מצרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בארץ מצרים. אם התכוונתם לדמות המקראית מצרים, ראו מצרים (דמות מקראית).

מצרים (שם רשמי: רפובליקת מצרים הערבית, ערבית: جمهوريّة مصر العربيّة - גֻּמְהוּרִיָּתּ מָצְר (א)לְעָרְבִּיָּה, בהקלטה גֻ'מְהוּרִיָּה מִצְר (א)לְעָרְבִּיָּה להאזנה (מידע · עזרה)) היא המאוכלסת ביותר מבין המדינות הגובלות בישראל בפרט, ומבין מדינות ערב בכלל. מצרים שוכנת בפינה הצפונית־מזרחית של אפריקה, לחוף הים התיכון בצפון ולחוף הים האדום (ים סוף) במזרח. בצפון מזרח גובלת בישראל, במערב בלוב ובדרום בסודאן. על אף שטחה הגדול, מרוכזת כמעט כל האוכלוסייה בעמק הנילוס שנמצא במרכזה. זאת משום ש־98% משטח מצרים הם מדבר שומם. גם בעמק הנילוס הפורה לא יורדים כמעט גשמים, ומקור המים העיקרי הוא נהר הנילוס שעובר לאורכו. נהר הנילוס יוצר דלתה בחלקו הצפוני, מקום השפך לים התיכון. בדלתה זו מרוכזים השטחים החקלאיים.

מצרים נמצאת ביחסי שלום עם ישראל מאז חתימת הסכם השלום בשנת 1979.

תוכן עניינים 1 מקור השם 2 היסטוריה 3 פוליטיקה 3.1 מצרים ומדינת ישראל 4 משפט 4.1 הדין 4.2 מערכת בתי המשפט 5 כלכלה 6 שלטון מקומי 7 גאוגרפיה 8 דמוגרפיה 9 ראו גם 10 קישורים חיצוניים

[עריכה] מקור השם

השם מצרים נזכר בספר בראשית כשמו של אחד מבניו של חם (בנו של נח). בהמשך ספר בראשית נזכר השם מצרים כשם של ארץ. ניתן להניח, שהשם מצרים היה ידוע כשם של מקום, עוד לפני שיוחס לאחד האבות הקדמונים. מקור השם אינו ברור, במיוחד לאור העובדה שהמצרים הקדמונים עצמם לא השתמשו בו. מצרים הייתה ידועה כ"שתי הארצות", כיוון שנוצרה מאיחוד של שתי ממלכות פרה־היסטוריות (בתקופת נער-מר, הידוע גם כמלך נמס). ייתכן, שזו הסיבה לסיומת הזוגי בשם "מצרים", אם כי סיומת זו הייתה מקובלת ממילא בשמות מקומות. השם הערבי המודרני של מצרים דומה מאוד לשם העברי. ייתכן שמדובר בשם שהתגלגל בשפות שמיות רבות, או שהערבית שאלה את השם מארמית או מעברית.

התושבים הקדומים במצרים, אשר ישבו בה בתקופת הממלכה הפרעונית, קראו לה קמט (KMT, KMI), כלומר "אדמה שחורה". זאת בשל צבעה השחור של האדמה הפוריה בעמק הנילוס, וכדי להבדילה מ"דוהראט", "אדמה אדומה", שהיה הכינוי לאדמת המדבר שמסביב למצרים.

בתקופה הפרעונית נעשה שימוש גם בשם הות-קה-פתאח, שפירושו הוא "מקדש האל פתאח בעיר קה" (שמה המוקדם של העיר מוף, היא ממפיס). השם השתבש בפי היוונים והפך לאגיפטוס, ממנו נגזר שמה של מצרים בשפות המערב, וכן שמם של הקופטים - המצרים הנוצרים. בנוסף לכן בערבית כינו כל מחנה צבאי בזמן הכיבוש שלאחרי מוחמד "מיצר". אחת הסברות היא, שהשם התפתח מכאן.

