מלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מלחמת יום כיפור)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת יום הכיפורים
מלחמת יום הכיפורים
מלחמה: הסכסוך הישראלי ערבי
גשר מצרי על התעלה

גשר מצרי על התעלה
תאריך התחלה: 6 באוקטובר 1973
תאריך סיום: 24 באוקטובר 1973
משך הסכסוך: 19 ימים
מקום: רמת הגולן ודרום סוריה
חצי האי סיני, הגדה המערבית של תעלת סואץ
תוצאה:
הצדדים הלוחמים
מפקדים

Flag of Israel.svg גולדה מאיר, ראש הממשלה
Flag of Israel.svg משה דיין, שר הביטחון
Flag of Israel.svg דוד אלעזר (דדו), הרמטכ"ל

Flag of Egypt.svg אנואר סאדאת, נשיא מצרים
Flag of Egypt.svg איסמעיל עלי, שר ההגנה המצרי
Flag of Egypt.svg סעד א-שאזלי, הרמטכ"ל המצרי
Flag of Syria.svg חאפז אל אסד, נשיא סוריה
Flag of Syria.svg מוסטפא טלאס, שר ההגנה הסורי

כוחות

Flag of Israel.svg ישראל
373,000 חיילים
476 מטוסי קרב
2,100 טנקים
570 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה‏[1];

Flag of Egypt.svg מצרים
350,000 חיילים
627 מטוסי קרב
2,000 טנקים
1,280 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה
Flag of Syria.svg סוריה
271,000 חיילים
354 מטוסי קרב
1,642 טנקים
675 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה
Flag of Iraq.svg עיראק
95,000 חיילים
306 מטוסי קרב
1,200 טנקים
600 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה
Flag of Jordan.svg ירדן
69,360 חיילים
55 מטוסי קרב
540 טנקים
130 תותחים בקליבר 100 מ"מ ומעלה.‏[2]

אבידות

ישראל:
2,222 הרוגים
5,596 פצועים
294 שבויים
102 מטוסים
1,063 טנקים פגועים מהם 407 אבודים
25 תותחים‏[3]

מדינות ערב יחד:
כ-20,000 הרוגים
כ-35,000 פצועים
8811 שבויים
555 מטוסים
כ-2,250 טנקים
כ-570 תותחים
43 סוללות טק"א
18 ספינות

מלחמת יום הכיפורים (נקראת גם מלחמת יום כיפור; בערבית: حرب تشرين, תעתיק: חַ‏רְבּ‏ תִּשְרִין או حرب أكتوبر - חַ‏רְב אכתובר: "מלחמת אוקטובר" וגם حرب رمضان - חַ‏רְבּ‏ רמצ'אן: "מלחמת רמדאן") פרצה ביום הכיפורים ה'תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפה של צבאות סוריה ומצרים על ישראל, ונמשכה עד ל-24 באוקטובר 1973, יום כניסת הפסקת האש לתוקף. חילופי אש נמשכו עד ה-26 באוקטובר בחזית המצרית בחצי האי סיני ועד 1974 בחזית הסורית ברמת הגולן.‏[4]

ייזום המלחמה על ידי מדינות ערב הפתיע את אגף המודיעין של צה"ל, שלאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ב-1967 לא צפה את פתיחתה, ולא את עוצמת המתקפה ומאפייני הלוחמה של צבאות ערב. עם זאת, עד סוף המלחמה הצליח צה"ל להפוך את הגלגל, להתאושש מההלם הראשוני ולנצח במלחמה. מלחמת יום הכיפורים התאפיינה בשימוש בטקטיקות ובטכנולוגיות לחימה חדשות וביטאה תפישה אסטרטגית ומערכתית חדשה ביחס להתמודדות צבאות ערב מול צה"ל, בייחוד מצד מצרים. המלחמה הייתה גם לזירת עימות כחלק מהמלחמה הקרה, כאשר מדינות ערב נתמכו וחומשו על ידי ברית המועצות, בזמן שישראל נתמכה על ידי ארצות הברית.

למלחמה היו השפעות מדיניות ופוליטיות רבות; היא הייתה בין הגורמים העיקריים למהפך במערכת הפוליטית הישראלית וסללה את הדרך להסכם השלום בין ישראל למצרים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל, מצרים וסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת ששת הימים שררה בישראל תחושת ביטחון לאור הפגנת כוחו ויכולתו של צבא ההגנה לישראל. ממשלת ישראל החמש עשרה בראשות גולדה מאיר סברה שלא כדאי לוותר על שטחים שנכבשו במהלך מלחמה זו. ביטוי לעמדה זו נמצא באמירותיו של שר הביטחון משה דיין: "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח'".‏[5]

כישלון הצבא המצרי במלחמת ההתשה והתוצאות הטקטיות הטובות בחלק גדול מפעולות חיל האוויר הישראלי במלחמה זו, הגבירו את תחושת הביטחון בהנהגה הצבאית והמדינית של ישראל, וזו באה לידי ביטוי, בין היתר, במשפט שאמרה ראש הממשלה גולדה מאיר ימים ספורים לפני תחילת מלחמת יום הכיפורים: "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר".

לעומת זאת, התבוסה ואובדן השטח פגעו קשות בכבוד מנהיגי ארצות ערב השכנות, שלא הסכימו לקיומה הלגיטימי של מדינת ישראל. הניסיונות לשחיקת הצבא והכלכלה הישראליים באמצעות מלחמת ההתשה והניסיונות המדיניים לקבל שטחים אלו, שלא צלחו, הביאו את מנהיגי מדינות ערב למסקנה כי יש לכבוש מחדש שטחים אלו במהלך של מלחמה כוללת.

בספטמבר 1970 נפטר נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר ובמקומו התמנה אנואר סאדאת, שנתפש בישראל כמנהיג אפרורי וחסר עוצמה, דבר שהגביר את תחושת הביטחון בישראל. בשנים 1972-1971 ניסה סאדאת ליזום, בגיבוי אמריקאי, שיחות והסדרי ביניים שיובילו למסירת סיני לריבונות מצרית, אולם ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר חשדה כי כוונת מצרים איננה למהלך של שלום אמת, לאור פעולותיה המלחמתיות וההתקפיות נגד ישראל בעבר. לפיכך, החליטה הממשלה לדחות את המשא ומתן ולהמשיך להחזיק בסיני. לפי דעה אחרת, סאדאת הוא שלא השיב להצעה אמריקאית להסדר ביניים שבסופו ישראל תסכים לריבונות מצרית על כל סיני עם נוכחות זמנית ביטחונית ישראלית במספר אתרים בסיני.‏[6][7][8] סאדאת היה נחוש לבצע מהלך צבאי להחזרת השטחים, והצליח לשכנע את הסורים להשתתף ביוזמה. הוא הורה למפקדי צבאו להכין תוכניות אופרטיביות לכיבוש סיני ("גרניט") או לפחות להניע מהלך צבאי מאסיבי בחלק מסיני, שיזעזע את ישראל.

מצרים וסוריה החלו להתחמש ולהתאמן בהתאם לכוונה זו. בעוד שבצד הסורי התוכנית הייתה לכבוש לפחות את כל רמת הגולן, אם לא מעבר לזה, אצל המצרים התגבשה התפישה כי נוכח העליונות הישראלית בתחום האוויר והשריון, מגבלתו של הצבא המצרי בתמרונים גדולים, והקושי לנייד את מערכות הנ"מ לעומק סיני, יש לרכז את עיקר המאמץ בהיאחזות והתבצרות מזרחית לתעלת סואץ ‏ברצועה שרוחבה יהיה עד כ-10 ק"מ, עם גיחות טקטיות למצרי ההרים‏.‏[9] תוכנית זו הוסתרה גם מבעלות בריתה של מצרים, ברית המועצות וסוריה, שהופתעו לראות בעיצומה של המלחמה שמצרים איננה פועלת לפי התוכניות המקוריות ואיננה חותרת לעומק סיני, כפי שעשתה סוריה בגולן‏‏.‏[10] הפתעה נוספת נכונה לסובייטים בסיום המלחמה, כאשר פנה סאדאת לארצות הברית כדי להשיג את יעדיו באמצעות מהלכים מדיניים.

מדינות ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכישלון הצבאי במלחמת ששת הימים זיעזע את העולם הערבי כולו. בעיקר לנוכח הציפיות ערב המלחמה להשמדתה של מדינת ישראל. לאחר מלחמת ההתשה, במסגרת ההכנות של מצרים וסוריה למלחמה, קיימו מדינאים ואנשי צבא מצרים וסורים סדרה של מפגשים עם עמיתיהם במדינות ערב ובקשו מהם סיוע כאשר תפרוץ מלחמה בינן לבין ישראל. חלק גדול ממדינות ערב נעתר לבקשת הסיוע והתחייב להעמיד לרשות מצרים או סוריה חילות משלוח מסוגים שונים ובגדלים שונים. חלק מהמדינות אף התחייבו להשתתף בעלות הכספית של המלחמה העתידית בישראל. בין המדינות שהתחייבו לשלוח כוחות צבאיים בעת מלחמה כנגד ישראל היו לוב, אלג'יריה, מרוקו, סודאן, תוניסיה, כווית ועוד. במקרים אחדים, מדינות ערב גם ביצעו עסקאות רכש אמל"ח תוך התייעצות עם עמיתיהם המצרים והסורים באשר לנשק הדרוש לאותה מלחמה עתידית בישראל.

בשונה מהנכונות הרבה שהפגינו מדינות ערב לעמוד לצד סוריה ומצרים, נקט חוסיין מלך ירדן עמדה הפוכה. חוסיין, שלמדינתו הגבול היבשתי הארוך ביותר עם ישראל, סבר כי לצבאות ערב יחד אין סיכוי לגבור על צה"ל וכי מלחמה יזומה עלולה להמיט על המדינות הערביות הלוחמות אסון. בהזדמנויות שונות הביע חוסיין התנגדות נחרצת לסייע למצרים וסוריה באמצעות פתיחות חזית שלישית ואף סירב לסייע בחילות משלוח על אף הלחץ הכבד שהפעילו עליו נשיא סוריה חאפז אל-אסד ונשיא מצרים סאדאת.

המעצמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל, מצרים וסוריה נסמכו במידה רבה מאוד על המעצמות בנות בריתן.

מלבד הסתמכותן של סוריה ומצרים על הסיוע של מדינות ערב, הסתמכו על תמיכת ברית המועצות, שהייתה אחת משתי מעצמות העל שפעלה להרחבת ההשפעה הסובייטית בתקופת שלטונו של לאוניד ברז'נייב. בשנים שבין המלחמות הייתה ברית המועצות ספקית הנשק הכמעט בלעדית של מדינות ערב, זאת בשל נכונותה למכור כמויות גדולות של נשק, בשל המחיר הזול יחסית של האמל"ח הסובייטי בהשוואה לחלופות המקבילות במערב ובשל תנאי האשראי המיוחדים שהעניקה לבנות בריתה. ברית המועצות נאותה להעניק לבנות בריתה גם סיוע בהדרכה בשימוש באמל"ח מתקדם ובדוקטרינה סובייטית לניהול מלחמה, בייעוץ שוטף ואף הוכיחה כי היא נכונה לשילוח של חיל משלוח במידת הצורך שיתערב לטובת בנות בריתן.

ישראל לעומת זאת נסמכה על צרפת כבת ברית, כספקית נשק עיקרית, וכשותפה לפרויקטים טכנולוגיים רבים עד שנת 1967. האמברגו הצרפתי על ישראל שהוטל ערב מלחמת ששת הימים סיים בדרמטיות מבחינתה של ישראל יחסים אלה. החל מסוף 1967 ועד למלחמת יום הכיפורים החלה ישראל לרקום יחסים מתהדקים והולכים עם ארצות הברית שבה כיהן ריצ'רד ניקסון כנשיא. עיקר האמל"ח שנרכש בתקופה זו היה אמריקאי. כן התפתחו שיתופי פעולה בין המדינות, הן במחקר ופיתוח והן בתחום המודיעין הצבאי. בתקופה זו גם הפגינה ארצות הברית נוכחות צבאית באזור דרום-מזרח הים התיכון באמצעות הצי השישי של ארצות הברית שהחזיק דרך קבע אוניות מלחמה בים התיכון. כמו הסובייטים, גם האמריקאים שעדיין לחמו בוייטנאם, לא היו מעוניינים בהסלמה נוספת של יחסיהם עם ברית המועצות. בנוסף לכך, ערב המלחמה הייתה לתקופת הדטאנט בין מעצמות העל ובשל כך שאפו לפעול בערוצים דיפלומטיים ככל שניתן.

צבאות ופיקודם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרי הכוחות ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים לקראת אמצע 1973‏[11]
ישראל מצרים סוריה
חיילים 350,000 (כולל מילואים) 650,000 150,000
טנקים 2,100 2,200 1,650
תותחים 800 2,200 1,250
מטוסי קרב 430 400 300
סוללות טק"א 10 146 34

צה"ל ופיקודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צה"ל במלחמת יום הכיפורים

עיקר כוחו של צה"ל הורכב מחיילי המילואים.

במלחמה עצמה אורגנו כוחות צה"ל בשש אוגדות שריון. שלוש מהן (143, 162, 252) הוצבו בחצי האי סיני ושלוש (36, 210, 146) הוצבו ברמת הגולן. בנוסף הוצבו מסגרות עצמאיות קטנות יותר חטיבתיות ואחרות שהוצבו בחזיתות משניות.

ערב פרוץ המלחמה נהנה חיל האוויר מנתח גדול מאוד של תקציב הביטחון שעמד על כ-50% מכלל התקציב. שירתו בו כ-17,000 בסדיר ובמילואים והיו לו למעלה מ-430 מטוסי קרב, מהם 140 פאנטומים, 150 סקייהוקים, 50 מיראז'ים ו-27 סופר מיסטרים. סוללות MIM-23 הוק היו נשק הנ"מ העיקרי.

