מלחמת יום הכיפורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| מלחמת יום הכיפורים |
| מלחמת יום הכיפורים (הסכסוך הישראלי ערבי) |
|||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||
|
|||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||
ישראל |
מצרים סוריה  |
||||||
| מפקדים | |||||||
| גולדה מאיר, ראש הממשלה, משה דיין, שר הביטחון, דוד אלעזר (דדו), הרמטכ"ל, חיים בר לב, ישראל טל, בני פלד, אריאל שרון |
אנואר סאדאת, נשיא מצרים, אחמד איסמעיל עלי, שר הביטחון, סעד א-שאזלי, הרמטכ"ל, עבדל רני אל-גמאסי, חוסני מובארק, מוחמד עלי פהמי, פואד אבו זיקרי, עבד אל-מנעם ח'ליל, עבדול מונעים וסאל, מוסטפה טלאס |
||||||
| כוחות | |||||||
| ישראל-350,000 חיילים (סדיר ומילואים), 358 מטוסי קרב, 2,100 טנקים; | מצרים-650,000 חיילים, 400 מטוסי קרב, 2,200טנקים; סוריה-150,000 חיילים, 282 מטוסי קרב, 1,650 טנקים; עיראק-250,000 חיילים, 250 מטוסי קרב, 1,500 טנקים; ירדן-60,000 חיילים, 55 מטוסי קרב, 570 טנקים. | ||||||
| אבדות | |||||||
| ראו טבלת אבידות הצדדים | ראו טבלת אבידות הצדדים | ||||||
מלחמת יום הכיפורים (נקראת גם מלחמת יום כיפור, המלחמה הערבית-ישראלית של 1973 ובפי הערבים מלחמת אוקטובר ומלחמת רמדאן) הייתה מהמלחמות הקשות שבמלחמות ישראל, שהתנהלה בין 6 באוקטובר ל-24 באוקטובר 1973. במלחמה נהרגו אלפי ישראלים, מצרים וסורים, ובתומה השתלטה ישראל על שטחים נרחבים של מצרים וסוריה.
המלחמה נפתחה במתקפה מתואמת, בשתי חזיתות, של צבאות סוריה (ברמת הגולן) ומצרים (בתעלת סואץ), ביום הכיפורים, יום שבת, 6 באוקטובר 1973, בשעה 13:55.
חמש דיוויזיות חיל הרגלים המצרי, שהחלו צולחות את התעלה, ושלוש דיוויזיות חיל הרגלים הממוכן הסורי, שתקפו לאורך הגבול ברמה, נהנו מהפתעה טקטית כמעט מושלמת: רק ב-4 לפנות בוקר באותו יום השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה עומדת לפרוץ באותו יום. אף הערכה זו לא הייתה מדויקת: ההערכה הייתה שהמלחמה תפרוץ בשעה 18:00, עם רדת הערב, בעוד שבפועל נפתחה האש בשתי החזיתות, בשעה 13:55.
ההפתעה לא הייתה מוחלטת: סימנים רבים העידו על מלחמה מתקרבת, והכישלון היה במתן פרשנות נכונה לסימנים אלה, באופן העברת המידע המודיעיני למקבלי ההחלטות, ובאופן קבלת ההחלטות על סמך המידע הפגום שהועבר.
אבידות חיל השריון וחיל האוויר הישראלי במלחמה היו חסרות-תקדים, וגרמו לחששות כבדים בסגל המדיני והצבאי הבכיר, עד לסף פאניקה בימי הלחימה הראשונים. ישנן עדויות כי בתחילת ימי המלחמה השווה משה דיין, שר הביטחון דאז, את המלחמה ל"חורבן בית שלישי", וחשש כי זהו סופה של מדינת ישראל.
במהלך המלחמה עבר צה"ל מהתגוננות ובלימה בשתי החזיתות, למתקפת-נגד (לאחר צליחה, בחזית התעלה) בשטחי מצרים וסוריה.
המלחמה נמשכה עד ל-24 באוקטובר, אז נכפתה על הצדדים הפסקת אש על ידי מועצת הביטחון של האו"ם, בהחלטה מס' 338 ובהחלטה מס' 339, ועל ידי שתי מעצמות-העל: ברית המועצות וארצות הברית.