[עריכה] היסטוריה

ערכים מורחבים – היסטוריה של מצרים, היסטוריה של מצרים העתיקה

אחרי פלישת ההיקסוסים וגירושם לאחר 150 שנה, בשנת 1570 לפני הספירה לערך, המצרים יצאו למסעות כיבושים ברחבי הסהר הפורה, אך האימפריה המצרית לא החזיקה מעמד זמן רב ומצרים חזרה עד מהרה לגבולותיה הטבעיים. במשך תקופה קצרה באמצע המאה ה-7 לפני הספירה נשלטה מצרים על ידי האשורים (664-671). הבבלים, יורשי האימפריה האשורית, לא הצליחו לקיים את שלטון האימפריה במצרים, אך יורשיהם הפרסים הצליחו ובמהלך רוב המאות ה-4-6 לפני הספירה שלטה במצרים האימפריה הפרסית. עם זאת, המצרים שמרו על תרבותם הייחודית. כאשר אלכסנדר הגדול כבש אותה בשנת 332 לפני הספירה הוא מצא תרבות שונה ומרתקת. לאחר פיצול האימפריה של אלכסנדר הגדול, אחד מהמפקדים שלו, תלמי בן לאגוס, ניכס לעצמו את מצרים והיא הייתה תחת שלטון בית תלמי עד המאה הראשונה לפנה"ס.

בשנת 30 לפני הספירה נכבש מצרים על ידי צבאות רומא. כאשר האימפריה הרומית חולקה לשניים, מצרים עברה לאימפריה הרומית המזרחית - האימפריה הביזנטית. בין השנים 639-641 נכבשה מצרים על ידי הערבים בהנהגת הח'ליף עמר בן אלחטאב. הקלות בה ניכבשה מצרים על ידי הערבים המוסלמים נבעה מן היחסים הדתיים המעורערים בין הכנסייה הביזנטית לבין הכנסייה הקופטית המקומית. הכיבוש המוסלמי הבטיח את זכותם של הנוצרים לשמור על דתם בתמורה לתשלום מס גולגולת לשלטונות המוסלמים. על פי הערכות בשנת 725, ערב סיום שלטונו של בית אומיה ועלייתו של בית עבאס היו עדיין מעל ל90% מתושבי מצרים נוצרים קופטים, עובדה המעידה על הסובלנות הדתית היחסית של המוסלמים כלפי האוכלוסייה הנוצרית. איסלומה של מצרים הפך למוחשי יותר עם הגירתם של שבטים ערביים מחצי האי ערב והגעתם של עוד כוחות צבא, הערבים המוסלמים שהגיעו למצרים זה מקרוב התחתנו עם תושבי מצרים ובכך סייעו להפיכת האסלאם לדת הנפוצה במצרים.

החל מן המאה ה־12 לספירה ועד למאה ה-16, נשלטה מצרים על ידי שושלות הממלוכיות שונות. רשמית הפכה מצרים לואליאת עות'מאני בשנת 1512 עם תבוסת הצבא הממלוכי על ידי הסולטן סלים הראשון, אך למעשה המשיכו ביים ממולכים לשמור על צבאות העבדים שלהם ובעזרתם לשלוט על הארץ, במקביל לנציב מטעם האמפריה העות'מאנית - הוואלי. שלטון דו-ראשי זה נמשך עד 1798, השנה בה נכבשה מצרים על ידי נפוליאון. על אף שעד 1801 עזבו אחרוני הכוחות הצרפתיים את אדמת מצרים מאזן הכוחות הפנימי במצרים השתנה באופן דרמטי, הביים הממלוכים נחלשו מאוד במלחמה וקופתם המדוללת הקשתה עליהם מאוד את הרכישתם של עבדים חדשים להכשרה כחיילים. גם האימפריה העות'מאנית הוכיחה את אוזלת ידה במלחמות נגד נפוליאון שגורש בסופו של דבר על ידי הצי הבריטי. את המצב ניצל מוחמד עלי, קצין עות'מאני צעיר ממוצא אלבני שתפס את השלטון במצרים בשנת 1805. מוחמד עלי ייסד שושלת שהנהיגה את מצרים עד שנת 1952, רשמית המשיכה להיות מצרים חלק מן האמפריה העות'מאנית עד 1914, אך למעשה שמרו מוחמד עלי ויורשיו על אוטונומיה רבה ואף על יכולת לפתח קשרי חוץ באופן עצמאי. למין מחצית המאה ה-19 הפכה מצרים לציר תנועה חשוב בין אנגליה והודו, מיקומה האסטרטגי של מצרים חשף אותה להתערבות בלתי פוסקת מצד אנגליה ויריבתה האימפריאליסטית צרפת, העערבות שהגיעה לשיא עם פתיחת תעלת סואץ בשנת 1896. התעלה לא רק שלא תרמה דבר לכלכלתה של מצרים עד הלאמתה בשנת 1956 על ידי גמאל עבד אל נאצר, אלא אף חייבה את גיוסם בכפייה של עשרות אלפי פלאחים מיצריים לבנייתה, והכניסה את מצרים לחובות ענק למלווים בינלאומיים.

