מצרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רפובליקת מצרים הערבית
جمهوريّة مصر العربيّة
Flag of Egypt.svg Coat of arms of Egypt.svg
דגל סמל
מוטו לאומי: אין
המנון לאומי: בילאדי, בילאדי, בילאדי
מיקום מצרים
יבשת אפריקה, (סיני באסיה)
שפה רשמית ערבית
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
קהיר
30°2′0″N 31°13′0″E / 30.03333°N 31.21667°E / 30.03333; 31.21667
משטר רפובליקה
ראש המדינה
- נשיא

- ראש ממשלה בפועל
נשיא
עבד אל-פתאח א-סיסי
איברהים מחלב
הקמה

עצמאות

רפובליקה
פירוק הרפובליקה הערבית המאוחדת
שינוי שם המדינה חזרה למצרים במקום הרפובליקה הערבית המאוחדת
האביב הערבי
סיום השלטון החד מפלגתי

חוקה נוכחית
סיום השלטון הצבאי
מהממלכה המאוחדת
28 בפברואר 1922
18 ביוני 1953
28 בספטמבר 1961
2 בספטמבר 1971

25 בינואר 2011
11 בפברואר 2011
18 בינואר 2014
30 ביוני 2012
שטח[1]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
1,001,450 קמ"ר 
30 בעולם
0.6%
אוכלוסייה[2]‏ (הערכה ליולי 2014)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
86,895,099 נפש 
15 בעולם
86.77 נפש לקמ"ר
115 בעולם
תמ"ג[3]‏ (הערכה לשנת 2013)
- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש
551,400 מיליון $ 
27 בעולם
6,346 $
147 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[4]‏ (2012)
- דירוג עולמי
0.662 
112 בעולם
מטבע לירה מצרית ‏ (EGP)
אזור זמן UTC +2
סיומת אינטרנט .eg, مصر
קידומת בינלאומית 20+

מִצְרַיִם (שם רשמי: רפובליקת מצרים הערבית; בערבית מצרית: جمهوريّة مصر العربيّة - גֻמְהוּרִיַּת מַצְר אלְעַרַ‏בִיַּה, בערבית: מִצְר ) היא המאוכלסת ביותר מבין מדינות ערב, והמדינה השלישית המאוכלסת ביותר באפריקה (אחרי ניגריה ואתיופיה). מצרים שוכנת בפינה הצפונית־מזרחית של אפריקה, לחוף הים התיכון בצפון והים האדום (ים סוף) במזרח. בצפון-מזרח גובלת בישראל, במערב בלוב ובדרום בסודאן. על אף שטחה הגדול, מרוכזת כמעט כל האוכלוסייה בעמק הנילוס שנמצא במזרחהּ. זאת, משום ש־98% משטח מצרים הם מדבר שומם. גם בעמק הנילוס הפורה לא יורדים כמעט גשמים, ומקור המים העיקרי הוא נהר הנילוס, העובר לאורכו. נהר הנילוס יוצר דלתה בחלקו הצפוני, מקום השפך לים התיכון. בדלתה זו מרוכזים השטחים החקלאיים.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "מצרים" נזכר בספר בראשית שבתנ"ך כשמו של אחד מבניו של חם (בנו של נח). בהמשך ספר בראשית נזכר השם מצרים כשם של ארץ. מקור השם אינו ברור, במיוחד לאור העובדה שהמצרים הקדמונים עצמם לא השתמשו בו. מצרים הייתה ידועה כ"שתי הארצות", כיוון שנוצרה מאיחוד של שתי ממלכות פרה־היסטוריות (בתקופת נער-מר, הידוע גם כמלך מנס). ייתכן, שזו הסיבה לסיומת הזוגי בשם "מצרים", אם כי סיומת זו הייתה מקובלת ממילא בשמות מקומות. השם הערבי המודרני של מצרים שונה מהשם העברי שכן השם העברי מגיע מתקופה קדומה יותר. השם הערבי של מצרים הוא "מיצר" מקורו בשפה הערבית ומשמעותו מחנה צבאי, מונח זה שימש לציין, בין היתר, את העיר קהיר אשר החלה את דרכה כמחנה צבא של הכוחות האימפריאליסטים האיסלאמיים בארץ הנילוס.

לפי פירושים מסוימים היה השימוש בשם מצרים ייחודי לבני ישראל, ששועבדו על ידי אנשי מצרים בתקופת שהותם במצרים והוא לקוח המילה מיצר, המסמל מקום צר ומעיק.

Young Folks' History of Rome illus404.png

התושבים הקדומים במצרים, אשר ישבו בה בתקופת הממלכה הפרעונית, קראו לה בשם כּמת (km.t,‏ 𓆎𓅓𓏏𓊖), שמשמעותו "אדמה שחורה". זאת בשל צבעה השחור של האדמה הפורייה בעמק הנילוס, וכדי להבדילה מ"דשרת", "אדמה אדומה", שהיה הכינוי לאדמת המדבר שמסביב למצרים.

בתקופה הפרעונית נעשה שימוש גם בשם חות-קה-פתח, שפירושו הוא "מקדש או בית הקה של פְּתַח" (שמה המוקדם של העיר מוף, היא ממפיס). השם השתבש בפי היוונים והפך לאגיפטוס, וממנו נגזר שמה של מצרים בשפות המערב, וכן שמם של הקופטים – המצרים הנוצרים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – היסטוריה של מצרים, היסטוריה של מצרים העתיקה

אחרי פלישת החיקסוסים וגירושם לאחר 150 שנה, בשנת 1570 לפנה"ס לערך, המצרים יצאו למסעות כיבושים ברחבי הסהר הפורה, אך האימפריה המצרית לא החזיקה מעמד זמן רב ומצרים חזרה עד מהרה לגבולותיה הטבעיים. במשך תקופה קצרה באמצע המאה ה-7 לפני הספירה נשלטה מצרים על ידי האשורים (664671 לפנה"ס). הבבלים, יורשי האימפריה האשורית, לא הצליחו לקיים את שלטון האימפריה במצרים, אך יורשיהם הפרסים הצליחו ובמהלך רוב המאות ה-6 עד ה-4 לפנה"ס שלטה במצרים האימפריה הפרסית. עם זאת, המצרים שמרו על תרבותם הייחודית. כאשר אלכסנדר הגדול כבש אותה בשנת 332 לפנה"ס, מצא תרבות שונה ומרתקת. לאחר פיצול האימפריה של אלכסנדר הגדול, אחד מהמפקדים שלו, תלמי הראשון, ניכס לעצמו את מצרים והיא הייתה תחת שלטון בית תלמי עד המאה ה-1 לפנה"ס.

הפירמידה הגדולה של גיזה במרכז תעשיית התיירות המצרית.

