צרפת של וישי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המדינה הצרפתית (עבר')
État Français (צרפ')
Flag of France.svg

דגל

Coat of Arms of the French State.svg
סמל

מוטו לאומי
"Travail, famille, patrie"
"עבודה, משפחה, מולדת".
אירועי הקמה ביטול הרפובליקה השלישית כתוצאה מכיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית במלה"ע ה-2, וחלוקתה לשטח כיבוש בצפון, ומשטר וישי בדרום.
הוקמה 1940
אירועי פירוק שחרור צרפת על ידי בעלות הברית, והקמת הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית.
התפרקה 1944
ישות קודמת Flag of France.svg הרפובליקה השלישית
ישות יורשת Flag of France.svg הממשלה הזמנית
משטר רפובליקה אוטוריטרית
שפה צרפתית
יבשת אירופה
עיר בירה וישי
קואורדינטות הבירה 48°52′0″N 2°19′59″E / 48.86667°N 2.33306°E / 48.86667; 2.33306קואורדינטות: 48°52′0″N 2°19′59″E / 48.86667°N 2.33306°E / 48.86667; 2.33306
מטבע פרנק צרפתי
LocationVichyFrance.png
מפת השטח הבלתי כבוש (עד נובמבר 1942).
Flag of France.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של צרפת

צרפת בעת החדשה

המהפכה הצרפתית

הרפובליקה הראשונה

הקיסרות הראשונה

הרסטורציה של ממלכת צרפת

המונרכיה של יולי

הרפובליקה השנייה

הקיסרות השנייה

הרפובליקה השלישית

צרפת של וישי

צרפת החופשית

הממשלה הזמנית

הרפובליקה הרביעית

הרפובליקה החמישית

צרפת

צרפת של וישיצרפתית: Régime de Vichy, משטר וישי), הוא הכינוי הנפוץ לממשלה הצרפתית ששיתפה פעולה עם מדינות הציר בין יולי 1940 לאוגוסט 1944. ממשלה זו, שקבעה את מושבה בעיר וישי, ירשה את הרפובליקה השלישית ושימשה כגוף השלטוני בצרפת, במקביל לשלטונות הכיבוש הגרמנים והאיטלקים, עד הקמת הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית בראשותו של שרל דה גול באוגוסט 1944. באופן רשמי קרא משטר זה לעצמו בשם "המדינה הצרפתית" (État Français), בניגוד לשם שקרא לעצמו המשטר הקודם, "הרפובליקה הצרפתית" (République française).

על כינונו של המשטר הכריז המרשל אנרי פיליפ פטן בעקבות תבוסתה של צרפת במערכה על צרפת, שבה כבשו צבאות גרמניה הנאצית חלקים נרחבים מצרפת, והביסו את צבאה במערכה שנמשכה שישה שבועות, בין מאי ליולי 1940. ב-10 ביולי 1940 הצביעה האספה הלאומית הצרפתית על כינונו של המשטר. הצבעה זו העניקה לפטן כוח פוליטי חזק. פטן, שהיה ראש הממשלה האחרון של הרפובליקה השלישית, כינה עצמו מעתה "ראש המדינה הצרפתית" (Chef de l'État Français). משטרו של פטן קידם אידאולוגיה של "מהפכה לאומית" (Révolution nationale) שהתיימרה להחיות את המדינה ולהעניק לה חיים חדשים.

למשטר וישי היו סמכויות מסוימות גם באזור הכיבוש הגרמני בצפון צרפת, אך החוקים שחוקק יושמו רק אם לא סתרו את החקיקה הגרמנית. עיקר כוחו של המשטר היה ב"אזור החופשי", שבו שכנה גם העיר וישי ששימשה כמרכזו האדמיניסטרטיבי של המשטר. הסדר זה נמשך עד מבצע לפיד, נחיתת בעלות הברית בחופי צפון אפריקה, ב-8 בנובמבר 1942, שבעקבותיו הורה היטלר על כיבוש האזור החופשי. לאחר כיבוש זה, שכונה "מבצע אנטון", הוחל הכיבוש הגרמני על כל חלקיה של צרפת, פרט לרצועה צרפתית באזור האלפים שבה שלטה איטליה הפאשיסטית עד ספטמבר 1943.

לאחר התבוסה ב-1940, שיתף משטר וישי פעולה עם הגרמנים מבחינה מדינית ומבחינה צבאית. המשטר שלט ב"אזור החופשי" כמו גם בצי הצרפתי ובמושבות צרפת, נכסים אסטרטגיים רבי ערך במאבק הגלובלי. הצי הצרפתי סירב להיכנע או להשמיד עצמו, וצ'רצ'יל נאלץ להורות על השמדת השייטת הצרפתית במרס אל כביר ביולי 1940. כן נלחמו צבאות וישי בצבאות בעלות הברית במהלך המערכה בסוריה ובלבנון בשנת 1941. שיתוף הפעולה עם הגרמנים הגיע לכך שמנהיגי וישי הורו לאנשי המיליס, המשטרה החשאית שהקים המשטר, לרדוף אחר היהודים, ואחר אלו שסומנו כ"בלתי רצויים" על ידי המשטר, לרבות אנשי הרזיסטאנס, ובכך סייעו לאכוף את מדיניות ההשמדה של הגרמנים באזורים שכבשו. וישי יזמה גם חוקי גזע משלה, בהשראה גרמנית, והמשטר הפעיל מדיניות שהגבילה את חרויות האזרח, ונטלה את הזכויות ממיעוטים ומזרים. למשטר וישי ולפועלים מטעמו ישנה אחריות ישירה בשיתוף פעולה עם הנאצים בשואת יהודי צרפת, שבמהלכה נרצחו 76,000 יהודים, כרבע מהיהודים שחיו בצרפת לפני המלחמה.

הלגיטימציה של המשטר ושל פטן ולאוואל עמדה אל מול אתגר מתמיד שהציבו מולם אנשי צרפת החופשית בראשות הגנרל שארל דה גול, שיצא לגלות, הוביל את ההתנגדות לכיבוש הגרמני ולמשטר וישי, וטען כי תנועתו מייצגת את ההמשכיות של הממשלה הצרפתית הלגיטימית. במהלך הזמן איבד המשטר את הלגיטימציה והאמון הציבורי מהם נהנה באופן מוגבל בתחילתו, ופעולות ההתנגדות למשטר גברו ברחבי צרפת. בעקבות הפלישה לנורמנדי ב-1944, הכריז דה גול על הקמת ממשלה צרפתית זמנית. לאחר שחרור פריז באוגוסט 1944, קבעה הממשלה הזמנית בראשות דה גול את מושבה בפריז, ובאוקטובר 1944 זכתה להכרה מצד בעלות הברית כממשלה החוקית היחידה המושלת בצרפת.

ב-20 באוגוסט 1944 הועברו פקידי ממשל וישי ותומכי המשטר העיקריים לזיגמרינגן שבגרמניה, שם ייסדו ממשלה גולה בראשות פרנאן דה ברינון. ממשלה זו פעלה עד אפריל 1945. לאחר תבוסת הנאצים, נתפסו רוב ראשי משטר וישי, ונשפטו על ידי אנשי הממשלה הצרפתית הזמנית. ראשי משטר וישי, פייר לאוואל, ז'וזף דארנן ופרנאן דה ברינון הוצאו להורג. פטן נדון למוות בשל בגידה, אך עונשו הומתק למאסר עולם.

תוכן עניינים

שטח וממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לתפיסה המקובלת, לפיה שלטה ממשלת וישי אך באזור שכונה "האזור החופשי" בדרום צרפת, השתרעו סמכויות הממשלה בתחום האזרחי אף על מרבית האזור שנכבש על ידי הגרמנים בצפון, פרט לחבל אלזס לוריין שנוהל על ידי הגרמנים, אך לא סופח על ידם באופן רשמי. פקידי ממשל וישי בערי הכיבוש הגרמני, כמוריס פאפון בבורדו, קיבלו את הוראותיהם ישירות מהממשלה בווישי. רנה בוסקה, ראש המשטרה בממשל וישי, פעל בפריז באמצעות סגנו ז'אן לגאי, שתיאם עם הנאצים את הפשיטות בחיפוש אחר יהודים. רק במקרה בו הייתה סתירה בין החוק הגרמני והחוק הצרפתי, חל החוק הגרמני בשטחי הכיבוש.