במלחמת העולם הראשונה שימשה כבסיס אנגלי, שממנו תקפו הבריטים את הטורקים בארץ ישראל. במלחמת העולם השנייה שימשה כמחסום אחרון לפני גייסותיו של רומל מלכבוש את ארץ ישראל ולהשתלט על תעלת סואץ.

עוד קודם למלחמת העולם השנייה, בשנת 1922 הכריזה מצרים עצמאות חלקית. לאחר המלחמה הפכה מצרים למדינה ריבונית תחת שלטון מלוכני של המלך פארוק. בשנת 1952 התבצעה הפיכה של קצינים בצבא המצרי שהעלו לשלטון את הגנרל מוחמד נאגיב. שנתיים מאוחר יותר הדיח אותו גמאל עבד אל נאצר ששימש כנשיא מצרים עד מותו בשנת 1970.

בשנת 1958 התאחדה מצרים עם סוריה ליצירת "הרפובליקה הערבית המאוחדת". במסגרת ניסיונה לצרף גם את תימן לאיחוד, היא התערבה במלחמה שם. האיחוד התפרק בשנת 1961 אולם מצרים המשיכה להלכה להיקרא בשם זה עד 1971.

את נאצר ירש אנואר סאדאת ששלט עד הירצחו בשנת 1981. מאז שולט במצרים חוסני מובארכ.

[עריכה] פוליטיקה

ערכים מורחבים – פוליטיקה של מצרים, שליטי מצרים

מצרים היא באופן רשמי רפובליקה, אך למעשה מדובר במדינה שנשלטת על ידי שלטון יחיד בראשות חוסני מובארכ. מובארכ הוא נשיאה של מצרים מאז 14 באוקטובר 1981. הוא מנהיג המפלגה הלאומית דמוקרטית שמנהיגה את מצרים מאז הקרע עם סוריה ב־1978. מצרים הייתה המדינה הערבית הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל. בקהיר, נמצאים משרדיה הקבועים של הליגה הערבית. במצרים יש בחירות רב-מפלגתיות, אך משקיפי זכויות אדם בינלאומיים מעלים דאגה באשר לחופש הביטוי ולחירויות אזרח במצרים. במרץ 2007 הוכנסו 34 תיקונים לחוקה המצרית אשר מחזקים את מעמדו של מובארכ ומגבירים את האפשרות שלו להעביר את הנשיאות לבנו גמאל מובארכ, בדומה לדרך בה נעשו הדברים בסוריה בשנת 2000. תיקונים אלו קובעים כי לא יתאפשר למפלגה בעלת אופי דתי להתמודד בבחירות במצרים וכי נשיא המדינה חוסני מובארכ יוכל לפזר את הפרלמנט ללא צורך במשאל עם כפי שהיה נהוג עד כה. בשל שינויים אלו, התנגדו חוגי האופוזיציה במצרים לשינויים בחוקה. התיקונים בחוקה אושרו במשאל עם שנערך ב-28 במרץ 2007. לטענת המשטר במצרים, אחוזי ההשתתפות הגיעו לשליש מבעלי זכות ההצבעה וכי התיקונים זכו לתמיכה של כ75 אחוזים של המצביעים. לטענת חוגי אופוזיציה אשר החרימו את המשאל, רק 6 אחוזים מאזרחי מצרים השתתפו במשאל שתוצאותיו זויפו.