בתום הלחימה נותרה הארמיה השלישית של צבא מצרים על אדמת חצי-האי סיני, מכותרת על ידי צה"ל ומנותקת ממקורות אספקה, כך שחייליה היו בסכנת מוות מצמא. מצפון לה נותרה הארמייה השניה כשרבות מיחידותיה ערוכות מזרחית לתעלת סואץ.
חרף המכה הקשה שספגה ישראל בתחילת ימי הקרבות, תוצאותיה של המלחמה היוו הישג לצה"ל, שמנקודת פתיחה קשה ביותר הכה את אויביו. בערוב היום האחרון של הקרבות מצאו עצמם חיילי צה"ל כ-35 ק"מ מדמשק, בירת סוריה ו-101 ק"מ מקהיר, בירת מצרים, כשבין כוחות צה"ל לעיר הגדולה במזרח התיכון לא חוצצים כוחות מצריים. עם זאת, מבחינה פוליטית היוותה המלחמה הישג למדיניותה של מצרים, שרצתה לשבור את התעקשותה של ממשלת ישראל שלא לדון בגורל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים וכן חפצה לפגוע ככל האפשר בחיילי צה"ל.
המלחמה הכשירה את הקרקע להסכמי קמפ דייוויד, שנחתמו שנים אחדות לאחריה, ובמסגרתם נסוגה ישראל מחצי-האי סיני שנכבש מידי מצרים, וזאת בתמורה להסכם שלום בין ישראל למצרים. זו הייתה מטרתה של מצרים מלכתחילה, טען נשיאה אנואר סאדאת, שהושגה חרף הכישלון הצבאי - רוב מטרותיה הצבאיות של מצרים, מעבר לימי הלחימה הראשונים, לא הושגו, ומפלתו של צבא סוריה, אחרי המפנה בלחימה ברמה, הייתה קשה עוד יותר.
יש האומרים כי מלחמת יום הכיפורים הייתה יכולה להימנע. טיעון זה מתבסס על כך שבשנים שלפני המלחמה דחתה ממשלת ישראל את כל ניסיונות התיווך, שהתבססו על נסיגה מסיני תמורת שלום, כולל יוזמות שלום של נשיא מצרים עצמו, אנואר סאדאת.
"המחדל", שהוא הכינוי של הכישלון המודיעיני והמנהיגותי שאיפשר את פרוץ המלחמה בהפתעה, הביא, בסופו של דבר, להקמת ועדת אגרנט, להדחת כמה מבכירי צה"ל, ולהתפטרותה של גולדה מאיר מראשות הממשלה. גולדה מאיר התפטרה, על אף שדו"ח הוועדה לא מצא אותה אשמה באופן ישיר.
תוכן עניינים |
[עריכה] ההפתעה
-
ערך מורחב – המודיעין הישראלי לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים
"הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה". משפט זה, שמופיע במסמך הערכה של חטיבת המחקר של אגף המודיעין (אמ"ן) מיום 5 באוקטובר 1973, יממה לפני פתיחת הקרבות, מתמצת את גודל הכישלון של אגף המודיעין במתן התרעה על המלחמה המתקרבת. מבחינת תושבי ישראל, צופרי האזעקה שהופעלו ב-6 באוקטובר בשעה שתיים בצהריים באו כהפתעה מוחלטת, ללא כל רמז מקדים. הפתעה דומה הייתה מנת חלקם של מרבית חיילי צה"ל. חרף כל זאת, ההפתעה לא הייתה מוחלטת: סימנים רבים העידו על מלחמה מתקרבת, והכישלון הוא במתן פרשנות נכונה לסימנים אלה, באופן העברת המידע המודיעיני למקבלי ההחלטות, ובאופן קבלת ההחלטות על סמך המידע הפגום שהועבר.
תחילת הכישלון של אמ"ן בקונספציה שבה שני מרכיבים:
- יש תנאי סף ברורים, שכל עוד אינם מתקיימים לא תצא מצרים למלחמה. תנאי סף מרכזי הוא יכולת מצרית לפגוע בעומק מדינת ישראל, כלומר המצרים יפתחו במלחמה רק לאחר שישקמו את חיל האוויר שלהם עד שישתווה בעוצמתו לחיל האוויר הישראלי. תנאי סף שני הוא היכולת להגביל את חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי בשמי מצרים.
- סוריה לא תצא למלחמה לבדה.
