפוב, היו שטחים חקלאיים בעיקרם אך לאחר 1989, שנת סילוקו של צ'אושסקו, הוחל במקום בהקמת פרברים חדשים.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר שוכנת מדרום לקשת הרי הקרפטים המזרחיים ואזור וראנצ'ה בלב השפלה הרומנית. היא ממוקמת בין הלוח הטקטוני הקטן של הים השחור והלוח המואסי. הקרקע עליה בנויה העיר היא מאוד לא הומוגנית. אזור וראנצ'ה הנמצא כ-130 ק"מ מרחק מבוקרשט הוא בשלב סופי של שטח שעבר סובדוקציה וכתוצאה מכך נוצר רכס הרי הקרפטים המזרחיים. רעידות אדמה בעלות אפיצנטרום באזור ווראנצ'ה היוו סכנה ליישוב לכל אורך ההיסטוריה. במאתיים השנים האחרונות רעידות אדמה חזקות אירעו ב-26.10.1802 (זו שכונתה "רעידת האדמה הגדולה"),ב-20.11.1829, ב-31.8.1894, ב-6.10.1908, ב-10.11.1940, ב-4.3.1977, וב-30.8.1986 (אונצ'סקו ובונז'ר 1997). ההסתברות שרעש אדמה משמעותי ברמה שמעל 7.9 בסולם ריכטר יתרחש מדי מחצית מאה (או כל כמה עשרות שנים) עומדת לדעת המומחים על כ-50%. ‏[1]

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקלים בבוקרשט הוא ממוזג קונטיננטלי. בחדשים יוני, יולי ואוגוסט הטמפרטורה הממוצעת ביום היא +20°C. הטמפרטורות בחורף יורדות תכופות מתחת ל 0°C. מאידך, לעתים רחוקות מאוד יורדות מתחת ל-10°C. העיר מפורסמת בכך שבחורף פוקדת אותה רוח קרה ביותר. רוח קונטיננטלית זו הקרויהקריבץ Crivăţ נושבת מכיוון צפון-מזרח. מקור הרוח בדרום האורל והיא מביאה כפור וסופות שלג. הטמפרטורה השנתית הממוצעת בעיר היא +11°C. כמות הגשם הממוצעת השנתית בבוקרשט: 579 מ"מ.

חלוקה אדמניסטרטיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלוקה לסקטורים של בוקרשט

האזור המוניציפלי בוקרשט (=Municipiul Bucuresti) מחולק ל-6 אזורים מינהליים הנקראים סקטורים (sectoare) הכוללים חלוקת-משנה לרבעים (cartiere) כלהלן: סקטור 1: אביאטורילור(Aviatorilor), אביאציי(Aviaţiei), בניאסה(Băneasa), בוקורשטי נוי(Bucureştii Noi), דמרואיה (Dămăroaia), דומני(Domenii), דורובנץ(Dorobanţi), גארה דה נורד(Gara de Nord), גריביצה(Griviţa), ויקטוריי(Victoriei), פלוריאסקה(Floreasca), פאז'ורה (Pajura), פיפרה (Pipera), פרימברי(Primăverii). סקטור 2: פנטלימון(Pantelimon), קולנטינה(Colentina), יאנקולוי(Iancului), טי(Tei). סקטור 3: ויטאן(Vitan), דודשט(Dudeşti), טיטאן(Titan), באלטה אלבה(Balta Albă), צ'נטרול צ'יביק(Centrul Civic). סקטור 4: ברצ'ן(Berceni), אולטניצי(Olteniţei), וקרשט (Văcăreşti), טימפור נוי(Timpuri Noi). סקטור 5: ראחובה (Rahova), פרנטאר (Ferentari) , קוטרוצ'ן (Cotroceni). סקטור 6: דרומול-טאבריי(Drumul-Taberei), מיליטאר(Militari), קרנגאש(Crangasi), ג'ולשט(Giuleşti).

לכל סקטור יש בית מועצה ובה 27 חברים ובראשם "ראש מועצה". ראש העיר וראשי מועצות הסקטורים נבחרים על ידי התושבים המקומיים בכל סקטור לתקופת כהונה של 4 שנים. במקביל, יש לעיר הבירה גם מושל (=Prefect), זהו פקיד בכיר הממונה על ידי הממשלה - תוארו: הפרקפט של הבירה, עליו להיות חסר שייכות מפלגתית והוא אמור לייצג מבחינה אדמיניסטראטיבית את הממשלה ברמה המקומית. דמות זו מהווה חוליית קשר בין השלטון המרכזי למוניציפלי ומסייעת בישום תוכניות הפיתוח הלאומיות ותוכניות הממשלה ברמה המוניציפלית. הפרפקט/ית הנוכחי/ת של בוקרשט היא ג'ורג'טה גאברילה (החל משנת 2012). לאחרונה הוכנה ל"בוקרשט רבתי" "תוכנית אזור פיתוח בוקרשט" הכוללת בתוכה (בנוסף לבוקרשט) גם שטחים ממחוז אילפובומעוד מחוזות הסובבים אותה. פרויקט זה הוא אחד מהאזורים המכונים "NUTS-II" על פי הנומנקלטורה של האיחוד האירופי ומשמש הן את האיחוד והן את הממשלה הרומנית לניתוחים סטטיסטיים-תכנוניים ולפיתוח אזורי. (האזור טרם הוגדר כישות מינהלית סוברנית והתוכנית מצויה בשלב ראשוני).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונסטנטין ברנקוביאנו (בציור ממנזר סנטה קתרינה), מי שקבע את בירתו בבוקרשט ב-1689 וייסד את האקדמיה ע"ש "הקדוש סאבא" ב-1694
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של בוקרשט

היסטוריה קדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב שטח העיר והמחוז אילפוב מסביב כוסה בימי קדם ביערות עבותים - בתקופת הברזל היו כאן יישובים של דאקים או גטים שעמדו בקשרי מסחר עם הערים היווניות - כמו אלו שעל חוף הים השחור ועם הרומאים.

