ז'ראר אורי

ז'ראר אורי
Gérard Oury

ז'ראר אורי ומישל מורגן
לידה	29 באפריל 1919 הרובע השישה-עשר של פריז, צרפת
פטירה	19 ביולי 2006 (בגיל 87) סן טרופה, צרפת
מקום קבורה	בית הקברות מונפרנאס
מדינה	צרפת
תקופת הפעילות	1942–2003 (כ־61 שנים)
מקום לימודים	הקונסרבטואר הלאומי הגבוה לאמנות הדרמה תיכון ז'אנסון-דה-סאי Cours Simon
בן או בת זוג	מישל מורגן (1960–19 ביולי 2006)
צאצאים	דניאל תומסון
פרסים והוקרה	מפקד בלגיון הכבוד קצין בכיר של מסדר ההצטיינות הלאומי
פרופיל ב-IMDb

ז'ראר אוּרי (בצרפתית: Gérard Oury; ‏29 באפריל 1919 – 20 ביולי 2006) היה שחקן, תסריטאי ובמאי קולנוע יהודי-צרפתי. יצר סדרת קומדיות מצליחות ביותר בשנות ה-60 ובשנות ה-70 והיה ידוע בשיתוף הפעולה שלו עם הקומיקאי לואי דה פינס.

ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת

אורי נולד בפריז, בנם היחיד של הכנר היהודי ממוצא רוסי סרז' טננבאום (Tannenbaum) והעיתונאית היהודייה-צרפתייה מרסל חורי. הוא סיים את לימודי התיכון בבית הספר היוקרתי "Lycée Janson de Sailly",^{[דרוש תעתוק]} ולאחר מכן החל בלימודי הדרמה ב "Conservatoire national supérieur d’art dramatique".^{[דרוש תעתוק]} בשנת 1939 התקבל כשחקן לתיאטרון הידוע קומדי פרנסז, אך עם הכיבוש הנאצי של צרפת נמלט עם אשתו, השחקנית ז'קלין רומן, בתחילה לאזור שליטת צרפת של וישי, אך עם התגברות הפעולות האנטישמיות של הממשל ברח למונקו, שם נולדה לו, בשנת 1942 בתו, הבמאית דניאל תומפסון. לבסוף הגיע לשווייץ. במהלך נדודים אלו אימץ את שם משפחתה של אמו, בשינוי קל, והפכו מחורי (Houry) לאורי (Oury).

עוד בשנת 1942 הופיע בסרט הקולנוע "Les Petits riens", קומדיה שצולמה בצרפת של וישי. לאחר המלחמה המשיך בקריירת המשחק ושיחק בתיאטרון, וכן בהפקות קולנועיות צרפתיות ובריטיות.

קריירה כבמאי וכתסריטאי

שתי פנים למראה

המפנה בקריירה של אורי הגיע בשנת 1958 כאשר שיתף פעולה עם הבמאי אנדרה כאיאט ביצירת הסרט "שני פנים למראה" (Le Miroir à deux faces). בסרט זה שימש אורי כתסריטאי וכן שיחק בתפקיד משנה מרכזי. הסרט הוא דרמה חברתית על אישה אפרורית, מורה בבית הספר, שתאונת דרכים משחיתה את פניה, והיא עוברת ניתוח פלסטי ההופך אותה ליפהפייה. אך דווקא השינוי לטובה בהופעתה החיצונית אינו מבשר על שינוי לטובה בחייה. הסרט היה להצלחה גדולה, ואורי הבין כי עתידו יכול להמצא בכתיבה ובבימוי. במהלך צילום הסרט החל אורי במערכת יחסים עם כוכבת הסרט, מישל מורגן, שהתהדקה עם מותו של בעלה של מורגן, השחקן אנרי וידאל, בשנת 1959. על אף שהשניים לא נישאו מעולם, הם נותרו במערכת יחסים זוגית ויציבה עד מותו, בשנת 2006. בסרט זה שיחק בתפקיד הראשי הקומיקאי בורביל שהוכיח כי כוחו יפה גם בדרמות. גם בורביל יהיה דמות בעלת תפקיד משמעותי בהצלחותיו הגדולות של אורי כבמאי קומדיות בעשור שלאחר מכן.