[עריכה] מצרים ומדינת ישראל

ערכים מורחבים – יחסי ישראל מצרים

עם הקמת מדינת ישראל פלש הצבא המצרי לדרום הארץ, כחלק ממתקפה מתואמת של צבאות מדינות ערב השכנות. המלחמה הסתיימה בהסכם שביתת נשק שנחתם באי רודוס, ואשר קבע את הגבול בין מצרים למנדט הבריטי כקו שביתת הנשק, למעט רצועת עזה שהועברה לידי מצרים.

בשנת 1956 פלשה ישראל לסיני בהתקפה מתואמת עם בריטניה וצרפת. בריטניה וצרפת שאפו להחזיר לידיהן את תעלת סואץ שהולאמה על ידי מצרים זמן קצר קודם לכן. ישראל הייתה מעוניינת בחיסול בסיסי הפדאיון שתקפו מטרות בישראל לעתים קרובות. ישראל כבשה את רצועת עזה וחצי האי סיני, אולם בלחץ ארצות הברית וברית המועצות נסוגה והסכימה להפרדת כוחות על בסיס קו שביתת הנשק.

ב־1967 גברה שוב המתיחות בין ישראל למצרים, כיוון שמצרים הפרה את הסכם הפרדת הכוחות, סילקה את משקיפי האו"ם מסיני ומרצועת עזה וסגרה את מצרי טיראן. במקביל החלה מצרים בתיאומים צבאיים עם מדינות ערב אחרות לקראת מתקפה על ישראל. ישראל פתחה במתקפת מנע נגד מצרים, ירדן וסוריה במה שנודע מאוחר יותר כמלחמת ששת הימים. במלחמה זו כבשה ישראל שוב את רצועת עזה וחצי האי סיני.

ב־1973 התקיפה מצרים את ישראל במפתיע במה שנודע בישראל כמלחמת יום הכיפורים ובמצרים כמלחמת אוקטובר או מלחמת רמדאן. המצרים הצליחו לכבוש חלקים מחצי האי סיני, אולם לקראת סוף המלחמה הצליחו כוחות ישראלים לכבוש שטחים ממערב לתעלת סואץ ולכתר את הכוחות המצריים בסיני. ב־1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות שבו הוחזר אזור התעלה למצרים, ואשר סיים למעשה את מצב המלחמה בין מצרים לישראל. בספטמבר 1975 נחתם הסכם ביניים בין שתי המדינות, במסגרתו הורחבה הרצועה המצרית בסיני.

מפנה דרמטי ביחסים בין המדינות אירע בנובמבר 1977 עם ביקורו של נשיא מצרים דאז, אנואר סאדאת, בישראל ונאומו בכנסת. שנתיים לאחר הביקור נחתם הסכם השלום. במסגרת הסכם זה נסוגה ישראל מכל שטח סיני והרסה את היישובים הישראליים שהיו קיימים שם ובראשם העיר ימית.

מספר שנים מאוחר יותר בינואר 1989, בעקבות הסכם בוררות בין המדינות הועברה רצועת החוף של טאבה על בית המלון הישראלי וכפר הנופש שנבנו בה (כיום מלון הילטון טאבה), לידי מצרים במה שנתפס ומתואר על ידי המשטר המצרי כ"השבת גרגר החול האחרון של המולדת".