טנקים ישראליים במבואות איסמעיליה, 1973

תורת לוחמת השריון בצה"ל התאפיינה בתנועה רבה, ירי מדויק מתוך עמדות מוסתרות ומבוצרות באופן טבעי על ידי קפלי קרקע ומכשולים טבעיים אחרים. מפקד הטנק צפה פעמים רבות מחוץ לצריח כדי להיטיב לראות את שדה הקרב. כתוצאה מכך מפקדי טנקים רבים נפגעו מירי קלעים וצלפים ערבים. לצה"ל גם לא הייתה תורת לחימה להתגוננות בפני טילי נ"ט, דבר שגרם לאבדות מרובות מטילי הסאגר. בנוסף לכך, לא שולבו כמעט כוחות רגלים לכוחות השריון וגם כמות הארטילריה שסופחה אליהם הייתה קטנה ביותר. צה"ל הסתמך על חיל האוויר למשימות הפצצה כארטילריה מעופפת.

חיל השריון צויד בטנקים מדגם שוט, שהוצב בעיקר בחזית הצפונית בשל עבירותו המתאימה לפני שטח הרריים, עם זאת דגמי הבנזין של טנקים אלו סבלו מתקלות רבות, ובהרבה מקרים נתקעו לפני הגיעם לשדה הקרב. בחזית הדרום הוצבו בעיקר טנקים מסוג מג"ח. טנקי שרמן משופרים הופיעו אף הם בשדה הקרב עם בוא המילואים, טנקים אלו היו בעלי קנה 105 מ"מ התואם לתקן של צה"ל.

חיל הרגלים סבל מנחיתות בציוד ובכלי נשק. חיילי החי"ר של צה"ל היו מצוידים ברובה FN FAL מרובה התקלות ובתת-מקלע עוזי קצר הטווח. בהמשך המלחמה, קיבלה ישראל מארצות הברית כמות גדולה של רובי סער מדגם M16A1 אך אלה נכנסו לשירות רק לקראת סוף המלחמה. נשק הנ"ט הצה"לי העיקרי היה הבזוקה הצרפתית המיושנת. אמצעי ראיית הלילה של החי"ר הישראלי היו מועטים ומיושנים, הקרנף והשפנפן שהיו מכשירים נחותים, לעומת האמצעים שהיו בידי הסורים והמצרים.

חיל הים התחמש בספינות טילים ואמצעי לוחמה אלקטרונית. הללו הוכיחו את עצמם כאשר החיל השיג עליונות בזירה הימית וגרם נזק כבד לציי סוריה ומצרים.

חיל ההנדסה התכונן לאפשרות של צליחת תעלת סואץ והכשיר מבעוד מועד כוחות, אמצעים ותורת לחימה לצליחה. אמצעי הגישור המתוכנן העיקרי היה גשר הגלילים שפיתחו דוד לסקוב וישראל טל שקיומו נחשב עד אז לסוד צבאי, אך נרכשו גם דוברות ז'ילואה (תמסח) ודוברות יוניפלוט, והללו שימשו להעברת כוחות יבשה מעבר לתעלה, עד שנפרש גשר הגלילים שהגיע באיחור. למרות השלל הרב שנתפס במבצע קדש ומלחמת ששת הימים, חיל ההנדסה המשיך להסתמך על מערך של כלי צמ"ה מגויסים מהאזרחות, רובם לא ממוגנים. כלי הצמ"ה הכבד ביותר בשירות החיל היה דחפור D9G.

חיל התותחנים הישראלי סבל מנחיתות מספרית כנגד הארטילריה המצרית והסורית. מעט סוללות הארטילריה, שישבו ברמת הגולן, ובקו בר לב שבתעלה לא השתוו לכמות קני הארטילריה של האויב. לפיכך בדומה לשאר מלחמות ישראל משימתו העיקרית הייתה סיוע ארטילרי ישיר לכוחות החי"ר והשריון המתמרנים הצה"ליים בעוד שאת תקיפת ״מטרות האיכות״ קיבל בעיקר חיל האוויר. במהלך המלחמה השתמש לראשונה החיל בתותח ה-155 מ"מ M109. בנוסף הפעיל החיל את תותח ה-175 מ"מ M107, אשר בסוף המלחמה הפגיז את דמשק ואת התותח המתניע 155 מ״מ L-33. הארטילריה הישראלית לקחה חלק פעיל לאורך כלל המלחמה בשתי החזיתות.

צבאות ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצלחה של טקטיקת ההפעלה המצרית של הסאגר הסבה אבידות גדולות לחיל השריון (2007)

המצרים והסורים היו מודעים לנחיתותם בלוחמת שריון ולכן הגדילו מאוד את יכולות הנ"ט של חילות הרגלים שלהם. אמצעי לחימה של חיל הרגלים הסורי והמצרי כללו מלבד רובי סער מדגם AK-47 ולהביורים גם כמות גדולה מאוד של טילי נ"ט מדגם סאגר ורקטות נ"ט מדגם RPG-7. טילי נ"ט אלה היו יעילים בהשמדת טנקים ישראלים שתקפו ללא סיוע חיל רגלים. השימוש הנרחב בנשק זה פגע ביכולת צה"ל לממש את תורת הלחימה שהתבססה על תמרון משוריין.

חילות הים הערביים, השתמשו בטילי ים-ים מתקדמים מדגם סטיקס. טווח הירי של הטילים האלה היה כפול מהטילים מדגם גבריאל שבהם השתמשו ספינות חיל הים. אף על פי כן, אמצעים טכנולוגיים שמהם נהנה חיל הים הצליחו לשבש את טיסתם של טילי הסטיקס ואלה לא הטביעו אפילו ספינה ישראלית אחת.

חילות האוויר של סוריה ומצרים סבלו מנחיתות ביחס לחיל האוויר הישראלי. בשל כך הקימו מערך נ"מ צפוף ומפותח מאד שכלל סוללות טילי קרקע אוויר, טילי כתף נגד מטוסים ותותחי נ"מ ניידים. מרבית הסוללות היו מדגם SA-2 הנייח, ו-SA-3 שהוא בעל ניידות מוגבלת. בנוסף הכוחות הערבים (בעיקר הסורים) השתמשו גם בסוללות נ"מ לטווח קצר מדגם SA-6 שהיו מוצבות על גבי רק"ם נייד. חיל הרגלים השתמש בטיל כתף מדגם 9K32 סטרלה-2 וכוחות שריון נהנו מהגנתן של סוללות תותחי נ"מ ניידות על גבי רכב קרבי משוריין מדגם ZSU-23-4 "שילקה" שהפילו כלי טיס ישראלים רבים. השימוש הנרחב והמגוון במערכות נ"מ בעלי מעטפת ביצועים רחבה הצליח לצמצם את חופש הפעולה של חיל האוויר, בעיקר במשימות סיוע לכוחות הקרקע והביא לאבדות משמעותיות לצה"ל. למצרים הייתה חטיבת טילי סקאד, באיוש של צוותים סובייטים, שהופעלה ביום האחרון ללחימה כנגד מספר מטרות ישראליות.

צבא מצרים ופיקודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא מצרים, אנואר סאדאת
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים

ערב מלחמת יום הכיפורים התבסס צבא מצרים על נשק ותורת לחימה סובייטיים, שהותאמה לצרכים המצרים.

לקראת תכנון מלחמה בהיקף נרחב מול צה"ל היה על הצבא המצרי למצוא מענה לעליונות של חיל האוויר, וליתרון הטקטי של חיל השריון בקרב תנועה. כמו כן נדרש תכנון מוקפד להתמודדות מול ביצורי קו בר לב ותעלת סואץ שהייתה מכשול טבעי רחב וקשה למעבר רק"ם.

המטה המצרי בחן פתרונות שונים לבעיות אלה. במענה לעליונות האווירית הישראלית, בחר צבא מצרים להשקיע בהקמת מערך טילי קרקע-אויר מהצפופים בעולם. לצד מערך הטילים שולבו תותחי נ"מ וטילי כתף שיחד יצרו מעטפת ירוט רחבה. לצד מערך הנ"מ הושקע גם בשיקום חיל האוויר המצרי שהובס במלחמת ההתשה אך בהיקפים נמוכים יותר. זאת בשל הקושי בגיוס טייסים מצריים איכותיים בכמות מספקת ובשל הענות חלקית של הסובייטים לספק למצרים מטוסים חדישים.

בתחום לוחמת השריון, בחר המטה המצרי להתמקד באמצעי נ"ט המופעלים על ידי עוצבות ח"יר מסוג סאגר ומטולי RPG-7. נשק נ"ט נרכש בכמויות גדולות וסופק לחי"ר המסתער מעבר לתקן המקובל בתו"ל הסובייטי. לצד כלי נשק שסופקו לחיל הרגלים, הוגדל הסד"כ של כוחות השריון המצרים וכן נרכשו טנקים מתקדמים באותו זמן מדגם T-62.

באשר לחציית תעלת סואץ והתגברות על הביצורים תכננו המצרים לפרוץ בנקודות רבות לאורך התעלה שאינן נשלטות על ידי המוצבים ובכך תכננו להימנע מתקיפתם הישירה. המטה המצרי רכש גשרים מודולריים מתוצרת סובייטית שהיו נוחים להרכבה ולתיקון מהירים שנדרשו לנוכח עליונותו של חיל האוויר הישראלי. לצורך פריצת מכשול סוללות העפר בצד הישראלי של התעלה נרכשו משאבות מים רבות עוצמה שנועדו לגרוף את העפר הרב אל מימי התעלה בלחץ המים שיומטרו עליהם.

צבא סוריה ופיקודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא הסורי במלחמת יום הכיפורים

חילות משלוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חילות המשלוח הערביים במלחמת יום הכיפורים

משפרצה המלחמה, החלו מדינות ערב לארגן כוחות צבאיים ולהעבירם למצרים ולסוריה. חלק מהכוחות נע על גבי מובילי טנקים, משאיות וכלי רכב אחרים. חלק אחר הוטס למדינות היעד. חילות המשלוח זרמו לחזיתות בהדרגה ושינו את יחסי הכוחות לרעת צה"ל (גם לפני הגעת חילות המשלוח היה יתרון כמותי ברור לצבאות מצרים וסוריה).

אל חזית רמת הגולן הגיעו חילות משלוח רעננים בכמויות גדולות מאד (הרבה יותר מסד"כ של שלוש אוגדות) החל מה-13 באוקטובר בעיקר כוחות עיראקיים וירדניים והופנו לאזור "המובלעת". בחזית סיני, הקימו חילות המשלוח קו הגנה עורפי ממערב לתעלה.

זירת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של חזית הדרום
מפה של חזית הצפון

מלחמת יום הכיפורים התנהלה בשתי זירות יבשתיות עיקריות: הצפונית ברמת הגולן, והדרומית בחצי האי סיני. מלבדם, התנהלה לוחמה נרחבת בים ובאוויר.

זירת הדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זירת הדרום במלחמת יום הכיפורים

בזירת הדרום בחצי האי סיני ניצבו כוחות צה"ל על קו המים של תעלת סואץ - תעלה מלאת מים ברוחב של 180 עד 220 מטר ובעומק 16 עד 20 מטר - שמנעה מעבר ישיר ונוח בין הגדות. לאורך חזית התעלה ישראל הקימה החל משנת 1968 את קו בר-לב שהיה מערך של ביצורים המורכב משתי שורות של מוצבים - "מעוזים" על קו המים ו"תעוזים" בעומק המערך. ערב המלחמה קו בר לב היה מאויש בחלקו: 14 מעוזים מתוך 30 היו מאוישים, ובהם כ-500 חיילים ישראליים. לאורך תעלת סואץ הקימה ישראל סוללות עפר גבוהות עד לגובה של 25 מטר שנערמו בזווית של 45 עד 60 מעלות שמנעו מעבר כלי רכב. מהנדסים ישראלים העריכו שיידרש למצרים זמן רב לפרוץ פתחים בסוללות אלה, זמן שהיה מספיק להזעקת התגבורת מעומק המערך. בנוסף ישראל הקימה מערכת להזרמת נפט והבערתו שנועד למנוע צליחה מצרית. בזמן המלחמה, המערכת לא הייתה מבצעית.

תוואי השטח בחזית הדרום התאפיין בנוף מישורי, ובו מעט מכשולים טבעיים בקרבת קו העימות. בעומקו של חצי האי סיני היו דרכים מעטות.

זירת הצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

זירת הצפון התאפיינה ברכסי הרים גבוהים, קשים למעבר ומכשולים טבעיים שהקשו על תנועה של כלי רכב ממונעים, בכלל זה כלי רכב משוריניים מחוץ לדרכים הסלולות מכשולים אלה היטיבו עם הצד המגן. לאורך הקו הסגול בנתה ישראל ביצורים רבים, בעיקר תעלות נגד טנקים שלאורכה נזרעו שדות מוקשים צפופים. כמו כן בנתה ישראל כמות גדולה של עמדות תצפית ומספר מוצבים.

הזירה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים

הזירה העיקרית הימית הייתה זירת הים התיכון, שבה הוצבו מרבית כלי השיט של הצדדים. הזירה המשנית הייתה זירת הים האדום. בזירת הים האדום לא היו לצה"ל כלי שיט כבדים והמצרים נהנו מעדיפות במספר כלי השיט ובאיכותם.

מבין זרועות צה"ל היה חיל הים המוכן ביותר למלחמה. בשנים שבין המלחמות היה החיל בתנופת שינוי: המשחתות והטרפדות המיושנות הוצאו מן השירות, ובמקומן נקלטו ספינות טילים חדישות, נושאות טילים נגד ספינות מסוג גבריאל ומערכות לוחמה אלקטרונית שהיו מן המובילות בעולם באותה תקופה, וכן קלט החיל ספינות דבור חדישות. גם שייטת 13 הוכיחה מחדש את יכולתה כבר במהלך מלחמת ההתשה.