במאי ותסריטאי בתחילת שנות ה-60

את הקריירה שלו כבמאי וכתסריטאי התחיל אורי בסרט "La Main Chaude". המדובר בסרט העוסק בסכום כסף בן 100,000 פרנק המתגלגל מיד ליד - אלמנה עשירה מלווה אותו למאהבה על מנת שזה ייתן אותו לבנו היוצא למסע, אך הוא נותן את הסכום לפילגשו לממן הפלה, אך זו אינה בהריון וקונה בכסף אופנוע למאהבה האחר, המשתמש באופנוע כדי לפתות נשים עשירות. הסרט לא היה הצלחה גדולה, אך סממני הבימוי של אורי ניכרים כבר ביצירה זו. הצלחתו הראשונה של אורי כבמאי וכתסריטאי הייתה הסרט "הפשע אינו משתלם" (1962). ב-1963 שיחק בסרט הפרס לצידו של פול ניומן.

מפנה נוסף בקריירה של אורי היה הסרט "Le Corniaud" ‏ (1965), המוכר בישראל בשם "הקדילק הלבן". סרטיו הקודמים של אורי כבמאי וכתסריטאי היו מותחנים, ובסרט זה ניסה כוחו לראשונה בקומדיה, וראה כי זה ייעודו האמיתי. בסרט שיתף פעולה עם בורביל, וכן, לראשונה עם לואי דה פינס. בורביל שיחק צרפתי כפרי, שדה פינס, המשחק גנגסטר, משתמש בו כפתי, על מנת לחצות את הגבול לאיטליה עם מכונית יוקרה מסוג קדילק שתא המטען שלה עמוס בסמים. שיתוף הפעולה בין בורביל, דה פינס ואורי, יצר קומדיה מצליחה ביותר. אורי הצליח להשתמש בניגוד בין אישיותו העממית והפשוטה של בורביל, ובין אישיותו העצבנית ומהירת החימה של דה פינס, ליצירת קומדיה עממית שהביאה את הקהל הצרפתי אל הקופות, הזניקה את הקריירה של המעורבים בסרט וקיבעה אותה כהצלחה, ושימשה כבסיס לאין ספור קומדיות צרפתיות עממיות שלאחריה.

ההרפתקה הגדולה

שיתוף הפעולה של אורי, בורביל ודה פינס הגיע לשיאו בשנת 1966 עם הסרט "ההרפתקה הגדולה" (La Grande vadrouille; הסרט הופץ בארץ בשנת 1966 בשם "האנגלים באים, האנגלים באים"). המדובר בהפקה רב-לאומית ויקרה מאוד, בהשתתפות שחקנים בריטים וצרפתים, העוסקת בצבע עממי (בורביל) ומנצח תזמורת סנוב (דה פינס) המסייעים לקבוצת טייסים בריטים להימלט מהנאצים בימי מלחמת העולם השנייה. הסרט היה להצלחה אדירה, ומכר 17 מיליון כרטיסים. הייתה זו אחת ההצלחות הגדולות לה זכה אורי. לראשונה שיתף פעולה בכתיבת התסריט עם בתו, דניאל תומפסון, שהפכה לאחר מכן לבמאית ותסריטאית מצליחה בזכות עצמה. סרט זה נחשב לסרט המצליח ביותר של אורי.

שנות השבעים, ולאחריהן

שיתוף הפעולה של אורי עם דה פינס נמשך בשני סרטים נוספים "La Folie des grandeurs" ("שיגעון גדלות", 1971) ו"הרפתקאותיו של רבי יעקב" (1973). גם שני סרטים אלו היו שוברי קופות. הקרנתו של הסרט "הרפתקאותיו של רבי יעקב" לוותה בתקריות חמורות. הפרמיירה של הסרט התקיימה בפריז ימים ספורים לפני פתיחת מלחמת יום כיפור, כאשר נושאו של הסרט הוא האפשרות לדו קיום בין יהודים וערבים. דניאל קְרָוֵון, אשתו השנייה של מפיק הסרט ז'ורז' קְרָוֵון , שכנראה לא הייתה יציבה בנפשה, חטפה מטוס, ודרשה כי הקרנת הסרט תיעצר, שכן הוא אינו פרו-פלסטיני. קרוון נורתה למוות על ידי המשטרה הצרפתית. על אף אירועים טראגיים אלו והאווירה הקשה שיצרו אצל יוצרי הסרט, היה הסרט ללהיט, וצפו בו למעלה משבעה מיליון צופים.