ב-11 בנובמבר 1942 כבשו הגרמנים גם את "האזור החופשי" בעקבות נחיתת בעלות הברית בחופי צפון אפריקה ב"מבצע לפיד". "צבא שביתת הנשק" שהותר לממשל וישי להחזיק, פורק, ועצמאותו של הממשל נלקחה ממנו גם להלכה. עם זאת, הדבר אך הקל על פעולת פקידי וישי כאשר הקו המבדיל בין "אזור הכיבוש" ו"האזור החופשי" בוטל במרץ 1943. עד פלישת בעלות הברית לצרפת ביוני 1944, פעלו פקידי וישי כממשלה בעלת סמכויות מסוימות בכל שטחה של צרפת. עד אוגוסט 1944 הוכרה ממשלה זו כממשלה הלגיטימית של צרפת אף בידי ממשלות זרות שהיו במלחמה עם גרמניה, כממשלת ארצות הברית וממשלת קנדה.‏[1] בתחילת דרכה קיימה ממשלת וישי מגעים אף עם ממשלת בריטניה, אף כי זו אירחה את דה גול, ותמכה באנשי צרפת החופשית, שטענו כי הם המייצגים את המשכיות הממשלה הלגיטימית של צרפת. מגעים אלו פסקו לאחר שהסתבר כי ראשי ממשל וישי מתכוונים לשתף פעולה עם גרמניה באופן מלא.

מפת צרפת לאחר 1940. בניגוד לדעה המקובלת לא שרר ממשל וישי רק ב"אזור החופשי" הדרומי, וסמכויותיו האזרחיות של הממשל השתרעו על מרבית שטחה של צרפת.

שליטת אנשי וישי במושבות צרפת הועמדה בפני אתגר מתמיד מצד אנשי צרפת החופשית. עם הקמת הממשלה, הייתה לה את השליטה להלכה, אם לא למעשה, במושבותיה של צרפת שהשתרעו על שטחים נרחבים באפריקה, במזרח התיכון ובאוקיאניה. בצפון אפריקה הייתה אחיזתם של אנשי וישי חזקה במיוחד. כן נותרו נאמנות לוישי מושבות צרפת בחופה של סומליה, ובהן עיר הנמל החשובה דג'יבוטי. במהלך אוגוסט וספטמבר 1940, הצטרפו אל צרפת החופשית צ'אד, קמרון, קונגו, ואפריקה המשוונית הצרפתית שבירתה ברזוויל (כיום בירת "הרפובליקה של קונגו"). אליהן הצטרפו מושבות צרפת בפולינזיה הצרפתית, באיי ההברידים החדשים, באיי סט. פייר ומיקלון, ובקלדוניה החדשה. הודו סין הצרפתית, והאיים גואדלופ ומרטיניק נותרו תחת שלטון וישי. בשנים שלאחר מכן פעלו אנשי צרפת החופשית ובעלות הברית נגד אנשי וישי, וצירפו שטחים נוספים. ביוני 1941 כבשו בעלות הברית את סוריה ולבנון מידי אנשי וישי, ובנובמבר 1942, במסגרת מבצע לפיד, נכבשו גם מושבות וישי בצפון אפריקה.

תבוסת צרפת במלחמה והקמת ממשלת וישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה על צרפת

עם כניסת צרפת למלחמת העולם השנייה ב-3 בספטמבר 1939, לא הייתה צרפת נחושה כפי שהייתה במלחמת העולם הראשונה. זרם פוליטי חזק הטיף לעמדות פרו גרמניות. על אף שראש הממשלה הצרפתי פול ריינו היה מנהיג תקיף, פעלו מחוץ לממשלה מאחורי הקלעים אנשים כפייר לאוואל, ראש הממשלה לשעבר וממובילי מדיניות הפייסנות, והמרשל אנרי פיליפ פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה ששימש כשגריר במדריד, והמתין לעמדת הנהגה.

ב-10 במאי 1940 פלשו הגרמנים לצרפת ולארצות השפלה. כשהתבררו ממדי התבוסה הצרפתית, וכשהתברר שהצבא הצרפתי הוא בעל דוקטרינה מיושנת ומורל ירוד, ואינו מהווה יריב של ממש לצבא הגרמני שפעל בטקטיקה של מלחמת בזק, הופעל לחץ כבד על ריינו בממשלתו. ב-17 במאי, עת התבררו ממדי התבוסה, החליף ריינו את מפקד הצבא מוריס גמלאן בגנרל מקסים וייגאן אשר היה מפקד הצבא במזרח התיכון. כן קרא ריינו לשגריר צרפת במדריד, פטן, לשוב ממדריד ולסייע לו בתפקיד שר בממשלה. אהדתו של פטן למשטרו של מארחו במדריד פרנסיסקו פרנקו, ולגרמנים, הייתה ידועה. אין זה מקרה שבאותו יום עצמו, נשא לאוואל נאום בבית הנבחרים הצרפתי וקרא להקמת ממשלה בראשות פטן ווייגאן.

כאשר הובסו הצרפתים בקרב, וצבא המשלוח הבריטי פונה מדנקירק בחזרה לאי הבריטי במבצע דינמו, נאלצה הממשלה הצרפתית לעבור לעיר בורדו. עתה עמדו בפני הממשלה שתי חלופות. האחת, להמשיך ולהילחם מחוץ לצרפת - מן המושבות, והשנייה, לפעול כממשלה גולה באנגליה או אף להכריז על איחוד בין צרפת לאנגליה, כפי שהציע וינסטון צ'רצ'יל. האפשרות השנייה כונתה בפי התבוסתנים בממשלה - וייגאן, פטן ופול בודואן - "שלום נפרד", ושלושתם הטיפו לכך מן היום שבו נכנסו פטן ווייגאן לתפקידם. הייתה זאת כניעה לגרמניה. ריינו לא הצליח להעביר בממשלה החלטות שפירושן המשך המאבק, ולכן הודיע על התפטרותו ב-16 ביוני 1940. נשיא צרפת אלבר לברן זימן אליו את פטן והטיל עליו את הרכבת הממשלה. כל הגורמים שניסו להמשיך במאבק בגרמנים נוטרלו מעמדותיהם בפוליטיקה הצרפתית. שארל דה גול הוברח ב-17 ביוני במטוס בריטי לאנגליה, ריינו נמלט, ולאחר מכן הועמד לדין על ידי פטן באשמת בגידה, והמדינאי ז'ורז' מנדל, שרצה להימלט למושבות בצפון אפריקה ולהקים בהן ממשלה שתאבק בגרמנים, נאסר, ולאחר מכן נרצח. כך הונח הבסיס להקמת ממשלת וישי.

שביתת הנשק ותנאיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנרל שארל הונציגר חותם על מסמך הכניעה הצרפתי, 22 ביוני 1940

ב-22 ביוני 1940 חתמו הצרפתים על מסמך כניעה שנוסח על ידי הגרמנים. מסמך נוסף נחתם בידי הצרפתים אל מול איטליה הפשיסטית, שפלשה אף היא למזרח צרפת ב-10 ביוני 1940. תנאי הגרמנים הובאו לממשלת פטן יום קודם לכן, ונאמר להם שאינם נתונים למשא ומתן. פטן וממשלתו דנו בתנאים והחליטו לאשרם. כדי להשפיל את צרפת, הובאה משלחת הכניעה הצרפתית אל היער בקומפיין, לאותו המקום עצמו שבו חתמו הגרמנים על כניעתם במלחמת העולם הראשונה עשרים ושתיים שנים קודם לכן, ושם חתמה על המסמך שהניחו בפניה הגרמנים.

על פי תנאי הכניעה חולקה צרפת ל"אזור הכיבוש" ול"אזור החופשי". 60% משטחה של צרפת היו לשטח כבוש, שכלל את צפון צרפת (כולל פריז) ואת החוף האטלנטי שהיה דרוש לגרמנים על מנת להמשיך את המלחמה נגד אנגליה. ב-40% הנותרים שלטה ממשלתו של פטן, כשהבירה החדשה הייתה העיר וישי. כחלק מתנאי ההסכם פורק למעשה הצבא הצרפתי (שהוגבל למאה אלף איש כפי שהוגבל הצבא הגרמני בהסכם ורסאי), נקבע כי הצי הצרפתי יפורק מנשקו ויישלח לעגון בנמלים, וצרפת חויבה בתשלום פיצויי מלחמה והוצאות צבא הכיבוש הגרמני, בהסגרה לידי הגרמנים של כל אדם שידרשו הגרמנים, ונקבע שגרמניה תמשיך להחזיק בשבויי המלחמה הצרפתים, סעיף שהביא לכך ששניים וחצי מיליון שבויים צרפתים הוחזקו עד תום המלחמה במחנות שבויים בגרמניה.‏[2]

הכוחות המזוינים של ממשלת וישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזקתו של "צבא שביתת הנשק" בדרום צרפת נועדה לשמירה על הסדר הפנימי. ההסכם הותיר בידי צרפת גם את האפשרות לשמור על צבאה במושבות, וזאת במטרה לשמור על נכסים טריטוריאליים יקרי ערך אלו לצידן של מדינות הציר. "צבא שביתת הנשק" היה כפוף לפיקוד העליון של הצבא הגרמני. בנוסף לצבא הותר לממשלת וישי להחזיק בז'נדרמריה בת 60,000 שוטרים, ובכוח להגנה נגד מטוסים בן 10,000 חיילים. כוחות אלו סבלו ממחסור מתמיד בכוח אדם. צבא שביתת הנשק לא צויד בטנקים או בכלי רכב משוריינים. צבא זה לא פעל כנגד כוחות הרזיסטאנס שפעלו בדרום צרפת. תפקיד זה הופקד בידי אנשי המיליס, המשטרה החשאית שהוקמה על ידי ממשלת וישי. חלקים ניכרים מהצבא ערקו לשורות המאקי בנובמבר 1942, כאשר נכבש גם חלקה הדרומי של צרפת על ידי הגרמנים.

