זוליכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסף ואשת פוטיפר, זבאלד בהאם, 1544
יוסף ואשת פוטיפר, מאת פול גוגן, 1896

זוליכה, וגם זולייכה, סוליקה וזליכה, שמה, על פי המדרש והאגדה, של אשת פוטיפר, שר הטבחים המצרי.

במקרא ובמדרשי חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקרא, בסיפורי יוסף, בסוף ספר בראשית, מביא את סיפורה של אשת פוטיפר, שר הטבחים המצרי, שבחצרו גדל יוסף. בכל הפסוקים העוסקים באשת פוטיפר לא נזכר שמה. דמותה של אשת פוטיפר הפכה לסמל האשה המפתה, המנצלת את מעמדה מצד אחד ואת יצריו של יוסף מצד שני (במונחי ימינו, סיפור אשת פוטיפר הוא מקרה מובהק של הטרדה מינית, ולא של פיתוי).

חז"ל הקדישו מדרשים ואגדות רבות לסיפור יוסף ואשת פוטיפר, ראו בו את אחד המבחנים המוסריים הגדולים שעמד בהם יוסף הצעיר, ובעמידתו בפיתויה של אשת פוטיפר נתחשלה דמותו כמנהיג גדול וראוי לבני ישראל. אך בשום מקור לא נזכר שמה.

בספרות העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות חז"ל הפכה דמותה של אשת פוטיפר לדמות נדרשת בספרות העברית והיהודית לדורותיה. בסוף ימי הביניים, כנראה בעקבות מסורת מוסלמית, החל לצוץ שמה של אשת פוטיפר "זוליכה", שנכתב בכמה צורות. השם חדר לקהילות ישראל, ובצורתו "סוליקה" הפך לשם מקובל בקהילות ישראל בצפון אפריקה. הנערה היהודית-מרוקאית הרוגת המלכות המפורסמת סוליקה חגוואל שנתנה נפשה על קידוש השם, והמיתה עצמה בגבורה כדי שלא להתאסלם ולשמור על יהדותה, היא אולי הנערה המפורסמת ביותר שנקראה אחר "סוליקה". לוי גינצבורג, ב"אגדות היהודים" שלו, מביא כמה אגדות עם הזכרת שמה של זוליכה.

בספרות העברית החדשה נזכרה זוליכה ביצירותיהם של אברהם שלונסקי, בשירו "ליל זוליכה", ובסיפוריו של יעקב הורוביץ. והביטוי "ליל זוליכה", הפך לתיאור של ליל פיתויים ארוטי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעל שמש, "אינה ראויה להגנה: אשת פוטיפר, חקר הסיפור המקראי והחקר הפמיניסטי", בית מקרא נה (תש"ע), עמ' 46–76.
  • רחל, רייך, האשה אשר נתת עמדי - נשים כעילה לסכסוך ולמלחמה במקרא, הילל בן חיים -הקיבוץ המאוחד ,2005.
  • דורון לוריא, מלכים בשר ודם: התנ"ך באמנות המאות ה-16 עד ה-19, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005, יוסף ואשת פוטיפר, עמ' 60-58.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]