מקור שם העיר ותקופת ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי אגדות רומניות עתיקות העיר חייבת את שמה לאדם בשם "בּ‏וּ‏קוּ‏ר", המופיע באגדות כרועה-צאן או לעתים דייג או בויאר. לשם זה יש כנראה קשר עם מילה רומנית ממקור דאקי קדום - "בּ‏וּ‏קוּ‏רייֶ‏ה" bucurie שמובנה "שמחה". בשפה האלבנית שהיא נחשבת שריד מקבוצת השפות הטראקיות-איליריות העתיקות (שכללו את הדאקית) מובן המילה "בוּ‏קוּ‏ר" bukur הוא דווקא "יפה".

בוקרשט מוזכרת לראשונה בשמה הנוכחי, כמקום מושבו של ה"שליט" ("דומן" (domn) או "וויווד") הוולאכי ולאד "המשפד". האזכור מופיע במסמך מ-20 בספטמבר 1459, שבו השליט מאשר מענק לכמה אצילים.

הכנסייה המטרופוליטנית, 1654-1658, שנבנתה על ידי השליט קונסטנטין שרבאן "אף סולד", והפכה במאה ה-20 לקתדרלת הפטריארכיה הרומנית

כעבור 6 שנים, ב-14 באוקטובר 1465 השליט ראדו היפה הפך אותה למשכן קיץ קבוע של שליטי ואלכיה.

השליט הולאכי מירצ'אה החמישי (הרועה) בנה את המבנים הקרוים "החצר הישנה" Curtea Veche, עם הארמון והכנסייה הנסיכותית Biserica Domnească ואת החומות הראשונות של העיר.

במאה ה-17[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שיקומה של בוקרשט תחת שלטונם של ראדו מיכניה בשנות ה-1620 ושל מתיי בסראב ב-1640 המשיכה העיר לגדול ולשגשג. פריחה מיוחדת עם שלום יחסי ידעה בוקרשט בין השנים 1659-1715 - מתחילת מלכותו של גאורגה גיקה ועד סוף מלכותו של שטפן קנטקוזינו.

בשנת 1659 בחר בה השליט גאורגה גיקה להיות בירתו. בשנת 1668 גם המיטרופוליט, ראש הכנסייה האורתודוקסית בואלכיה העביר את מושבו לבוקרשט. בשנת 1698 השליט קונסטנטין ברנקובאנו קבע סופית את בירת הנסיכות בבוקרשט. בתקופת השליטים שרבאן קנטקוזינו וקונסטנטין ברנקובאנו הגיעו לעיר השפעות אמנות הרנסאנס מאירופה ונוצר בה סגנון אמנותי מקורי הנקרא הסגנון ה"ברנקובאני" ""stil brâncovenesc". אז הוקמה גם מכללה נסיכותית ראשונה - על שם סבא הקדוש - "ספנטול סבא" (Sfântul Sava‏, 1694) והארמון מוגושואיה (Palatul Mogoşoaia), נסלל הרחוב בנוי מעץ "פּ‏וֹ‏דול מוגושואיי" (Podul Mogoşoaiei) שיהפוך בעתיד ל"קליה ויקטוריי" (Calea Victoriei).

תקופת הפאנאריוטים (1716 - 1822)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-17 משפחות מהאליטה היוונית (קנטקוזינו, גיקה, רוסטי וכו') התחילו להיות מעורבות בשלטון בנסיכויות הרומניות ולהתערבב עם האצולה המקומית. החל משנת 1716 החליטו הסולטאנים העות'מאנים למנות באופן שיטתי כשליטים בוולאכיה ובמולדובה - רק נציגים של המשפחות העשירות מתוך הקהילה היוונית ברובע פנר שבקונסטנטינופול. כך התחילה תקופה המוכרת בתולדות רומניה כתקופת הפנריוטים שבה גברה ההשפעה הטורקית והיוונית על אורח החיים והתרבות. הראשון שנשלח למלוך בבוקרשט לפי הסדר החדש היה ניקולאה מברוקורדט. אוכלוסיית העיר עלתה עד ל30,000 תושבים בשנת 1798 באמצעות הגירה אליה של תושבים מכל ולאכיה. המלחמות הרוסו - טורקיות במהלך המלחמה בין רוסיה והאימפריה העות'מאנית בשנים 1768 -1774 בוקרשט נפלה פעמיים לידי הרוסים. בעיר. אחרי הסכם שלום העות'מאנים חזרו לשלוט בנסיכויות הרומניות. בשנים 1787 - 1791 תוך כדי מלחמה נוספת העיר הייתה תחת כיבוש זמני אוסטרי.

החאן של מאנוק בשנת 1841

בשנת 1821 העיר הייתה עדה למהומות רבות בנסיבות מלחמת העצמאות של יוון. היא נכבשת ב21 מרץ ל56 ימים על ידי המנהיג המהפכן הרומני מאולטניה טודור ולדימירסקו , בן ברית של היוונים, ואחר כך על ידי הלוחמים היוונים הגולים עצמם מן הארגון "פיליקי אטריה" בפיקודו של אלכסנדר איפסילנטי. באוגוסט אותה שנה העות'מאנים עברו לפעולת תגמול וטבחו בבוקרשט 800 בני אדם. אבל מאורעות אלה הביאו לסיום שלטון הפאנאריוטים במתכנות שהייתה קימת משנת 1716.

הכיבוש הרוסי (1828 - 1843). הגנרל קיסליוב והשליט אלכסנדרו השני גיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1828 בוקרשט מצאה עצמה שוב תחת כיבוש רוסי זמני.

הממשל הרוסי בבוקרשט, שבראשו עמד בין השנים 1829-1843 הגנרל פאבל קיסליוב, ביצע שורה של רפורמות ושיפורים בחיי העיר. הונהגת במדינה מעין טרום - חוקה שמרנית - התקנון האורגני.