בעקבות קונספציה זו ביטל אמ"ן את כל הסימנים המעידים על הכנות מצרים לצאת למלחמה, תוך שהוא מקבל את ההטעיה המצרית לפיה מדובר בהכנות לתרגיל צליחה גדול, "תחריר 41", שכמוהו היו רבים בעבר. לאחר קבלה מוחלטת של מסקנה זו, לא ניתן ערך רב לסימנים חד-משמעיים שפני סוריה למלחמה, שהרי "סוריה לא תצא למלחמה לבדה".
אחדים מהסימנים שהעידו על מלחמה מתקרבת:
- ב-25 בספטמבר בא לישראל חוסיין מלך ירדן, לפגישה אישית עם ראש הממשלה, גולדה מאיר, ודיווח לה על כוונת מצרים וסוריה לצאת למלחמה מתואמת נגד ישראל.
- טיסות צילום ברמת הגולן ובתעלת סואץ הראו הכנות ברורות למלחמה, וכך הראו גם תצפיות קרקעיות[1]
- בחזית הסורית - כבר בתחילת ספטמבר איתר אמ"ן סימנים להעלאת הכוננות הסורית ברמת הגולן, ובתוכם עיבוי סוללות הארטילריה וכוחות החי"ר. צילומי אוויר מה-11 בספטמבר הצביעו על תוספת של 140-130 טנקים ו-35 סוללות ארטילריה ביחס להערכות הסורית בתקופה המקבילה בשנים קודמות. יותר מכך, בדיון שהתקיים ב-3 באוקטובר ציין רמ"ח מחקר באמ"ן כי בניגוד למצבי כוננות בעבר קידמו הסורים שתי טייסות "סוחוי-7" וגדוד טנקי גישור לקו החזית, וכן עיבו את מערך הנ"מ ב-31 סוללות טק"א, סימנים אותם פירשו האלוף ישראל טל וסא"ל שבתאי בריל כאינדיקציה ברורה לכוונות ההתקפיות של סוריה[2].
- בחזית המצרית - המצרים, שמאז סיום מלחמת ההתשה מצרים החזיקו בחמש דיוויזות על קו התעלה, לא היו זקוקים להכנות רבות מדי לקראת המלחמה. לכן, בניגוד לחזית הסורית, הסימנים בחזית המצרית נקלטו בצד הישראלי רק לקראת סוף ספטמבר. אולם, מכיוון שישראל האמינה שגיוס אנשי המילואים הוא חלק מתרגיל "תחריר 41" ומכיוון שבאותה שנה התבצעו יותר מ-20 תרגילי גיוס כאלה לא היה בסימנים אלה כדי לאותת לצד הישראלי על מלחמה מתקרבת [2].
- חיילים, ואף קצינים זוטרים (כדוגמת בנימין סימן טוב) התריעו כי פני המצרים מועדות למלחמה, אך דיווחיהם נחסמו ולא הועברו הלאה עקב "הקונספציה".
- התרגיל המצרי שתוכנן לכאורה לתחילת אוקטובר לא התקיים, אך כל הכוחות שנערכו לקראתו נשארו במקומם בגזרת התעלה.
- ב-4 באוקטובר לפנות בוקר החל פינוי משפחות היועצים הסובייטים מסוריה וממצרים.
- החיילים המצרים קיבלו פקודה לאכול בזמן צום הרמדאן.
רק בשעות הבוקר המוקדמות של יום הכיפורים עצמו (פחות מ-10 שעות לפני פרוץ המלחמה) הבינו גולדה מאיר, משה דיין ודוד אלעזר שמלחמה תפרוץ באותו היום. זאת בעקבות הפצת הלקט שקשר את פינוי משפחות היועצים הסובייטים עם כוונת סוריה ומצרים לצאת למלחמה. הלקט, שהתבסס על מידע שסיפק ראש "המוסד", צבי זמיר, בעקבות פגישתו עם מקור מצרי רם-דרג, אשרף מרואן הופץ מסיבות שעדיין לא הובהרו לגמרי באיחור של 12 שעות (בשעה 4:30 לפנות בוקר)[2]. בספרו איפה טעינו ואיפה הצלחנו טוען אריה שלו כי הידיעה המקורית לא נקבה בשעה מסוימת לתחילת המלחמה, אך בלקט שנמסר לדרג המדיני שובשה הידיעה ונכתב כי המלחמה תחל "לפנות חושך"[3].