טילי P-15 טרמיט (כינוי נאט"ו: סטיקס) שבהם היו מצוידות ספינות האויב בזירת האמל"ח הימי היו בעלי טווח של 40 קילומטרים, כפליים מטווח טילי הגבריאל. כנגד מערכת נשק זו פיתח חיל הים תורת לחימה, שכללה את גילוי ספינות האויב, הטעיית הטילים באמצעי לוחמה אלקטרונית, וסגירת הטווח עד לטווח היעיל של טילי הגבריאל.

מספן מודיעין של חיל הים העריך נכונה את כוונות המצרים, בניגוד להערכה הכללית של אמ"ן, וחיל הים היה למעשה החיל היחיד בצה"ל שהיה מצויד, ערוך ומוכן למלחמה, ושעמד בהצלחה בכל משימותיו, עם מספר מועט מאד של נפגעים.

הזירה המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החזית הירדנית במלחמת יום הכיפורים
גולדה מאיר, ראשת ממשלת ישראל בזמן המלחמה

הזירה המזרחית הייתה תחת אחריותו של פיקוד מרכז. מצד אחד, הגבול הירדני היה הארוך ביותר של ישראל עם מדינה אויבת, אך מצד שני, חוסיין מלך ירדן התנגד בגלוי ליציאה למלחמה נגד ישראל, ובניגוד לצבאות מצרים וסוריה לא נצפתה תכונה התקפית ערב המלחמה בזירה זו. לכן, כוחות צה"ל בזירה זו היו קטנים ביחס לכוחות צה"ל בחזיתות הצפונית והדרומית. הכח הקרקעי העיקרי שהוצב בזירה זו היה אוגדה 146.

תוכניות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית המלחמה המצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע באדר

מבצע באדרערבית عملية بدر) הוא שמה של התוכנית המצרית היזומה לפתיחת מלחמת יום הכיפורים בגזרתה. מטרת המלחמה הייתה שבירת הקיפאון על ידי צליחת תעלת סואץ, בניית ראשי גשר והערכות להגנה במערכי הגנה רצופים מוגני נ"מ ומתוגברים בנשק נ"ט לשבירת התקפות הנגד של צה"ל ודחיקתו מזרחה. התוכנית המצרית הצליחה והשיגה את מטרותיה. אולם, בהמשך הלחימה הצליח צה"ל לבצע הבקעה של המערך המצרי וכוחותיו צלחו את תעלת סואץ מערבה וכיתרו חלק מהכוחות המצרים שנמצאו ממזרח לתעלת סואץ.

תוכנית המלחמה הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית ההתקפה הסורית הייתה לכבוש את רמת הגולן בתוך 24 שעות (כדי להקדים את בוא כוחות המילואים של ישראל), להשמיד את כוחות צה"ל שבה ולהתייצב בקווי הגנה לאורך נהר הירדן או במורדות רמת הגולן. על פי תוכנית זו נועדו שלוש דיוויזיות הרגלים הסוריות שהיו פרושות לאורך הקו הסגול להבקיע אותו כל אחת בגזרתה: הדיוויזיה ה-7 – בגזרה הצפונית (פתחת קוניטרה).

הדיוויזיה ה-9 – בגזרה המרכזית (רכס חזקה במרכז גזרתה פיצל אותה לשתיים – פתחת קוניטרה בצפון ופתחת כודנה בדרום). הדיוויזיה ה-5 – בגזרה הדרומית. הדיוויזיה המשוריינת ה-1 נועדה להצטרף ככוח עתודה להתקפה בגזרה בה תסתמן הצלחה, ולסייע בהשלמת ההבקעה אם כוחות הדרג הראשון לא יצליחו בה. כוחות נ"ט סורים, שצורפו ליחידות הדרג הראשון, נועדו לסייע להם לפגוע בשריון הישראלי וליצור מתחמי הגנה בתוך השטח שייכבש.‏[28]

כוחות קומנדו סורים מונחתים נועדו לפגוע – יחד עם מטוסים וארטילריה סוריים - במפקדות ומתקני מודיעין ישראלים. היעד הבולט שלהם היה מוצב החרמון הישראלי, שמשימת כיבושו הוטלה על גדוד הצנחנים הסורי ה-82. לפי התוכנית המקורית הוטל על כוחות הקומנדו גם לבודד את שדה הקרב ברמה על ידי השתלטות על שלושה מגשרי הירדן – גשר בנות יעקב, גשר הפקק וגשר אריק. חלק זה בתוכנית הסורית בוטל סמוך לפני המלחמה, בעיקר בשל הצורך לתאם את ההתקפה הסורית עם זו של מצרים. בשל כך צומצמה גם משימת כוחות הקרקע הסורים, שנועדו לחבור אל כוחות הקומנדו לאורך הירדן. עתה הסתפקה התוכנית בכך שכוחות אלו יתפסו את קו המצוקים במעלות הגולן וייצבו שם קווי הגנה נגד כוחות התיגבור של צה"ל.‏[29]

תוכנית המגננה הצה"לית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פקודת סלע

פקודת סלע הייתה התוכנית הצה"לית למעבר מהגנה להתקפה במלחמת יום הכיפורים. אף שפקודת סלע הוגדרה באופן עקרוני כתוכנית הגנה, הרי שבפועל התכנון העיקרי במסגרת התוכנית היה מעבר מהיר משלב בלימה קצר להתקפת נגד כוללת.

על פי הפקודה חיל האוויר יזדקק לשתי יממות להשמדת מערך הגנת הנ"מ של מצרים וסוריה‏‏[30] כדי שיוכל להפנות את כוחו להשמדת ריכוזי הכוח של האויב.

ההפתעה וכשלים מודיעינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מודיעין במלחמת יום הכיפורים
סיכום מסמך ההערכה שהוציאה חטיבת המחקר ב-5 באוקטובר 1973, יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים
לקט מודיעין מיוחד שהוציאה חטיבת המחקר על בסיס ההתרעה שהתקבלה מאשרף מרואן. הלקט הופץ לצרכנים ב-6 באוקטובר 1973, בשעה 07:30.

"הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה". משפט זה, שמופיע במסמך הערכה של חטיבת המחקר של אגף המודיעין (אמ"ן) מיום 5 באוקטובר 1973, יממה לפני פתיחת הקרבות, מתמצת את גודל הכישלון של אגף המודיעין במתן התרעה על המלחמה המתקרבת. מבחינת תושבי ישראל, צופרי האזעקה שהופעלו ב-6 באוקטובר בשעה שתיים בצהריים באו כהפתעה מוחלטת, ללא כל רמז מקדים. הפתעה דומה הייתה מנת חלקם של מרבית חיילי צה"ל. חרף כל זאת, ההפתעה לא הייתה מוחלטת: ידיעות מודיעיניות וסימנים רבים בשטח העידו על מלחמה מתקרבת, והכישלון היה במתן פרשנות נכונה לידיעות ולסימנים אלה (ראו: מבצע ניצוץ (1973)), באופן העברת המידע המודיעיני למקבלי ההחלטות, ובאופן קבלת ההחלטות על סמך המידע הפגום שהועבר.

הכישלון של אמ"ן טמון בהנחת יסוד, שכונתה מאוחר יותר "הקונספציה", שבה היו מספר מרכיבים עיקריים:

  1. מצרים רואה במלחמה דרך יחידה להחזרת השטחים שאיבדה במלחמת ששת הימים, והיא תצא למלחמה כזו רק אם תוכל להגיע בה להישג ממשי, זאת מכיוון שמשא ומתן עם ישראל הוביל מאז 67' למבוי סתום.
  2. סוריה לא תצא למלחמה בישראל לבדה, אלא רק בתיאום עם מצרים, בשל חולשתה הצבאית.
  3. מצרים לא תצא למלחמה כל עוד אין לה מענה לעליונות האווירית של ישראל.

הנחות אלה היו נכונות והתאימו לתוכנית המלחמה המצרית. אך לפי הוראת סאדאת, תוכנית המלחמה המצרית לכיבוש סיני הוחלפה בשנת 1973 לתוכנית מוגבלת של כיבוש אזור תעלת סואץ, תוך הסתמכות על ההגנה האוירית המצרית לנטרול מקומי של העליונות האוירית הישראלית.

תוכניות המלחמה המעודכנות של המצרים והסורים הגיעו מ"המוסד" לידי הרמות הגבוהות ולאמ"ן חודשים לפני המלחמה, אך אלופי הפיקודים למשל, לא ידעו על תוכניות אלה. ועדת אגרנט מתחה ביקורת על אמ"ן על שבפועל הצבא לא התכונן למלחמה לפי תוכניות אלה: "אילו היה אמ"ן רואה אל נכון את ריכוזי הכוחות של האויב, שלא היו דוגמתם, על רקע תוכניות האויב שהיו בידינו, ומחדיר תודעה זו אצל הפיקוד העליון, אפשר היה להתכונן כראוי לקראת הבאות."‏[31]

בעקבות קונספציה זו התעלם אמ"ן מכל הסימנים המעידים על הכנות מצרים והסורים לצאת למלחמה, תוך שהוא מוצא פרשנות מקלה לכל ההתרעות. למשל, אמ"ן התעלם מיכולתו של צבא מצרים להגביל את חופש הפעולה של חיל האוויר בשמי מצרים באמצעות טילי נ"מ, וטען שבגיזרה המצרית עומד להתרחש רק תרגיל צליחה, "תחריר 41", שכמוהו היו רבים בעבר. בגיזרה הסורית כבר שררה כוננות גבוהה עוד מה-13 בספטמבר, כאשר 12 מטוסי מיג סוריים הופלו על ידי כוחות צה"ל.‏[32] לאחר קבלה מוחלטת של מסקנות אלו, לא ניתן ערך רב מצד ראשי אמ"ן לסימנים חד-משמעיים שהעידו כי פני הערבים למלחמה. סיבה נוספת שגרמה להתעלמות מהסימנים המקדימים, היא התרעת המלחמה שלא התממשה במאי 1973, כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שבעקבותיה הופעלה כוננות כחול לבן במשך ארבעה חודשים, עד שבוטלה חודשיים קודם לפרוץ המלחמה, בסופו של דבר התברר כי המצרים רצו לתקוף במאי אך הסורים התנגדו בעיקר מכיוון שחסרו את הטנקים החדישים מסוג T-62 וטילי הנ"מ מסוג SA-6.

כשלים מודיעינים חשובים נוספים:‏[33]

  • הטעית הצבא והממשלה כי האמצעים המיוחדים הופעלו כביכול, למרות שלא הופעלו (הופעלו לבדיקה בלבד לכמה שעות ונסגרו). אמצעים אלה נתנו מידע בזמן אמת על תוכן התקשורת המצרית, וכבר הופעלו בהצלחה בעבר (למשל בהוכחה כי הכוננות הערבית של מאי 1973 הייתה תרגיל ולא מלחמה). הצבא והממשלה סמכו על "האמצעים המיוחדים" שיתנו התרעה של 48 שעות למלחמה. הרמטכ"ל דוד אלעזר שאל לפני המלחמה מספר פעמים את ראש אמ"ן אלי זעירא האם האמצעים הופעלו ונענה בחיוב, למרות שזה לא היה נכון.
  • ביום ו' בשעה 17:00, כ־21 שעות לפני פרוץ המלחמה, פוענחה ידיעה שהוכיחה כי פינוי המשפחות הסוביטיות מסוריה ומצרים נעשה עקב הודעה רשמית שמצרים וסוריה מסרו לברית המועצות ולפיה כוונתם לפתוח במלחמה עם ישראל (פענוח מברק שנשלח משגרירות עיראק במוסקבה לממשלת עיראק בבגדד). בכירים באמ"ן ביקשו מהאלוף אלי זעירא אישור להפצת הידיעה ולגיוס מילואים, אך בשעה 23:00 זעירא אסר על הפצת הלקט המודיעיני. הרמטכ"ל דוד אלעזר שמע על כך רק אחרי המלחמה, ואמר אז כי לו היה יודע, היה דורש מיד גיוס מילואים ופורס את הצבא למלחמה מידית.

יש המונים בין כשלי המודיעין ניתוח שגוי של מטרות המלחמה המצריות. לפני המלחמה ובמהלכה מקבלי ההחלטות בישראל היו סבורים שהמצרים מתכוונים לפלוש לעומק סיני, ואולי אף לחדור אל תוך ישראל. ככל הנראה, הערכה זו לא הייתה נכונה, והמצרים מעולם לא התכוונו להגיע אל מעבר למטריית סוללות הנ"מ שנמצאו ממערב לתעלה.