כיום הגבול בין ישראל למצרים שקט רוב הזמן, אם כי מתבצעות דרכו העברות רבות של אמצעי לחימה לכיוון רצועת עזה ובדצמבר 2006 אף חדר דרכו מחבל אשר בצע פיגוע באילת. בשנות ה-80, נהגו ישראלים רבים לטייל במצרים כתיירים, אך תיירות זו התמעטה מאוד לאורך השנים בשל תחושת העוינות כלפי ישראל במדינה לצד החשש מטרור של חוגים קיצוניים כפי שאלו אירעו פעמים מספר לאורך השנים. עד שנת 2000, נהגו ישראלים רבים לפקוד את חצי האי סיני, אולם למן פרוץ האינתיפאדה השנייה ובעיקר בשל פיגועי הטרור בהילטון טאבה, דהב ושארם א-שייח' בשנים 2004-2006, התמעט באופן דרמטי מספר התיירים הישראלים בחצי האי, וכיום התיירות הישראלית למצרים בכלל ולסיני בפרט דלה ביותר. התיירות המצרית לישראל מותרת באופן רשמי אך בפועל לא מיושמת בשל הדרישה של ממשלת מצרים מאזרחיה הרוצים לבקר בישראל להוציא אישור מיוחד- 'הפתק הצהוב' מטעם שרותי הביטחון המצריים. דרישה זו מגבילה את התיירות המצרית לישראל לכמה עשרות מדי שנה - כאשר רובם מגיעים לשטחים בלבד. השלום עם מצרים נשמר בקפדנות לאורך השנים. עם זאת השלום נחשב ל"שלום קר", לאור העובדה שבמצרים קיימת עוינות רבה כלפי ישראל, הבאה לידי ביטוי בעיקר בתקשורת ארסית כנגד ישראל, בהגבלות קשות על כל קשר שמקיים מצרי עם ישראל או ישראלים ובחרם המוטל על מי שמקיים קשרים אלו.

[עריכה] משפט

[עריכה] הדין

המשפט המצרי הוא שילוב מעניין של דין מערבי (צרפתי בעיקרו) ודין איסלאמי. הקודקס המצרי האזרחי, פרי יצירתו של המלומד סנהורי שימש מודל במדינות ערב רבות (בין השאר: עיראק, ירדן, סודאן, תימן ועוד). הקודקס של סנהורי נכנס לתוקפו ב-1949. קודם לכן חל על עניינים אזרחיים הקוד נפוליאון שתורגם באופן רשלני לערבית (משנות ה-80 של המאה ה-19).

[עריכה] מערכת בתי המשפט

לאחר מהפכת הקצינים בוטלו בתי הדין השרעיים שעסקו בענייני המעמד האישי. המערכת כיום היא מערכת מודרנית שבראשה בית משפט לחוקה בעל סמכות לביקורת שיפוטית. המערכת המשפטית נחשבת אקטיבסטית- אומנם ביטול חוקים איננה אפשרות שקיימת, אך קביעה שהם אינם חוקתיים גוררת הפיכתם לאות מתה בספר החוקים, כלומר בתי המשפט במדינה אינם מיישמים אותם.

[עריכה] כלכלה

ערך מורחב – כלכלת מצרים

כלכלת מצרים מתבססת בעיקר על תעשייה, על חקלאות (מקור הפרנסה של רוב התושבים), על תיירות ועל מוצרים המבוססים על נפט וגז טבעי מהמאגרים הגדולים הנמצאים בתחומה. בנוסף לכך יש בה מרבצים של פוספטים, מנגן, אורניום, אבן גיר וגבס. החקלאות תורמת 16 אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי ומעסיקה 40 אחוזים בקירוב מכוח העבודה במשק. רק כשני אחוזים משטחה של מצרים ניתנים לעיבוד חקלאי, רובם בהשקיה. הגידולים העיקריים הם כותנה, אורז, תירס, חיטה, קטניות, פירות, ירקות, בקר, תאואים, כבשים ועזים. ענף חקלאי חשוב נוסף הוא ענף הדיג. בתעשייה מועסקים כ־22 אחוזים מכוח העבודה במצרים והיא תורמת כ־34 אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי. המוצרים העיקריים הם טקסטיל, מוצרי מזון, כימיקלים, נפט ומוצריו, מלט וחומרי בנייה.

גורמים נוספים ואקוטיים המשפיעים על הכלכלה המצרית הם מסי המעבר בתעלת סואץ ומטבע חוץ נכנס מעובדים מצרים-זרים במדינות ערביות שכנות ובאזור המפרץ הפרסי.

הבורסה המצרית ממוקמת בקהיר, ובה מתנהל מסחר במניות, תעודות סל על מדדים, אגרות חוב וקרנות נאמנות.