הסכם הכניעה צמצם גם את הכוחות שעמדו לרשות וישי במושבות, אך עדיין נותר בידיהם כוח ניכר. רק במזרח התיכון היו לממשל וישי 150,000 חיילים, מתוכם 55,000 חיילים במרוקו, 50,000 חיילים באלג'יריה ו-45,000 חיילים בסוריה ובלבנון, שכונו "צבא הלבאנט" (Armée du Levant). לרשות כוחות אלו עמדו כלי רכב משוריינים וטנקים, אם כי מסוגים מיושנים.

גיבוש ממשל וישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין האופרה בווישי בו התכנסו בתי הפרלמנט הצרפתי לישיבה בה נוסד משטר וישי

ב-1 ביולי 1940 התכנסו לראשונה שני בתי הפרלמנט הצרפתי בעיר וישי במרכז צרפת, באזור החופשי. העיר שימשה עד אז כעיירת נופש לבני המעמד הגבוה, ובשל כך הייתה בעלת רשת טובה של מסילות ברזל, ומספר רב של בתי מלון, שנדרשו על מנת לשכן את צירי הממשל הרבים. מסיבות אלו נבחרה העיר כמרכז הממשלה החדשה.‏[3]

פייר לאוואל ולצידו רפאל אליבר עשו כל שביכולתם לשכנע את הצירים להעניק לפטן כוחות בלתי מוגבלים. מי שיכול היה לשמש כמשקל נגד, כדוגמת ז'ורז' מנדל או אדואר דאלאדיה, נעדר מן ההצבעה. מנהיגים צרפתים כמנדל ודאלאדיה היו בדרכם למושבות בצפון אפריקה, על האונייה "מאסיליה", בניסיון כושל להקים ממשלה גולה, ורבים אחרים נעדרו מסיבות שונות. ב-10 ביולי 1940 התקיימה ההצבעה, וההצעה התקבלה ברוב של 569 צירים כנגד 80 מתנגדים ו-30 נמנעים. ההצעה העניקה לפטן סמכויות נרחבות, לרבות סמכות לכתוב חוקה חדשה, "שתבטיח את זכויות העובד, המשפחה והמולדת".‏[4]

חוקיותה של הצבעה זו שנויה במחלוקת. תומכי צרפת החופשית, שהתיימרה להיות הגוף השלטוני הצרפתי שממשיך את הרפובליקה השלישית, טענו כי זו התקבלה שלא כחוק, במיוחד בשל מספרם הגדול של הנעדרים שלא מרצון, אך גם מסיבות חוקיות נוספות.‏[5]

ב-11 וב-12 ביולי הוציא פטן צווים, על פי סמכויותיו החדשות, שבהם קיבל על עצמו את כל רשויות המדינה - הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת, וכן את התואר "ראש המדינה הצרפתית" (chef de l'État français). הוא מינה את לאוואל כסגנו ויורשו, ושלח את פרנאן דה ברינון כנציגו לממשל הכיבוש הגרמני בפריז. פטן שמר, להלכה, על תארים וסמכויות אלו עד 20 באוגוסט 1944. את הסיסמה הלאומית: "חירות, שוויון, אחווה" החליף בסיסמה שניסח עבורו אליבר: "עבודה, משפחה, מולדת" ("Travail, Famille, Patrie"). המשטר השעה את חירויות האזרח, הותקנו מחדש מעצרים מנהליים וצנזורה נרחבת, וגופים נבחרים הוחלפו בגופים ממונים.

בכירי המשטר הקודם כפול ריינו וז'ורז' מנדל, שהמשטר החדש הצליח לשים עליהם את ידו, נאסרו. חלקם הועמדו למשפט ראווה שכונה "משפט ריום" בטענה שהתנהגותם היא שהביאה לתבוסתה של צרפת במלחמה. הם נאסרו במהלך המלחמה בבתי כלא ובמחנות ריכוז גרמנים, וחלקם, כמנדל, נרצחו.

יחסי החוץ של ממשל וישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף מאמציו של דה גול למנוע מהמשטר החדש לגיטימציה בינלאומית, ולבסס את "צרפת החופשית" כגוף השלטוני הלגיטימי המייצג את המשכיות המדינה הצרפתית, זכה משטר וישי להכרה הן מצד מדינות נייטרליות והן מצד מדינות שעמדו במצב מלחמה עם גרמניה. הן ארצות הברית והן ברית המועצות הכירו במשטר וישי. ארצות הברית שהייתה נייטרלית להלכה, וברית המועצות שהייתה בברית עם גרמניה הנאצית, לא נענו לניסיונותיו של דה גול, מלונדון, לקבל הכרה ב"צרפת החופשית" כישות המהווה את השלטון הצרפתי הלגיטימי. ארצות הברית שלחה אל וישי את האדמירל ויליאם ד. ליהי כשגריר. ברית המועצות ניתקה את קשריה עם משטר וישי רק לאחר שזה תמך בפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941. גם קנדה, אוסטרליה ודרום אפריקה הקשורות אל חבר העמים הבריטי שמרו על נציגות דיפלומטית פעילה בווישי. נציג מדינת הוותיקן בווישי, מונסיניור ואלריו ואלרי, קיבץ סביבו סגל דיפלומטי ממדינות שונות. גם מדינות כבריטניה שעמדה במלחמה עם גרמניה, ובשלב מוקדם ביותר ביצעה פעולות מלחמתיות כנגד אנשי וישי, כגון פעולת מארס-אל-כביר ביולי 1940 שבה הושמד חלק ניכר מהצי הצרפתי ונהרגו בה 1,297 מלחים צרפתים, שמרה על מסגרת כלשהי של יחסים עם ממשל וישי, ועל אף שלא היה שגריר למשטר וישי בלונדון, עדיין שהה בה קונסול שייצג את האינטרסים של המשטר.‏[6]

שלטון וישי בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינונו של המשטר, האידאולוגיה שלו ומטרותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע פרנק צרפתי מ-1943, ועליו הכיתוב - "עבודה, משפחה, מולדת"

עם כינון משטר וישי, הייתה דמותו של פטן הדמות המרכזית בממשל. פטן קידם אידאולוגיה של "מהפכה לאומית" (Révolution nationale) שעיקרה שמרנות וחזרה ל"ערכי המשפחה", מעורבים בסמכותנות, פולחן אישיות של המרשל, ואנטישמיות. ססמת הרפובליקה השלישית - "חירות, שוויון, אחווה" הוחלפה בסיסמה "עבודה, משפחה, מולדת" (Travail, Famille, Patrie). לצד כל אלו שררה הסתה כנגד משטר הרפובליקה השלישית, ובמיוחד ראשי "החזית הלאומית" כלאון בלום. נטען כי אלו אחראים לתבוסתה של צרפת, ולפתיחת המלחמה. בשלב מסוים הועמדו כמה מראשי משטר הרפובליקה השלישית למשפט ראווה שכונה משפט ריום, אך משפט זה לא הסתיים מעולם.

עם הקמתו זכה משטרו של פטן לתמיכתם של רוב הצרפתים‏[7] ונתפס כמשטר שבא להציל את צרפת מהתבוסה הנוראה במלחמה, ומשחיתות המידות שהובילה אליה. המשטר זכה לתמיכת יסודות שונים ומגוונים בחברה הצרפתית, שנענו על אידאולוגיות שונות בתכלית.