שני הגורמים הנוספים שהתלבטו בשאלה האם עומדת לפרוץ מלחמה, ראש אמ"ן אלי זעירא ושר הביטחון משה דיין, נשארו באמונתם שמלחמה לא תפרוץ, עד לרגע שבו פרצה המלחמה[דרוש מקור]. שר הביטחון האמין, על סמך הרמז בידיעה, שעדיין ניתן למנוע את המלחמה באמצעים מדיניים[4]. אמונתם זו נבעה ממידע ומהערכות שסיפקו להם שני גורמי הערכה זוטרים יותר, שהיו חשופים למידע המודיעיני הגולמי: ראש חטיבת המחקר, תא"ל אריה שלו, ורע"ן מצרים בחטיבה, סא"ל יונה בנדמן.
לאמונתו של משה דיין שלא תפרוץ מלחמה היו שתי השלכות מבצעיות כבדות משקל:
- הוא לא אישר את בקשת הרמטכ"ל לגיוס מילואים רחב היקף (בסופו של דבר הורה הרמטכ"ל, על דעת עצמו, על גיוס מילואים מצומצם החל מיום 5 באוקטובר).
- הוא לא אישר את הצעת הרמטכ"ל למכה מקדימה של חיל האוויר, שתוכננה לשעה 11:00 ביום הכיפורים (חיל האוויר נערך למתקפה זו, אך מטוסיו לא המריאו).
חרף ההערכה המוצקה של אמ"ן, שלפיה לא תפרוץ מלחמה, נקט צה"ל צעדים מסוימים לתגבור הכוננות, מחשש שעלולות לפרוץ פעולות לחימה מוגבלות. הבולט בצעדים אלה היה העברתה ההדרגתית של חטיבה 7 לרמת הגולן, במהלך השבוע שקדם למלחמה. החלטה דומה, לתגבור כוחות השריון בגזרת התעלה, בוצעה רק באופן חלקי ביותר ("למה לא קידמו את הכלים?" שאל מאוחר יותר מנחם בגין). בניגוד לצפון, בדרום לא נוספו כוחות אחרים. רק כמה שעות לפני פרוץ הקרבות הועברו כוחות סדירים מוגבלים לכיוון התעלה, אך אלה הגיעו באיחור ולא יכלו לסייע רבות בעצירת גל המתקפה הראשון.
פקודתו המפורשת של הרמטכ"ל, ב-5 באוקטובר, לעבור לכוננות לקראת מלחמה, התמסמסה בדרכים שונות, ורבים מחיילי צה"ל שמעו על המלחמה רק בשידורי החדשות לאחר שפרצה.
[עריכה] ימי הלחימה
-
ערך מורחב – אירועי מלחמת יום הכיפורים
את 19 ימי הלחימה ניתן לחלק לשלושה שלבים:
- שלב ראשון, בימים 6 - 10 באוקטובר: צה"ל עסק בבלימת צבאות מצרים וסוריה בשתי החזיתות.
- ב-6 באוקטובר, יום הכיפורים, קרוב לשעה 14:00, פתחו הכוחות המצריים והסורים בהתקפה מתואמת מראש על כוחות צה"ל בדרום ובצפון.
- בחזית הדרום התחילו חמש דיוויזיות חי"ר מצריות בצליחת תעלת סואץ, והתמקמו לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ. הצולחים פרצו את סוללת העפר שבגדה הישראלית של התעלה, ולא נתקלו בהתנגדות ממשית.
- בחזית הצפון תקפו שלוש דיוויזיות סוריות של חיל רגלים ממוכן ברמת הגולן, לכל אורך הגבול הסורי-ישראלי, ואליהן הצטרפה דיויזיה משוריינת אחת. מוצב החרמון הישראלי, ששימש מוצב תצפית חשוב של המודיעין וחיל האוויר, נפל בידי כוח קומנדו סורי, שהוטס למקום במסוקים.
| אזרחי ישראל! היום, סמוך לשעה שתיים אחרי הצהריים פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל. הם ערכו סדרה של התקפות מן האוויר, בשריונים ובארטילריה. צה"ל נלחם והודף את ההתקפה. לאויב נגרמו אבידות רציניות. | ||
| -- נאום שנשאה ראש הממשלה גולדה מאיר בערב היום הראשון למלחמה | ||
- ב-8 באוקטובר החל שר הביטחון משה דיין לדבר, בפורום "ועדת העורכים" ובפורומים נוספים, על "חורבן הבית השלישי". ראש הממשלה, גולדה מאיר, מנעה ממנו לשאת דברים לאומה ברוח זו ("אני מזועזעת", הגיבה, ומאז הפך למטבע לשון מפורסם).
