מצרים
ערך זה עוסק במדינת מצרים. אם התכוונתם למצרים בעת העתיקה, ראו מצרים העתיקה. למשמעויות אחרות של המלה, ראו מצרים (פירושונים).
| רפובליקת מצרים הערבית جمهوريّة مصر العربيّة |
|||||
|
|||||
| המנון לאומי: בילאדי, בילאדי, בילאדי
|
|||||
_(North_Africa_centered).svg) |
|||||
| יבשת | אפריקה, (סיני באסיה) | ||||
| שפה רשמית | ערבית | ||||
| עיר בירה (והעיר הגדולה ביותר) |
קהיר |
||||
| משטר | רפובליקה | ||||
| ראש המדינה - נשיא - ראש ממשלה |
נשיא מוחמד מורסי הישאם קנדיל |
||||
| הקמה עצמאות רפובליקה פירוק הרפובליקה הערבית המאוחדת שינוי שם המדינה חזרה למצרים במקום הרפובליקה הערבית המאוחדת האביב הערבי סיום השלטון החד מפלגתי חוקה נוכחית סיום השלטון הצבאי |
מהממלכה המאוחדת 28 בפברואר 1922 18 ביוני 1953 28 בספטמבר 1961 2 בספטמבר 1971 25 בינואר 2011 11 בפברואר 2011 30 במרץ 2011 30 ביוני 2012 |
||||
| שטח[1] - דירוג עולמי - אחוז שטח המים |
1,001,450 קמ"ר 30 בעולם 0.6% |
||||
| אוכלוסייה[2] (הערכה ליולי 2013) - דירוג עולמי של אוכלוסייה - צפיפות - דירוג עולמי של צפיפות |
85,294,388 נפש 15 בעולם 85.17 נפש לקמ"ר 113 בעולם |
||||
| תמ"ג[3] (הערכה לשנת 2012) - דירוג עולמי - תמ"ג לנפש - דירוג עולמי לנפש |
537,800 מיליון $ 26 בעולם 6,305 $ 142 בעולם |
||||
| מדד הפיתוח האנושי[4] (2012) - דירוג עולמי |
0.662 112 בעולם |
||||
| מטבע | לירה מצרית (EGP) | ||||
| אזור זמן | UTC +2 | ||||
| סיומת אינטרנט | .eg, مصر | ||||
| קידומת בינלאומית | 20+ | ||||
מִצְרַיִם (שם רשמי: רפובליקת מצרים הערבית; בערבית מצרית: جمهوريّة مصر العربيّة - גֻמְהוּרִיַּת מַצְר אלְעַרַבִיַּה, בערבית: מִצְר להאזנה (מידע · עזרה)) היא המאוכלסת ביותר מבין מדינות ערב, והמדינה השנייה המאוכלסת ביותר באפריקה. מצרים שוכנת בפינה הצפונית־מזרחית של אפריקה, לחוף הים התיכון בצפון והים האדום (ים סוף) במזרח. בצפון-מזרח גובלת בישראל, במערב בלוב ובדרום בסודאן. על אף שטחה הגדול, מרוכזת כמעט כל האוכלוסייה בעמק הנילוס שנמצא במזרחהּ. זאת, משום ש־98% משטח מצרים הם מדבר שומם. גם בעמק הנילוס הפורה לא יורדים כמעט גשמים, ומקור המים העיקרי הוא נהר הנילוס, העובר לאורכו. נהר הנילוס יוצר דלתה בחלקו הצפוני, מקום השפך לים התיכון. בדלתה זו מרוכזים השטחים החקלאיים.