ראשית לכל תמכו במשטר ה"פטניסטים" (Pétainistes) שהאמינו באופן אישי במרשל פטן, וראו בו את איש השעה. זרם נוסף, וקרוב לזרם זה היו משתפי הפעולה, ובראשם פייר לאוואל, שסברו כי תשועתה של צרפת תבוא משיתוף פעולה מרבי עם גרמניה, שנתפסה ככוח העולה באירופה. לאלו חברו פשיסטים צרפתים. האידאולוגיה של "המהפכה הלאומית", כשהיא נפרדת מאישיותו של פטן, היוותה אף היא גורם משיכה. זרמים ראקציונריים ומונרכיסטים בחברה הצרפתית נמשכו לאידאולוגיה זו. זרמים אלו שאפו להשיב את צרפת לתקופה שאף לפני המהפכה הצרפתית ולבסס סדר ישן מונרכיסטי, בו כל אדם יודע את מקומו. אחד האידאולוגים של זרמים אלו היה הסופר שארל מורא. במקביל להם נמשכו אל המשטר רפורמיסטים מסוגים שונים, שניסו למצוא במהפכה הלאומית חיזוק לזרמים הקרובים לליבם. רבים מהמצטרפים אל שורות המשטר היו אופורטוניסטים וטכנוקרטים מסוגים שונים, שראו במשטר אפשרות לקידום.

כהונתו הראשונה של לאוואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטן לוחץ את ידו של היטלר, אוקטובר 1940

בחודשים הראשונים לקיום המשטר, העסיקה את ראשיו שאלת מידת שיתוף הפעולה עם גרמניה. הכיבוש הישיר בחלקים נרחבים של המדינה, שאלת שבויי המלחמה, והסכום אותו היה על צרפת לשלם עבור החזקת הכיבוש, היוו עניינים בוערים, שהיה צורך להסדירם עם גרמניה. חודשים אלו התאפיינו בפעילות נמרצת של פייר לאוואל ששימש כסגנו של פטן, והתאמץ מאוד ליצור יחסים של שיתוף פעולה עם הנאצים. מאמצים אלו הגיעו לשיא בפגישתם של פטן והיטלר במונטואר, שנערכה בין 24 באוקטובר ל-26 באוקטובר 1940. הפגישה לא הביאה לשני הצדדים את שציפו ממנה. פטן לא הצליח להביא לוויתורים משמעותיים בשאלות חשובות כשאלת שבויי המלחמה, והיטלר לא הצליח להביא את פטן לכדי הכרזת מלחמה על בריטניה. עם זאת, סימנה הפגישה לעולם כי משטרו של פטן קשור בקשרים הדוקים עם המשטר הנאצי. סיכומה של הפגישה היה כי "למעצמות הציר ולצרפת יש אינטרס זהה לראות כי תבוסת אנגליה תוגשם בהקדם האפשרי. לפיכך תתמוך הממשלה הצרפתית, בתחומי יכולתה, בצעדים שעלולות מעצמות הציר לנקוט למטרה זו".‏[8] שני הצדדים ייעדו לצרפת מקום ב"סדר החדש" הנאצי שלאחר סיום המלחמה בניצחונה של גרמניה.

עם זאת, פעילותו הנמרצת של לאוואל שהידקה עוד ועוד את שיתוף הפעולה של ממשל פטן עם הנאצים, הביאה לתגובה נגדית של גורמים מתונים יותר בתוך ממשלת וישי. ב-13 בדצמבר 1940 דרש פטן מכל שרי ממשלתו מכתב התפטרות קולקטיבי. לאוואל, שהיה בטוח כי המדובר בצעד שנועד להסיט מן הדרך את שר העבודה בלין, לא היסס לחתום על המכתב. עם קבלת המכתב הודיע פטן ללאוואל כי הוא מקבל את התפטרותו. לאוואל נאסר באותו הערב. פטן הודיע כי הוא מבטל את משרת "סגן ראש הממשלה", וכי שר החוץ החדש במקומו של לאוואל, שנתפס כ"מספר 2" בממשל, ויורשו המיועד של פטן, יהיה פייר אטיין פלנדן, מדינאי שמרני, ששימש כראש ממשלה ברפובליקה השלישית, ונתפס כבעל קשרים טובים יותר עם בריטניה.

פלנדן ודרלאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלנדן, מדינאי שמרן ששימש כראש ממשלה בתקופת הרפובליקה השלישית, החזיק בתפקידו כ"שר החוץ" ולמעשה סגנו של פטן אך 56 ימים. הוא הוחלף באדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן, בפברואר 1941. דרלאן קיבל סמכויות נרחבות משל פלנדן, וכיהן אף כשר הפנים, ושר ההגנה, ושימש, למעשה, כראש המדינה דה פקטו. בינואר 1942 קיבל לידיו דרלן משרדי ממשלה נוספים וסמכויות נוספות. דרלאן המשיך את מדיניות קודמיו לפיה עתידה של צרפת נעוץ בשיתוף פעולה עם גרמניה. במאי 1941 הגיע דרלאן להבנה עם אוטו אבץ שגרירה הכל-יכול של גרמניה בפריז, ולפיה הוחזרו מקצת משבויי המלחמה, ונטל מימון הכיבוש הופחת, בתמורה למתן אפשרות לגרמניה להשתמש במתקניה הצבאיים של וישי בסוריה, לבנון ותוניסיה. הבנה זו כונתה "הפרוטוקולים של פריז", אך מעולם לא אושררה על ידי הצדדים, ולא נכנסה לתוקף. בתקופה זו איבד המשטר את הפופולריות ממנה נהנה. ההתנגדות מבפנים ומבחוץ גברה. אנשי הרזיסטנס הגבירו את פעילותם וזכו לתמיכה גוברת, וכך גם אנשי צבא צרפת החופשית שהצליחו לסחוף לצידם רבות ממושבות צרפת, ונראו עתה כאיום לגיטימי על הממשלה, ולא כחבורת מורדים. הגרמנים אף הם דרשו מידה גוברת והולכת של שיתוף פעולה. באופן אישי לא זכה דרלאן לאמונו של היטלר, ותחת לחץ גובר והולך נאלץ להתפטר מרוב סמכויותיו (פרט לפיקוד על הצבא) ולהעבירם ללאוואל, ששב לתפקיד סגן ראש הממשלה באפריל 1942.

כהונתו השנייה של לאוואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייר לאוואל

לאוואל קיבל לידיו את השלטון במקום דרלאן באפריל 1942. מתחילת כהונתו עמד בפני דרישות כלכליות מחמירות והולכות של הגרמנים, שלא הסתפקו בתשלום עבור מימון הכיבוש בשטחי צרפת, אלא גם דרשו משלוחו של כוח עבודה מיומן לגרמניה, שעיקר כוח האדם שלה היה עתה מגויס, ונשלח לחזית הרוסית. הדרישה לתשלומים, לחמרי גלם וכוח אדם, שהייתה למעשה דרישה לעובדי כפייה, נענתה מצידו של לאוואל בהתמקחות, שעסקה בעיקר בשחרורם של שבויי מלחמה תמורת העובדים שיישלחו לגרמניה. היה ברור כי העבודה היא בתנאי עבדות בלתי אנושיים, ורבים שיישלחו אל המפעלים לא ישובו בשלום לביתם. הדבר לא הרתיע את לאוואל, הלהוט לעשות רצון אדוניו הגרמניים. הוא עודד את יציאת העובדים לגרמניה. כאשר כל אמצעי התעמולה כשלו בגיוס העובדים הכריז לאוואל בשנת 1943 על "שירות עבודה", שהפך לחובה והפעיל את המיליציה הצרפתית - "המיליס" שהייתה המשטרה החשאית של המשטר שהוקמה בינואר 1943, על מנת לצוד עובדי כפייה ולשלחם לגרמניה.

במקביל, החריף לאוול את הצעדים כנגד היהודים. החקיקה האנטי יהודית הקיימת מימי תחילת המשטר החריפה, ופעולות לאיסופם של היהודים ומשלוחם למחנות המוות באזור הכבוש הסתייעו בפקידי וישי ובאנשי המשטרה והמיליציה שעמדו לרשות המשטר. פעולות אלו והצהרותיו הפומביות של לאוואל, כגון הצהרתו ביוני 1942 כי הוא מייחל לניצחונה של גרמניה, הביאו לאובדנה הסופי של הלגיטימיות של המשטר כלפי חוץ, ולאובדן הפופולריות שלו מבפנים. לאוואל עמד מול התנגדות גוברת והולכת של אנשי הרזיסטנס, כמו גם אל מול דרישות מחמירות והולכות מצד הגרמנים, ולחץ של גורמים מתוך המשטר עצמו להגברת שיתוף הפעולה.