לאחר מכן המשיך בשיתוף פעולה עם קומיקאים ושחקנים צרפתים מובילים כז'אן-פול בלמונדו ששיחק בסרטו "אלוף ההרפתקנים" (L'as des as; ‏1982) או פייר רישאר ששיחק בסרט "Le coup du parapluie" ‏(1980). אורי המשיך ביצירת סרטים עד לסוף שנות ה-90, רבים מהם בשיתוף פעולה עם בתו, דניאל תומפסון. רבים מסרטיו של אורי כללו נקודה יהודית, או שהגיבור בהם היה יהודי. אם במפורש, בשמות הסרטים כ"הרפתקאותיו של רבי יעקב", העוסק בצרפתי גזען וצר מוחין הנאלץ להתחפש לרב ולחיות בקרב הקהילה היהודית, או "לוי וגלית" המתאר את הרפתקאותיו של לוטש יהלומים יהודי הנלחם כנגד ארגון פשע שראשו מכונה "גלית", או בפרט עלילתי חשוב כסרט "אלוף ההרפתקנים" באלוף טיס ממלחמת העולם הראשונה המבקר באולימפיאדת ברלין ומסייע להציל ילד יהודי מידי הנאצים. סרטו האחרון של אורי, "פעימת הלב" (Le Schpountz), עיבוד מחודש לסרטו של מרסל פניול משנות ה-30, צולם בשנת 1999.

בשנותיו האחרונות סבל אורי מבעיות בריאות קשות, ואף התעוור. בשנת 2002 פרסם ספר אוטוביוגרפי בשם "Ma Grande Vadrouille", ההרפתקה הגדולה שלי.

אורי מת בסן טרופה בשנת 2006. הוא נטמן בבית הקברות מונפרנס. עם מותו ספד לו נשיא צרפת, ז'אק שיראק במילים ""אורי היה רב אמן של הומור ויוצר מיתוסים יוצא מן הכלל"

פרסים וכיבודים

בשנת 1993 זכה אורי בפרס סזאר על מפעל חיים. את הפרס הכספי העניק אורי לז'אן דה פינס, אלמנתו של לואי דה פינס שמת עשר שנים קודם לכן. בשנת 1998 התקבל כחבר האקדמיה לאמנויות היפות. בשנת 2001 הוקרנו סרטיו בהקרנות מחווה בפסטיבל קאן. בשנת 2002 הוענק לו אות מסדר הכבוד על ידי הנשיא שיראק.

פילמוגרפיה כבמאי

• Le Schpountz, ‏1999.
• Fantôme avec chauffeur ("רוח הרפאים והנהג שלה"; 1996).
• La Soif de l'or,‏ 1993.
• Vanille fraise,‏ 1989.
• Lévy et Goliath, ‏1987.
• La Vengeance du serpent à plumes, ‏ 1984.
• L'As des as ("אלוף ההרפתקנים"; 1982).
• Le Coup du parapluie, ‏ 1980.
• La Carapate, ‏ 1978.
• Les Aventures de Rabbi Jacob ("הרפתקאותיו של רבי יעקב"; 1973).
• La Folie des grandeurs ("שגעון גדלות"; 1971).
• Le Cerveau, ‏ 1969.
• La Grande Vadrouille ("ההרפתקה הגדולה" נקרא גם : "האנגלים באים, האנגלים באים"; 1966).
• Le Corniaud ("הקדילק הלבן"; 1965).
• Le crime ne paie pas ("הפשע אינו משתלם"; 1962).
• la Menace, ‏1960.
• La Main chaude, ‏ 1960.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ז'ראר אורי בוויקישיתוף

• ז'ראר אורי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ז'ראר אורי, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• ז'ראר אורי, באתר AllMovie (באנגלית)
• ז'ראר אורי, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• זר'אר אורי filmsdefrance.com
• ז'ראר אורי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)