בשנת 30 לפנה"ס נכבשה מצרים על ידי צבאות רומא. כאשר נחלקה האימפריה הרומית לשניים, עברה מצרים לאימפריה הרומית המזרחית – האימפריה הביזנטית. בין השנים 639641 נכבשה מצרים על ידי הערבים בהנהגת הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב. הקלות שבה נכבשה מצרים על ידי הערבים המוסלמים נבעה מן היחסים הדתיים המעורערים בין הכנסייה הביזנטית לבין הכנסייה הקופטית המקומית. הכיבוש המוסלמי הבטיח את זכותם של הנוצרים לשמור על דתם בתמורה לתשלום מס גולגולת לשלטונות המוסלמים. על פי הערכות בשנת 725, ערב סיום שלטונו של בית אומיה ועלייתו של בית עבאס היו עדיין יותר מ-90% מתושבי מצרים נוצרים קופטים, זאת בשל המדיניות המוסלמית אשר ביקשה להשתמש במצרים כגשר לכיבוש מדינות צפון אפריקה ואירופה ואשר ראתה בתושבים הנוצריים מקור הכנסה לטיפוח מכונת הג'יהאד באמצעות המסים שנגבו מהם. אסלומה של מצרים הפך למוחשי יותר עם הגירתם של שבטים ערביים מחצי האי ערב והגעתם של עוד כוחות צבא; הערבים המוסלמים שהגיעו למצרים היו בעלי זכויות חוקיות ודתיות רבות יותר משל האוכלוסייה הילידית, זאת לצד קיפוח האוכלוסייה הילידית הנוצרית ואסלום בכוח במקרים רבים, תרמו לירידת שיעור הנוצרים באוכלוסייה המצרית ועליית שיעור הערבים והמוסלמים בה.

החל מן המאה ה-12 ועד למאה ה-16 נשלטה מצרים על ידי שושלות ממלוכיות שונות. רשמית הפכה מצרים לואליאת עות'מאני בשנת 1512 עם תבוסת הצבא הממלוכי על ידי הסולטאן סלים הראשון, אך למעשה המשיכו ביים ממלוכים לשמור על צבאות העבדים שלהם ובעזרתם לשלוט על הארץ, במקביל לנציב מטעם האימפריה העות'מאנית - הוואלי. שלטון דו-ראשי זה נמשך עד 1798, אז נכבשה מצרים על ידי נפוליאון. על אף שב־1801 עזבו אחרוני הכוחות הצרפתיים את אדמת מצרים, השתנה מאזן הכוחות הפנימי במצרים באופן דרמטי, הביים הממלוכים נחלשו מאוד במלחמה וקופתם המדוללת הקשתה עליהם מאוד לרכוש עבדים חדשים ולאמנם כחיילים. גם האימפריה העות'מאנית הוכיחה את אוזלת ידה במלחמות נגד נפוליאון שגורש בסופו של דבר על ידי הצי הבריטי. את המצב ניצל מוחמד עלי, קצין עות'מאני צעיר ממוצא אלבני שתפס את השלטון במצרים בשנת 1805. מוחמד עלי ייסד שושלת שהנהיגה את מצרים עד שנת 1952, רשמית המשיכה להיות מצרים חלק מן האימפריה העות'מאנית עד 1914, אך למעשה שמרו מוחמד עלי ויורשיו על אוטונומיה רבה ואף על יכולת לפתח קשרי חוץ באופן עצמאי. למין מחצית המאה ה-19 הפכה מצרים לציר תנועה חשוב בין אנגליה והודו, מיקומה האסטרטגי של מצרים חשף אותה להתערבות בלתי פוסקת מצד אנגליה ויריבתה האימפריאליסטית צרפת, התערבות שהגיעה לשיא עם פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869. התעלה לא רק שלא תרמה דבר לכלכלתה של מצרים עד הלאמתה בשנת 1956 על ידי גמאל עבד אל נאצר, אלא אף חייבה את גיוסם בכפייה של עשרות אלפי פלאחים מצריים לבנייתה, והכניסה את מצרים לחובות ענק למלווים בינלאומיים.

במלחמת העולם הראשונה שימשה בסיס אנגלי, שממנו תקפו הבריטים את הטורקים בארץ ישראל. במלחמת העולם השנייה שימשה מחסום אחרון בפני גייסות הוורמאכט בפיקודו של רומל, ומנעו ממנו את כיבוש ארץ ישראל והשתלטות על תעלת סואץ.

עוד קודם למלחמת העולם השנייה, בשנת 1922, הכריזה מצרים עצמאות חלקית. לאחר המלחמה הפכה מצרים למדינה ריבונית תחת שלטון מלוכני של המלך פארוק. בשנת 1952 התבצעה מהפכת הקצינים החופשיים שבה קצינים בצבא המצרי העלו לשלטון את הגנרל מוחמד נגיב. שנתיים מאוחר יותר הדיח אותו גמאל עבד אל נאצר שכיהן כנשיא מצרים עד מותו בשנת 1970.

בשנת 1958 התאחדה מצרים עם סוריה ליצירת "הרפובליקה הערבית המאוחדת". במסגרת ניסיונה לצרף גם את תימן לאיחוד, היא התערבה במלחמה שם. האיחוד התפרק בשנת 1961, אולם מצרים המשיכה להלכה להיקרא בשם זה עד 1971.

אנואר סאדאת החליף את נאצר בשלטון, ושלט עד הירצחו בשנת 1981. חוסני מובארכ החליף את סאדאת בתפקיד הנשיא ושלט במדינה עד 11 בפברואר 2011.

בין השנים 19911996 הלך והסלים במצרים המאבק האלים בין קיצונים איסלמיסטים, בעיקר מארגון גמעיה אסלמייה, לבין כוחות הביטחון, וגבה את חייהם של מאות בני אדם מדי שנה, בעיקר באזורים הכפריים במצרים העליונה ובפרברי העוני של הערים הגדולות. הקיצונים המוסלמים ביצעו פעולות טרור נגד תיירים, אנשי משטרה ונציגי השלטון, פגעו בבני המיעוט הקופטי והתנקשו באנשי רוח חילונים.

המדינה דיכאה את הארגונים הקיצוניים ביד קשה, עצרה רבבות פעילים והוציאה להורג עשרות. המאבק נשא פרי, ובנובמבר 1997 הכריז הזרם המרכזי בארגון גמעיה אסלמייה על נטישת האלימות. במקביל למאבק תקיף בקיצונים האלימים, נסוגה המדינה מן המורשת החילונית של מהפכת 1952 והגדילה את חופש הפעולה של מטיפים ופעילים מוסלמים אדוקים שנמנעו מאלימות. פעילים אלה זכו להשפעה גוברת בתקשורת, בחינוך ואף במערכת המשפט.

ההפיכה במצרים (2011)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההפיכה במצרים (2011)

בחודש ינואר 2011 החלו מחאות והפגנות המונים בכיכר תחריר נגד מובארכ ושלטונו, בטענה לכישלון בתחום החברתי, המדיני והכלכלי, בהשראת ההפיכה בתוניסיה וגל המחאות בארצות ערב. המחאות הביאו לשינויים בשלטון במצרים. במהלך ההפגנות נהרגו עשרות אזרחים מירי של הצבא והמשטרה. בעקבות המהומות פיזר תחילה מובארכ את ממשלתו על מנת להרכיב ממשלה חדשה. מאמציו אלו להרגעת ההמון לא נשאו פרי, ולבסוף, בתאריך 11 בפברואר 2011, נאלץ להצהיר באמצעי התקשורת שלא ימשיך לכהונה נוספת והעביר את השלטון למפקד העליון של צבא מצרים. בנובמבר התחדשו הפגנות המחאה נגד מפקד הצבא שעומד בפועל בראש המדינה עד לבחירות והקמת ממשלה נבחרת. בניגוד למחאות הקודמות, הונהגו ההפגנות הפעם על ידי האחים המוסלמים וקיצונים אסלאמיים.‏[5] בדצמבר 2011 התקיימו הבחירות לפרלמנט המצרי (2011–2012). במאי 2012 נערכו הבחירות לנשיאות מצרים. בבחירות זכה מוחמד מורסי, מתמודד מתנועת האחים המוסלמים במצרים, והמועצה הצבאית העליונה הבטיחה שתעביר את הכוח אליו. ב-30 ביוני 2013 נערכה ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות מצרים כנגד הנשיא מורסי.[דרוש מקור]