- ב-10 באוקטובר הושלמה הדיפת הסורים מכל השטחים שכבשו בתחילת המלחמה, למעט מוצב החרמון, לאחר שאיבדו 900 טנקים.
- שלב שני, בימים 14-11 באוקטובר: בחזית הדרום עסק צה"ל במגננה ובגיבוש כוחות, ובחזית הצפון הבקיע צה"ל את קווי הסורים והחל מתקדם לכיוון דמשק.
- לנוכח האבידות הכבדות של צה"ל, כפי שדווחו על ידי הרמטכ"ל דוד אלעזר ועל ידי מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, הודיעה ישראל ב-12 באוקטובר למזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר על הסכמתה להפסקת אש. נשיא מצרים, סאדאת, דחה הצעה זו. לאחר סירובו של סאדאת להפסקת אש ותחילתה של הרכבת האווירית הסובייטית, הורה נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון על הפעלת רכבת אווירית לסיוע צבאי לישראל.
- ב-14 באוקטובר פתחו המצרים במתקפה לאורך החזית, במגמה להבקיע לעומק סיני. הכוחות הקרקעיים של צה"ל, בסיוע נרחב של חיל האוויר, בלמו מתקפה זו. המצרים איבדו במהלך זה 200 טנקים, לעומת 20 טנקים שאבדו לצה"ל. תבוסה זו של המצרים נתנה אור ירוק לפתיחת צה"ל במתקפה. על שלב זה בלחימה אמר חיים בר-לב, "המצרים חזרו לעצמם ואנחנו חזרנו לעצמנו".
- שלב שלישי, בימים 24-15 באוקטובר: בחזית הדרום הבקיע צה"ל את קווי המצרים, כבש שטח נרחב ממערב לתעלה, וכיתר את הארמיה השלישית. בחזית הצפון ייצבו כוחות צה"ל את הקווים החדשים, ובסופו של דבר כבשו את מוצב החרמון.
- חזית הדרום: ב-15 באוקטובר, עם ערב, התחיל מבצע אבירי לב של צה"ל לצליחת תעלת סואץ. משימת הצליחה הוטלה על אוגדת שרון וכוחות ההנדסה של פיקוד דרום. בימים הבאים נמשך מעבר גובר של כוחות צה"ל לצדה המערבי של תעלת סואץ. הארמיה המצרית השלישית, שנמצאה ממזרח לתעלת סואץ, כותרה ונותרה ללא מקורות אספקה, וחייליה היו נתונים בסכנת גוויעה בצמא וברעב.
- חזית הצפון: בקרב קשה ורב נפגעים, שנערך ב-21-22 באוקטובר ונמשך 12 שעות, כבש כוח של חטיבת גולני את מוצב החרמון.
- הפסקת האש בשתי החזיתות נכנסה לתוקף ב-24 באוקטובר, כשבדרום התבסס צה"ל באדמת מצרים, וכוחותיו היו מרוחקים 100 ק"מ בלבד מקהיר, ובצפון אחז צה"ל בשטח שנכבש מדי הסורים, והביא את דמשק לטווח תותחי צה"ל.
[עריכה] אבידות
בחמשת ימי הלחימה הראשונים, שבהם ניכרה השפעת ההפתעה וצה"ל ניהל קרבות בלימה מרים, ספג צה"ל כמחצית מכלל אבידותיו בלוחמים, במטוסים ובטנקים. עד תום הלחימה נגרמו אבידות קשות לכל הצדדים. לצה"ל היו גם עשרות נעדרים ש-17 מתוכם נעדרים עד עצם היום הזה.