בניגוד להערכת הכוונות של אמ"ן, אגף המבצעים סבר שסוריה ומצרים מתכננות מתקפה, והתנגד לגישת "הסבירות הנמוכה". ראשי אג"ם, ישראל טל ועוזרו לתכנון אברהם טמיר, התנגדו לעמדת הרמטכ"ל דוד אלעזר בדיון שהתקיים ב-30 בספטמבר 1973, ודרשו לגייס אוגדות ולהעלותן לרמת הגולן.‏[34] גם ראש מספן המודיעין בחיל הים, רמי לונץ, וקצין קשר ואלקטרוניקה ראשי, שלמה ענבר, העריכו שצפויה מלחמה, ותרמו להיערכות חילותיהם.‏[35]

ההערכות השגויות אומצו על ידי הדרג המדיני בראשות שר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר. המלך חוסיין נפגש עם גולדה מאיר מספר פעמים לפני המלחמה. הפגישה האחרונה התקיימה ב-25 בספטמבר 1973 בתל אביב, בה נכחו גם ראש ממשלת ירדן זייד אל-ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית, לו קידר, מזכירתה של מאיר, ובכירי אגף המודיעין שצפו והקשיבו לשיחה. לפי צבי זמיר, ראש "המוסד" באותה עת, המלך חוסיין התריע בפגישות אלה מפני מלחמה קרובה. לפיכך התייעצה גולדה עם שר הביטחון שאמר שהדברים ידועים והרגיע אותה.‏[36]

השתלשלות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אירועי מלחמת יום הכיפורים

ביום הכיפורים עצמו, שעות לפני פרוץ המלחמה, הכריעה מאיר לגייס את המילואים לבקשתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, בניגוד לדעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות. עם זאת, היא סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחית מכה מקדימה, מחשש שכך תמנע הגעת עזרה בינלאומית במהלך המלחמה. בשעות אלה, דרש שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר מישראל לא להנחית מכה מקדימה, וקיבל אישור על כך מגולדה.‏[37]

ב-6 באוקטובר, יום הכיפורים, בשעה 13:55, פתחו הכוחות המצריים והסורים בהתקפה מתואמת מראש על כוחות צה"ל בדרום ובצפון. מהלך התקיפה הראשון כלל תקיפה אווירית רבת עוצמה בהיקף של כ-750 גיחות, מהן כ-450‏[38] נגד מטרות בסיני ובצפון, במטרה לפגוע בשדות תעופה ובמרכזי שליטה ובקרה של צה"ל. למרות מספר הגיחות הרב הנזק שהן הסבו היה קטן יחסית. למרות שמפקדים בשטח קיבלו התרעה על פרוץ מלחמה, הם התקשו להפנים את המשמעות והמשיכו להיערך ל"יום קרב", ולא למלחמה כוללת.‏[39] מה-9 באוקטובר עד ל-12 באוקטובר האמריקאים לחצו על הפסקת אש בקווי החזית הקיימים. ישראל סירבה וארצות הברית סיפקה לישראל רק כמויות קטנות של נשק‏[40].

באמצע המלחמה, ב-12 באוקטובר, התקשה צה"ל להתמודד עם הדיפת הערבים אל מעבר לקווי ההפסקה באש ואף על פי שהסורים כבר נדחקו אל מעבר לקו הסגול המצרים עוד אחזו בחוזקה בגדה המזרחית של תעלת סואץ ועדיין הסבו אבידות גדולות לצה"ל בציוד ובנפש. הרמטכ"ל ראה צורך חיוני בהפסקת אש מהירה,‏[41] מכיוון שבני פלד הטעה ביודעין שחיל האוויר מתקרב לקו האדום מבחינת כמות המטוסים.‏ גולדה קיבלה אז את המלצת דדו לחתור להפסקת אש, במצב צבאי של יתרון מצרי, והבריקה את החלטתה להנרי קיסינג'ר.‏[42] לפי פרופסור קוואנדט,‏[43] שהיה עוזר של הנרי קיסינג'ר בזמן המלחמה, קיסינג'ר לחץ על גולדה להסכים להפסקת אש מיידית כבר ב־12 באוקטובר, לאחר שישה ימי לחימה, והבטיח שמרגע הפסקת האש הנשק יסופק מידית. גולדה הסכימה, אך סאדאת דחה את ההצעה בטענה שמצריים מנצחת‏[44].‏[45][46] בתגובה, וכדי שהצלחות ישראליות יביאו את סאדאת להסכים להפסקת אש, הורה נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון לפי המלצת קיסינג'ר על הפעלת רכבת אווירית לסיוע צבאי לישראל במסגרת מבצע ניקל גראס. האמריקאים סיפקו לישראל כמויות גדולות של נשק כדי להבהיר לסוביטים ולעולם כי אספקת נשק סוביטי לערבים לא תשפיע על תוצאות המלחמה.‏[47]

לפי יובל נאמן שהיה אחראי על הקשר עם ארצות הברית, ב 16 אוקטובר 1973 סאדאת איים על ישראל בטילים שישוגרו לתל אביב אם ישראל תפציץ ערים מצריות, ואכן צילום הראה 2 חטיבות טילי סקאד סובייטיות, כשהם פרושות במצרים ללא הסוואה, וכנראה עם ראשי נפץ גרעינים. בתגובה פרסה ישראל סוללה לא מוסווית של טיל יריחו.

השינוי החד לרעת המצרים החל מה 17 אוקטובר, התפרש במוסקבה כאסון, והסובייטים הפעילו לחץ כבד על האמריקאים לנסיגת ישראל, שהגיע לשיאו ב 24 באוקטובר במכתב מאיים של ברז'נייב לנשיא ארצות הברית, יחד עם הכרזת כוננות סובייטית ותגבור של הפריסה הגרעינית הסוביטית בים התיכון. בתגובה הוציאו האמריקאים פקודת אתרעה ליחידות שלהם.‏[48]

האמריקאים רצו שבסיום הלחימה יהיו לשני הצדדים הישגים מספיקים ולכן קיסינג'ר ראשית רמז לישראל להמשיך בהתקדמות צבאית למרות הפסקת האש ואחר כך עצר את ישראל מלהשמיד את הארמייה המצרית השלישית הנצורה.‏[49] הפסקת האש נכנסה בשתי החזיתות לתוקף ב-24 באוקטובר, בצל איום סובייטי להתערבות קונבנציונלית של ברית ורשה, וגרעינית באמצעות שתי חטיבות טילי סקאד גרעיניים באזור הדלתא של הנילוס, דבר שגרם לכוננות גרעינית בישראל,‏[50] ולהעמדת הצבא האמריקני בכוננות שכללה כוננות גרעינית, שגרמה להסרת האיום הסובייטי.‏[51]

בסוף המלחמה בדרום התבסס צה"ל באדמת מצרים, וכוחותיו היו מרוחקים 101 ק"מ בלבד מקהיר ובצפון אחז צה"ל בשטח שכבש מידי הסורים, והביא את דמשק לטווח תותחי צה"ל. עם זאת, ארצות הברית מנעה מישראל לקצור את פירות הניצחון בחזית המצרית, כאשר הפעילה לחץ כבד מאוד על ישראל לפתוח את המצור על הארמייה הנצורה ולא להכניעה, ובכך מנעה מישראל ניצחון מזהיר וממצרים תבוסה מחפירה‏‏.‏[52][53]

את 19 ימי הלחימה נהוג לחלק לשלושה שלבים: שלב הבלימה של ההתקפה הערבית (6 עד 10 באוקטובר), בשלב השני (11 - 14 באוקטובר) הצליח צה"ל לפרוץ את קווי הסורים תוך כדי גיבוש כוחותיו בחצי האי סיני, והשלב השלישי (15 - 24 באוקטובר) שבו הובקעה החזית המצרית וכותרה הארמייה השלישית המצרית.

חזית הדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

צליחת התעלה וכיתור הארמייה השלישית
חלק מגשר הגלילים ששימש לצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים - במוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל (2010)
טנק של צה"ל חוצה את תעלת סואץ על גשר שהקים חיל ההנדסה

בחזית הדרום התייצבו מול תעלת סואץ שתי ארמיות שכללו כ-1,700 טנקים וכ-2,000 קני ארטילריה. בצליחת התעלה השתתפו חמש דיוויזיות חי"ר מצריות, שהתבססו לאורך גדתה המזרחית, ברצועה שרוחבה בין 3 ל-4 ק"מ. בעזרת תותחי מים מוססו הפורצים מקטעים בסוללת העפר שבגדה הישראלית של התעלה. ההתקפה בוצעה תחת מעטה ההפתעה ולכן לא נתקלו הכוחות התוקפים בהתנגדות ממשית מצד צה"ל.

מול הכוחות המצריים עמדה אוגדת סיני עם 7 סוללות ארטילריה, כאשר רק חטיבת טנקים אחת (חטיבה 14) שחנתה בקו התעוזים ו-457 לוחמים ב-20 מעוזים נמצאים בחזית.‏[54][55] 200 טנקים נוספים של אוגדה 252 היו בסיני, אך הם היו רחוקים מכדי מתן מענה מהיר. תוכנית ההגנה שובך יונים שהייתה אמורה להזניק את חטיבת השריון להגנת המעוזים לא הופעלה בזמן, ובפועל רק טנק אחד הצליח להגיע למעוז (מעוז בודפשט) תוך כדי הצליחה ולהגן עליו.

מערכת אור יקרות שהייתה אמורה להבעיר בנזין בתעלה התגלתה כקוריוז.‏[56] המצרים גם ניידו במסוקים ובסירות מספר גדודי קומנדו לעומק סיני כדי לשבש את התגבורות.

ב-7 באוקטובר כיממה לאחר תחילת המלחמה, החלו להגיע כוחות המילואים והוטלו למערכה בשלוש אוגדות ישראליות: אוגדתו של אברהם אדן הוצבה בגזרה הצפונית, אוגדתו של אריאל שרון במרכז ואוגדת סיני הסדירה של אברהם מנדלר בגזרה הדרומית. שלוש האוגדות הצליחו לייצב קו בלימה לאורך ציר החת"ם כ-10 ק"מ מזרחית לתעלה. ב-8 באוקטובר החלה מתקפת נגד מדורגת של שתי האוגדות, תחילה בצפון ולאחר מכן במרכז. מתקפה זו נכשלה, ואוגדה 162 ספגה אבידות כבדות. ראש הממשלה, גולדה מאיר, מנעה ממשה דיין לשאת דברים לאומה ולהציג את המצב לאשורו. עד 9 באוקטובר התמוטט קו בר-לב למעט מעוז בודפשט (שנשאר בידי ישראל עד סוף המלחמה) ומוצב המזח (אנשי מוצב המזח נכנעו ב-13 באוקטובר 1973). ב-10 באוקטובר קיבל הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר-לב, את הפיקוד על החזית, בשל כישלונותיו של גונן, שהפך לסגנו.

כוחות שריון משתי דיוויזיות מצריות צלחו את התעלה. ב-14 באוקטובר, בניגוד לדעתו של הרמטכ"ל המצרי ובשל לחץ מצד סוריה, פתחו המצרים במתקפה לאורך החזית, במגמה להבקיע לעומק סיני. למעשה הכוחות המצריים עברו למתקפה ניידת, מה שאילץ אותם להשאיר מאחור את מרבית כוחות ההגנה האווירית. מהלך זה חשף אותם לפגיעות מן האוויר לאור עליונותו של חיל האוויר הישראלי בסיני. ואכן, הכוחות הקרקעיים של צה"ל, בסיוע נרחב של חיל האוויר, בלמו מתקפה זו בקרב ואדי מבעוק ובקרב ה-14 באוקטובר. המצרים איבדו במהלך זה 200 טנקים, לעומת 20 טנקים שאבדו לצה"ל. תבוסה זו של המצרים נתנה אור ירוק לפתיחת צה"ל במתקפה.

ב-15 באוקטובר, עם ערב, החל מבצע אבירי לב של צה"ל לצליחת תעלת סואץ. גדוד סיור מאוגדת שרון איתר קודם לכן את קו התפר שבין שתי הארמיות, וכך נוצר מצב שאיפשר להגיע אל התעלה מבלי לנהל קרב הבקעה. משימת הצליחה הוטלה על אוגדת שרון ועל כוחות ההנדסה של פיקוד דרום, שביססו ראש גשר באמצעות העברת כוחות בסירות גומי ו"תמסחים" צפונית לאגם המר הגדול.

בסופו של דבר חצו שתי אוגדות את התעלה (לכיוון מצרים) אוגדת אדן ואוגדת סיני, כאשר אוגדת שרון מתקדמת צפונה בשתי גדות התעלה. האוגדות השתלטו על שטח של 1,600 קילומטרים מרובעים בגדה המערבית של תעלת סואץ. ב-22 באוקטובר ניתק צה"ל את כביש קהיר-סואץ, והארמייה המצרית השלישית, שנמצאה ממזרח לתעלת סואץ, כותרה בכיתור כפול על ידי שתיים מן האוגדות ונותרה ללא מקורות אספקה.

לאחר שהתברר עומק החדירה של צה"ל למצרים הדיח נשיא מצרים, אנואר סאדאת, את הרמטכ"ל המצרי, סעד א-שאזלי.

חזית הצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שליט סוריה חאפז אל-אסד ושר ההגנה מוסטפא טלאס בחזית הצפונית בגולן
מלחמת יום כיפור - קרב עמק הבכא
טנק סורי נבלם בכניסה למוצב 116 של צה"ל, דרום רמת הגולן.

בחזית הצפון תקפו שלוש דיוויזיות סוריות של חיל רגלים ממוכן ברמת הגולן (שכללו 660 טנקים) ו-1,200 קני ארטילריה, לכל אורך הגבול הסורי-ישראלי. למולם הוצבו שני גדודי חי"ר במוצבים תחת פיקודה של חטיבת הקו\חטמ"ר 820 שמקום מושבה היה בנפח, שתי חטיבות שריון, (חטיבה 7 בצפון הגולן, וחטיבה 188 בדרום הגולן) ו-44 קני ארטילריה. בניגוד למצרים שהתמקדו בכיבוש כל מוצבי החזית, הסורים דילגו על המוצבים ופנו לעומק השטח למעט מוצב החרמון הישראלי, ששימש מוצב תצפית חשוב של המודיעין וחיל האוויר, שנפל בידי כוח קומנדו סורי, שכוח קטן שלו הונחת מארבעה מסוקים ומרביתו הגיע ברגל מהחרמון הסורי.