ההפיכה במצרים (2013)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההפיכה במצרים (2013)

בליל ה- 3 ביולי 2013, הודח הנשיא מוחמד מורסי מתפקידו כנשיא מצרים, על ידי הצבא. שר ההגנה ומפקד הצבא, הגנרל אל-סיסי, הכריז על סיום כהונתו של מורסי והודיע על השעיית החוקה ומינויו של ראש בית הדין החוקתי, עדלי מנסור, כנשיא זמני.‏[6] בעקבות הדחת מורסי היו התנגשויות בין הצבא והמשטרה ובין תומכי מורסי, שגבו מאות הרוגים.‏[7]מאוחר יותר פתחה ההנהגה הצבאית במבצע נגד האחים המוסלמים עצרה אלפים ושפטה מאות למות ביניהם את מנהיגי התנועה, ומשנרגעו קצת העניינים הכריזה על בחירות חדשות כשסיסי מתפטר מתפקידו כראש המועצה ומתמודד לנשיאות, וביוני 2014 ניצח בבחירות ונבחר לתפקיד נשיא מצרים.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליטיקה של מצרים

תקופת שלטון מובארכ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצרים היא באופן רשמי רפובליקה, אך למעשה מדובר במדינה שנשלטת על ידי שלטון יחיד. חוסני מובארכ היה נשיאה של מצרים מה-14 באוקטובר 1981 ועד התפטרותו ב-11 בפברואר 2011. מובראכ היה מנהיג המפלגה הלאומית דמוקרטית שהנהיגה את מצרים מאז הקרע עם סוריה ב־1978. נכון להיום הסמכויות מרוכזות בידי הצבא המצרי. מצרים הייתה המדינה הערבית הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל. בקהיר, נמצאים משרדיה הקבועים של הליגה הערבית. במצרים יש בחירות רב-מפלגתיות, אך משקיפי זכויות אדם בינלאומיים מעלים דאגה באשר לחופש הביטוי ולחירויות אזרח במצרים. במרץ 2007 הוכנסו 34 תיקונים לחוקה המצרית, אשר חיזקו את מעמדו של מובארכ והגבירו את הסבירות שיוכל להעביר את הנשיאות לבנו גמאל מובארכ, בדומה לדרך שבה נעשו הדברים בסוריה בשנת 2000. תיקונים אלו קובעים כי לא יתאפשר למפלגה בעלת אופי דתי להתמודד בבחירות במצרים וכי נשיא המדינה חוסני מובארכ יוכל לפזר את הפרלמנט ללא צורך במשאל עם כפי שהיה נהוג עד כה. בשל שינויים אלו, התנגדו חוגי האופוזיציה במצרים לשינויים בחוקה. התיקונים בחוקה אושרו במשאל עם שנערך ב-28 במרץ 2007. לטענת המשטר במצרים, אחוזי ההשתתפות הגיעו לשליש מבעלי זכות ההצבעה וכי התיקונים זכו לתמיכה של כ-75 אחוזים של המצביעים. לטענת חוגי אופוזיציה אשר החרימו את המשאל, רק 6% מאזרחי מצרים השתתפו במשאל שתוצאותיו זויפו.

לאחר רצח סאדאת, נקבע כי יש מצב חירום במצרים. מצב החירום מוארך כל שנתיים מאז 1981. הוא מאפשר לשלטונות להטיל פיקוח צמוד על התקשורת, להפעיל צנזורה על כל פרסומיה ולסגור אמצעי תקשורת, לעצור אזרחים "המסכנים את הסדר הציבורי" או החשודים בטרור או בסחר בסמים, להחזיקם במעצר ממושך ולשופטם בפני בתי דין מיוחדים ללא זכות ערעור. רק לנשיא מובארכ יש הסמכות לאשר או לבטל את גזר הדין. במאי 2010 אישרה מועצת העם המצרית את הארכתו של מצב החירום בשנתיים נוספות, אף על פי שהנשיא מובארכ הבטיח מספר פעמים כי מצב החירום יבוטל ובמקומו יחוקק חוק מיוחד למאבק בטרור. מובארכ קיבל את ההחלטה בידיעה ברורה שהיא תשמש דלק לגלגלי האופוזיציה, אשר תראה בה נימוק טוב להגביר את מאבקה בשלטון לקראת הבחירות הקרובות.‏[8]

מצרים ומדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-מצרים
מסגד אל-טאביה באסואן

עם הקמת מדינת ישראל פלש הצבא המצרי לדרום הארץ, כחלק ממתקפה מתואמת של צבאות מדינות ערב השכנות. המלחמה הסתיימה בהסכם שביתת נשק שנחתם באי רודוס, ואשר קבע את הגבול בין מצרים למנדט הבריטי כקו שביתת הנשק, למעט רצועת עזה שהועברה לידי מצרים.

בשנת 1956 פלשה ישראל לסיני בהתקפה מתואמת עם הממלכה המאוחדת וצרפת, ששאפו להחזיר לידיהן את תעלת סואץ שהולאמה על ידי מצרים זמן קצר קודם לכן. ישראל הייתה מעוניינת בחיסול בסיסי הפדאיון שתקפו מטרות בישראל לעתים קרובות. ישראל כבשה את רצועת עזה וחצי האי סיני, אולם בלחץ ארצות הברית וברית המועצות נסוגה והסכימה להפרדת כוחות על בסיס קו שביתת הנשק.

ב־1967 גברה שוב המתיחות בין ישראל למצרים, כיוון שמצרים הפרה את הסכם הפרדת הכוחות, סילקה את משקיפי האו"ם מסיני ומרצועת עזה וסגרה את מצרי טיראן. במקביל החלה מצרים בתיאומים צבאיים עם מדינות ערב אחרות לקראת מתקפה על ישראל. ישראל פתחה במתקפת מנע נגד מצרים, ירדן וסוריה במה שנודע מאוחר יותר כמלחמת ששת הימים. במלחמה זו כבשה ישראל שוב את רצועת עזה וחצי האי סיני.

לאחר מלחמת ששת הימים שמרה ישראל על קו הגבול עם מצרים בעזרת שרשרת מוצבים שנקראה "קו בר לב". במשך 17 חודשים בשנים 19691970 התחוללו חילופי אש, פשיטות והפגזות בין שני הצדדים, נשיא מצרים עבד אל נאצר רצה להתיש את ישראל ולהדוף אותה אל מחוץ לחצי האי סיני. מאוחר יותר נודעו פעולות אלו כמלחמת ההתשה. הסכם הפסקת האש נכנס לתוקף ב-7 באוגוסט 1970.

ב־1973 התקיפה מצרים את ישראל במפתיע במה שנודע בישראל כמלחמת יום הכיפורים ובמצרים כמלחמת אוקטובר או מלחמת רמדאן. המצרים הצליחו לכבוש חלקים מחצי האי סיני, אולם לקראת סוף המלחמה הצליחו כוחות ישראלים לכבוש שטחים ממערב לתעלת סואץ ולכתר את הכוחות המצריים בסיני. ב־1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות שבו הוחזר אזור התעלה למצרים, ואשר סיים למעשה את מצב המלחמה בין מצרים לישראל. בספטמבר 1975 נחתם הסכם ביניים בין שתי המדינות, במסגרתו הורחבה הרצועה המצרית בסיני.