מראה מבוקרשט, 1837

בימי השליט אלכסנדר דימיטריה גיקא, המוכר כאלכסנדר השני גיקא (1834-1842) התחילו להתחולל בבירה ובמדינה כולה תמורות לכיוון מערביזציה שנגעה ללבוש, לאורח החיים, לשפה, למוסדות ולמנטליות. תמורות אלה תהייניה בולטות עוד יותר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. חוץ מהכביש קיסלף הקרוי לכבוד הגנרל הרוסי, בתקופה זו נסללה עוד דרך החוצה את העיר בכיוון דרום - צפון - "קאליה דורובאנצילור" Calea Dorobanţilor. נבנו ככרות חדשות - כמו אמזיי Piaţa Amzei, ספנטה וינר Piaţa Sfânta Vineri ואחרות. הגן צ'ישמיג'יו נחנך רשמית ב1847.

מהפכת 1848. שוב נוכחות צבאית זרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהשפעת רוח "אביב העמים" באירופה גם בבוקרשט פרץ מרד בהנהגת צעירים מהפכנים, רובם בוגרי לימודים בצרפת וחברים בחברה החשאית "פרצייה" Frăţia ("האחווה"). ב-11 ביוני 1848 השליט ביבסקו אולץ על ידי התושבים להתפטר ועוזב את המדינה. ב-15 ביוני 1848 כ-30,000 אנשים המכונסים בשדה פילארט הקרוי מאז "שדה החירות" - Câmpia Libertăţii נכחו בהשבעת ממשלה זמנית. אך השלטון המהפכני, החצוי מבפנים על ידי פלגים יריבים, לא החזיק מעמד הרבה זמן. האימפריות השכנות, המעצמה הסוברנית - שהיו עדיין טורקיה ויחד איתה רוסיה, שלחו כל אחת כוחות צבאיים. ב-13 בספטמבר1848 בגבעת "דיאלול ספירי" בבוקרשט הטורקים דיכאו ההתנגדות הצבאית היחידה שבאה מצד קבוצה של מכבי אש. על המדינה ועל בירתה באו שוב שנים של כיבוש זר - בהתחלה מעורב טורקי ורוסי 1848-1852, אחר כך בין השנים 1853 - 1854 כיבוש רוסי ובין השנים, בעקבות תבוסת רוסיה במלחמת קרים - ,שליטה צבאית אוסטרית 1854-1857. ברוב תקופה זו שלט בוולאכיה בארבו שטירביי, אחיו של השליט הקודם, ביבסקו.

בוקרשט - בירת רומניה. מאלכסנדרו יואן הראשון (1859 - 1866) אל קרול הראשון (1866 - 1914)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הסיכומים של הסכם פריז שבתום מלחמת קרים התקיימו בחירות של אסיפות ושל נסיכים בשתי הנסיכויות הרומניות - מולדובה שבירתה יאשי ומונטניה או ואלכיה ("הארץ הרומנית") שבירתה בוקרשט. ב24 ינואר 1859 השליט אלכסנדרו יואן קוזה שנבחר כ3 שבועות קודם לכן במולדובה נבחר גם בבוקרשט כשליט ואלאכיה. אחרי תקופה של הסדר מוזר שבה למדינה הרומנית המאוחדת היו שתי ערי-בירה, יאשי ובוקרשט, ואחרי שהחל משנת 1861 המדינה אימצה את השם החדש רומניה, ב-24 בינואר 1862 בוקרשט הוכרזה כבירה יחידה של רומניה.

אוניברסיטת בוקרשט
ה"אתֵאנֵה" הרומני, 1885 - 1888, ,תוכנן על ידי האדריכל השווייצרי אלבר גאלרון

תחת שלטונו של אלכסנדר יואן (קוזה) הראשון רוצפו מחדש רחובות הבירה, באתר המנזר ומכללת סבא הקדוש (ספנטול סבא) בשנת 1864 הוקמה אוניברסיטת בוקרשט, נסללה מסילת הברזל בין בוקרשט לבין הנמל על הדנובה, ג'יורג'יו. ב-22 בפברואר 1866 השליט קוזה הודח מהשלטון על ידי ה"קואליציה המפלצתית" של הליברלים והשמרנים שהתנגדו לרפורמה האגררית שיזם ולסגנון שלטונו הריכוזי מדי. ראשי הקושרים החליטו להביא לבוקרשט שליט זר שיהיה מעל לכל הפלגים המקומיים ושיחזק גם את הקשר בין המדינה המאוחדת הצעירה ובין מעצמות המערב. השליט שנבחר היה קרל פון הוהנצולרן - זיגמרינגן מגרמניה שהוכתר כקרול הראשון, שליט רומניה . ב1877 השליט החדש עבר גם את "מבחן האש": במהלך המלחמה 1877 - 1878 בין רוסיה ובין טורקיה שבה רומניה לקחה חלק פעיל נגד הטורקים ("מלחמת העצמאות של רומניה") הפרלמנט הרומני בבוקרשט הכריז על עצמאותה המלאה של רומניה ב-9 במאי 1877. בשנות מלכותו הראשונות של קרול הונהגה בבוקרשט התאורה עם גז, הוקמו תחנות הרכבת פילארט (1869) ותחנת צפון (1872)( Gara de Nord), קמו נתיבי תחבורה ציבורית מונעת על ידי סוסים - על פסי פלדה,tramway. נפתחו בתי חרושת חדשים, נבנו ביניינים מפוארים פרטיים - כמו הארמון קרצולסקו, בינייני מנהל מרשימים, נסללו שדרות. באפריל 1880 נפתח הבנק הממלכתי של רומניה Banca Naţională שזכה ב-1885 לבניין חדש לתפארת.

עיריית בוקרשט

ממלכה ובירתה "פריז של המזרח"[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הפיכת רומניה לממלכה ב-10 במאי 1881 קצב הבנייה הואץ. בשנת 1883 עבודות תיעול הנהר דמבוביצה עצרו את השטפונות שהיו בעבר מכה אנדמית בעיר.