ממבצע לפיד ועד לקיצו של המשטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה, במסגרת מבצע לפיד, ב-8 בנובמבר 1942, החליט היטלר לכבוש אף את שטחי "צרפת החופשית". מושבות צרפת בצפון אפריקה נכנעו לפולשים, ודרלאן עצמו, ששהה בצפון אפריקה בעת הפלישה, הודיע על תמיכתו בבעלות הברית (דרלאן נרצח בדצמבר 1942 על ידי פטריוט צרפתי, לאחר שבמשך זמן מה הוצג על ידי בעלות הברית כאלטרנטיבה השלטונית למרשל פטן). ב-12 בנובמבר הסתיים מבצע כיבושו של האזור החופשי. צבאה של וישי פוזר, אך שלטונה האזרחי של ממשלת וישי נותר בכל שטחי צרפת הכבושה. לאוואל המשיך לתפקד כראש הסמכות האזרחית בצרפת, עד הפלישה לנורמנדי ביוני 1944. עם התקדמות בעלות הברית בשטחה של צרפת, בספטמבר 1944, נסה ממשלת וישי לגרמניה, וייסדה ממשלת בובות בזיגמרינגן. פטן ולאוואל סירבו להשתתף בממשלה זו, שבראשה עמד פרנאן דה ברינון. ממשלה זו הייתה למעשה חסרת סמכויות וכינתה עצמה "הוועדה הממשלתית של צרפת". כאשר נכבשה זיגמרינגן באפריל 1945 בא הקץ גם על "ממשלה" זו.

משטר וישי ומושבות צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תבוסת צרפת במערכה על צרפת, נותרו בידי צרפת מושבות רבות בכל קצוות כדור הארץ. מושבות אלו שלטו במשאבים רבים, בנקודות אסטרטגיות, בנתיבי תעבורה יבשתיים, ימיים ואוויריים ובמשאבים צבאיים של נשק, תחמושת וכוח אדם מיומן. מיד לאחר הכניעה הצרפתית החל מאבק בין צרפת של וישי לבין אנשי צבא צרפת החופשית על השליטה במושבות. היו שעברו באופן מיידי לצדה של צרפת החופשית, היו שנפלו לאחר מאבק, והיו מושבות שתמכו בווישי עד לסוף המלחמה.

אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושבות צרפת באפריקה בעת מלחמת העולם השנייה

מושבות צרפת בצפון אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושבות צרפת בצפון אפריקה, אלג'יריה, תוניס ומרוקו היו המושבות החשובות ביותר. הן כללו מספר רב ביותר של מתיישבים צרפתים, שלטו על נמלים חשובים בים התיכון, וערכן הרגשי והמורלי היה רב. טרם הכניעה דובר אף על הקמת ממשלה צרפתית גולה באלג'יריה. מתחילת המאבק היה ברור כי מושבות אלו תישארנה ביד וישי. אירוע חמור שהתרחש ביולי 1940 תרם להישארות המושבות לצד וישי. הצי הצרפתי, שעמד לפקודתו של האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן שהיה ידוע בתמיכתו בפטן, היה צי חזק ומיומן. אם יחליטו מפקדי הצי להעמידו לרשות הגרמנים, עמדו הבריטים בסכנה חמורה. צ'רצ'יל דרש כי הצרפתים יטביעו את הצי, יפליגו לנמל נייטרלי, או יצטרפו אליו למלחמה נגד גרמניה. משאלו לא נענו לדרישתו, הורה על השמדת השייטת הצרפתית במרס אל כביר. בפעולה נהרגו 1,297 ימאים צרפתים, והיא הביאה לניתוק הקשרים הדיפלומטיים בין ממשלת וישי לבריטניה. אירוע זה היטה את לב רבים מאנשי הממשל הצרפתי כנגד בעלות הברית, רבים אחרים נטו אחרי האידאולוגיה שייצג המרשל פטן. במושבות אלו נאכפו גם חוקי הגזע האנטישמיים כגון חוק מעמד היהודים. ב-1941 נשלח לצפון אפריקה הגנרל אלפונס ז'ואן ששוחרר מהשבי הגרמני. בהשקפתו נטה ז'ואן לאנשי צרפת החופשית.

בנובמבר 1942 פתחו בעלות הברית במבצע לפיד, נחיתת ענק על חופי צפון אפריקה, בה קיוו להפחית מעט את העומס על ברית המועצות בחזית המזרח, וללכוד את רומל בין הכוחות האמריקאים הנוחתים ממערב, ובין הארמייה השמינית של הצבא הבריטי ממערב. תקוות בעלות הברית הייתה לשכנע את הגנרל ז'ואן ואנשיו שלא להתנגד לנחיתה. במהלך הנחיתה, באופן מקרי, שהה האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן באלג'יר. דרלאן היה האיש השני בחשיבותו במשטר וישי, ובסמוך לאחר הפלישה השתכנע להפסיק את ההתנגדות לפלישה, והודיע על הפסקת אש. התנהגות זו של דרלאן הייתה בין המניעים שהביאו את גרמניה לכבוש גם את "האזור החופשי" בצרפת בנובמבר 1942. דרלאן הוכר בידי אייזנהאואר כנציב עליון ומפקד כוחות צבא צרפת בצפון אפריקה, תוך שהוא מועדף על אישים כאנרי ז'ירו או שארל דה גול, אך בטרם הספיק להתבסס בתפקידו, נרצח בידי פטריוט צרפתי בדצמבר 1942.

לאחר ההישג הראשוני של בעלות הברית בנחיתה, הצליחו כוחות מדינות הציר לבסס את שלטונן בתוניסיה. המערכה בתוניסיה נמשכה עוד כחצי שנה, עד לכניעת כוחות הציר במדינה זו במאי 1943.

מערב אפריקה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה גול ונציגו של צ'רצ'יל לאנשי צרפת החופשית, הגנרל אדוארד ספירס על סיפון אניית המשא ההולנדית "ווסטרנלנד" בדרך לדקר, ספטמבר, 1940

מושבות מערב אפריקה הצרפתית - חוף השנהב, בנין, סודן הצרפתית, גיניאה, מאוריטניה, ניז'ר, סנגל, וולטה עילית וטוגו הצרפתית נותרו בעיקרן נאמנות למשטר וישי.

ב-23 בספטמבר 1940, יצאו הבריטים ל"מבצע זדון" (Operation Menace), בו תקפו את דקר בירת סנגל, במטרה להשליט שם את אנשי צרפת החופשית. המבצע נכשל, והעיר נותרה בידי אנשי וישי. כישלון המבצע פגע מאוד באנשי צרפת החופשית. הוא הוכיח כי שלטונה של וישי במושבות הוא שלטון חזק, וכי בכוונת אנשי וישי להאבק כנגד כל נסיון לפגוע בהם. במהלך המבצע תקפו מפציצים של וישי מבסיסים בצפון אפריקה את המושבה הבריטית בגיברלטר, והוכיחו כי ביכולתם של אנשי וישי לגרום נזק רב לפועלים כנגדם. כישלון המבצע הביא לכך שאנשי וישי החזיקו במושבות מערב אפריקה עד לאחר מבצע לפיד, נחיתת בעלות הברית בחופי צפון אפריקה בנובמבר 1942.

אפריקה המשוונית הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושבות אפריקה המשוונית הצרפתית - צ'אד, אובאנגי שרי, קונגו הצרפתית וקמרון עברו לצד צרפת החופשית בסמוך לאחר נפילת צרפת. גבון נותרה מעוז יחיד של אנשי וישי באזור. בנובמבר 1940 כבשו אנשי צרפת החופשית את גבון, ולאחר מכן נותרו מושבות אלו נאמנות לצרפת החופשית עד לסוף המלחמה.

סומליה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נפילת צרפת הכריזו שליטי סומליה הצרפתית (כיום ג'יבוטי) על נאמנותם למשטר וישי. הכרזה זו עמדה בתוקף במהלך הפעולות הצבאיות באזור, במסגרת המערכה במזרח אפריקה בשנת 1940 שכללה לחימה בין כוחות איטליה הפשיסטית וכוחות בריטים, בה לא התערבו כוחות וישי. נאמנות המושבה לווישי נמשכה אף לאחר סיום מערכה זו בכיבוש המושבות האיטלקיות באזור, ועל אף מצור ימי שהוטל על נמל ג'יבוטי. בדצמבר 1942 כבשו כוחות צרפת החופשית את העיר ג'יבוטי, ושמו קץ לנאמנות המושבה לווישי. פלוגה של חיילים מג'יבוטי השתתפה בשחרור צרפת ב-1944.

מדגסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שליטי האי מדגסקר הכריזו על נאמנותם למשטר וישי בסמוך לאחר נפילת צרפת. בין 5 במאי ל-6 בנובמבר 1942 ביצעה בריטניה מבצע גדול נוסף כנגד אנשי וישי, במדגסקר. מבצע זה נודע בשם "הקרב על מדגסקר" או "מבצע שריון" (Operation Ironclad). הבריטים חששו שהיפנים ישתמשו במדגסקר כבסיס, ויפגעו בנתיבי התחבורה הבריטים אל האוקיינוס ההודי. הלוחמה באי נמשכה בעצימות נמוכה מיום הנחיתה הבריטית על חופי האי, במשך כחצי שנה, עד כניעתם של אחרוני אנשי וישי באי.

ראוניון[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי ראוניון נותר נאמן למשטר וישי. ב-28 בנובמבר 1942 פלש אל האי כוח של צרפת החופשית, מלווה במשחתת, והסתייע במרידה מקומית. האי נפל לידי צרפת החופשית לאחר לחימה סמלית.

המזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי צרפת החופשית צועדים בדמשק, יוני 1941

מושבות צרפת במזרח התיכון, סוריה ולבנון הוחזקו על ידי צרפת במנדט של חבר הלאומים. מושבות אלו נותרו נאמנות לשלטון וישי. כאשר דוכא מרד רשיד עלי אל-כילאני בעיראק על ידי כוחות בריטים, העניק מפקד הכוחות הצרפתים בסוריה ובלבנון, הגנרל אנרי פרנן דנץ לחילות האוויר של גרמניה ואיטליה, שהעניקו סיוע אווירי למורדים, היתר לתדלק בשטחו. פעולה זו הביאה להחלטה לפעול כנגד כוחות וישי בסוריה לשמירה על האינטרסים של בעלות הברית במזרח התיכון. ב-8 ביוני פלשו כוחות בריטניה ומדינות חבר העמים הבריטי, וכן אנשי צרפת החופשית, לסוריה ולבנון. המערכה בסוריה ובלבנון נמשכה כחודש ימים והסתיימה בכניעת אנשי וישי בשתי המושבות ב-14 ביולי.

הודו-סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפילת צרפת ביוני 1940 הקשתה על הממשל הצרפתי בהודו-סין. הממשל הקולוניאלי נותק מכל סיוע חיצוני, ומושל הודו-סין, הגנרל ז'ורז' קאטרו חש מבודד. לאחר שניסה לברר את האפשרויות לקבל סיוע מבריטניה או מארצות הברית, החליט לנקוט במדיניות של פיוס כלפי היפנים, והתיר להם להקים בסיסים על אדמת הודו-סין. הסכמות אלו לא היו לרוחם של אנשי וישי בצרפת, וביולי 1940 הוחלף קאטרו באדמירל ז'אן דקו. דקו נקט מדיניות קשוחה יותר כלפי היפנים וכלפי גורמים אחרים שרצו דריסת רגל במושבות צרפת במזרח הרחוק.

באוקטובר 1940 תקפה תאילנד, בעידודם של היפנים, ופתחה במלחמת תאילנד-צרפת. בתחילה הביס הצי הצרפתי את התאילנדים בקרב ימי, אך לבסוף הסכימו הצרפתים לקבל את יפן כמתווכת. התאילנדים השיגו את שרצו, חלקים מלאוס וקמבודיה שנכבשו מתאילנד בתחילת המאה. באמצעות דקו, המשיך משטר וישי, בגלגוליו השונים, לשלוט במושבות הודו סין שנותרו ביד צרפת עד ה-9 במרץ 1945, כאשר עודדו היפנים מרד שגרם להקמת ממשלת בובות בשם "האימפריה של וייטנאם". לאחר כניעתה של יפן, ניסו הצרפתים לשוב ולהשתלט על המושבה, אך נתקלו בהתנגדותו של ארגון הוייט מין, התפתחות שהביאה לפרוץ מלחמת הודו-סין הראשונה.

האוקיינוס האטלנטי, האמריקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גויאנה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושבה בגויאנה הצרפתית שמרה על נאמנותה למשטר וישי. בחודש מרץ 1943 הוחלף שלטון וישי במושבה בהפיכה לא אלימה, בידי ועדה שתמכה בצרפת החופשית, שנתמכה על ידי קציני הצבא במושבה.

סן פייר ומיקלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סן פייר ומיקלון, מושבה צרפתית המהווה ארכיפלג הממוקם אסטרטגית סמוך לחופי קנדה, נותרה נאמנה למשטר וישי. ב-24 בדצמבר 1941 השתלטו על האיים תומכי צרפת החופשית בראשות האדמירל אמיל מיזלייה בהוראת דה גול, ובניגוד לרצונה של ארצות הברית. במקום נערך משאל עם ובו הודיעו מרבית התושבים כי ברצונם להישאר תחת שלטון צרפת החופשית.‏[9] תקרית זו היוותה את הבסיס לאי אמון מתמשך בין דה גול ובין הממשל האמריקאי.

מרטיניק וגוואדלופ[עריכת קוד מקור | עריכה]

איי מרטיניק וגוואדלופ נמצאים בשרשרת האיים המכונה האנטילים הצרפתים. איים אלו שמרו על נאמנות לוישי עד לשנת 1943. במרטיניק שלט האדמירל ז'ורז' רובר מטעם וישי. מיקומו האסטרטגי של האי הביא לכך שארצות הברית ובריטניה לא ראו בעין יפה את שלטון וישי באי זה, ואף הטילו לפרקים מצור ימי על האי. בידי האדמירל רובר היו נכסים אסטרטגיים - חלקים מהצי הצרפתי שהגיעו לאי, ועמם חלק מאוצר הזהב של הרפובליקה הצרפתית. בשנת 1941 הגיע האדמירל רובר להבנה לפיה יעגון הצי הנמצא במרטיניק בנמלי האי, ובתמורה לא יפלשו בעלות הברית לאי. עם זאת, העובדה כי המלחמה מנעה מן האי מסחר עם היבשת, הביאה ללחץ גובר על האדמירל רובר, שעזב את האי ביוני 1943. לאחר עזיבתו של רובר השתלטו אנשי צרפת החופשית על האי, וכן על האי גוואדלופ הסמוך, בו תססה זמן רב התנגדות למשטר וישי.

אוקיאניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההברידים החדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איי ההברידים החדשים (כיום "ונואטו") התנהלו כקונדומיניום בריטי-צרפתי. הנציב התושב, אנרי סוטו הוביל את הקהילה להצטרף אל שורות צרפת החופשית, ובאסיפה כללית ב-20 ביולי 1940 הוחלט על כך ברוב עם.

פולינזיה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפולינזיה הצרפתית התעורר ויכוח ער סביב שאלת הנאמנות לווישי. הוויכוח הביא למשאל עם שנערך ב-2 בספטמבר 1940 באיי טהיטי ומוראה, לו הסכימו שאר האיים במושבה. התוצאה הייתה רוב מכריע של 5,564 מצביעים כנגד 18 בעד הצטרפות לצרפת החופשית. איים אלו קיבלו משמעות אסטרטגית עם כניסת יפן למלחמה בעקבות המתקפה על פרל הארבור שכן שימשו נקודה מצוינת לתדלוק בין הוואי ובין אוסטרליה. חיילים ממושבה זו ומקלדוניה החדשה יצרו את "בטליון הפסיפיק" (Bataillon du Pacifique) שלחם לצד צבא צרפת החופשית במקומות רבים, ובין היתר הצטיין בקרב ביר חכים, במערכה האיטלקית, ובנחיתות בפרובנס בשלביה המאוחרים של הלחימה.

איי ואליס ופוטונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיי ואליס ופוטונה תמכו אנשי הממשל המקומי בווישי, אך נתקלו בהתנגדות מצד התושבים. ב-1941 ניסו אנשי הממשל המקומי למנות מלך לאיים, על מנת להפחית את השפעת תומכי צרפת החופשית, אך נתקלו בבעיה כאשר המלך שהציעו סירב להצהיר על נאמנותו לפטן. ספינת מלחמה שנשלחה מנומאה, בירת קלדוניה החדשה כבשה את האיים בשם צרפת החופשית במאי 1942.

קלדוניה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקלדוניה החדשה הוביל אנרי סוטו לתמיכה בצבא צרפת החופשית החל מדצמבר 1940. מיקומם של האיים בשולי ים האלמוגים ובסמוך לאוסטרליה הוביל להיותם נכס אסטרטגי חשוב כאשר הצטרפה יפן ללחימה. אנשי האיים לחמו ב"בטליון הפסיפיק" לצד אנשי פולינזיה הצרפתית.