מפנה דרמטי ביחסים בין המדינות אירע בנובמבר 1977 עם ביקורו של נשיא מצרים דאז, אנואר סאדאת, בישראל ונאומו בכנסת. שנתיים לאחר הביקור נחתם הסכם השלום. במסגרת הסכם זה נסוגה ישראל מכל שטח סיני והרסה את היישובים הישראליים שהיו קיימים שם ובראשם העיר ימית.

מספר שנים מאוחר יותר בינואר 1989, בעקבות הסכם בוררות בין המדינות הועברה רצועת החוף של טאבה על בית המלון הישראלי וכפר הנופש שנבנו בה (כיום מלון הילטון טאבה), לידי מצרים במה שנתפס ומתואר על ידי המשטר המצרי כ"השבת גרגר החול האחרון של המולדת".

כיום הגבול בין ישראל למצרים שקט רוב הזמן, אך ניכר כי הוא הולך ו'מתחמם' ומתבצעות דרכו העברות של אמצעי לחימה לכיוון רצועת עזה ומדי פעם מבוצעות דרכו פעולות טרור של מחבלים המגיעים מרצועת עזה דרך סיני. כך לדוגמה, בדצמבר 2006 חדר מחבל וביצע פיגוע באילת ובאוגוסט 2011 אירע פיגוע חמור סמוך לכביש 12 במהלכו נרצחו שמונה ישראלים. בשנות ה-80, נהגו ישראלים רבים לבקר במצרים, אך תיירות זו התמעטה מאוד לאורך השנים בשל תחושת העוינות כלפי ישראל במדינה לצד החשש מטרור של חוגים קיצוניים כפי שאלו אירעו פעמים מספר לאורך השנים (כגון הפיגוע בראס בורקה ב-1985). עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה נהגו ישראלים רבים לפקוד את חצי האי סיני (בו הם יכולים לבקר ללא ויזה), אולם לאחר פיגועי הטרור בהילטון טאבה, דהב ושארם א-שייח' בשנת 2005-6, התמעט באופן דרמטי מספר התיירים הישראלים בחצי האי, ומשרד החוץ מפרסם אזהרות רבות נגד הביקור בה, מחשש לפיגועים נוספים ואף נסיונות חטיפה. התיירות המצרית לישראל מותרת באופן רשמי אך בפועל לא מיושמת בשל הדרישה של ממשלת מצרים מאזרחיה הרוצים לבקר בישראל להוציא אישור מיוחד- 'הפתק הצהוב' מטעם שרותי הביטחון המצריים. דרישה זו מגבילה את התיירות המצרית לישראל לכמה עשרות מדי שנה - כאשר רובם עוברים בה בדרכם לשטחים בלבד.[דרוש מקור] השלום עם מצרים נשמר בקפדנות לאורך השנים. עם זאת השלום נחשב ל"שלום קר", לאור העובדה שבמצרים קיימת עוינות רבה כלפי ישראל, הבאה לידי ביטוי בעיקר בתקשורת ארסית, בהגבלות קשות על כל קשר שמקיים מצרי עם ישראל או ישראלים ובחרם המוטל על מי שמקיים קשרים אלו.

הדחת מובארכ בפברואר 2011, סימנה תחילת תקופה של הרעה ביחסה של מצרים כלפי ישראל. בוצעו מספר חבלות בצינור הגז שעובר בצפון סיני ומספק גז מצרי לישראל. בנוסף, התעצמו ההתרעות על כוונות ארגוני טרור לנצל את שטחי סיני כדי לפגוע בישראל ובישראלים, כמו שאירע באוגוסט 2011, כשחולית מחבלים חדרה לישראל וביצעה את מתקפת הטרור בדרום ישראל (2011). לצד אירועים אלו גברו קולות שונים במדינה 'לבחון מחדש' את היחסים עם ישראל. באוגוסט 2011, נערכו הפגנות סוערות סמוך לשגרירות הישראלית בקהיר, בתביעה 'לגרש' את השגריר הישראלי מתחומי מצרים. במהלך הפגנות אלו אף הורד דגל ישראל מבנין השגרירות על ידי ההמון, במה שנתפס כצעד סמלי שמבטא את ההרעה שחלה ביחסים בין המדינות. זמן קצר לאחר מכן, ב-10 בספטמבר 2011, פרצו אלפי מפגינים משולהבים למתחם השגרירות הישראלית בו היו נצורים כשישה מאבטחים ישראלים. במבצע מורכב שארך שעות חולצו המאבטחים בחשאי ממתחם השגרירות שנפרץ ונבזז על ידי ההמון כשבמקביל פונה כל הסגל הדיפלומטי הישראלי מקהיר במה שנראה כשפל העמוק ביותר ביחסי המדינות מאז חתימת הסכם השלום במרץ 1979. מצרים פועלת לאחרונה להידוק השיטור ובמניעת פעילות חבלנית על ידי קבוצות בדלניות, בחצי האי סיני ובקרבת הגבול עם ישראל.

יחסי איראן-מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איראן-מצרים

יחסי איראן ומצרים ידעו עליות ומורדות במהלך המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. בשנת 1936 שודרגו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות לרמה של הצבה הדדית של שגרירים זו אצל זו. יוסוף זולפיקאר היה שגריר איראן במצרים.

בשנת 1980 נותקו היחסים בעקבות המהפכה האיראנית והכרת מצרים בישראל במסגרת הסכמי קמפ דייוויד והסכם השלום בין ישראל למצרים.

בשנת 2011, בעקבות ההפיכה במצרים התחממו היחסים בין המדינות. בפעם הראשונה זה שנים רבות עברו ספינות מלחמה איראניות בתעלת סואץ[9] וב-2012 נערך ביקור היסטורי של נשיא מצרים, חבר תנועת האחים המוסלמים הסונית מוחמד מורסי בטהרן, כאורח הוועידה ה-16 של המדינות הבלתי-מזדהות. במהלך ביקורו נפגש עם נשיא איראן שאמר כי "המשטר הציוני הוא איום לעמי האזור והעולם". בסיום המפגש פורסמה הודעה על הסכמת שניהם כי "אנו שותפים אסטרטגיים".

נושאים שנויים במחלוקת בין שתי המדינות הם המשך קיום ההסכמים של מצרים עם ישראל, תמיכת מצרים בעיראק במלחמת איראן עיראק, ביקורתה על ממשל בשאר אל-אסד בסוריה וקשריה הטובים עם ארצות הברית (המוגדרת על ידי איראן כ"שטן הגדול" לעומת ישראל שמוגדרת כ"שטן הקטן").

כמו כן, קיים מתח בין שתי המדינות על רקע הובלת איראן את גוש המדינות האסלאמיות השיעיות, בעוד מצרים נחשבת לאחת המובילות בגוש המדינות האסלאמיות הסוניות, אליו משתייכות גם מדינות ערביות כגון ערב הסעודית ומדינות המפרץ הפרסי ומדינות אסלאמיות אחרות המצויות בקשר טוב עם ארצות הברית והעולם המערבי, כגון טורקיה.

חוק ומשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט המצרי הוא שילוב של דין מערבי (צרפתי בעיקרו) ודין איסלאמי. הקודקס המצרי האזרחי, פרי יצירתו של המלומד עבד אל-רזאק אל-סנהורי שימש מודל במדינות ערב רבות (בין השאר: עיראק, ירדן, סודאן, תימן ועוד). הקודקס של סנהורי נכנס לתוקפו ב-1949. קודם לכן חל על עניינים אזרחיים הקוד נפוליאון שתורגם באופן רשלני לערבית (משנות ה-80 של המאה ה-19).