תוכן עניינים |
מקור השם[עריכה]
השם "מצרים" נזכר בספר בראשית שבתנ"ך כשמו של אחד מבניו של חם (בנו של נח). בהמשך ספר בראשית נזכר השם מצרים כשם של ארץ. מקור השם אינו ברור, במיוחד לאור העובדה שהמצרים הקדמונים עצמם לא השתמשו בו. מצרים הייתה ידועה כ"שתי הארצות", כיוון שנוצרה מאיחוד של שתי ממלכות פרה־היסטוריות (בתקופת נער-מר, הידוע גם כמלך מנס). ייתכן, שזו הסיבה לסיומת הזוגי בשם "מצרים", אם כי סיומת זו הייתה מקובלת ממילא בשמות מקומות. השם הערבי המודרני של מצרים שונה מהשם העברי שכן השם העברי מגיע מתקופה קדומה יותר. השם הערבי של מצרים הוא "מיצר" מקורו בשפה הערבית ומשמעותו מחנה צבאי, מונח זה שימש לציין, בין היתר, את העיר קהיר אשר החלה את דרכה כמחנה צבא של הכוחות האימפריאליסטים האיסלאמיים בארץ הנילוס.
לפי פירושים מסוימים היה השימוש בשם מצריים ייחודי לבני ישראל, ששועבדו על ידי המיצרים בתקופת שהותם במצריים והוא לקוח המילה מיצר, המסמל מקום צר ומעיק.
התושבים הקדומים במצרים, אשר ישבו בה בתקופת הממלכה הפרעונית, קראו לה בשם כּמת (km.t, 𓆎𓅓𓏏𓊖), שמשמעותו "אדמה שחורה". זאת בשל צבעה השחור של האדמה הפורייה בעמק הנילוס, וכדי להבדילה מ"דשרת", "אדמה אדומה", שהיה הכינוי לאדמת המדבר שמסביב למצרים.
בתקופה הפרעונית נעשה שימוש גם בשם חות-קה-פתח, שפירושו הוא "מקדש או בית הקה (נפש) של פְּתַח" (שמה המוקדם של העיר מוף, היא ממפיס). השם השתבש בפי היוונים והפך לאגיפטוס, וממנו נגזר שמה של מצרים בשפות המערב, וכן שמם של הקופטים – המצרים הנוצרים.
היסטוריה[עריכה]
 |
ערכים מורחבים – היסטוריה של מצרים, היסטוריה של מצרים העתיקה |
אחרי פלישת החיקסוסים וגירושם לאחר 150 שנה, בשנת 1570 לפנה"ס לערך, המצרים יצאו למסעות כיבושים ברחבי הסהר הפורה, אך האימפריה המצרית לא החזיקה מעמד זמן רב ומצרים חזרה עד מהרה לגבולותיה הטבעיים. במשך תקופה קצרה באמצע המאה ה-7 לפני הספירה נשלטה מצרים על ידי האשורים (664–671 לפנה"ס). הבבלים, יורשי האימפריה האשורית, לא הצליחו לקיים את שלטון האימפריה במצרים, אך יורשיהם הפרסים הצליחו ובמהלך רוב המאות ה-6 עד ה-4 לפנה"ס שלטה במצרים האימפריה הפרסית. עם זאת, המצרים שמרו על תרבותם הייחודית. כאשר אלכסנדר הגדול כבש אותה בשנת 332 לפנה"ס, מצא תרבות שונה ומרתקת. לאחר פיצול האימפריה של אלכסנדר הגדול, אחד מהמפקדים שלו, תלמי הראשון, ניכס לעצמו את מצרים והיא הייתה תחת שלטון בית תלמי עד המאה ה-1 לפנה"ס.