אוכלוסיית העיר צמחה באופן משמעותי. האדריכלות הראוותנית והתרבות הקוסמופוליטית של אותה תקופה העניקו לעיר את הכינוי "פריז של המזרח" (או "פריז הקטנה" - "Micul Paris" או "פריז של הבלקנים"), כששדרת הניצחון (Calea Victoriei) מתפקדת כ"שאנז אליזה" או "השדרה החמישית". בין הביניינים המרשימים שנבנו יש לציין את ה"אתנאום הרומני" (Ateneul român, 1888), אולם קונצרטים מפואר, והמלון "אתֶ‏נֵה פאלאס" Athenée Palace בן חמש הקומות, שבבנייתו השתמשו לראשונה בבטון מזוין. בשנת 1893 נחנך ארמון קוטרוצ'ן (כיום ארמון נשיאי רומניה הפוסט - קומוניסטית)

הכתרת קרול הראשון ואליזבטה כמלכי רומניה, ב-10 במאי 1881
מלון אתנה פאלאס בבוקרשט, כעת הילטון

בתחילת המאה ה-20, בין 1911 ל-1916 נבנה בניין ה"חוג הצבאי", ארמון מרשים מיועד למפעלי התרבות של הצבא (Cercul militar naţional).

בשנת 1918 אוכלוסיית העיר הגיעה ל-380,000 תושבים. אחרי שנתיים של נייטרליות, כניסת רומניה למלחמת העולם הראשונה נגמרה בהתחלה בכי רע. ב-6 בדצמבר 1916 נכבשה העיר על ידי הצבא הגרמני וחצר המלך פרדיננד, הממשלה ושאר מוסדות השלטון, הצבא וחלק מהתושבים ערקו ליאשי, באותו שליש משטח המדינה - בחבל מולדובה - שנשאר חופשי. ב-7 במאי1918 מעצמות המרכז כפו על רומניה את הסכם השלום בבוקרשט, בתנאים כלכליים ופוליטיים מחפירים. די מהר שינוי המצב בזירה הצבאית והגאו-פוליטית הבינלאומית גרם לחזרת רומניה למלחמה בסוף אותה השנה ולחזרתו של המלך פרדיננד כמנצח ומשחרר הבירה ב-18 בנובמבר 1918. בוקרשט הפכה הפעם לבירת ממלכת רומניה המאוחדת, "רומניה הגדולה".

בין מלחמות העולם 1919 - 1940[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי האיחוד עם הממלכה הרומנית של שטחי בסרביה, בוקובינה טרנסילבניה ובאנאט, העיר נהנתה מההתאוששות הכלכלית של השנים 1924 - 1928. נעשו שוב עבודות בנייה נרחבות, חלקן ב"סגנון הבינלאומי". בגלל הפערים החברתיים הגדולים היא הייתה במה לתנועות מחאה חוזרות של פועלים כמו ב-13 בדצמבר (26 בדצמבר) 1918 כשביתת פועלי הדפוס מסתיימת בטבח של 102 מפגינים בידי כוחות הסדר או בעת השביתה בסדנאות גריביצה של רשות הרכבות.

בתקופה שבין מלחמות העולם פרחו בעיר חיי תרבות ובידור. בשמי בוקרשט זהרו שמות אמנים מפורסמים כמו של המלחין והכנר ג'ורג'ה אנסקו, הפסנתרן דינו ליפאטי, שחקני מיוזיק הול כמו קונסטנטין טנאסה, זמרי שירי עם כדוגמת מריה טנאסה, מבצעי רומנסות ותזמורות צועניות ביניהן זו של הכנר והמלחין גריגוראש דיניקו שעינגו את אזני מבקרי המועדונים, המסעדות ובתי הקפה האופנתיים.

בשנות מלכותו של קרול השני לנוף האדריכלי של בוקרשט התווספו בניינים חדשים, חלקם בסגנון ארט-דקו או "נאו-רומני". ביניהם בולטו הארמון המלכותי החדש, המשמש כיום אכסניה למוזיאון לאמנויות של רומניה, בניין האקדמיה הצבאית, שער הניצחון שבנייתו הסתיימה בשנת 1934, הפקולטה למשפטים, הארמון ויקטוריה, ארמון חברת הטלפונים שהיה לשנים רבות הגבוה בין בתי בוקרשט, האצטדיון ANEF, האגף החדש של תחנת הרכבת צפון, מוזיאון הכפר ע"ש דימיטריה גוסטי, והמוזיאון האנטורופולוגי הקרוי היום "של האיכר הרומני". קידוחים לעומק שיפרו את האספקה במיים נקיים. הטיית מיימי הנהר ארג'ש ועבודות תברואת האגמים הצפוניים קולנטינה, פלוריאסקה, הרסטראו, טיי, הביאו לידי יצירת השרשרת הנוכחית של פרקים ואגמים סכורים.

הימין הקיצוני עולה לשלטון. ימי מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוץ מלחמת העולם השנייה מצאה את בוקרשט תחת ה"דיקטטורה המלכותית" של קרול השני (1938-1940). חוקים גזעניים נגד היהודים וכניעה לתכתיביו של סטלין והיטלר לא הצילו את קרול השני מהדחה במהפך ב-6 בספטמבר 1940 . אז הוכתר במקומו המלך הצעיר מיכאי בעל סמכויות סמליות יותר, והשלטון עבר לידי הגנרל הימני קיצוני יון אנטונסקו ומשמר הברזל. באוקטובר 1940 ההנהגה הרומנית החדשה, המושרית על ידי האידאולוגיה הנאצית-פאשיסטית עם אלמנטים דתיים מקומיים, הסכימה לכניסת כוחות צבא גרמניים לשטח רומניה, בתור בני ברית. ב21-22 ינואר 1941 פרץ בבירה מרד הלגיונרים שלא רצו לחלק שוב את השלטון עם אנטונסקו ועם הצבא. מרידתם התלוותה בפרעות נגד היהודים. 120 מבני מיעוט זה נרצחו בבוקרשט אחרי השפלות ועינויים. הגנרל אנטונסקו דיכא את המרד גרש את הלגיונרים אך המשיך בשלטון טוטליטרי ואנטישמי מובהק. בוקרשט ספגה אבדות רבות וניזוקה במהלך המלחמה כתוצאה מהפצצות בריטיות ואמריקאיות. במיוחד ב-4 באפריל 1944 ובעוד כמה התתקפות אויריות כבדות במהלך החודש אפריל אותה שנה נהרגו בבוקרשט כשלשת אלפים בני אדם. בעקבות הצלחות הכוחות הסובייטים שגרשו מערבה את הגרמנים ואת בני בריתם וחצו את הפרוט לכיוון יאשי, ב-23 באוגוסט 1944 המלך מיכאי יחד חוגים צבאיים ועם קואליציה של מפלגות בורגניות ושמאליות ביצעו מהפך שלטוני: עצרו את המרשל אנטונסקו ואת סגנו מיכאי אנטונסקו ושמו קץ לדיקטטורה. הצבא הרומני תפס את כל העמדות בבירה והארץ והפכה בן לילה לבת בריתן של ברית המועצות, בריטניה וארצות הברית במסע הנגדי נגד גרמניה. ב-30 באוגוסט 1944 נכנסו לבוקרשט היחידות הראשונות של הצבא הסובייטי.