לאחר מהפכת הקצינים החופשיים בוטלו בתי הדין השרעיים שעסקו בענייני המעמד האישי. המערכת הקיימת היא מערכת מודרנית שבראשה בית משפט לחוקה בעל סמכות לביקורת שיפוטית. המערכת המשפטית נחשבת אקטיבסטית- אומנם ביטול חוקים איננה אפשרות שקיימת, אך קביעה שהם אינם חוקתיים גוררת הפיכתם לאות מתה בספר החוקים, כלומר בתי המשפט במדינה אינם מיישמים אותם.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהיר - העיר הגדולה ביותר באפריקה ובמזרח התיכון.

במהלך ההיסטוריה של מצרים, היה הנילוס עורק החיים הכלכלי של מצרים, סביבו גרה רוב מוחלט של האוכלוסייה, וכלל שטחי העיבוד החקלאיים שכן לצידו. עם פיתוח התעשייה וגילוי משאבי טבע חדשים במצרים פחתה חשיבותו, אך גם כיום הנילוס וסביבתו הם מרכזה הכלכלי של מצרים. עד ראשית שנות ה־50 הושפעה כלכלת מצרים מהשליטה הבריטית בה. לאחר מהפכת הקצינים החופשיים בראשית שנות ה־50 של המאה ה־20 פנתה הממשלה המצרית לכיוון כלכלה סוציאליסטית ובשליטה ממשלתית.

הענפים העיקריים של הכלכלה המצרית כיום הם תעשייה (כ־34% מהתמ"ג, כ־22% מכלל המועסקים, בעיקר תעשייה מסורתית, עתירת כח אדם לא מקצועי), חקלאות (16% מהתמ"ג, ו־40% מכח העבודה, בחלקה הגדול חקלאות מסורתית), תיירות (12% מהתמ"ג, הכנסה שנתית של כ־10 מיליארד דולר) יצוא נפט וגז טבעי מהמאגרים הגדולים הנמצאים בתחומה, ותוצרים שונים של משאבים אלו. בנוסף לכך יש במצרים מרבצים של פוספטים, מנגן, אורניום, אבן גיר וגבס. רוב שטחה של מצרים הוא מדבר, ורק כשני אחוזים משטחה של מצרים ניתנים לעיבוד חקלאי, רובם בהשקיה סביב הנילוס.

הגידולים החקלאיים העיקריים הם כותנה, אורז, תירס, חיטה, קטניות, פירות, ירקות, בקר, תאואים, כבשים ועזים. ענף חקלאי חשוב נוסף הוא ענף הדיג.

ענפי התעשייה העיקריים במצרים הם טקסטיל, מוצרי מזון, כימיקלים ודשנים, נפט ומוצריו, מלט וחומרי בנייה. פיתוח התעשייה מתעשייה מסורתית לתעשייה מתקדמת נתקל בקשיים בשל בורות נרחבת באוכלוסייה (כ־50% אנאלפביתים), תופעת בריחת מוחות, העדר תשתית טכנולוגית מתאימה, והעדר הון פרטי וקושי בגיוס השקעות חוץ.

נפט התגלה במצרים ב־1910, וב־1999 הגיע תפקות הנפט במצרים לכ־44 מליון טון, המשמש בעיקר לצריכה פנימית, ובחלקו לייצוא. עם זאת, מצרים נדרשת לייבא נפט ממדינות אחרות, בשל צורך להפקת דלקים מסוג נפט שאינו קיים במצרים. במצרים מספר בתי זיקוק, המזקקים נפט בהיקף של כ־25 מליון טון בשנה. במצרים מרבצי גז טבעי גדולים. באמצעות צינור הגז הערבי, מייצאת מצרים גז טבעי לירדן, סוריה ולבנון. שלוחה מצינור זה סיפקה גז טבעי לישראל בין השנים 2008 ל־2011. עם זאת, הגידול הטבעי הגבוה במצרים הוביל ב־2012 למחסור בגז טבעי בתוך מצרים, ולצורך בייבוא גז טבעי ממדינות אחרות.

גורמים נוספים ואקוטיים המשפיעים על הכלכלה המצרית הם מסי המעבר בתעלת סואץ (ב־1997 עברו בה סחורות בהיקף של 300 מליון טון) ומטבע חוץ נכנס מעבודות חוץ של פועלים מצרים במדינות ערביות שכנות ובאזור המפרץ הפרסי. במצרים ריבוי טבעי גבוה, דבר הדורש הקצאת משאבים גדלה והולכת במהלך השנים לצורכי האוכלוסייה. מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ב־1979, נהנית מצרים מסיוע חוץ אמריקאי רחב היקף.

מגזר השירותים במצרים רחב למדי, ומשקף בחלקו אבטלה סמויה. הבורסה המצרית ממוקמת בקהיר, ובה מתנהל מסחר במניות, תעודות סל על מדדים, אגרות חוב וקרנות נאמנות. הבורסה המצרית היא אחת הוותיקות (נוסדה באלכסנדריה ב־1888), והיקף הפעילות בה היה מהמובילים בעולם, עד לעליית שלטון נאצר בשנות ה־50, מהפכה שהובילה קו של הלאמה ותפישה כלכלית סוציאליסטית. הבורסה החלה להתחזק שוב החל מ־1992, על רקע שורת רפורמות כלכליות שהונהגו במצרים.

חשמל מיוצר במצרים באמצעות תחנות כח הפועלות בדלקים שונים, ובאמצעות תחנה הידרו אלקטרית בסכר אסואן, המפיקה כ־2,100 מגה-וואט. בשנת 1967 סיפקה תחנה זו 50% מצריכת החשמל במצרים, אך עד 1998 ירד שיעור זה לכ־15%, על רקע גידול ניכר בצריכת החשמל במצרים. יצור החשמל במצרים ותשתיות ההולכה אינם מספיקות לביקוש הגובר, ובעקבות כך אמינות אספקת החשמל נמוכה, והפסקות החשמל תדירות.

הנמלים העיקריים במצרים הם נמל אלכסנדריה, על חוף הים התיכון, ונמל פורט סעיד, סמוך למוצא הדרומי של תעלת סואץ. הנמלים נמצאים בשליטה ממשלתית מלאה, ורמת הפיתוח שלהם נמוכה.