ב-7 באוקטובר הסורים נבלמו בחלק הצפוני (עמק הבכא), אבל הטילו דיוויזיה משוריינת נוספת באזור כודנא, וחדרו בחלק המרכזי עד למרכז הגולן (חושנייה ונפח). בחלק הדרומי התקדמו הסורים אל מעברי הירדן, והגיעו מעבר לקצביה במורד דרך יהודיה (כביש 87) ומושב נוב. מרחק 7 ק"מ מים כנרת. באותו בוקר ניתנה ההוראה להכין את גשרי הירדן לפיצוץ. האמריקאים לחצו על חוסיין מלך ירדן לא להשתתף במלחמה.‏[57] בהחלטה מכריעה הושאר הגבול עם ירדן כמעט ללא הגנה ובאותו יום אוגדה 146 בפיקוד משה פלד הועלתה לדרום רמת הגולן. כמו כן באותו יום הוטלו למערכה בגולן גם אוגדה 36 בפיקוד רפאל איתן בגזרה הצפונית, ובמרכז אוגדה 210 בפיקוד האלוף במילואים דן לנר. לעת ערב הסורים נבלמו. חיל האוויר נכשל בתקיפת סוללות טילי הקרקע-אוויר במבצע דוגמן-5. למחרת ב-8 באוקטובר החלה מתקפת הנגד הישראלית בדרום רמת הגולן. שלוש אוגדות ישראליות תקפו באופן מתואם את הדיוויזיה הסורית ודחקו אותה. ב-9 באוקטובר אוגדת איתן בלמה מתקפת שריון גדולה. ב-10 באוקטובר הושלמה הדיפת הסורים מכל השטחים שכבשו בתחילת המלחמה, למעט מוצב החרמון, לאחר שהסורים איבדו כ-900 טנקים.

ב-11 באוקטובר פתח צה"ל במתקפה מזרחה אל מעבר לגבול הסורי. אוגדה 36 ואוגדה 210 פנו לכיוון דמשק, אך עוכבו בידי חיל משלוח עיראקי, שהוכה בידיהם. שדות תעופה בפרברי דמשק, הופגזו בידי תותחי צה"ל וחיל האוויר. בהמשך צה"ל התייצב במובלעת שכבש מידי הסורים, תוך לחימה בכוחות סורים, עיראקים וירדנים. בקרב קשה ורב נפגעים, שנערך ב-21 באוקטובר-22 באוקטובר ונמשך 12 שעות, כבש כוח של חטיבת גולני את מוצב החרמון. שני גדודים מוקטנים מחטיבת צנחני המילואים 317 הוטסו ביום לחרמון הסורי וכבשו אותו בליל 21 - 22 בחודש.

הזירה הימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטי"ל מסוג סער 4
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים

מבין זרועות צה"ל היה חיל הים המוכן ביותר למלחמה. לנוכח נחיתותו המספרית של חיל הים בשתי הזירות הימיות (הים התיכון וים סוף), נקט יוזמה התקפית לאורך כל ימי המלחמה. חיל הים יצא בהרכבים של כלי שיט התקפיים למבצעים יזומים בסמיכות לחופים ולנמלים של סוריה ומצרים וניהל קרבות בעיקר בשעות הלילה כשהוא מפעיל כוח אש גדול תוך ניצול תורת לחימה שמשלבת שימוש בלוחמה אלקטרונית וטילי ים-ים.

כבר בלילה הראשון למלחמה, יזם קרב סטי"לים בסמוך לחופי סוריה, שהיה קרב טילי ים-ים הראשון בהיסטוריה,‏[58] ובו הושמדו מספר ספינות סוריות ללא אבדות לישראל. ב-8 באוקטובר, יזם קרב טילים דומה בסמוך לחופי מצרים, גם בקרב זה טיבע חיל הים שלוש סטי"לים מצריים ובכך ביסס שליטה ישראלית בים התיכון. מכאן ועד סוף המלחמה הסתגרו ספינות הקרב הסוריות והמצריות בנמליהן, אשר סבלו מפגיעות וחבלות שביצעו כוחות מהקומנדו הימי. חיל הים המצרי הטיל הסגר ימי על התעבורה הימית לישראל דרך הים האדום באמצעות חסימת מצרי באב אל מנדב המרוחקים כ-2,200 ק"מ מאילת, זירה בה לא היו לחיל הים כלים מתאימים להתמודד עם האיום. ואולם, הניסיון המצרי להטיל הסגר ימי גם בים התיכון נכשל. הניסיון המצרי להפסיק את זרימת הנפט לישראל ממפרץ סואץ נכשל גם הוא,[דרוש מקור] מכיוון שמכליות הדלק "סמסון" ו"סיריניה" המשיכו, בליווי דבורים ומטריה אווירית, להעביר ברציפות כל מהלך המלחמה ולאחריה את הנפט ממפרץ סואץ לאילת דרך מצר מילאן שבדרומו; סקר שנעשה במינהל הדלק של ישראל לאחר המלחמה מלמד שמדינת ישראל אף מכרה נפט ל"צדדים שלישיים" שסבלו מאמברגו הנפט הערבי.

במהלך המלחמה תקף חיל הים מטרות ביבשה באמצעות תותחי הספינות שלו ופגע בגשרים ובמתקנים אסטרטגיים בעיקר בסוריה.

הזירה האווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים
F-4 פנטום ("קורנס") ישראלי, מהמטוסים העיקריים של חיל האוויר במלחמה
רכב שיגור נייד של טילי נ"מ SA-6
מטוס הישראלי שהופל מיראז' 3

הזירה האווירית התאפיינה בשליטה של חיל האוויר בקרבות אוויר ומנגד, מערכי נ"מ צפופים של סוריה ומצרים גרמו לאבידות קשות לכלי הטיס של צה"ל, במחצית הראשונה של המלחמה, והקטינו את יכולתו לסייע לכוחות הקרקע. במהלך הקרבות הופלו כ-380 מטוסים של מצרים וסוריה מול 102 מטוסים שאבדו לישראל. למדינות ערב אבדו מטוסים נוספים: מטוסים של מדינות ערביות נוספות שהופלו, מטוסים שנפגעו בתקיפות ישראליות מן האוויר ובאש ידידותית. רק בודדים מהמטוסים הישראליים הופלו בקרבות אוויר, והשאר הופלו באש נ"מ.‏[59]

לציודם של הצדדים הייתה השפעה משמעותית על תוצאות הלחימה. חיל האוויר היה מצויד במטוסים מן הקו הראשון מתוצרת ארצות הברית כדוגמת הF-4 פנטום והA-4 סקייהוק. למטוסים אלו, ובעיקר לפנטום, הייתה עליונות על מטוסי הקו הראשון של הערבים כדוגמת המיג 21.

התערבות המעצמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמדות המעצמות לפני המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדטאנט, מערכת היחסים בין ארצות הברית ומדינות המערב לבין ברית המועצות והגוש הקומוניסטי, התאפיין בבקרה הדדית של המעצמות, שמטרתה למנוע הפיכת סכסוכים אזוריים לעימותים כלל-עולמיים בין המעצמות, העלולים לכלול עירוב נשק גרעיני.‏[60] במסגרת יצירת מערכת יחסים זו, התקיימו שתי ועידות פסגה, במוסקבה ובסן קלמנטה (קליפורניה), אשר בהן הדגישו ארצות הברית וברית המועצות את נכונותן למנוע מלחמה גרעינית כלל עולמית, למנוע משברים אזוריים ולקדם את תהליך השלום במזרח התיכון.‏[61][62]

מצד ארצות הברית היה רצון, אשר קודם על ידי מזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר, לדחוק את ברית המועצות החוצה מהמזרח התיכון, בעיקר ממצרים, ובכך להיות המתווכת היחידה, או העיקרית, בין ישראל למדינות ערב. רצון זה הוצא לפועל באמצעות שיחות מאחורי הקלעים בין קיסינג'ר לנציגים מצריים, וכן באמצעות שכנוע הסובייטים לדבוק בהצהרות הדטאנט הנוגעות למזרח התיכון, מתוך כוונה שהערבים יחשבו שברית המועצות מבכרת את הדטאנט על פני אספקת נשק להם.‏[63]

לעומת זאת, ברית המועצות הייתה מעוניינת במעמד שקול לזה של ארצות הברית במעורבות במזרח התיכון ובכינון הסדר בין ישראל למדינות ערב.‏[60] אך יחד עם זאת, תמיכתה בדטאנט גרמה לצמצום אספקת הנשק למצרים ולסוריה בשנים 1971–1972. לאחר גירוש היועצים הסובייטים ממצרים ביולי 1972, חידשה ברית המועצות את אספקת הנשק שלה למצרים ולסוריה באופן נמרץ.‏[64]

התערבות המעצמות במהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להתערבותן של המעצמות במהלך המלחמה היו מספר רבדים, חלקם התבצעו בגלוי וחלקם מאחורי הקלעים. התערבויות אלה היו פועל יוצא של האינטרסים של כל אחת מהמעצמות. המישור הבולט ביותר של התערבות המעצמות היה אספקת הנשק והציוד של כל אחת מהן לצדדים המקומיים המעורבים בסכסוך.

כאמור, ברית המועצות חידשה את אספקת הנשק למצרים ולסוריה לאחר גירוש היועצים הסובייטיים. עם פתיחת המלחמה נמשכה אספקת הנשק הסובייטית, וב-10 באוקטובר החלו הסובייטים בהפעלת רכבת אווירית וימית נרחבת למצרים ולסוריה. לצורך המבצע הקצו הסובייטים 225 מטוסים שביצעו 945 גיחות ישירות מברית המועצות או מבנות ברית ורשה למצרים ולסוריה. לצורך כך יחידות צבאיות שלמות מברית ורשה פורקו מציודן. בנוסף נשלחו אוניות מנמל אודסה לנמל לטקיה בסוריה ומנמל ספליט ביוגוסלביה לנמל אלכסנדריה במצרים. במהלך הרכבת נשלחו 1,200 טנקים, 300 מטוסי מיג 21, 600 טילי קרקע אוויר, תחמושת וציוד צבאי רב, בסך כולל של כ-15,000 טון. ב-12 באוקטובר יעצו הסובייטים למצרים ולסורים להסכים להפסקת אש, אך אלה לא הסכימו ובכך חייבו את המשך המאמץ הסובייטי למנוע התמוטטות ערבית.

ארצות הברית, מן הצד השני, סיפקה נשק לישראל במסגרת רכבת אווירית משלה, אשר כונתה מבצע ניקל גראס. רכבת אווירית זו החלה ב-14 באוקטובר, אך קדמו לה מספר אירועים: אובדן רחב היקף של מטוסים וטנקים ישראליים, התניה מצד ארצות הברית לקבלת הפסקת אש, חכירת מטוסים אמריקאיים לאחר שהתברר כי מספרם של מטוסי אל על אינו מספיק, ולבסוף סירוב מצד המצרים לקבל הפסקת אש.‏[65] בסך הכול שלחה ארצות הברית סדרה של 567 טיסות, שבמסגרתן הועברו לישראל, עד 14 בנובמבר, 22 אלף טון של ציוד: מטוסים, מסוקים, חלקי חילוף, תחמושת, ואמצעי שיבוש למטוסים. במשלוחים נכללו גם אמצעי לחימה חדישים שטרם סופקו לישראל, כגון טילי טאו ולאו. לרכבת האווירית לישראל הייתה השפעה מורלית גדולה מאוד על ישראל, והיא הוציאה את ישראל מהמשבר העמוק שבו הייתה שרויה.‏[66] יש הטוענים שההשפעה המורלית הייתה משמעותית יותר משינוי יחסי הכוחות במהלך המלחמה.

בנוסף לתמיכה הצבאית של המעצמות, המעצמות גם תמכו במדינות חסותן בכל הנוגע להפסקת אש. כל צד ייצג את דרישות מדינות חסותו למועד הפסקת האש ולתנאים להשגתה, כאשר אלה באו לידי ביטוי בתקשורת בין המעצמות, בעיקר בשיחות בין קיסינג'ר לאנטולי דוברינין, שגריר ברית המועצות בארצות הברית.‏[67] יחד עם זאת, מכיוון שלאמריקאים ולסובייטים הייתה מטרה משותפת של שמירה על הדטאנט,‏[67] היו שני הצדדים בתקשורת מתמדת על מנת להביא ללחץ על הצדדים להפסקת אש. מהלכי המלחמה ניתבו את אופי השיחות בין קיסינג'ר לדוברינין כך שהמעצמות הפעילו לחץ על כל צד במלחמה כאשר ידו הייתה על העליונה. בתחילת המלחמה היה למצרים ולסורים יתרון ברור, והמעצמות שאפו לכפות הפסקת אש על מצרים. מכיוון שגם לברית המועצות וגם לארצות הברית היה קשר עם מצרים, שתיהן לחצו עליה להפסקת אש, אך ללא הועיל. לאחר שהתהפכו היוצרות ולישראל היה יתרון ברור, הופעל לחץ אמריקאי על ישראל להפסקת אש. השיחות בין האמריקאים לסובייטים הגיעו לשיא בביקורו של קיסינג'ר במוסקבה ב-21–22 באוקטובר, שם התקבל נוסח הפסקת האש, שלימים הפך להחלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם.‏[68] ספרו של קיסינג'ר, "משבר, ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם", מביא את תמלילי השיחות בינו לבין אישים שונים במהלך המלחמה.