[עריכה] שלטון מקומי

ערך מורחב – מחוזות מצרים

מצרים מחולקת ל־26 מחוזות (רבים:מחאפט'את ; יחיד:מחאפט'ה):

א-דקהליה (الدقهلية) הים האדום (البحر الأحمر) אל-בֻחירה (البحيرة) אל-פַיום (الفيوم) אל-גרביה (الغربية) אלכסנדריה (الإسكندرية) אל-אִסמאעיליה (الإسماعيلية) אל-גיזה (الجيزة) אל-מִנופיה (المنوفية) אל-מִניא (المنيا) קהיר (אל-קאהִרה القاهرة) אל-קליוביה (القليوبية) אל-ואדי אל-גדיד (الوادي الجديد) א-שרקיה (الشرقية) סואץ (א-סויס السويس) אסואן (أسوان) אסיוט (أسيوط) בַני סוֵיף (بني سويف) בור סעיד (بور سعيد) דֻמיאט (دمياط) דרום סיני (גנוב סינאא جنوب سيناء) כפְר א-שיח' (كفر الشيخ) מטרוח (مطروح) קִנא (قنا) צפון סיני (שמאל סינאא شمال سيناء) סוהאג (سوهاج)

במרבית המחוזות צפיפות האוכלוסייה היא 1,000 איש לקמ"ר, אולם במחוזות הגדולים צפיפות האוכלוסייה היא 2 איש לקמ"ר.

[עריכה] גאוגרפיה

ערך מורחב – גאוגרפיה של מצרים

מצרים גובלת בצפון מזרח עם ישראל ועם רצועת עזה, במערב עם לוב ובדרום עם סודאן, גבולותיה עוברים בלב המדבר, והם נמשכים ברוב אורכם בקו ישר כסרגל. מקור המים העיקרי ומרכז המדינה הוא נהר הנילוס שעובר לאורכה. מצרים שולטת על תעלת סואץ המחברת את הים התיכון והים האדום.

חלק ממדבר סהרה והמדבר הלובי מצויים במצרים.

תפקידה הגאופוליטי החשוב נובע ממקומה האסטרטגי: כמדינה טרנס-יבשתית המהווה גשר בין אפריקה לאסיה, וכמעבר בין הים התיכון והאוקיינוס ההודי דרך תעלת סואץ.

[עריכה] דמוגרפיה

ערך מורחב – דמוגרפיה של מצרים

מצרים היא המדינה הערבית המאוכלסת ביותר, עם כ־70 מיליון אנשים והמדינה השנייה באפריקה מבחינת מספר תושביה, אחרי ניגריה. כמעט כל האוכלוסייה מתרכזת לאורך הנילוס, במיוחד באלכסנדריה ובקהיר ולאורך הדלתא בקרבת תעלת סואץ. למעשה, כמעט כל האוכלוסייה מרוכזת ב-2% משטח המדינה (כ-20 אלף קמ"ר מתוך כמיליון קמ"ר), ולפיכך עמק הנילוס הוא אחד האזורים הצפופים בעולם. כיוון שהסיכוי לפתח את שטחי המדבריות ממערב וממזרח לעמק הנילוס קטנים בשל האקלים הקשה השורר בהם, משקיעה ממשלת מצרים מאמצים רבים בפיתוח סיני, ובהמרצת תושבים מצרים לעבור לשם. ההיענות לכך אינה גדולה כיוון שסיני מרוחקת מהמרכזים העירוניים החשובים של מצרים. בשל האבטלה הגבוהה, מצרים רבים משמשים כפועלים במדינות ערב אחרות, בעיקר בערב הסעודית ובמדינות המפרץ הפרסי, ולפיכך מתגוררים מחוץ למצרים במשך שנים רבות.

[עריכה] ראו גם

• רכבות במצרים

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: מצרים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מצרים

• Glyphdoctors.com - קורסים מקוונים ב-hieroglyphics וב-Egyptology
• תרגום מידע על מצרים מספר העובדות של אתר הסי.אי.איי
• Cairo.org - היסטוריה, תמונות ומידע על העיר קהיר
• Egypt Guide