במצרים נהוגות סובסידות רחבות היקף, על קמח, סולר, גז בישול ומוצרי יסוד נוספים. היקף הסובסידות בשנת 2012 עמד על כ־20 מיליארד דולר (מחציתם על סולר). בלעדי סובסידות אלו, לא תתאפשר חקלאות רחבה במצרים (בשל הצורך בדלק לשאיבת מים להשקיה), ויווצר משבר מזון בשל מחירים גבוהים, דבר שיעורר תסיסה חברתית חזקה במצרים. בשל כך, נמנעו השלטונות במצרים מפגיעה בסובסידות במהלך השנים. כדי לקיים את משטר הסובסידות, נדרשת מצרים ליבוא רחב היקף של חיטה וסולר, שכן המשאבים המקומיים אינם מספיקים לביקוש (מצרים מייבאת כחצי מכמות החיטה הנצרכת). למרות ההיקף הרחב של הסובסידות, על פי הבנק השווייצי קרדיט סוויס, כ־50% מהכנסות משפחה מצרית ממוצעת מופנים לרכישת מזון.‏[10] בעקבות הסובסידה הנרחבת על חיטה, צריכת חיטה לנפש במצרים כפולה מהממוצע העולמי (כ־160 ק"ג לנפש). ב־2008, כ־70% מאוכלוסיית מצריים (כ־56 מליון איש) היו זכאים לרכישת מזון מסובסד.‏[11]

בין 1980 ל־2010 (תקופת שלטון מובארק), הייתה צמיחה יציבה ועקבית בכלכלה המצרית, וההכנסה לנפש עלתה מכ־1,200$ לכ־6,200$.‏[12]

ב־2010, ערב ההפיכה במצרים, עמדה הצמיחה על 5.5% והגרעון התקציבי על 8%.‏[13] האבטלה במצרים עמדה על כ־8%, אך שיעורה היה גבוה בהרבה בקרב צעירים, וצעירים משכילים רבים נאלצו לעבוד בעבודות לא מקצועיות, עקב העדר תשתית תעשייתית מתקדמת. שיעור השתתפות הנשים בכח העבודה היה נמוך ביותר, בשל היותה של מצרים חברה מוסלמית מסורתית. דירוג רמת הפיתוח הכלכלית של מצרים היה נמוך ביותר.‏[12]

התדרדרות הכלכלה לאחר מהפכת 2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפיכה במצרים בשנת 2011 הובילה להתדרדרות מהירה במצב הכלכלי במצרים. בשל אי-היציבות שנוצר במדינה, מספר התיירים ירד באופן משמעותי, והשקעות החוץ פחתו מאוד. משקיעים זרים רבים משכו את השקעותיהם מהבורסה המצרית, שירדה בכ־30% עד סוף 2012.‏[14] התפוקה התעשייתית ירדה מאוד, ומיזמי פיתוח נרחבים הוקפאו. רזרבות המט"ח של מצרים ירדו מ־36 מיליארד דולר בראשית 2011 ל־22 מיליארד תוך 10 חודשים.‏[13] עד ראשית 2013 ירדו היתרות לכ־13 מיליארד.

על רקע המצב המתדרדר, פנה השלטון המצרי לגופים בינלאומיים ומדינות זרות לסיוע חוץ. קטאר העניקה למצרים הלוואה בסך 7 מיליארד דולר וגז טבעי נוזלי בשווי 300 מיליון דולר, ולוב העניקה למצרים הלוואה בסך 1.2 מיליארד,‏[15] אך קרן המטבע הבינלאומית סירבה להעביר סיוע, קודם להפחתת הסובסידות, רפורמות כלכליות נוספות וגיבוש תוכנית כלכלית מסודרת. הלירה המצרית פוחתה באופן ניכר, דבר שהוביל להטלת פיקוח מחמיר על שוק המט"ח על ידי הבנק המצרי, ולמסחר מט"ח רחב היקף בלתי חוקי בשוק השחור. שיעור האינפלציה השנתי עלה מ־5% ל־8%. כ־4,500 מפעלים נסגרו לאחר ההפיכה, ושיעור האבטלה עלה מ־9% ל־13%. שיעור האבטלה בקרב צעירים עד גיל 29 עמד על 77.5%. נוצר מחסור חריף בסולר, ובעקבותיו תורים ארוכים בתחנות הדלק, והפסקות חשמל לפרקי זמן ארוכים הפכו לאירוע נפוץ. הגרעון התקציבי עלה לכ־12.5% מהתמ"ג, ושיעור המשפחות מתחת לקו העוני עלה לכ־25%.‏[10]

בראשית 2013 התריע שר האוצר המצרי כי הכנסות מצרים מספיקות רק לכ־60% מהוצאותיה, וגורמים שונים התריעו כי מצרים נמצאת מספר חודשים לפני פשיטת רגל. גורמים ממשלתיים הודו כי מצב הכלכלה המצרית רגיש, אך הכחישו את הטענות בדבר סיכון לפשיטת רגל.‏[16] ממשל מורסי ניסה להתמודד עם המשבר הכלכלי באמצעות העלאת מיסים ומכסים, והקטנת הסובסידות. אך הנסיון שהחל מסוף 2012 נתקל בהתנגדות ציבורית רחבה, שהובילה לגניזת התוכנית, שנועדה לאפשר סיוע כלכלי רחב היקף מקרן המטבע הבינלאומית.‏[14] הממשל גם לא הציג תוכנית כלכלית רחבת היקף למצרים. עיתונאים שונים העלו חשש למהפכה חוזרת במצרים ('מהפיכת רעבים'), על רקע המצב הכלכלי המתדרדר.

שלטון מקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחוזות מצרים

מצרים מחולקת ל־26 מחוזות (רבים:מחאפט'את ; יחיד:מחאפט'ה):

מחוזות מצרים
  1. א-דקהליה (الدقهلية)
  2. הים האדום (البحر الأحمر)
  3. אל-בֻחירה (البحيرة)
  4. אל-פַיום (الفيوم)
  5. אל-גרביה (الغربية)
  6. אלכסנדריה (الإسكندرية)
  7. אל-אִסמאעיליה (الإسماعيلية)
  8. אל-גיזה (الجيزة)
  9. אל-מִנופיה (المنوفية)
  10. אל-מִניא (المنيا)
  11. קהיר (אל-קאהִרה القاهرة)
  12. אל-קליוביה (القليوبية)
  13. אל-ואדי אל-גדיד (الوادي الجديد)
  14. א-שרקיה (الشرقية)
  15. סואץ (א-סויס السويس)
  16. מחוז אסואן (أسوان)
  17. אסיוט (أسيوط)
  18. בַני סוֵיף (بني سويف)
  19. בור סעיד (بور سعيد)
  20. דֻמיאט (دمياط)
  21. דרום סיני (גנוב סינאא جنوب سيناء)
  22. כפְר א-שיח' (كفر الشيخ)
  23. מטרוח (مطروح)
  24. קִנא (قنا)
  25. צפון סיני (שמאל סינאא شمال سيناء)
  26. סוהאג (سوهاج)

במרבית המחוזות צפיפות האוכלוסייה היא 1,000 איש לקמ"ר, אולם במחוזות הגדולים צפיפות האוכלוסייה היא 2 איש לקמ"ר.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאוגרפיה של מצרים

מצרים גובלת בצפון מזרח עם ישראל ועם רצועת עזה, במערב עם לוב ובדרום עם סודאן, גבולותיה עוברים בלב המדבר, והם נמשכים ברוב אורכם בקו ישר כסרגל. מקור המים העיקרי ומרכז המדינה הוא נהר הנילוס שעובר לאורכה. מצרים שולטת על תעלת סואץ המחברת את הים התיכון והים האדום.

חלק ממדבר סהרה והמדבר הלובי מצויים במצרים.

תפקידה הגאופוליטי החשוב נובע ממקומה האסטרטגי: כמדינה המשתרעת על פני שתי יבשות ומגשרת בין אפריקה לאסיה, וכמעבר בין הים התיכון והאוקיינוס ההודי דרך תעלת סואץ.

95% משטחה של מצרים הם מדבר לא מיושב. 99% מאוכלוסיית מצרים חיה בעמק הדלתא הירוק והפורה. חייו של עמק הדלתא תלויים בנהר הנילוס שהוא מקור המים העיקרי של מצרים.