[עריכה] טבלת אבידות הצדדים
הטבלה מסכמת את אבידות הצדדים מפרוץ המלחמה ב-6 באוקטובר 1973 ועד להסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, שנחתם ב-31 במאי 1974 [5]. במהלך המלחמה עצמה, עד להפסקת האש היו לישראל 2,297 הרוגים.
| מדינה | הרוגים | פצועים | שבויים | מטוסים | טנקים | תותחים | טק"א |
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ישראל | 2,656 | 7,251 | 294 | 102 | 800 | חסר מידע | חסר מידע |
| מצרים | 11,300 | 25,000 | 8,273 | 240 | 1,000 | 3,000 | 34 |
| סוריה | 4,000 | 10,000 | 386 | 138 | 1,100 | 250 | 9 |
| עיראק | 300 | חסר מידע | חסר מידע | חסר מידע | חסר מידע | חסר מידע | חסר מידע |
| מרוקו | 20 | חסר מידע | חסר מידע | חסר מידע | חסר מידע | חסר מידע | חסר מידע |
| ירדן | 17 | חסר מידע | חסר מידע | חסר מידע | חסר מידע | חסר מידע | חסר מידע |
| סה"כ | 18,300 | חסר מידע | חסר מידע | חסר מידע | חסר מידע | חסר מידע | חסר מידע |
למרות מפלתם, הציגו במצרים את התחושה כאילו ניצחו במלחמה. בישראל, למרות הניצחון, הייתה תחושת כישלון קשה, גם בבתים שבהם לא איבדו בן או אב, שירי נכאים נשמעו ממכשירי הרדיו עוד זמן רב לאחר המלחמה. דומה היה שהמחיר הכבד ששילם צבא מצרים לא נתן את אותותיו אצל השלטון המצרי ובחברה המצרית, ואילו בחוצות ישראל פרץ שבר גדול בציבור הישראלי וחוסר אמון כלפי מקבלי ההחלטות במדינה, בשל מות החיילים לשווא כתוצאה משגיאותיהם של המפקדים והשרים, גם במהלך הימים הראשונים של המלחמה.
אחד מההסברים האפשריים לתחושת הכישלון בישראל, הוא שבשנים שלפני המלחמה, לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, שררה בכל שכבות הציבור אווירת אופוריה, התקיימו מסיבות רבות שבהן "כיכבו" אלופי צה"ל שהיו מושא להערצה. לפיכך הביאו תוצאות המלחמה להכרה המרה כי ישראל אינה בלתי מנוצחת. הסבר אחר קשור לפער שבין המטרות שהציבו שני הצדדים לעצמם ומידת עמידתם בהשגת המטרה: נשיא מצרים, סאדאת, בחר לצאת לקרב כדי לזעזע את ישראל ולאלץ אותה לשאת ולתת ובכך להחזיר את הכבוד שאבד במלחמת ששת הימים, גם אם במחיר אבידות קשות בקרב חייליו, ומטרה זו בסופו של דבר הושגה; ישראל שאפה לשמר את הישגי מלחמת ששת הימים, במחיר אבידות קטן - והיא נכשלה בכך לחלוטין.
[עריכה] ההפתעה ברמת הלחימה של חיילי מצרים וסוריה ובאמצעי הלחימה שהפעילו
חיילי צבאות ערב, הן הסורי והן המצרי, הפתיעו את חיילי צה"ל ברמת הלחימה ובמוטיבציה הגבוהה שהפגינו. זאת, בניגוד לתדמית הנמוכה שלהם במלחמת ששת הימים. כמו כן, הפתיעו צבאות ערב את צה"ל בכמה אמצעים חדשים, שנעשה בהם שימוש רב וקטלני. הבולט שבהם היה הטיל הנגד-טנקי סאגר, שהופעל בחזית המצרית בצורה נרחבת על ידי יחידות רגליות, והיסב לכוחות המשוריינים של צה"ל אבידות קשות.
כמו כן, נעשה שימוש רב באמצעים הנדסיים, כגון אלה שסייעו לחיילים המצרים לחצות את התעלה.
[עריכה] צעדים מדיניים לאחר תום הלחימה
לאחר ההכרזה על הפסקת האש פרץ משבר אנרגיה עולמי, בעקבות החלטתן של מדינות ערב להשתמש בנשק הנפט כדי לכפות את רצונן על יתר המדינות ודרכן על ישראל כדי להחלישה מבחינה בינלאומית.