וישי והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכניסה לתערוכה האנטישמית "היהודי וצרפת", פריז, 1941

ממשלת וישי, כממשלת בובות גרמנית, הייתה אנטישמית במוצהר, וידה הייתה רבה באירועים שהובילו להשמדת כעשרים אחוזים מיהודי צרפת בשואה.

עם פרוץ המלחמה חיו בצרפת כ-350,000 יהודים, כאשר חלק ניכר מהם לא החזיק באזרחות צרפתית. המדובר במהגרים שהגיעו לצרפת ממקומות שונים, וכן בפליטים שנמלטו ממדינות שכבר נכבשו על ידי הנאצים, או מגרמניה עצמה.

מיד עם הקמתה, אימצה ממשלת צרפת מדיניות כנגד כל מי שנחשב כ"בלתי רצוי". יהודים, מטקים (métèques - כינוי למהגרים מארצות המזרח התיכון), בונים חופשיים, קומוניסטים, צוענים וכיוצא בזה. עוד ביולי 1940 בחנו אנשי וישי את כל ההתאזרחויות שבוצעו מהרפורמה בחוק האזרחות ב-1927, ושללו אזרחותם של 15,000 איש, רובם יהודים. החלטה זו הייתה שלב בדרך לכליאתם של היהודים במחנות כגון מחנה המעצר גירס, שנפתחו עוד בימי הרפובליקה השלישית, על מנת לכלוא אזרחים זרים בתקופת המלחמה. מחנות אלו הפכו עבור היהודים למחנות מעבר, בדרך לגירושם ולהשמדתם בסופו של דבר.

ב-3 באוקטובר 1940 קיבלה ממשלת וישי חקיקה אנטי יהודית ברוח חוקי נירנברג הנאצים. כתוצאה ממנה רוכזו, כבר למחרת היום, 4 באוקטובר 1940, יהודים שאינם אזרחי צרפת במחנות, ונשלחו לאחר מכן להשמדה. כמו כן, ב-7 באוקטובר בוטלה "פקודת כרמיה" ומיהודי המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה נשללה אזרחותם הצרפתית‏‏‏[10] .

ביוני 1941 שללה ממשלת וישי את זכויות האזרח של יהודי צפון אפריקה. מספרם הכולל של היהודים בצרפת ובמושבות בצפון אפריקה היה כשבע מאות אלף.

ב-21 באוגוסט 1941 החל לפעול המחנה בדראנסי, לשם שולחו יהודי צרפת בטרם הועברו להשמדה. המחנה פעל עד יולי 1943 בשליטה צרפתית מוחלטת (תחת פיקודם של מפקדי משטרה צרפתים), ולאחר מכן נלקח הפיקוח על המחנה על ידי הגסטאפו.

בשנים אלו ננקטו כנגד היהודים צעדים המזכירים את הצעדים שננקטו בגרמניה הנאצית לפני מלחמת העולם השנייה. היהודים בודדו, הוצאו מן החיים הכלכליים והפוליטיים, רכושם הוחרם, והם סומנו ונספרו, וחלקם נעצרו במחנות. עם זאת, טרם הוחל בגירושם להשמדה.

בעקבות ועידת ואנזה, נערכה ב-11 ביוני 1942 ישיבה מכרעת בברלין, להסדרת הגירוש של יהודי צרפת, בלגיה והולנד. בלחץ גרמני, הסכימה ממשלת וישי לשתף פעולה עם המשלוחים, ולאתר יהודים בדרום צרפת לשם שילוחם להשמדה. ב-16 ביולי 1942 רוכזו כשנים-עשר אלף מיהודי פריז – כ-7,000 מתוכם נדחסו לאצטדיון מרוצי האופניים ול דיבר (Vel D`Hiver). לאחר מכן, הם הובלו בקרונות בקר למחנה הריכוז דראנסי. ב-22 ביוני 1942 יצאו אלף היהודים הראשונים מדראנסי למזרח להשמדה. בסך-הכל, בשנת 1942 נשלחו כ-42 אלף מיהודי צרפת למחנות ההשמדה במזרח‏‏‏[11].

הגירושים נמשכו בקצב גובר והולך עד לשנת 1944. ממשלת וישי שיתפה פעולה ואיפשרה את הגירושים, על אף שהיו צעדים בהם נמנעה מלנקוט, כגון שלילה גורפת של אזרחות כל יהודי צרפת. משרד מיוחד, הקומיסריאט הכללי לענייני יהודים, שהוקם בספטמבר 1941, ריכז את הטיפול בעניין היהודים, קידם את אכיפת החקיקה כנגד היהודים, וסייע בגירושם. בסך הכול אבדה בשואה כחמישית מיהדות צרפת, לא מעט בשל שיתוף הפעולה של אנשי וישי.

אנשי וישי לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רנה בוסקה (במעיל הפרווה) בפגישה עם קצינים נאצים במרסיי, 1943

לאחר שחרור צרפת, השליט הגנרל דה גול את מרותה של הממשלה הצרפתית הזמנית בכל רחבי צרפת במהירות האפשרית, ופעל להעניק לה לגיטימיות, תוך שלילת הלגיטימיות של שלטון וישי, שעדיין התיימר לייצג את הריבונות הצרפתית ממקום מושבו בגרמניה. דה גול טען כי ממשל וישי לא היה חוקתי, ומכיוון שכך היו כל מעשיו בלתי חוקיים. מכיוון שביטול למפרע של כל החוקים, התקנות והצווים של ממשל וישי לא היה מעשי, הוחלט להכריז על מספר חוקים מסוים כבטלים, וביניהם החקיקה האנטישמית כנגד היהודים, החוקים כנגד 'אגודות סתר', חוקים שהקימו בתי דין מיוחדים וכיוצא בזה. אגודות וארגוני המזוהים עם הממשל כגון המיליס פורקו. ננקטו צעדים מיידיים לטיהור כל דרגי הממשל, לרבות הממשל המקומי, מאנשי וישי.

בתחילה סחף את צרפת גל של הוצאות להורג של משתפי פעולה. אלו הובאו לעתים למקומות שהיו מזוהים עם הגרועים שבפשעי תקופת הכיבוש, כגון אצטדיון ואל ד'היב, או מחנה המעבר בדראנסי, והוצאו שם להורג. נשים שקיימו מערכות יחסים עם הגרמנים הושפלו בפומבי. אך עד מהרה השליטה הממשלה הזמנית סדר, וניסתה להביא את משתפי הפעולה ואנשי וישי לדין באופן חוקי ומסודר.

ניתן להבחין בארבע תקופות שונות ביחס לאנשי וישי ומשתפי הפעולה:

  • "הטיהור הפראי" (épuration sauvage), שכלל הוצאה להורג ללא משפט של משתפי הפעולה. דה גול העריך כי 10,842 איש מצאו את מותם בצורה זו, מהם 6,675 איש במהלך הקרבות בתקופת השחרור ולמעלה מ-4,000 איש לאחר מכן.‏[12]
  • "הטיהור החוקי" (épuration légale) - משפטם של משתפי הפעולה באמצעות בתי דין מיוחדים. עוד ב-24 ביוני 1944 הוציא דה גול צו המורה על משפטם של משתפי הפעולה. ב-13 בספטמבר 1944 הורה דה גול בצו נוסף על הקמת בתי דין מסוג זה בכל מחוז, ובהם שופט וחבר מושבעים שיורכב מאנשים מהימנים שלא הוכתמו בשיתוף פעולה. בתי דין אלו דנו ב-120,000 מקרים והורו על הוצאתם להורג של 779 איש.‏[13]
  • השלב השלישי היה משפטם של ראשי וישי, פטן, לאואל ודרנאן. שלב זה נחשב לרחום יותר כלפי משתפי הפעולה. פטן לא הוצא להורג, וכמותו גם אישים כלואי פרדינן סלין.
  • בשלב הרביעי העניקה ממשלת הרפובליקה הרביעית חנינה לרבים מראשי המשטר שנדונו לעונשי מאסר, כגון קסאבייה ולה שנדון לעשר שנות מאסר אך בפועל ישב בכלא כשנתיים, או רנה בוסקה ראש המשטרה החשאית, שזכה לטיהור וללגיטימציה ואף המשיך בפעילות פוליטית.

פטן, דרנאן ולאוואל נדונו למוות ביולי 1945. עונשו של פטן הומתק על ידי דה גול, והוא בילה את שארית ימיו במאסר. לאוואל ודרנאן הוצאו להורג. רבים אחרים נחונו, המשיכו בקריירות שהיו להם בשירות המדינה או במנגנון הפוליטי כלפני המלחמה. דמויות פופולריות כזמרים מוריס שבלייה, טינו רוסי או הזמרת ארלטין נחשדו בשיתוף פעולה. מהם אף שנעצרו, זוכו או נדונו לעונשים סמליים, והמשיכו בקריירת המשחק והזמרה כמקודם.