בעוד שהאמריקאים והסובייטים שיתפו פעולה בשמירה על הדטאנט, הפוטנציאל של התחממות המלחמה הקרה היה עדיין קיים. בפועל הדבר בא לידי ביטוי כאשר לאחר הפרת הפסקת האש, איימו הסובייטים שיפעלו באורח חד-צדדי ואף העמידו את הדיוויזיות המוטסות שלהם בכוננות גבוהה ותגברו את הצי בים התיכון ל-85 ספינות. בתגובה העלו האמריקאים את דרגת הכוננות של כוחותיהם, הן הקונבנציונליים והן הגרעיניים. לפי בנימין מילר, התקיים אז דפוס החוזר על עצמו בעימותים בין-מעצמתיים קודמים, שנועד דווקא למנוע את ההידרדרות לעימות אלים בין המעצמות ולהפסיק את המלחמות האזוריות, כדוגמת מלחמת יום הכיפורים. הדפוס כולל קודים של פעולות המורים על אופן השימוש בכוח צבאי: רק המעצמה שהאינטרסים האזוריים שלה נפגעים יכולה לאיים בשימוש בכוח צבאי. אם היא נוקטת צעד כזה, המעצמה שכנגד צריכה להרתיע מפני שימוש בכוח צבאי ובה בעת עליה להפעיל לחץ על מדינת חסותה לשמר את הסטטוס-קוו.‏[69][70]

אבידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחמשת ימי הלחימה הראשונים, שבהם ניכרה השפעת ההפתעה וצה"ל ניהל קרבות בלימה מרים, ספג צה"ל כמחצית מכלל אבידותיו בלוחמים, במטוסים ובטנקים. בחמשת הימים הראשונים של המלחמה נהרגו בממוצע כ- 190 איש ביום, לאחר מכן האבדות ירדו בממוצע לכ-91 ביום. רוב השבויים הישראליים נשבו בחמשת ימי המלחמה הראשונים (כ-220). לצה"ל היו גם עשרות נעדרים ש-15 מתוכם הם בגדר חללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע.

רובם של הפצועים בצד הישראלי היו מאש ארטילרית (32%) ומטילי נ"ט (27%), ורק מיעוטם מפגיעות נשק קל (13%). מתוך 294 השבויים הישראליים רובם נפלו בחזית המצרית (230) ומיעוטם בחזית הסורית (62) והלבנונית (2).

עד תום הלחימה נגרמו אבידות קשות לכל הצדדים.

טבלת אבידות הצדדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטבלה מסכמת את אבידות הצדדים מפרוץ המלחמה ב-6 באוקטובר 1973 ועד להפסקת האש השנייה ב-25 לאותו חודש. עם זאת, נהוג להחשיב גם את הרוגי צה"ל של מלחמת ההתשה במובלעת הסורית שהתרחשה מסיום המלחמה ועד הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, שנחתם ב-31 במאי 1974 ‏‏[71]‏‏.‏[72] כאשר בסה"כ היו לישראל 2,569 הרוגים.

מדינה הרוגים פצועים שבויים מטוסים מסוקים טנקים תותחים נגמ"שים סוללות טק"א ספינות
ישראל 2,222 7,251 294 102 5 800 25 100 1 -
מצרים 15,600 25,000 8,273 240 42 1,000 300 450 34 11
סוריה 4,000 10,000 386 138 13 1,100 250 400 9 לפחות 7
עיראק 300 חסר מידע 13 25 - 130 20 חסר מידע 0 -
מרוקו 20 60 6 חסר מידע - חסר מידע חסר מידע חסר מידע 0 -
ירדן 17 60 חסר מידע חסר מידע חסר מידע 18 חסר מידע - 0 -
סה"כ מדינות ערב 19,937 למעלה מ-35,000 8,700 370 55 2,250 570 850 43 18
סה"כ 22,159 למעלה מ-42,251 8,994 472 60 3,050 595 950 44 18

למרות התוצאות המעורבות (ראו בהמשך) במצרים התחושה הציבורית הייתה של ניצחון במלחמה. בישראל, עם זאת, הייתה תחושת כישלון קשה. גם בבתים שבהם לא איבדו בן או אב, שירי נכאים נשמעו ממכשירי הרדיו עוד זמן רב לאחר המלחמה. דומה היה שהמחיר הכבד ששילם צבא מצרים לא נתן את אותותיו אצל השלטון המצרי ובחברה המצרית, ואילו בחוצות ישראל פרץ שבר גדול בציבור הישראלי וחוסר אמון כלפי מקבלי ההחלטות במדינה, בשל המוות הרב של החיילים שנגרם משגיאותיהם של המדינאים והמצביאים, גם במהלך הימים הראשונים של המלחמה.

אחד מההסברים לתחושת הכישלון בחברה הישראלית הוא שבשנים שלפני המלחמה, לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, ההנהגה המדינית ואזרחי ישראל חשו כי צה"ל הוא צבא בלתי מנוצח. המלחמה הבאה, אם ישראל הייתה נכנסת אליה, הייתה אמורה להיות "היום השביעי" של מלחמת ששת הימים. הכוונה בכך היא לומר כי גם קובעי המדיניות בישראל וגם הציבור הישראלי ומובילי דעת הקהל, חשבו כי הערבים נחותים מבחינה צבאית מישראל במובנים רבים וכי כל מלחמה שאליה תצא ישראל תסתיים בניצחון מוחץ על מדינות ערב. מלחמת יום הכיפורים הייתה מבחן עליון למחשבה זאת, המלחמה נסתיימה אמנם בניצחון שהתבטא בהתקדמות צה"ל עד כדי כ-35 קילומטרים מדמשק כלומר בטווח הארטילריה של צה"ל, ובסיני בפגיעה קשה מאוד במערך הנ"מ המצרי, והתקדמות עד כדי 99 קילומטרים מקהיר,‏[73] אך האימה של ההפתעה ושל ההרוגים הרבים לא הירפתה מדעת הקהל בארץ וזו הבינה כי במלחמה כל צד סופג את אבדותיו, ואלו עלולות להיות גדולות ומרות.

זהות המנצחת במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחזית הסורית ניצח צה"ל: ישראל החזירה לעצמה את כל השטחים שנכבשו על ידי הצבא הסורי בתחילת המלחמה, וכבשה שטחים בגולן הסורי - "המובלעת הסורית", במהלך המלחמה פגע חיל האוויר במטרות כלכליות ואסטרטגיות רבות בעומק סוריה והארטילריה הישראלית הפגיזה את מבואות דמשק.

בחזית המצרית, שאלת הניצחון שנויה במחלוקת, אף על פי שכוחות צה"ל הגיעו למרחק של כ-101 ק"מ מקהיר, פגעו פגיעה קשה במערך הנ"מ המצרי והטילו מצור על הארמייה השלישית, הצבא המצרי בכל זאת הצליח לכבוש שטחים ממזרח לתעלה מישראל תוך הדיפת המתקפות הישראליות וגרימת אבידות גדולות יחסית לצה"ל. חלק מהמחלוקת נובע מהשאלה: מה היו יעדיה של מצרים במלחמה?

אם יעדיה היו מדיניים - לערער את ביטחון ישראל ואת כוח ההרתעה שלה, ולגרום לה להבין שלא משתלם להחזיק את סיני (כפי שמתבטא בנאומו של סאדאת לאחר המלחמה) הרי שלמעשה יעדים אלו הושגו.
אך אם יעדיה של מצרים היו צבאיים - תפיסת השטח עד המעברים והתבססות בו (כמו שהתבטא בתוכנית מבצע באדר) הרי שהם נכשלו.

ניצחון מצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש היסטוריונים הטוענים כי המצרים ניצחו ניצחון אסטרטגי ושינו את מאזן הכוחות באזור. זאת בשל העובדה שהמלחמה הסתיימה כאשר יש כוחות צבא מצריים משמעותיים בתוך סיני, וכן בשל דברי סאדאת (המגובים בעדויות של שאזלי) על כך שמטרתו מלכתחילה לא הייתה לפלוש לישראל או להביס את צה"ל, אלא להביא לשינוי המצב המדיני על ידי הצבת כף רגל מצרית בעבר המזרחי של התעלה. לאור זאת, ניתן לומר שהסכם השלום בין ישראל למצרים השלים את המהלך שהחל במלחמת יום הכיפורים (לאור דבריו של קרל פון קלאוזביץ כי תפקידה של המלחמה הוא להיות "המשכה של המדיניות באמצעים אחרים"), וכי סאדאת הגשים את יעדיו‏[74].

ניצחון ישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומתם, יש היסטוריונים הטוענים שמכיוון שהמלחמה הסתיימה בעליונות צבאית ישראלית - בבלימת המצרים באזור התעלה, בפלישה ישראלית אל ממערב לה, כאשר אין כוח מצרי משמעותי בין צה"ל לבין קהיר, בכיתור הארמייה השלישית המצרית, בהדחתו של הרמטכ"ל המצרי, סעד א-שאזלי, תוך כדי המלחמה, ובעיקר בגלל בקשת הפסקת אש על ידי הצבא המצרי, שמצבו היה בכי רע - הרי שישראל היא המנצחת במלחמה.

צעדים מדיניים לאחר תום הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

24 באוקטובר. האו"ם מארגן בסיני מפגש בין רב אלוף חיים בר לב לבין גנרל מצרי
עמדת האו"ם בקילומטר ה-101 מקהיר, על כביש קהיר-סואץ

לאחר ההכרזה על הפסקת האש פרץ משבר אנרגיה עולמי, בעקבות החלטתן של מדינות ערב להשתמש בנשק הנפט כדי לכפות את רצונן על יתר מדינות העולם ודרכן על ישראל כדי להחלישה מבחינה בינלאומית.

אלוף (מיל') אהרון יריב, עמד בראש צוות המשא ומתן מצד ישראל, והוא נפגש עם גנרל אל-גאמסי בקילומטר ה-101, פגישות שלאחריהן הושגה הפסקת האש עם מצרים. ב-11 בנובמבר 1973 נחתם הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים, שכלל חילופי שבויים ואספקת מזון ותרופות לחיילי הארמייה השלישית. חילופי השבויים החלו ארבעה ימים לאחר מכן. לישראל הוחזרו 233 שבויים, מהם תשעה טייסים שנפלו בשבי במהלך מלחמת ההתשה. למצרים הוחזרו כ-8,300 שבויים.

ב-18 בנובמבר החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדת חקירה, בראשות השופט שמעון אגרנט, לחקירת האירועים שקדמו למלחמה וימי הלחימה הראשונים ("ועדת אגרנט").

ב-21 בדצמבר נפתחה בז'נבה ועידת שלום בהשתתפות ישראל, מצרים וסוריה, ובעקבותיה נחתמו ההסכמים: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים (ב-18 בינואר 1974) בקילומטר ה-101 שעיקרו בהסרת הסגר הימי שקיימה מצרים בים סוף, בפתיחת תעלת סואץ לשיט, ובנסיגה ישראלית מתעלת סואץ, עד למרחק של 20 קילומטרים מזרחית לה כאשר ממזרח לתעלה קיימות שלוש רצועות: הראשונה רצועת דילול מצרית, השנייה רצועת חיץ תחת פיקוח כוח חירום של האו"ם והשלישית רצועת דילול ישראלית. והסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה (ב-31 במאי 1974) שבו ישראל הסכימה לסגת מכל השטחים שכבשה במלחמה, ומשטחים בהיקף של כ-60 קמ"ר בצדו הישראלי של "הקו הסגול" באזור קונייטרה לקו הפרדה ישראלי ומולו במרחק של עשרות מטרים עד כמה קילומטרים קו הפרדה סורי שבתווך אזור חיץ מפורז הנתון למנהל אזרחי סורי ולשליטה צבאית של מפקחי אונדו"ף. ההסכם לווה בתקריות ירי רבות (יותר מאלף), שהסורים יזמו בכל עת שהדיונים נקלעו למשבר.

ההיסטוריון ד"ר מאיר פעיל מציין כי תנאי ההסכמים שהיו גרועים לישראל, והציבו את כוחות צה"ל במצב שהיה גרוע מערב המלחמה, הושגו בשל לחץ אמריקני על ישראל, שנבע מכך שמצרים הסכימה ל"חידוש היחסים הדיפלומטיים המלאים בין מצרים וארצות הברית, התקרבות מצרים אל תחום האינטרסים המערבי, תוך התרחקות מתחום ההשפעה הסובייטי" ובעקבותיה גם סוריה "הפכה את ארצות הברית לשושבין הראשי לתהליך פינוי צה"ל"‏‏.‏[75]

ב-1 באפריל 1974 בדו"ח ביניים הטילה ועדת אגרנט אחריות כבדה על כתפי הרמטכ"ל דוד אלעזר, על ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא ועל אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ("גורודיש"). נקבע כי הם אחראים למחדלים שבהכנת הצבא למלחמה, ולכשלים המבצעיים והמודיעיניים שאירעו עד לפרוץ המלחמה, ואשר גרמו לתוצאותיה הקשות. הוועדה לא קבעה כל קביעות אישיות לגבי הדרג המדיני, ראש הממשלה גולדה מאיר, ושר הביטחון, משה דיין. תוצאות דו"ח הביניים מבחינה פרסונלית היו כי דוד אלעזר התפטר מתפקידו, וזעירא וגונן הודחו משירות פעיל בצה"ל.

בבחירות שנערכו סמוך לתום המלחמה זכתה שוב מפלגת העבודה, תחת הסיסמה "בכל זאת מערך", וראש הממשלה, גולדה מאיר, ושר הביטחון, משה דיין, הוסיפו לכהן גם בממשלה החדשה. מחאה ציבורית גוברת - שהדמות הבולטת בה הייתה מוטי אשכנזי, מפקד מעוז בודפשט בזמן המלחמה - והזעזוע שנגרם בעקבות מסקנותיה של ועדת אגרנט, הביאו להתפטרותה של מאיר מראשות הממשלה ב-11 באפריל 1974.