נציגי ישראל ומצרים נפגשו למשא ומתן באוהל שהוקם בק"מ ה-101. ב-11 בנובמבר 1973 נחתם הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים, שכלל חילופי שבויים ואספקת מזון ותרופות לחיילי הארמיה השלישית. חילופי השבויים החלו ארבעה ימים לאחר מכן. לישראל הוחזרו 233 שבויים, מהם תשעה שנפלו בשבי במהלך מלחמת ההתשה. למצרים הוחזרו כ-8,300 שבויים.
ב-18 בנובמבר החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדת חקירה לחקירת האירועים שקדמו למלחמה וימי הלחימה הראשונים ("ועדת אגרנט").
ב-21 בדצמבר נפתחה בז'נבה ועידת שלום בהשתתפות ישראל, מצרים וסוריה, ובעקבותיה נחתמו הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים והסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה.
בבחירות שנערכו סמוך לתום המלחמה זכתה שוב מפלגת העבודה, תחת הססמה "בכל זאת מערך", וראש הממשלה, גולדה מאיר, ושר הביטחון, משה דיין, הוסיפו לכהן גם בממשלה החדשה. מחאה ציבורית גוברת - שהדמות הבולטת בה הייתה מוטי אשכנזי, מפקד מעוז בודפשט בזמן המלחמה - והזעזוע שנגרם בעקבות מסקנותיה של ועדת אגרנט, הביאו להתפטרותה של גולדה מאיר מראשות הממשלה במאי 1974.
[עריכה] מפקדי צה"ל במלחמת יום הכיפורים
מפקד אוגדה 440 בסיני- אלוף מנחם (מנדי) מירון
[עריכה] ראו גם
- האמצעים המיוחדים
- קרב האוויר הראשון במלחמת יום הכיפורים
- החווה הסינית
- מבצע אבירי לב
- הקרב על החרמון (1973)
חילות צה"ל במלחמה:
[עריכה] הערות שוליים
- ^ לפי יצחק חופי, אלוף פיקוד הצפון דאז, ב-26 בספטמבר, במהלך דיון במטכ"ל על רכישת מטוסי F-15, הוא התריע כי הסורים אספו ארטילריה וכוחות שריון עצומים - מעבר לשלוש הדיוויזיות ששהו בחזית הסורית כל חורף בדרך קבע, למניעת מתקפה ישראלית. בחודשים שלפני פרוץ המלחמה, סוללות הטילים נ"מ של הסורים היו כה קרובות לגבול, עד כי חיל האוויר הישראלי לא יכול היה להתאמן בבטחה באזור שפך הירדן. בעקבות אותה התראה אושרה העברתה של חטיבה 7.
- ^ 2.0 2.1 2.2 אורי בר יוסף, הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, מערכות 361 (1998)
- ^ אמיר אורן, אריה שלו: "כשאמרתי 'סבירות נמוכה', התכוונתי לפחות מ-50 אחוז", הארץ
- ^ שמעון גולן, המכה האווירית המקדימה בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, מערכות 373 (נובמבר 2000)
- ^ על פי גיליון "מעריב" לציון 30 שנה למלחמה, 5 באוקטובר 2003, עמוד 73
[עריכה] לקריאה נוספת
- איתן הבר וזאב שיף, ד" דני אשר - עורך משנה לקסיקון מלחמת יום הכיפורים, הוצאת זמורה ביתן, 2003.
- אורי בר-יוסף, הצופה שנרדם - הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, הוצאת זמורה ביתן, 2001.
- אלחנן אורן, תולדות מלחמת יום הכיפורים - תשרי תשל"ד, אוקטובר 1973, מחלקת ההיסטוריה של צה"ל.
- אורי מילשטיין, פרוץ המלחמה - מלחמת יום הכיפורים, המערך המוצנח, קו-הדם, תל אביב תשנ"ב.
- אשר דני, לשבור את הקונספציה, מערכות הוצאה לאור של משרד הביטחון, תל אביב, 2003.
- שלמה נקדימון, סבירות נמוכה: סיפור הדראמה שקדמה למלחמת יום-הכיפורים ומה שאירע בעקבותיה, תל אביב תשמ"ב.
- אביחי בקר, אינדיאנים על גבעה 16, הוצאת משרד הביטחון, 2003. סיפורה של פלוגה ג' בגדוד 51 של חטיבת גולני.
- אורי אור, אלה האחים שלי, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003. סיפורה של חטיבה 679, שלחמה ברמת הגולן, מנקודת מבטו של המח"ט.