המעבר לעליית השלטון הקומוניסטי בכפיית ברית המועצות והכיבוש הסובייטי (1944 -1947)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתחלה נוצר רושם כי חוזרים למשטר דמוקרטי רב-מפלגתי ולכלכלה חופשית. מ-31 באוגוסט 1944 הוחזרה למדינה החוקה משנת 1923וכל המפלגות פרט לתנועות הפאשיסטיות חזרו להיות חוקיות. חוקית הייתה כעת גם המפלגה הקומוניסטית. ברית המועצות כפתה על רומניה את השתתפות בני חסותה הקומוניסטים בממשלות הראשונות בהנהגת הגנרלים סנטסקו ורדסקו ולבסוף את השתלטותם המוחלטת על רסן השלטון במסגרת ממשל פטרו גרוזה. החרויות הפוליטיות נשחקו בקצב מהיר. ב-8 בנובמבר 1945 ביום הקדוש מיכאיל דוכאו בבוקרשט באכזריות ההפגנות ההמוניות נגד הקומוניזם ובעד המלך.

ב-19 בנובמבר 1946, באווירה של הפחדה, התקיימו בחירות כלליות שתוצאותיהן זויפו. תודות לזיופים מאסיביים "בלוק המפלגות הדמוקרטיות" (BPD) שבהנהגת המפלגה הקומוניסטית עלה לשלטון. המפלגות הלא קומוניסטיות מצאו עצמן בהדרגה מחוץ לחוק וב-30 בדצמבר 1947 המלך אולץ בכוח להתפטר ולעזוב את הארץ. בוקרשט הפכה למרכז השלטון הקומוניסטי בעידן הרפובליקה העממית הרומנית.

השלטון הקומוניסטי הבלתי אמצעי - 1947 - 1989[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאלא פאלאטולוי - "אולם הארמון", מרכז הקונגרסים של בוקרשט, שנבנה בשנים 1959-1960 בימי שלטונו של גאורגיו - דז'

במשך יותר מעשור תושבי בוקרשט התנסו בגלי טרור ממלכתי וטיהורים מהסוג הסטליניסטי. שנת 1948 הביאה איתה הלאמת רוב רובם של העסקים הפרטיים, סגירת בתי הספר הפרטיים, כולל של הקהילות הדתיות. ליד האגם הרסטראו הוקמו פסלי ענק של לנין וסטלין, ונבנה היכל גרנדיוזי שהוקדש למערכת ולהוצאה לאור של בטאון מפלגת השלטון - "בית הניצוץ" - (Casa Scanteii) - בסגנון בית התרבות בוורשה. אחד מהישגי האדריכלות בשנים האחרונות של שלטון גאורגיו דז' היה "אולם הארמון" (Sala Palatului), האכסניה לקונגרסים של המפלגה ואירועים גדולים אחרים, ארציים ובינלאומיים. ב-1956 הטלוויזיה הרומנית בבוקרשט פתחה לראשונה את שידוריה.

השנתיים האחרונות של שלטון גאורגיו דז' והשנים הראשונות של יורשו בראש המדינה, ניקולאה צ'אושסקו, התאפיינו באווירה משוחררת יותר. הפתיחות המסוימת למערב וכן רפורמה כלכלית מצומצמת מאוד לוותה בגל של פריחה בחיי התרבות בכל המישורים - מוזיקה, שירה, תיאטרון, קולנוע ושאר האמנויות.

החל משנת 1971, שלטון צ'אושסקו החל להפוך אט אט לדיקטטורה משפחתית שקיבלה השראה מההמשטרים של מאו טסה טונג בסין וזה של קים איל סונג בצפון קוריאה. השיא הגיע בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים עם קיצוצים קשים באספקת המצרכים הבסיסיים לעם ביחד עם חידוש הדיכוי הפוליטי וביטול חופש הדיבור. במקביל הוטלה צנזורה על כל אפיקי הבידור והתרבות, הוטל חסכון קיצוני בחשמל עם האפלת רחובות העיר, קיצוב אספקת חשמל לצרכנים וצמצום חמור בהסקת הבתים, גם בשיא בחורף. בנוסף נאסרה הפצת אמצעי מניעה והוטל איסור חמור על ההפלות. התפתח פולחן אישיות של הנשיא ושל אשתו אלנה ודיוקנותיהם התנוססו בכל מקום. בימי צ'אושסקו זכתה בכל זאת בוקרשט בשדה תעופה מודרני באוטופן (Aeroportul Otopeni), בקו רכבת תחתית ובבניין חדש לתיאטרון הלאומי, וכמו כן בבית מלון חדש ומרכזי - המלון "אינטרקונטיננטל". אבל, מעל לכל, בשנות השמונים השקיעיו הנשיא ניקולאה צ'אושסקו ואשתו הרבה כסף, מחשבה ומאמץ בבנייה של ארמון ענק ושכונה של הנומנקלטורה על חשבון חלקים גדולים של בוקרשט ההיסטורית שעל גדות הנהר דמבוביצה.