האזור המיושב של מצרים אינו אלא רצועה צרה ומתפתלת. שטחה של הרצועה כ-35,000 קמ"ר, והיא משתרעת משני צדי הנילוס, הזורם מדרום לצפון. רוחב הרצועה בדרום (מצרים העליונה) אינו עולה על 15-2 ק"מ. מצפון לקהיר (מצרים התחתונה) הנילוס מתפצל לזרועות רבות ויוצר דלתא רחבה שצורתה משולש ורוחבה המרבי לאורך החוף כ-150 ק"מ.

שטח: 1,001,450 קמ"ר

אדמה: 995,450 קמ"ר
מים: 6,000 קמ"ר

גבולות: 2,689 ק"מ

11 ק"מ עם רצועת עזה, 255 ק"מ עם ישראל, 1,150 ק"מ עם לוב, 1,273 ק"מ עם סודאן

קו החוף: 2,450 ק"מ

משאבים טבעיים: נפט, גז טבעי, ברזל, פוספטים, מנגן, אבן גיר, גבס, טלק, אזבסט, עופרת, אבץ

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצרים היא המדינה הערבית המאוכלסת ביותר, עם כ־80 מיליון אנשים והמדינה השלישית באפריקה מבחינת מספר תושביה, אחרי ניגריה ואתיופיה. כמעט כל האוכלוסייה מתרכזת לאורך הנילוס, במיוחד באלכסנדריה ובקהיר ולאורך הדלתא בקרבת תעלת סואץ (מצרים התחתונה). למעשה, כמעט כל האוכלוסייה מרוכזת ב-2% משטח המדינה (כ-20 אלף קמ"ר מתוך כמיליון קמ"ר), ולפיכך עמק הנילוס הוא אחד האזורים הצפופים בעולם עם צפיפות של 1,540 בני אדם לקילומטר מרובע, להשוואה, צפיפות האוכלוסייה במדינה כולה הוא 33 בני אדם לקילומטר מרובע. קהילות מדבריות קטנות חיות בסביבות נאות מדבר ודרכי מסחר, אך אוכלוסיות אלו קטנות עקב הגירה לערים הגדולות. כיוון שהסיכוי לפתח את שטחי המדבריות ממערב וממזרח לעמק הנילוס קטנים בשל האקלים הקשה השורר בהם, מלבד ניסיונות מועטים כמו פרויקט תושקה, משקיעה ממשלת מצרים מאמצים רבים בפיתוח סיני, ובהמרצת תושבים מצרים לעבור לשם. ההיענות לכך אינה גדולה כיוון שסיני מרוחקת מהמרכזים העירוניים החשובים של מצרים. בשל האבטלה הגבוהה, מצרים רבים משמשים פועלים במדינות ערב אחרות, בעיקר בערב הסעודית ובמדינות המפרץ הפרסי, ולפיכך מתגוררים מחוץ למצרים במשך שנים רבות.

רוב אוכלוסיית מצרים (מעל 90%) היא מוסלמית סונית, שאר אוכלוסייה (בערך 9% אך המספרים שנויים במחלוקת) הם נוצרים קופטים - אוכלוסייה המחזיקה בדתה עוד בטרם הכיבוש האסלמי במאה השביעית לספירה. מיעוטים קטנים נוספים הם נוצרים ארמנים קתולים ופרוטסטנטים.

בשנים האחרונות עברה מצרים מהפך בדפוסי הרבייה הודות לתוכנית לתכנון המשפחה שהנהיגה ממשלת מצרים. במסגרת התוכנית צומצמה הילודה מ-4.1 לידות לאישה ב-1990 ל-2.8 בשנת 2006.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

במצרים פועלת מערכת החינוך הגדולה ביותר במזרח התיכון ובצפון אפריקה. מערכת זו נמצאת בגידול מהיר מאז תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. מצרים מדורגת במקום ה-123 במדד הפיתוח האנושי. בעזרת מימון מן הבנק העולמי וארגונים בינלאומיים אחרים מנסה מצרים להגביר את נגישות מערכת החינוך לילדים. במצרים חינוך חינם בכל רמות החינוך. גוף חינוך נוסף במדינה הוא התאחדות הצופים והצופות של מצרים.

מערכת החינוך במצרים פועלת בשלוש רמות. רמת החינוך היסודית היא לבני 4‏-14 שנים, בהן שנתיים בגן ולאחריהן בית ספר יסודי במשך שש שנים וחטיבת ביניים במשך שלוש שנים. רמת החינוך תיכון במשך שלוש שנים, לגילאי 15‏-17. רמת ההשכלה הגבוהה היא השלישית. במצרים קיים חינוך חובה עד גיל 14, אולם כל שלוש רמות החינוך במערכת החינוך הממשלתית ניתנות חינם.

על פי בדיקה של הבנק העולמי קיימים פערים גדולים בנגישות החינוך במצרים בין עניים לעשירים.‏[17]

מערכת החינוך של אל-אזהר מתנהלת במצרים במקביל למערכת החינוך הממשלתית. מערכת חינוך זו מורכבת מארבע שנות לימוד יסודי, שלוש שנים של חטיבת ביניים ושלוש שנות תיכון. בדומה למערכת החינוך הכללית, אף במערכת חינוך זו קיימת הפרדה בין בנים לבנות. הפיקוח על מערכת חינוך זו נעשה בידי המועצה העליונה של מוסד אל-אזהר וזה נמצא תחת פיקוח משרד החינוך המצרי.

מערכת ההשכלה הגבוהה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למצרים מערכת נרחבת של השכלה גבוהה וכ-30% מכלל המצרים בשכבות גיל רלוונטיות לומדים באוניברסיטאות. אולם, רק מחציתם מסיימת את דרישות התואר. במצרים פועלות 17 אוניברסיטאות ציבוריות, 51 מוסדות חינוך ציבוריים להשכלה גבוהה שאינם אוניברסיטאות, 16 אוניברסיטאות פרטיות ו-89 מוסדות פרטיים להשכלה גבוהה שאינם אוניברסיטאות.

חקיקה משנת 1990 נתנה בידי האוניברסיטאות הציבוריות מידת עצמאות רבה יותר, אולם תשתית מוסדות אלה, הציוד בהם ומשאבי האנוש אינם מספיקים כדי לתת מענה למספר הגדל של התלמידים.