בשנות השמונים הביאה פעילותם של ציידי נאצים כסרז' קלרספלד וביאטה קלרספלד, לחשיפת מידע שהביא למשפטם של כמה מאנשי וישי ומשתפי הפעולה בפעם השנייה. פול טובייה, מוריס פאפון, רנה בוסקה ועוזרו ז'אן לגיי נשפטו מחדש על פעילותם בתקופת המלחמה. חלק מאישים אלו כפאפון, הגיעו למשרות רמות ברפובליקה הרביעית וברפובליקה החמישית, ואף ביצעו פשעים נוספים, כגון הטבח בפריז ב-1961 לו אחראי פאפון, או פשעים הנוגעים למאבק באלג'יריה. בוסקה נרצח ב-1993 בעודו ממתין לסיום משפטו בעוון פשעים כנגד האנושות. פאפון הורשע ב-1998 אך שוחרר שלוש שנים לאחר מכן בשל בריאותו הרופפת. טובייה נדון למאסר עולם ב-1994 ומת בכלא ב-1996.

הראייה ההיסטוריוגרפית של משטר וישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם נפילת משטר וישי, ועלייתו של דה גול לשלטון, נתפס משטר וישי כמשטר בלתי חוקי, שאינו חלק לגיטימי מהמשכיות השלטון הצרפתי, ואנשיו בוגדים שפעלו בשליחותה של ממשלה זרה. משטר זה לא קרא לעצמו "הרפובליקה הצרפתית" אלא "המדינה הצרפתית", שינה את המוטו של המדינה מ"חירות, שוויון אחווה", ל"עבודה, משפחה, מולדת", ונתפס כנטע זר ולא לגיטימי.

ראייה זו מנעה הכרה בפשעי וישי כפשעים שביצעה המדינה הצרפתית כנגד אזרחיה, ותפסה את המעשים שבוצעו בין 1940 ל-1944 כמעשים חריגים ולא חוקתיים. אישים כדה-גול, שראה עצמו כמי שנמצא מעל לכל חלוקה פוליטית, קידמו את התפיסה של המעשים כאלו שלא נעשו בשמה של המדינה, כאשר הצביעו על הטיעונים המשפטיים לפיהם עצם ייסודו של משטר וישי היה מעשה לא חוקתי שנשען על הצבעה מפוקפקת. הראייה ההיסטורית אותה עודדו ממשלות צרפת בתקופה זו הייתה של צרפת הלוחמת והמתנגדת. מעשיהם של אנשי המיליס ויתר משתפי הפעולה הוצנעו. בשנת 1955 דרש הצנזור הצרפתי מהבמאי אלן רנה לקצץ מספר שניות מסרטו לילה וערפל בהן נראית תמונה של כובע מצחייה של שוטר צרפתי במחנה המעבר פיטיווייה (Pithiviers) שבצרפת, על מנת שהצופים לא יזהו את גירושם של היהודים עם פעולת השלטונות הצרפתים.

ראייה זו החלה להיסדק בשנות השישים. מחקרים ויצירות אומנות החלו להראות את הדרך בה פעלה וישי בשם המדינה הצרפתית, ואת האחריות של מדינה זו למעשים הנפשעים שנעשו, ובמיוחד לרדיפת היהודים. סרטו של מרסל אופולס "הצער והחמלה" (1969) היווה נקודת מפנה חשובה, ולאחריו באו יצירות כ"מר קליין" של ג'וזף לוסי" (1977)‏[14] ואף "שואה" של קלוד לנצמן (1985).‏[15] משפטיהם של פושעי וישי, ובמיוחד של מוריס פאפון שלאחר המלחמה המשיך ומילא תפקידי מפתח בממשל הצרפתי, הביאו אף הם להכרה כי פשעי וישי הם פשעיה של צרפת.

ב-16 ביולי 1995 נשא הנשיא ז'אק שיראק נאום ובו הכיר באחריותה של צרפת, כמדינה, למעשיה הנפשעים של וישי, ובמיוחד לסיוע שנתנה המשטרה הצרפתית להשמדת יהודי צרפת. הצהרה זו נחשבת לקו פרשת המים ביחסה של צרפת לוישי. לאחריה התאפשרו תביעות של ניצולי הרדיפות כנגד המדינה הצרפתית, וועדה ממלכתית שהוקמה בשנת 2000 שילמה לניצולים פיצויים בסכום של כחצי מיליארד אירו. בשנת 2009 הכירה "מועצת המדינה", הגוף המשפטי העליון של צרפת, בכך שצרפת סייעה לגירושים ולרדיפות, ונתנה גושפנקה משפטית להכרזתו של שיראק.‏[16]

ההיסטוריון אנרי רוסו בספרו "סינדרום וישי" (1987) מתאר את שיתוף הפעולה בזמן וישי כ"עבר שאינו עובר". מהדחקה והעלמה של השאלה היהודית וחלקה של המדינה הצרפתית בהשמדה, עבר הדיון באנטישמיות הצרפתית ובחלקה של וישי בהשמדה אל לב ליבו של הדיון ההיסטוריוגרפי‏[17] ספרים העוסקים בשואה, ובגורל היהודים, כגון "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל (2006) או יומנה של הלן בר שיצא לאור ב-2007 ויצירתה האוטוביוגרפית של אירן נמירובסקי "סוויטה צרפתית" שיצאה לאור ב-2004, הופכים לרבי מכר ומקדמים דיון בלתי פוסק ב"הגדרה המדויקת של האשם והאחריות שרובצים על צרפת" כדברי רוסו.‏[18]

בעלי תפקידים בצרפת של וישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטן לא כינה עצמו מעולם "נשיא", כי אם "ראש המדינה". סמכותו נבעה בתחילתה ממינויו כראש הממשלה האחרון של הרפובליקה השלישית בידי הנשיא לברן. בחלוקת התפקידים המקובלת של הרפובליקה השלישית מקביל תפקידו לזה של נשיא, ותפקיד סגנו לזה של ראש הממשלה. בכהונתו השנייה של פייר לאוואל בתפקיד כינה עצמו לאוואל ראש הממשלה, ופטן נותר כ"ראש המדינה".

ראש הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משטר וישי jewish virtual library
  2. ^ ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1961, עמ' 620.
  3. ^ גלעד הלפרן, ביקור בווישי: החיים בצידה של תאונה היסטורית, באתר ynet‏, 11 באוקטובר 2010
  4. ^ סמכות לפטן ולאואל להכין חוקה חדשה, דבר, 10 ביולי 1940
  5. ^ משטר וישי jewish virtual library
  6. ^ שארל דה גול, מאבק לחירות, הוצאת עם הספר, תל אביב - תשי"ח, עמ' 85
  7. ^ האנציקלופדיה של השואה, כרך ד' עמ' 1054
  8. ^ ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, תשל"ו, עמ' 674
  9. ^ הפצצות בגרמניה, דבר, 23 בינואר 1942
  10. ^ סקירה היסטורית : צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה וגורל היהודים בה בספריה הווירטואלית של מט"ח‏, מתוך חוי בן ששון, אביה סולומון-חובב ויעל ריצ'לר-פרידמן, יהודי צפון אפריקה בתקופת השואה, (ישראל: יד ושם, 2006)
  11. ^ צרפת, מתוך האנציקלופדיה של השואה בעריכת ישראל גוטמן (ישראל: ספרית פועלים, 1990)
  12. ^ שארל דה גול,מאבק לחירות, כרך שלישי - "עם נושע", הוצאת עם הספר, תש"ך, עמ' 43
  13. ^ שארל דה גול,מאבק לחירות, כרך שלישי - "עם נושע", הוצאת עם הספר, תש"ך, עמ' 42 - 43
  14. ^ קולנוע והיסטוריה תולדוט, אתר ההיסטוריה של מט"ח
  15. ^ אורי קליין'שואה' היא לא מילה בצרפתית, באתר הארץ
  16. ^ משה ריינפלד, הכרה משפטית של צרפת באחריותה לשואה אתר NEWS1,‏ 17.2.2009
  17. ^ רנה פוזננסקי וישי והיהודים, משולי ההיסטוריה אל לב כתיבתה אתר מט"ח (פורסם ב'שביל הזיכרון' גיליון 34, 1999, בהוצאת יד ושם)
  18. ^ אסתי סגל, ‏וישי זה העבר שלנו שאינו עובר, באתר גלובס