ייתכן שהרעיון צמח אחרי רעידת האדמה הקטסטרופלית מ-4 במרץ 1977. בערב אותו היום התמוטטו כליל מעל ל-30 בניינים גדולים של הבירה ונהרגו 1424 תושבים, ביניהם הרבה בני האליטה התרבותית של רומניה כמו השחקן והקומיקאי האהוב תומא קרג'יו, זמרת הפופ דוינה באדיה, המשוררים אנטול בקונסקי וורוניקה פורומבקו. מבצע פינוי ההריסות הפך להזדמנות בידי השלטון להפטר מכמה מבתיה בעלי ערך היסטורי ואמנותי של העיר לטובת תוכניות בנייה חדשות. כך קרה למשל עם כנסיית ייני שנמצאה ממול למלון אינטרקונטיננטל. בניינה שנפגע מאוד ברעש פורק לאחר מכן לחלוטין ללא זכר מתוך כוונה תחילה. בהמשך לאותן עבודות פירוק ובנייה שלאחר רעידת האדמה מ-1977, בשנות השמונים נהרסו לחלוטין רחובות רבים ואף רבעים שלמים על בתיהם המצועצעים, על האנדרטאות, המנזרים והכנסיות העתיקות, על מנת לפנות שטח למבנים הגרנדיוזיים של ה"צ'נטרול צ'יביק" ("המרכז האזרחי"). בלטה במיוחד גולת הכותרת - "בית העם" - שם אופמיסטי של הארמון עצום הממדים החדש של המשפחה הנשיאותית שנבנה לפי שיגיונותיה. בעיר נשארו בכל זאת עדיין כמה אזורים היסטוריים שלמים וללא פגע.

המהפכה בדצמבר 1989 והשלטון הדמוקרטי שלאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המרד בעיר טימישוארה ב 16 - 17 בדצמבר 1989 שסילק את ההנהגה הקומוניסטית המקומית, בעזרת התקשורת ותעשיית השמועות התפשטה אש המהפכה גם לבוקרשט הבירה. אסיפה המונית שכונסה על ידי צ'אושסקו ב-22 בדצמבר 1989 ברחבה לפני בניין הוועד המרכזי של המפלגה הפכה למפגן מחאה. מאות נורו למוות מידי יורים אלמונים בתוך אנדרלמוסיה שבה לא ידעו מיהו נגד מי. הדיקטטור צ'אושסקו ואשתו ברחו במסוק מארמונם ונעצרו זמן מה לאחר מכן, נשפטו במשפט מאולתר קצר והוצאו להורג. אחרי מותם הרוחות נרגעו בהדרגה והוקם בבוקרשט שלטון חדש של החזית להצלה לאומית בראשות יון איליאסקו. בהדרגה תוך מכשולים לא מעטים קמה דמוקרטיה חדשה עם חילופי שלטון כל כמה שנים ורומניה נוּ‏וטה בזהירות, לפי דעות אחדים מוגזמת, אל החזרה לכלכלת השוק. אחרי המהפכה מ-1989 החלו שלטונות המשטר החדש בשיפוצה ושחזורה של בוקרשט העתיקה. לאחר שנת 2000, בעקבות ה"בום" הכלכלי של רומניה, העיר עברה מודרניזציה ואזורים היסטוריים רבים שוקמו לתפארתם הקודמת. מ-1 בינואר 2008 בוקרשט הפכה לאחת הערים החשובות של האיחוד האירופי.[דרוש מקור]

הסכמים וחוזים שנחתמו בבוקרשט[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית העיר גדלה משמעותית בשתי המאות האחרונות, עקב העלייה בחשיבות העיר. הגידול נעוץ בחלקו בתהליך העיור שעבר על הרומנים, אשר עד המאה ה-19 היו רובם איכרים שגרו באזורים הכפריים.

תוחלת החיים בבוקרשט בשנים 2006-2005 הייתה 75.3 שנים. בערך שנתיים יותר מהממוצע ברומניה.

ההרכב האתני של אוכלוסיית בוקרשט היה לפי נתוני המפקד בשנת 1930 כדלהלן: רומנים 77.47%, יהודים 10.93%, הונגרים 3.76% ,גרמנים 2.22% וכו'. באותה השנה לפי ההשתייכות הדתית, תושבי בוקרשט היו: נוצרים אורתודוקסים 76.08%, יהודים 11.96%, נוצרים רומנו-קתולים 5.69% נוצרים לותרנים 2.01%, (יוונים-קתולים)נוצרים אוניאטים 1.90%, נוצרים רפורמים (קלביניסטים) 1.14%.

לפני מלחמת העולם השנייה היהודים היו המיעוט הגדול במספר התושבים: 69.885 ( 10.93%) בשנת 1930. מספרם ירד אחרי אימי השואה (בה נספו כמחצית מיהודי רומניה) וכן עקב ההגירה ההמונית לישראל, מיד עם הקמתה, ולארצות אחרות. ב-2002 נמנו בבוקרשט פחות מ-3000 יהודים.

גם מספר ההונגרים, בחלקם ממוצא סקלרי, ירד במהלך השנים. אם בשנת 1930 מנו 24.052 נפשות - 3.76% מהתושבים, בשנת 2002 הם מהווים רק 0.36% מאוכלוסיית העיר - 5.834.

עוד מיעוט לאומי ששיעורו באוכלוסיית בוקרשט ירד במהלך השנים בגלל הגירה הם הגרמנים. לפני מלחמת העולם הראשונה הם היוו 8 % ממספר התושבים והיו ברובם סכסונים טרנסילבנים, אך כללו גם אוסטרים ופרוסים. בשנת 1977 היו עדיין כ-8.000 ומספרם ירד עד שנת 2002 ל-2.358.

גם הארמנים, מיעוט ותיק ששיחק תפקיד חשוב בחיי הכלכלה והתרבות בבוקרשט ושהיו בשנת 1930 4.748 - 0.74% ממספר התושבים, נותרו בשנת 2002 815 בלבד.