יהדות מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות מצרים

יהדות מצרים היא קהילה יהודית עתיקה, אשר הוקמה על ידי פליטים מארץ ישראל שהגיעו למצרים עם ירמיהו הנביא לאחר חורבן הבית הראשון. לאחר מכן, בתקופת ממלכת פרס ובתקופה ההלניסטית הובאו למצרים שכירי חרב יהודים כדי להגן על גבולות המדינה בדרום ובמזרח. כאשר הוקמה אלכסנדריה על ידי אלכסנדר מוקדון, נוסדה קהילה יהודית גדולה בעיר והם התגוררו בשנים מתוך חמשת רבעי העיר. באלכסנדריה היה בית כנסת גדול במיוחד, אשר עליו מסופר במקורות התלמודיים שמאוחר יותר נחרב בידי טריינוס קיסר הרומאי. מאלכסנדריה יצאו סוחרים שהקימו את הקהילות היהודיות ברומא וסביבתה. עם הקמת מדינת ישראל סבלו היהודים מפרעות החרמות רכוש ונישול מזכויותיהם האזרחיות והציבוריות, ומאז החלו רבים מהם לעזוב את המדינה חלקם לארצות הברית ושאר מדינות המערב ורובם למדינת ישראל, נכון להיום נשארו במצרים יהודים אחדים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  3. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  4. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2012 בדו"ח 2013 של אתר מינהל הפיתוח של האומות המאוחדות
  5. ^ בועז ביסמוט, דמוקרטיה עם רעלה, ישראל היום, 24 בנובמבר 2011
  6. ^ הפיכה שנייה במצרים: מורסי הודח, הצבא התפרס ברחובות קהיר, באתר הארץ.
  7. ^ יצחק בן חורין, קהיר: 278 נהרגו, "לשים קץ למצב החירום", באתר ynet‏, 14 באוגוסט 2013
  8. ^ צבי מזאל מצרים: מצב החירום הוארך לשנתיים נוספות‏, 13 במאי 2010
  9. ^ מצרים: סירבנו לפגוע בספינת נשק איראנית, מעריב, 26 באוגוסט 2012
  10. ^ 10.0 10.1 אקונומיסטמכות מצרים החדשות: שיתוק כלכלי, זינוק באבטלה ואינפלציה דוהרת, באתר TheMarker‏, 02.04.2013
  11. ^ ד"ר גיל פיילר ודורון פסקין, מצרים: 15 מיליארד דולר יופנו השנה לסובסידיות, המשקיעים הזרים מצמצמים רכישות, באתר כלכליסט, 17.08.08
  12. ^ 12.0 12.1 גד אריוביץ', ‏כלכלת מצרים תמשיך לצמוח?, באתר גלובס
  13. ^ 13.0 13.1 צבי בראלתג המחיר של תחריר: כלכלת מצרים על סף קריסה על רקע המחאה , באתר הארץ, 28.11.2011
  14. ^ 14.0 14.1 נדן פלדמן, מורסי מנסה לחזק אחיזתו בשלטון - ומחליש את כלכלת מצרים, באתר TheMarker‏, 12.12.2012
  15. ^ מיכל רמתי, רויטרס, חוזרים לתחריר // במצרים צפוי קיץ חם וחשוך, באתר TheMarker‏, 03.07.2013
  16. ^ שלטון מורסי הודף טענות שמצרים על סף פשיטת רגל ומהפכת רעבים, אתר ממר"י
  17. ^ Arab Republic of Egypt Improving Quality, Equality, and Efficiency in the Education Sector World Bank, 2007.


מדינות אפריקה

אוגנדה · אלג'יריה · אנגולה · אריתריאה · אתיופיה · בורונדי · בורקינה פאסו · בוטסואנה · בנין · גבון · גאנה · ג'יבוטי · גינאה · גינאה ביסאו · גינאה המשוונית · גמביה · דרום אפריקה · דרום סודאן · זימבבואה · זמביה · חוף השנהב · טוגו · טנזניה · כף ורדה · לוב · ליבריה · לסוטו · מאוריטניה · מאוריציוס · מאלי · מדגסקר · מוזמביק · מלאווי · מצרים 1 · מרוקו · הרפובליקה המרכז אפריקאית · ניז'ר · ניגריה · נמיביה · סאו טומה ופרינסיפה · סודאן · סווזילנד · סומליה · סיישל · סיירה לאון · סנגל · צ'אד · קומורו · הרפובליקה של קונגו · הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו · קמרון · קניה · רואנדה · תוניסיה


חבלי ארץ "לא מוכרים": אזוואד · פונטלנד · סומלילנד · סהרה המערבית


שטחים תלויים: הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודי · סנט הלנה · האיים הקנריים · סאוטה · מלייה · מדיירה · מיוט · ראוניון · סוקוטרה


הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באסיה.
אפריקה
מדינות המזרח התיכון

איחוד האמירויות הערביות · איראן · בחריין · טורקיה · ישראל · ירדן · כווית · לבנון · מצרים · סוריה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · קטאר · קפריסין · תימן

פורטל: המזרח התיכון
P middle east.png
מדינות ואזורים לחופי הים התיכון

איטליה · אלבניה · אלג'יריה · בוסניה והרצגובינה · טורקיה · יוון · ישראל · לבנון · לוב · מונאקו · מונטנגרו · מלטה · מצרים · מרוקו · סוריה · סלובניה · ספרד · צרפת · קפריסין · קרואטיה · תוניסיה


טריטוריות חסות של הממלכה המאוחדת: אקרוטירי ודקליה · גיברלטר


טריטוריות לא עצמאיות: הרשות הפלסטינית · הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין
MediterraneanSeaFromIsrael.jpg
חברות הליגה הערבית

איחוד האמירויות הערביותאיי קומורואלג'יריהבחרייןג'יבוטיהרשות הפלסטיניתירדןכוויתלבנוןלובמאוריטניהמצריםמרוקוסודאןסומליהסוריה (מושעית) • עומאןעיראקערב הסעודיתקטארתוניסיהתימן

ארגון הוועידה האסלאמית

מדינות חברות: אפגניסטן | אלג'יריה | צ'אד | מצרים | גינאה | אינדונזיה | איראן | ירדן | כווית | לבנון | לוב | מלזיה | מאלי | מאוריטניה | מרוקו | ניז'ר | פקיסטן | תימן | ערב הסעודית | סנגל | פלסטין (מיוצגת על ידי אש"ף) | סודאן | סומליה | תוניסיה | טורקיה | בחריין | עומאן | קטאר | איחוד האמירויות הערביות | סיירה לאונה | בנגלדש | גבון | גמביה | גינאה ביסאו | אוגנדה | בורקינה פאסו | קמרון | קומורו | עיראק | המלדיביים | ג'יבוטי | בנין | ברוניי | ניגריה | אזרבייג'ן | אלבניה | קירגיזסטן | טג'יקיסטן | טורקמניסטן | מוזמביק | קזחסטן | אוזבקיסטן | סורינאם | טוגו | גיאנה | חוף השנהב

מדינה מושעית: סוריה

מדינות משקיפות: בוסניה והרצגובינה | הרפובליקה המרכז-אפריקאית | צפון קפריסין | תאילנד | רוסיה

ארגונים בינלאומיים משקיפים: הליגה הערבית | האו"ם | המדינות הבלתי-מזדהות | ארגון אחדות אפריקה
Flag of OIC.svg
מדינות האיחוד האפריקאי
אוגנדה · אלג'יריה · אנגולה · אריתריאה · אתיופיה · בוטסואנה · בורונדי · בורקינה פאסו · בנין · גאנה · גבון · ג'יבוטי · גינאה · גינאה ביסאו · גינאה המשוונית · גמביה · דרום אפריקה · הרפובליקה המרכז אפריקאית · הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו · הרפובליקה של קונגו · זימבבואה · זמביה · חוף השנהב · טוגו · טנזניה · כף ורדה · לוב · ליבריה · לסוטו · מאוריטניה · מאוריציוס · מאלי · מדגסקר · מוזמביק · מלאווי · מצרים · ניגריה · ניז'ר · נמיביה · סאו טומה ופרינסיפה · סודאן · סהרה המערבית · סומליה · סיישל · סיירה לאונה · סנגל · צ'אד · קומורו · קמרון · קניה · רואנדה · תוניסיה אפריקה
צפון אפריקה

סודאן · מצרים · לוב · תוניסיה · אלג'יריה · מרוקו · סהרה המערבית · מאוריטניה

מדינות קשורות: אתיופיה 1 · אריתריאה 1


הערות: 1נחשבת רק לעתים כחלק מצפון אפריקה. 2 במשמעות המצומצמת משמש המושג "צפון אפריקה" רק את מדינות המגרב.
צפון אפריקה