תוצאות המלחמה ומורשתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אות מלחמת יום הכיפורים של צה"ל
לאחר שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, ישראל איבדה שטח במזרח תעלת סואץ (באדום) אך כבשה שטחים במערב תעלת סואץ וברמת הגולן (בירוק)
  • ישראל: בזירה הפנימית, פגעה המלחמה במורל של הציבור הישראלי, שבטח בעוצמת צה"ל לאחר אופוריית הניצחון במלחמת ששת הימים והופתע מעוצמת הלחימה של מדינות ערב וממספר הנפגעים הרב. בעקבות זאת הוקמה ועדת אגרנט לבחינת המלחמה, ובפרט המחדל המודיעיני ("הקונספציה") שלא צפה את המתקפה. המלחמה הביאה לזעזועים במערכת הפוליטית, שהכשירו את המהפך במאי 1977 ועליית הליכוד, ובהמשך, את הסכם השלום עם מצרים. בזירה החיצונית הודקו הקשרים (וגם התלות) עם ארצות הברית. עקב העלות הגבוהה של המלחמה,‏[76]הוגדל החוב החיצוני, וישראל החלה לקבל סיוע צבאי, כלכלי ודיפלומטי מארצות הברית. מנגד, הדגישו רבים אחרים לחיוב את העובדה שלמרות מתקפת הפתע, הצליחה לבסוף ישראל בתושיה רבה להדוף את צבאות ערב, ולשמור על ההישגים הטריטוריאליים של מלחמת ששת הימים ועל כושר ההרתעה מול אויביה. לישראל היו בסה"כ 2,569 הרוגים.
  • מצרים: המצרים ראו בתקיפה ובהפתעת ישראל, החזרה של הכבוד הערבי, לאחר התבוסה הקשה במלחמת ששת הימים. הסכמי הביניים, שהביאו להרחקת צה"ל מתעלת סואץ, שליטה מלאה על התעלה ופתיחתה למעבר כלי שיט, פורשו כהמשך ההישג. המלחמה הכשירה את דעת הקהל המקומית לפתיחת אופק מדיני להסכם שלום, במטרה להחזיר את כל סיני לשליטה מצרית, לאחר שהתבהר כי הסיכוי להחזירו במלחמה אינו גבוה.
  • סוריה. הסורים ראו כהישג את העובדה שהצליחו להבקיע את קו המוצבים הישראלי ברמת הגולן ולהגיע למרחק של שבעה קילומטרים מהכנרת. עם זאת, מבחינה טקטית המלחמה נסתיימה בכישלון סורי מוחלט, שכן לאחר המתקפה הראשונית, נדחקו כוחותיו מרמת הגולן וצה"ל אף הגיע לטווח תותחים מדמשק. בעקבות נפילתו בשבי של קצין הבינה הרשתית עמוס לוינברג, שכונה "הקב"ר המזמר", והיה בעל זיכרון פנומנלי וידע נרחב ביותר על חיל המודיעין בפרט והצבא בכלל, קיבלו הסורים הבנה מקיפה וכוללת של חיל המודיעין הישראלי לפרטי פרטים, וידע על דרכי הפעולה של סיירת מטכ"ל.
  • ברית המועצות: ברית המועצות עמדה מאחורי בנות בריתה באופן מוחלט. היא פעלה, אם בהוראות ובעידוד מדינות חסותה ומדינות ערב לשלוח תגבורות לסוריה ומצרים. יתרה מכך, אף שלחה בעצמה רכבת אווירית מסיבית ולאחר מכן אף העבירה ציוד דרך הים. ברית המועצות לא הסתפקה בהעברת ציוד, אלא גם איימה להתערב בעצמה בסכסוך. חרף השקעתה הרבה מצאה את עצמה נבגדת בידי מצרים, והחלה לאבד את אחיזתה במזרח התיכון.
  • ארצות הברית: חיזקה מאד את הדומיננטיות שלה במזרח התיכון, דבר שתרם להרגעת העימות בין ישראל לשכנותיה. בהסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979 מצרים עברה לגמרי לתחום ההשפעה האמריקני (במקום ברית המועצות) וחומשה בנשק אמריקני. לישראל התברר כי לולא התמיכה הצבאית והגיבוי המדיני של ארצות הברית, מצבה היה עלול להיות קשה, דבר שהביא להידוק הקשרים ולהגברת התלות של ישראל בארצות הברית. מבחינה בינלאומית, מעורבות ארצות הברית הביאה לסיום הקונפליקט באזור תעלת סואץ, שהפכה לזירת קרבות מאז 1967, ולפתיחתה מחדש לשיט בינלאומי.

המלחמה בתרבות ובאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת יום הכיפורים הצטיירה בתרבות הישראלית הצעירה כנקודת מפנה לטוב ולרע. המלחמה כמו פקחה את עיניה של ישראל להבנה כי לא רק על החרב יכולה להתקיים המדינה. ספרים רבים יצאו לאחר המערכה על תולדותיה וממשיכים לצאת עד היום הזה. תולדותיה של המלחמה לא זכו להוצאה רשמית, לא של ממשלת ישראל ולא של סוריה ומצרים, בשל כך דברים רבים שהתרחשו בעשרים הימים שלה מהווים סלע מחלוקת בין חוקרים רבים.

כל שנה בתקופת חגי תשרי, יוצאים גילויים חדשים אודות פרוטוקולים נעלמים מ-1973, עובדה זו מראה לציבור הישראלי כי רוחות המלחמה עוד לא שככו גם כעבור למעלה מארבעים שנה.

עם זאת המלחמה לא הונצחה בצורות רבות בקולנוע ומעטות הדוגמאות המשקפות את מהלכה. הפרק בסדרה תקומה, שנקרא "רעידת אדמה", הוא אולי העדות המצולמת הטובה ביותר, כאשר אליו מצטרפים עוד כמה סרטים כמו - הסרט כיפור של עמוס גיתאי, או סרט הטלוויזיה שתיקת הצופרים העוסק בכישלון המודיעיני באמ"ן בימים שלפני המלחמה והופק על פי ספרו של פרופ' אורי בר-יוסף "הצופה שנרדם". בנוסף קיימים ספרים המוסיפים נופך אישי ורגשי יותר למאורעות כמו הספר (והסרט) "תיאום כוונות" של הרב חיים סבתו המתאר את חויותיו כחייל שריון מישיבת הסדר במלחמה. דיון נרחב בסוגיית זיכרון המלחמה (והיעדרו) מופיע בספרו של גדעון אביטל-אפשטיין, "1973 - הקרב על הזיכרון".‏[77]

למלחמה זו הייתה השפעה גם מחוץ לגבולותיו של המזרח התיכון. הזמר לאונרד כהן, שביקר בישראל ואף הופיע בפני חיילים בחזית בשנת 1973 הוציא את האלבום New Skin for the Old Ceremony שהושפע מחוויותיו בחזית.

מספר סרטים מצריים יצאו לאור בעקבות המלחמה. בחלקם מתואר תהליך של השפלה שהחל במלחמת ששת הימים, מאבק בזמן מלחמת ההתשה ותהליך גאולה במלחמת יום הכיפורים. ב-1974 יצא למסכים סרטו של הבמאי חוסמאדין מוסטפא, "הכדור עדיין בכיסי" ובו הגיבור, המגולם על ידי מחמוד יאסין, הוא חייל השב לכפרו לאחר מלחמת ששת הימים וזוכה ליחס משפיל ומזלזל. הוא מוצא מפלט לתסכולו בפרוץ מלחמת יום הכיפורים ושב מן המלחמה בראש מורם.‏[78] סרט נוסף שיצא לאור ב-1974 הוא סרטו של הבמאי מוחמד ראדי, "ילדי הדממה". גם סרט זה עוסק בחייל השב מובס ממלחמת ששת הימים, נלחם בסדרת התקלויות במלחמת ההתשה ומלחמת 1973 מצוירת גם כאן כגאולת החייל המצרי.‏[78] תיאור הצליחה המצרית בשני הסרטים הוא דומה ונראה ששניהם התבססו על סרטון דוקומנטרי שצולם לאחר הפסקת האש עם ישראל ושחזר את הצליחה.‏[78] סרט מאוחר יותר הנוגע בנושא הוא סרטו של הבמאי ראמי אמאם מ-2002, "נסיך האפלה", ובו מככב אבי הבמאי, עאדל אמאם, המגלם טייס חיל האוויר המצרי ששב עטור ניצחון מהמלחמה אך מתעוור בהמשך, דבר שאינו מונע ממנו לצאת למאבק למען ילדים עוורים ולהלחם בטרוריסטים. הסרט מבוסס בחופשיות על סיפור הסרט האמריקאי "ניחוח אישה".‏[79]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איתן הבר זאב שיף ודני אשר (עורך משנה), לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, הוצאת זמורה ביתן, 2003.
  • איתן הבר, דני אשר וזאב שיף, מלחמה, הוצאת ידיעות אחרונות וזב"ם 2013.
  • נתנאל לורך, מלחמת יום הכיפורים: 6-24 באוקטובר 1973, ירושלים: מרכז ההסברה - שירות הפרסומים, 1984.
  • אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים – תשרי תשל"ד, אוקטובר 1973, מחלקת ההיסטוריה של צה"ל
  • יאיר קוטלר, ההלם, הוצאת שוקן, 1974.
  • דני אשר, לשבור את הקונספציה, תל אביב: מערכות הוצאה לאור של משרד הביטחון, 2003
  • דני אשר, הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, תל אביב: הוצאת מערכות, 2008.
  • דני אשר, המעגל הקרוב, צבאות ערב בעידן המלחמות בין מדינות, האוניברסיטה המשודרת, מודן, בן שמן, 2013.
  • שלמה נקדימון, סבירות נמוכה: סיפור הדראמה שקדמה למלחמת יום-הכיפורים ומה שאירע בעקבותיה, תשמ"ב
  • אורי בר־יוסף, הצופה שנרדם – הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, הוצאת זמורה ביתן, 2001
  • חיים הרצוג, הימים הנוראים – פרשנות על מלחמת יום הכיפורים, הוצאת ויידנפלד את ניקולסון, 1973
  • יעקב חסדאי, אמת בצל המלחמה, הוצאת זמורה, 1976
  • זאב שיף, רעידת אדמה באוקטובר – מלחמת יום הכיפורים, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1974
  • יואל בן פורת, נעילה – סיפור ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים, הוצאת עידנים, 1991
  • יוני נוקד, לגעת בעצב החי, תל אביב: הוצאת מערכות, משרד הביטחון-הוצאה לאור, 2000 – תיאור האדם במלחמה, והתתמודדות עם הכאב והשכול של הפצועים ובני משפחות שכולות
  • חגי גולן ושאול שי, "מלחמה היום" – חקרי מלחמת יום הכיפורים
  • הנרי קיסינג'רמשבר, ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם, הוצאת שלם, 2004.
  • דוד ארבל ואורי נאמן, שיגיון ללא כיפורים: ההפתעה שלא הייתה והאסטרטגיה שכשלה, הוצאת ידיעות אחרונות
  • חיים אופז ויעקב בר-סימן-טוב (עורכים), מלחמת יום הכיפורים – מבט מחדש, - מבחר הרצאות מיום עיון לציון 25 שנה למלחמת יום הכיפורים שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים
  • שמעון גולן, מלחמה ביום הכיפורים - קבלת ההחלטות בפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים, הוצאת מערכות / מודן, 2013
  • שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר – החלטות גורליות: חיל האוויר בתחילת מלחמת יום כיפור, ספרית מעריב, 2008
  • סעד א-שאזלי, חציית התעלה, הוצאת מערכות, 1987
  • שמואל בר, מלחמת יום הכיפורים בעיני הערבים, סדרת "מרכז כובד", תל אביב: הוצאת מערכות, 1986
  • חנוך ברטוב, 48 שנה ועוד 20 יום, כרך ב - יומן המלחמה, מהדורה מורחבת ומוערת, תל אביב: הוצאת דביר, 2002
  • משה גבעתי, הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג- 2013, עמ' 229-161.
  • ד"ר עמירם אזוב, צליחה, תל אביב: הוצאת דביר, 2011
  • חיים הרצוג, מלחמת יום הדין, הוצאת עידנים, 1975
  • רונן ברגמן וגיל מלצר, מלחמת יום כיפור – זמן אמת, תל אביב: הוצאת משכל, 2004
  • אורי מילשטיין, פרוץ המלחמה – מלחמת יום הכיפורים, המערך המוצנח, קו-הדם, תשנ"ב
  • עמנואל סקל, הסדיר יבלום?, מעריב
  • ‫בועז ונטיק, זכי שלום, מלחמת יום הכיפורים: המלחמה שהיה אפשר למנוע: כיצד הוכשלו המאמצים להגיע להסדר מדיני לפני מלחמת יום הכיפורים, תל אביב: רסלינג, 2012.
  • יגאל קיפניס, 1973: הדרך למלחמה, הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 2012.
  • Mohamed Heikal, Road to Ramadan, Ballantine Books, 1976
  • Victor Israelyan, Inside the Kremlin During the Yom Kippur War, Pennsylvania State Press, University park Pennsylvania, 1995