- חיים סבתו, תיאום כוונות, הוצאת ידיעות אחרונות, 2000. המלחמה מנקודת מבטו של תותחן טנק בחטיבה 679.
- מוטי אשכנזי עם ברוך נבו ונורית אשכנזי, הערב בשש תפרוץ מלחמה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003. סיפורו של מוטי אשכנזי, מפקדו של מעוז בודפשט ומוביל תנועת המחאה.
- חנוך ברטוב, דדו, הוצאת מעריב, 1978.
- חיים הרצוג, הימים הנוראים - פרשנות על מלחמת יום הכיפורים, הוצאת ויידנפלד את ניקולסון, 1973.
- חיים הרצוג, מלחמת יום הדין, הוצאת עידנים 1975.
- אביגדור קהלני עוז זז, הוצאת שוקן/ירושלים ותל אביב/תשל"ו
- אביגדור קהלני, דרך לוחם
- זאב שיף, רעידת אדמה באוקטובר - מלחמת יום הכיפורים, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1974.
- איתן הבר, היום תפרוץ מלחמה - זכרונותיו של תת אלוף ישראל ליאור, הוצאת עידנים, 1987.
- יואל בן פורת, נעילה - סיפור ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים, הוצאת עידנים, 1991.
- רונן ברגמן וגיל מלצר, מלחמת יום כיפור - זמן אמת, הוצאת משכל, 2004.
- יוני נוקד, לגעת בעצב החי, הוצאת מערכות/משרד הביטחון-הוצאה לאור, 2000 - תיאור האדם במלחמה, והתתמודדות עם הכאב והשכול של הפצועים ובני משפחות שכולות.
- חגי גולן ושאול שי,"מלחמה היום"-חקרי מלחמת יום הכיפורים
- הנרי קיסינג'ר - משבר, ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם. הוצאת שלם, 2004.
- דוד ארבל ואורי נאמן, שיגיון ללא כיפורים: ההפתעה שלא הייתה והאסטרטגיה שכשלה, הוצאת ידיעות אחרונות.
- "מלחמת יום הכיפורים-מבט מחדש" בעריכת חיים אופז ויעקב בר-סימן-טוב. מבחר הרצאות מיום עיון לציון 25 שנה למלחמת יום הכיפורים שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: סיכום מסמך ההערכה שהוציאה אמ"ן/מחקר ב-5 באוקטובר 1973 |
- מלחמת יום הכיפורים, באתר אורט.
- מלחמת יום הכיפורים, באתר הכנסת.
- מלחמת יום הכיפורים מזווית הראיה המצרית
- קטעים נבחרים מספרו של סעד א-שאזלי "Crossing of the Suez canal" (אנגלית)
- אורי בר-יוסף, הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה, מערכות, נובמבר 1998.
- מלחמת יום הכיפורים, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
- 30 שנה למלחמת יום כיפור, הארץ Online.
- מחדלי מלחמת יום כיפור: מחדלי מלחמת יום הכיפורים וכשליה, מחלקה ראשונה.
- "זעקת המעוזים" - הקלטה אותנטית ודרמטית מתוך מעוז פורקן בשלבים הראשונים של המלחמה - הוקלט על ידי חייל באחד ממעוזי תעלת סואץ.
- עפר דרורי, רשימת ספרים בנושא מלחמת יום כיפור
- תמונות ממלחמת יום הכיפורים
- מלחמת יום כיפור מול מלחמת לבנון השנייה - הדומה והשונה, ד"ר תרצה הכטר, לאתר "אומדיה"
- נעילה ספרו של יואל בן פורת, סרוק לקריאה באינטרנט
- קולות מלחמת יום הכיפורים מאתר צה"ל
- מסמכים אמריקנים שסיווגם הוסר על המלחמה
- יובל נאמן, קישור אופרטיבי בין ישראל לבין ארה"ב במלחמת יום הכיפורים, נתיב, יוני 2006.
- דוד בוקעי, קיסינג'ר, ישראל, וסוגיית הרכבת האווירית במלחמת יום הכיפורים, נתיב, ספטמבר 2002
|
|
|||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
|
הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | מבצע קדש | ואדי סאליב שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | מלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה שנות ה-70: הפנתרים השחורים | מלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | תוכנית הייצוב | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מחבר העמים | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | אינתיפאדת אל אקצה | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה |
|