מימי הביניים ובמיוחד ובתקופת הפנריוטים חיו בבוקרשט יוונים רבים ששיחקו זמן רב תפקיד מוביל בחברה המקומית וחלקם הגדול התבוללו באליטה הרומנית. בשנת 1930 מספר היוונים מנה 4.293 תושבים והיוו 0.67% מאוכלוסיית העיר. ב-1950 נקלטו מיוון פליטים קומוניסטים, אך בינתיים חזרו רובם לארצם בעשורים האחרונים. כעת ישנם אזרחי יוון הבאים לבוקרשט לשם עסקים.

קבוצות אתניות ותיקות אחרות בבוקרשט הן הארומנים הנחשבים לרומנים לכל דבר אך דיברו בעבר דיאלקט מיוחד והיגרו במאות 19 - 20 בעיקר מיוון ומקדוניה, הבולגרים, רובם אורתודוקסים, אבל גם רומנו-קתולים, שחיים עדיין גם בכמה שכונות של העיר וגם בכמה כפרים בסביבה, וכמו כן האלבנים. בשנת 2002 המיעוט האתני העיקרי בבוקרשט היו הצוענים -1.4%.

בשנת 2002 ההרכב לפי דתות של אוכלוסיית הבירה היה: 1.850.414 נוצרים אורתודוקסים (96.05%), נוצרים רומנו-קתולים 23.450 (1.21%),מוסלמים 9.488 (0.49%), נוצרים אוניאטים 7.558 (0.39%) נוצרים פנטאקוסטלים 5.452, נוצרים אדבנטיסטים 4.381.

יהודי בוקרשט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות בוקרשט

היהודים הראשונים הגיעו לבוקרשט מהאימפריה העות'מאנית בסוף המאה ה-15, בעיקר לאחר גירוש ספרד. במהלך המאה ה-17 הגיעו אליה גם יהודים מפולין ובשנת 1894 היו בבוקרשט 43,000 יהודים. בשנת 1930 מספרם של יהודי בוקרשט היה 69,885 והם היוו 10.93% מאוכלוסיית העיר. בשנת 1940 היו בבוקרשט כ-60,000 יהודים שסבלו רבות בגלל אנטישמיות ורדיפות השלטונות (ראו ערכים מורחבים מרד הלגיונרים, פרעות בוקרשט וה"רומניזציה"). בעיקר בשתי השכונות היהודיות, "וקרשט" ו"דודשט". ב-1956 נמנו בבוקרשט 43,000. במהלך השנים, יהודי בוקרשט, כמו יתר יהודי רומניה, עלו לישראל או היגרו לארצות אחרות וכיום מספר היהודים המקומיים בבוקרשט קטן מאוד, רובם קשישים. אחרי מהפיכת 1989 הגיעו לעיר אנשי עסקים זרים רבים וביניהם גם ישראלים, בני עדות שונות (לאו דווקא יוצאי רומניה).

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהיא מקום המגורים של רק 9% מאוכלוסיית רומניה, בוקרשט מייצרת כ-21% מהתל"ג של המדינה, שכן היא האזור המפותח והמתועש ביותר ברומניה. המעמד החזק של הלאו הרומני בשערי החליפין הבינלאומיים מקלים על השוואת התוצר הכלכלי של בוקרשט וזה של מדינות האיחוד האירופי. אם נסתכל מנקודת של כושר הקניה, התל"ג לנפש בבוקרשט הוא בערך כמחצית מהממוצע באיחוד האירופי, כמעט כפליים מהממוצע ברומניה (אבל קרוב מאוד לזה שבאזורים עירוניים אחרים ברומניה. על בסיס נתונים אלו אפשר לומר שהתל"ג לנפש הוא בערך 20,300$.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוקרשט מתגאה באחת ממערכות התחבורה הציבורית הגדולות ביותר ברומניה, ואף במרכז אירופה. ישנם שלושה אמצעי תחבורה עיקריים:

  • רכבת תחתית, המופעלת על ידי Metrorex
  • מערכת תחבורה עילית, המופעלת על ידי RATB ומורכבת מאוטובוסים, חשמליות וטרוליבוסים
  • רשת מוניות פרטיות

הרכבת התחתית של בוקרשט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכבת התחתית מורכבת מארבעה קווים:

  • M1: Pantelimon-Dristor-Piaţa Unirii-Dristor
  • M2: Pipera-Piaţa Unirii-IMGB 2
  • M3: Industriilor-Piaţa Unirii-Pantelimon
  • M4: Gara de Nord-1 Mai

אורך המסילות הכולל הוא 63 ק"מ, ויש 45 תחנות, כשהמרחק הממוצע בין תחנות הוא 1.5 ק"מ.

פיתוח עתידי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לארבע מסילות הרכבת התחתית הקיימות כיום, עוד 2 קווים חדשים מתוכננים, והרחבת קו ה-M4.

הפירוט כלהלן: M4: Gara De Nord-Străuleşti - הרחבה.

M5: Ghencea-Universitaţii שבנייתו החלה במחצית השנייה של 2011 ויפתח לציבור כנראה בסביבות 2014 או מאוחר יותר.

M6: Gara De Nord-Aeroportul Otopeni שבניתו תתחיל במחצית השנייה של 2012, ומועד סיומו לא ידוע.

הקו העתידי המרכזי כרגע הוא ה-M6, שיחבר את תחנת הרכבת "Gara de Nord" לנמל התעופה הבינ"ל "Henri Coanda-Otopeni" -- דרך תחנת הרכבת "Gara Baneasa" ושדה התעופה המשמש לטיסות פנימיות בעיקר, "Aeroportul Baneasa".

RATB - התחבורה העירונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות טענות רבות בשנות התשעים על המצב הירוד של מערכת התחבורה של בוקרשט, ה-RATB היא יעילה יחסית ומספקת דרך נוחה להתנייד ברחבי העיר. כמו הרכבת התחתית, גם מערכת זו נמצאת בתהליך של התחדשות, מה שיהפוך אותה לאחת החדישות והנוחות במרכז אירופה, בעיקר עם הוספת מערכות כריזת תחנות בטרוליבוסים.

מוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוניות, המופעלות על ידי מבחר חברות פרטיות, הן גם דרך נוחה וזולה להתנייד ברחבי העיר. עם זאת, ישנן מספר חברות מוניות אמינות פחות (שבהן, למשל, אין כיתוב המציין את התעריף לקילומטר).

רכבות CFR[עריכת קוד מקור | עריכה]

את בוקרשט משרתת גם מערכת רכבות נוסעים המופעלת על ידי ה-CFR - חברת הרכבות הלאומית הרומנית.

הגעה ועזיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

טארום, חברת התעופה הלאומית, מציעה מגוון רחב של טיסות מערים רבות בעולם לנמל התעופה הבינלאומי של בוקרשט/אוטופן ע"ש אנרי קואנדה, נמל התעופה העיקרי של העיר. חברת התעופה הפרטית החדשה Angel Airlines מציעה טיסות פנימיות משדה התעופה בניאסה. בקרוב יפתח טרמינל חדש באוטופן.

ברכבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש רכבות EuroCity ו-EuroNight לבודפשט דרך ארד, כמו גם לבלגרד דרך טימישוארה. הכרטיסים זולים בקנה מידה מערבי. יש רכבות יומיות בין הערים הגדולות והכפרים הסובבים אותן, בהן נוסעים העובדים בתנאים טובים-פחות.

אתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית במוזאון הכפר של בוקרשט
שער הניצחון בבוקרשט

ארמון הפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארמון הפרלמנט נבנה על ידי הדיקטטור הקומוניסטי ניקולאה צ'אושסקו (תחת השם הרשמי של "בית הרפובליקה" אך נודע אז יותר בשם "בית העם") והוא בניין המשרדים השני בגודלו בעולם, אחרי הפנטגון.

מוזיאון הכפר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאון הכפר או בשמו המלא העכשווי המוזיאון הלאומי של הכפר ע"ש דימיטרייה גוסטי, הוקם בשנת 1936. זהו מוזיאון אתנוגרפי פתוח על שטח של 10 הקטרים המכיל 272 מבנים אותנטיים של בתים כפריים וחוות איכרים מכל רחבי רומניה. שופץ לאחרונה בשנת 2005.

שער הניצחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער הניצחון הראשון נבנה בחופזה, מעץ, לאחר שרומניה זכתה בעצמאות בשנת 1878, כדי שהחיילים המנצחים יוכלו לעבור מתחתיו. שער זמני נוסף נבנה במקום לאחר מלחמת העולם הראשונה. שער הניצחון האחרון והנוכחי נחנך בשנת 1935.

גן צ'ישמיגיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גן צ'ישמיג'יו

גני צ'ישמיגיו נבנו כגנים ציבוריים במרכז בוקרשט בשנת 1847 על בסיס התוכניות של הארכיטקט הגרמני קרל פ. וו. מאייר.

מוזיאון האומנות הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון, הממוקם בארמון המלכותי לשעבר, מכיל אוספים של אומנות רומנית מימי הביניים ומהעת החדשה, כמו גם את אוסף האומנות הבינלאומי של משפחת המלוכה הרומנית. האוסף הרומני המודרני כולל פסלים של קונסטנטין ברנקוזי ודימיטריה פצ'וריא.

תמונת לוויין של בוקרשט; במרכז ניתן להבחין ב"ארמון העם" שנבנה על ידי ניקולאה צ'אושסקו

מוזיאון האיכר הרומני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון מציג אוסף של בדים (בעיקר תלבושות), צלמים, קרמיקה, ומוצרים אחרים שקשורים לחיי האיכרים הרומנים. מוזיאון זה זכה בפרס "המוזיאון האירופי של שנת 1996", וקיבל מלגת שיפוצים.

אתרים נוספים ראויים לציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הספריה הרומנית
  • מוזיאון ההיסטוריה הרומנית
  • אוספי מוזיאון האומנות
  • פרק הראסטראו, בו שוכן מוזיאון הכפר
  • הגנים הבוטניים
  • כיכר האוניברסיטה
  • אזור ליפסקאני, כולל הפונדק של מנוק ובית המשפט הישן
  • מוזיאון זמבקיאן
  • מוזיאון תאודור פלדי
  • ארמון קרטזולסקו
  • ארמון קוטרוסני
  • שוק אובור
  • ארמון סוצו

קניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכזי הקניות הגדולים בבוקרשט הם קורה, קארפור, קניון בוקרשט ומרכז הקניות אוניריאה, קניון קארפור הוגדל ונחשב לקניון הגדול באירופה.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוסד להשכלה גבוהה הראשון נפתחה בבוקרשט ב-1694 - האקדמיה הנסיכותית סאבה הקדוש, כיום המכללה הלאומית סאבה הקדוש, וב-1864 נפתחה אוניברסיטת בוקרשט. נכון ל-2005 יש בבוקרשט 21 מוסדות להשכלה גבוהה (ביניהם אוניברסיטת יון מינקו לאדריכלות ואורבניזם) ולומדים בהם כ-200,000 סטודנטים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בוקרשט - אתר האינטרנט הרשמי של העיר
  • RATB - אתר חברת התחבורה העירונית

מדריכי טיולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


דגל האיחוד האירופי
בירות מדינות האיחוד האירופי

אוסטריה: וינהאיטליה: רומאאירלנד: דבליןאסטוניה: טאליןבולגריה: סופיהבלגיה: בריסלגרמניה: ברליןדנמרק: קופנהגןהולנד: אמסטרדםהונגריה: בודפשטהממלכה המאוחדת: לונדוןיוון: אתונהלוקסמבורג: לוקסמבורגלטביה: ריגהליטא: וילנהמלטה: ולטהסלובניה: ליובליאנהסלובקיה: ברטיסלאבהספרד: מדרידפולין: ורשהפורטוגל: ליסבוןפינלנד: הלסינקיצ'כיה: פראגצרפת: פריזקפריסין: ניקוסיהרומניה: בוקרשטשבדיה: סטוקהולם