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלטות מהמלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חיים נדל, בין שתי המלחמות, תל אביב: הוצאת מערכות, עמ' 290.
  2. ^ חיים נדל, בין שתי המלחמות, עמ' 290.
  3. ^ קיימות הערכות שונות של מספרי הנפגעים שנעים בין 2,000 ל-2,800 הרוגים ישראלים (כולל פצועים שנפטרו מפצעיהם, המספרים כאן מבוססים על ספרם של רונן ברגמן וגיא מלצר, זמן אמת, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2003, עמ' 513‏-515. זאב לקוייר הזכיר 2812 ושאר מקורות הזכירו את ההרוגים בחזית הדרום עד להסכם הנסיגה מ"אפריקה" ובצפון עד ל 31 במאי 1974 והנסיגה מן ה"מובלעת" וקוניטרה ופתחת רפיד.
  4. ^ על פי מקורות מצריים, סיום הקרבות היה ב-28 באוקטובר עם כניסת משקיפי האו"ם לעמדותיהם. ‏שמואל בר, מלחמת יום הכיפורים בעיני הערבים, הוצאת מערכות, 1986, עמ' 66
  5. ^ ‏אורי בר-יוסף, "בין מלחמה לשלום: הצעת ההסדר המצרית מפברואר 1973, הדחייה הישראלית ומלחמת יום כיפור כמלחמת ברירה", אלפיים 31, 324456‏
    אורי בר-יוסףיותר גרוע מגולדה ודיין, באתר הארץ, 14 במאי 2010
  6. ^ "פנקס שירות", יצחק רבין (עם דב גולדשטין), תל אביב: ספרית מעריב, תשל"ט-1979, כרך ב', עמ' 389.
  7. ^ אמיר אורן, הנרי קיסינג'ר: "אתם יודעים שהצלנו אתכם ב-73', נכון?", באתר הארץ, 4 באוקטובר 2010. בכתבה מביא אורן: "בשיחות עם היועץ [של סאדאת] חאפז איסמעיל, בסוף פברואר, ניסה קיסינג'ר לקדם נוסחה של ריבונות מצרית מוכרת בכל סיני תמורת השלמה מצרית עם נוכחות ביטחונית מסוימת של ישראל [...] הייתה לנו תוכנית מוצקה לפתוח במשא ומתן לשלום, שאותה העברנו לסאדאת באמצעות יועצו לביטחון לאומי בידיעתם המלאה של הישראלים."
  8. ^ פגישת קיסינג'ר עם איסמעיל ב-20 במאי 1973. לאחר הפגישה עם איסמעיל העריך קיסינג'ר כי הבעיה המרכזית היא עם אנואר סאדאת.
  9. ^ סא"ל דני אשר, התוכנית המצרית למלחמת יום כיפור, אתר מט"ח‏
  10. ^ ‏זמן אמת, עמ' 216‏
  11. ^ ד"ר יוחאי סלע, "ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א", מגזין המזרח התיכון, 22 בנובמבר 2007.
  12. ^ ‏אברהם אדן (ברן), על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 239‏
  13. ^ 13.0 13.1 ‏שאזלי, חציית התעלה, הוצאת מערכות, 1987, עמ' 146‏
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 14.4 ‏שאזלי, עמ' 146‏
  15. ^ ‏שאזלי, עמ' 156‏
  16. ^ ‏אברהם אדן (ברן), עמ' 239‏
  17. ^ 17.0 17.1 ‏שאזלי, עמ' 192‏
  18. ^ ‏שאזלי, עמ' 82‏
  19. ^ ‏שמואל בר, מלחמת יום הכיפורים בעיני הערבים, הוצאת מערכות, 1986, עמ' 61‏
  20. ^ ‏ Simon Dunstan,Kevin Lyles‏, The Yom Kippur War 1973, p 33-34‏
  21. ^ ‏שאזלי, עמ' 172‏
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 ‏Simon & Lyles p 33-34‏
  23. ^ ‏שאזלי, עמ' 181‏
  24. ^ ‏שאזלי, עמ' 205-206‏
  25. ^ NEPOTISM, CRONYISM, AND WEAKNESS IN ARABDOM
  26. ^ ‏ Simon Dunstan,Kevin Lyles‏, The Yom Kippur War 1973, p 79
  27. ^ ‏ Major Gregory Borden, "TRUE" TACTICAL RESERVES IN STRIKING FORCEOPERATIONS:PILFERY OF COMBAT POWER AT THELINE OF CONTACT?, p 26
  28. ^ דני אשר, עמ' 81-82.
  29. ^ אשר, עמ' 82-84.
  30. ^ שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר, עמ' 98
  31. ^ ועדת אגרנט, הנמקות והשלמות לדו"ח החלקי מיום 1.4.1974 , כרך ראשון, עמ' 112, [1]
  32. ^ הופלו 12 מטוסים סוריים, ולא 13 כפי שמקובל לחשוב. המטוס ה-13 היה מיראז' ישראלי של יוסי שמחוני. ראו כתבה באתר חיל האוויר: 1+12=13
  33. ^ פרופסור אורי בר־יוסף, ‏אי־הפעלת ”אמצעי האיסוף המיוחדים״ והכשל המודיעיני במלחמת יום הכיפורים: מבט חדש, מערכות גליון 448, מאי 2013 עמ' 47-53
  34. ^ חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, ספרית מעריב, 1978, עמ' 298.
  35. ^ אמנון לורדיום למלחמת 73': בכיר המודיעין צלל באילת, באתר nrg‏, 5 ביולי 2013
  36. ^ צבי זמיר בעיניים פקוחות, עמ' 126
  37. ^ The national security archive,declassified archival records, The October War and U.S. Policy, דרש שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר מישראל לא להנחית מכה מקדימה
  38. ^ שמואל גורדון, 30 שעות באוקטובר, הוצאת ספריית מעריב, עמ' 467
  39. ^ אמיר אורןמלחמת יום הכיפורים: גרסת צה"ל, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2002
  40. ^ William B. Quandt (2005). Peace Process: American Diplomacy and the Arab-Israeli Conflict Since 1967, 109-112. University of California Press, 109. ISBN 978-0-520-24631-7. “"between October 9 and October 12...the American response...call for cease-fire..in place...arms for Israel began to flow in modest quantities"” 
  41. ^ אמיר אורןמלחמת יום הכיפורים: גרסת צה"ל, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2002
  42. ^ 40 שנה ליום הכיפורים, עיתון "הארץ", 13.9.2013, ב–12 באוקטובר. גולדה קיבלה אז את המלצת דדו לחתור להפסקת אש, במצב צבאי של יתרון מצרי, והבריקה את החלטתה להנרי קיסינג'ר
  43. ^ ערך בוויקיפדיה באנגלית, פרופ' ויליאם קוונדט
  44. ^ William B. Quandt (2005). Peace Process: American Diplomacy and the Arab-Israeli Conflict Since 1967, 109-112. University of California Press, 112. ISBN 978-0-520-24631-7. “"Nixon and Kissinger held back on a full scale...resupply effort...short of supplies, the Israeli government reluctantly accepted a cease-fire in place on October 12...but...Sadat refused"” 
  45. ^ ראיון עם ויליאם קוואנדט, עיתון ישראל היום, 13.9.2013, קיסינג'ר לחץ על גולדה להסכים להפסקת אש מיידית כבר ב־12 באוקטובר, לאחר שישה ימי לחימה, והבטיח שמרגע הפסקת האש הנשק יסופק מידית. גולדה הסכימה, אך סאדאת דחה את ההצעה בטענה שמצריים מנצחת
  46. ^ הנרי קיסינג'ר: "אתם יודעים שהצלנו אתכם ב-73', נכון?",אמיר אורן, עיתון "הארץ", 4.10.2013 "ב-12 באוקטובר ביצעה ישראל פניית פרסה: מהתנגדות להפסקת אש שתנציח הישגים מצריים בשטח להפצרה בקיסינג׳ר להזדרז ולהשיג הפסקת אש כזאת...סאדאת סירב.... סאדאת לקה בביטחון מופרז והחליט שלא להסתפק בקו שאליו הגיע, כמה קילומטרים מהתעלה,.... לכן פתח בבוקר יום ראשון (14 באוקטובר) בהתקפת שריון, ו... מצרים איבדה מאות טנקים באותם יומיים"
  47. ^ William B. Quandt (2005). Peace Process: American Diplomacy and the Arab-Israeli Conflict Since 1967, 114. University of California Press, 112. ISBN 978-0-520-24631-7. “"Soviet arms must not be allowed to dictate the outcome of the fighting...Israeli success on the battlefield had become an important factor in persuading the Arabs and the Soviets to bring the fighting to an end....with an airlift in full swing, Washington was prepared to wait until ...realities on the battlefield led to a change of Egyptian and soviet calculations"” 
  48. ^ יובל נאמן, ‏קישור אופרטיבי בין ישראל לבין ארה"ב במלחמת יום הכיפורים, נתיב ‏104, יוני 2005, עמ' 53
  49. ^ William B. Quandt (2005). Peace Process: American Diplomacy and the Arab-Israeli Conflict Since 1967, 116. University of California Press, 112. ISBN 978-0-520-24631-7. “"it was of prime importance that the fighting should be ended...when all parties could still emerge from the conflict with their vital interests and self esteem intact..the airlift...the Soviets must see that the united states could deliver more than they could; p. 123 the U.S would not permit the destruction of the 3rd army corps."” 
  50. ^ הפרשן שלום ירושלמי כתב כי "רק איום ישראלי מפורש בשימוש בנשק גרעיני, עם תושייה צבאית ומעשי גבורה, עצרו בקושי את המתקפה המצרית והסורית המתואמת." ("כל הזמן", רשת מקומוני "מעריב", 28 באפריל 2009)
  51. ^ ‏על פי יובל נאמן בהרצאתו באוגוסט 1996 במסגרת CNSN. [2] וכן בספר זמן אמת עמ' 354‏.
  52. ^ ‏ד"ר שמואל גורדון מסיק משלבי הסיום של מלחמת יום הכיפורים כי "על מנת שאפשר יהיה לנהל משא ומתן מעמדת כוח בתום מלחמה, לא די לנצח בה, אלא יש לנצח בה תוך שמירה על עוצמת הצבא ועל אי-תלותה של המדינה. דהיינו מוטב להסתפק בניצחון צנוע יותר, אך יקר פחות במונחים של שחיקה, כך שלא תוחרף בעקבותיו תלותה של המדינה בגורמי חוץ". (שמואל גורדון, ‏פרדוקס ה-7 באוקטובר, מערכות 361, נובמבר 1998, עמ' 56 ‏)‏
  53. ^ ראיון עם ויליאם קוואנדט, עיתון ישראל היום, 13.9.2013, קיסינג'ר כפה על ישראל את תאריך סיום המלחמה, 22 באוקטובר. גולדה מאיר שאלה אותו: 'למה אילצת אותנו לסיים?' היא רצתה להתאושש מההשפלה של תחילת המלחמה - שתפסה את ישראל לא מוכנה - באמצעות השגת ניצחון גדול, וקיסינג'ר עצר אותה
  54. ^ אטלס כרטא, עשור שלישי, טבלה מפורטת של המעוזים, עמ' 70
  55. ^ על פי פרק 3 בספרו של ג'ורג' גוריץ', "The 1973 Arab-Israeli War: The Albatross of Decisive Victory", עמ' 32, החזיקו 460 חיילים את מעוזי קו בר לב עם פרוץ הלחימה. הערה: על מנת להגיע לאתר ובו הפרק מהספר, עליכם לפתוח את האתר בחלון חדש.
  56. ^ התוכנית כנראה נועדה לספק תחושת ביטחון ללוחמי המעוזים, שכן בשל עלותה הגבוהה היא נבנתה רק ליד שני מעוזים ("מצמד" ו"חזיון"), כאשר כל מרחב תעלת סואץ פנוי לצליחה. וגם בשני המעוזים הללו היא לא הופעלה, אם בשל סתימתה על ידי כוחות קומנדו מצרים ואם בשל תקלות טכניות.
  57. ^ William B. Quandt (2005). Peace Process: American Diplomacy and the Arab-Israeli Conflict Since 1967, 114. University of California Press, 112. ISBN 978-0-520-24631-7. “"The U.S. influence with king Hussein had helped keep Jordan out of the war."” 
  58. ^ תא"ל רמי לונץ, קרב לטקיה, אתר מורשת חיל הים
  59. ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, עשור שלישי, עורכים (מלחמת יום הכיפורים) יהודה ואלך ואריה יצחקי, הוצאת כרטא, 1983, מפות 116-115
  60. ^ 60.0 60.1 קנת סטיין, "מלחמת אוקטובר 1973: מעצמות-העל בין מחויבות לריחוק", זמנים, תל אביב, בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב, מספר 84, עמ' 59.
  61. ^ בנימין מילר, "מלחמת יום הכיפורים: הדיאלוג האמריקאי סובייטי", מלחמת יום הכיפורים - מבט מחדש, ירושלים, המכון ליחסים בינלאומיים של האוניברסיטה העברית, עמ' 144.
  62. ^ "הפיסגה" לא הפשירה הקפאון במזרח-התיכון, דבר, 26 ביוני 1973
  63. ^ מילר, עמ' 145–146
  64. ^ מילר, עמ' 146
  65. ^ לורך, עמ' 25–26
  66. ^ סטיין, עמ' 64-66
  67. ^ 67.0 67.1 מילר, עמ' 147
  68. ^ מילר, עמ' 147–148
  69. ^ מילר, עמ' 148–151
  70. ^ סטיין, עמ' 67
  71. ^ על פי גיליון "מעריב" לציון 30 שנה למלחמה, 5 באוקטובר 2003, עמוד 73
  72. ^ ‏אטלס כרטא‏ לתולדות מדינת ישראל, כרך שלישי, עמ' 130
  73. ^ http://www.yadlashiryon.com/show_item.asp?levelId=63829&itemId=5313
  74. ^ George W. Garwych, The 1973 Arab-Israeli war: The Albatros of decisive victory, Leavenworth Papers No 21, p 79
  75. ^ מאיר פעיל, מלחמות ישראל : מלחמת יום הכיפורים, אתר מט"ח‏
  76. ^ ‏על פי אתר הכנסת עלותה הייתה שקולה לסכום תל"ג שנתי של ישראל.‏
  77. ^ מיה סלע, 40 שנה למלחמת יום הכיפורים - טראומת המלחמה כבניין ספרותי רב קומות, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2013
  78. ^ 78.0 78.1 78.2 Hani Mustafa, Victory at the box office, אל אהראם, 14-8 באוקטובר 1998
  79. ^ Mohamed El-Assyouti, The children's hour, אל אהראם, 13-7 ביוני 2001
דגל ישראל
דגל ישראל
מלחמות ישראל
העצמאות
19471949
סיני
1956
ששת הימים
1967
ההתשה
19691970
יום הכיפורים
1973
לבנון הראשונה
1982
לבנון השנייה
2006
ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן


Flag of Israel.svg