בשנת 30 לפנה"ס נכבשה מצרים על ידי צבאות רומא. כאשר נחלקה האימפריה הרומית לשניים, עברה מצרים לאימפריה הרומית המזרחית – האימפריה הביזנטית. בין השנים 639–641 נכבשה מצרים על ידי הערבים בהנהגת הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב. הקלות שבה נכבשה מצרים על ידי הערבים המוסלמים נבעה מן היחסים הדתיים המעורערים בין הכנסייה הביזנטית לבין הכנסייה הקופטית המקומית. הכיבוש המוסלמי הבטיח את זכותם של הנוצרים לשמור על דתם בתמורה לתשלום מס גולגולת לשלטונות המוסלמים. על פי הערכות בשנת 725, ערב סיום שלטונו של בית אומיה ועלייתו של בית עבאס היו עדיין יותר מ-90% מתושבי מצרים נוצרים קופטים, זאת בשל המדיניות המוסלמית אשר ביקשה להשתמש במצרים כגשר לכיבוש מדינות צפון אפריקה ואירופה ואשר ראתה בתושבים הנוצריים מקור הכנסה לטיפוח מכונת הג'יהאד באמצעות המסים שנגבו מהם. אסלומה של מצרים הפך למוחשי יותר עם הגירתם של שבטים ערביים מחצי האי ערב והגעתם של עוד כוחות צבא; הערבים המוסלמים שהגיעו למצרים היו בעלי זכויות חוקיות ודתיות רבות יותר משל האוכלוסייה הילידית, זאת לצד קיפוח האוכלוסייה הילידית הנוצרית ואסלום בכוח במקרים רבים, תרמו לירידת שיעור הנוצרים באוכלוסייה המצרית ועליית שיעור הערבים והמוסלמים בה.
החל מן המאה ה-12 ועד למאה ה-16 נשלטה מצרים על ידי שושלות ממלוכיות שונות. רשמית הפכה מצרים לואליאת עות'מאני בשנת 1512 עם תבוסת הצבא הממלוכי על ידי הסולטאן סלים הראשון, אך למעשה המשיכו ביים ממלוכים לשמור על צבאות העבדים שלהם ובעזרתם לשלוט על הארץ, במקביל לנציב מטעם האימפריה העות'מאנית - הוואלי. שלטון דו-ראשי זה נמשך עד 1798, אז נכבשה מצרים על ידי נפוליאון. על אף שב־1801 עזבו אחרוני הכוחות הצרפתיים את אדמת מצרים, השתנה מאזן הכוחות הפנימי במצרים באופן דרמטי, הביים הממלוכים נחלשו מאוד במלחמה וקופתם המדוללת הקשתה עליהם מאוד לרכוש עבדים חדשים ולאמנם כחיילים. גם האימפריה העות'מאנית הוכיחה את אוזלת ידה במלחמות נגד נפוליאון שגורש בסופו של דבר על ידי הצי הבריטי. את המצב ניצל מוחמד עלי, קצין עות'מאני צעיר ממוצא אלבני שתפס את השלטון במצרים בשנת 1805. מוחמד עלי ייסד שושלת שהנהיגה את מצרים עד שנת 1952, רשמית המשיכה להיות מצרים חלק מן האימפריה העות'מאנית עד 1914, אך למעשה שמרו מוחמד עלי ויורשיו על אוטונומיה רבה ואף על יכולת לפתח קשרי חוץ באופן עצמאי. למין מחצית המאה ה-19 הפכה מצרים לציר תנועה חשוב בין אנגליה והודו, מיקומה האסטרטגי של מצרים חשף אותה להתערבות בלתי פוסקת מצד אנגליה ויריבתה האימפריאליסטית צרפת, התערבות שהגיעה לשיא עם פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869. התעלה לא רק שלא תרמה דבר לכלכלתה של מצרים עד הלאמתה בשנת 1956 על ידי גמאל עבד אל נאצר, אלא אף חייבה את גיוסם בכפייה של עשרות אלפי פלאחים מצריים לבנייתה, והכניסה את מצרים לחובות ענק למלווים בינלאומיים.
במלחמת העולם הראשונה שימשה בסיס אנגלי, שממנו תקפו הבריטים את הטורקים בארץ ישראל. במלחמת העולם השנייה שימשה מחסום אחרון בפני גייסות הוורמאכט בפיקודו של רומל, ומנעו ממנו את כיבוש ארץ ישראל והשתלטות על תעלת סואץ.
עוד קודם למלחמת העולם השנייה, בשנת 1922, הכריזה מצרים עצמאות חלקית. לאחר המלחמה הפכה מצרים למדינה ריבונית תחת שלטון מלוכני של המלך פארוק. בשנת 1952 התבצעה מהפכת הקצינים החופשיים שבה קצינים בצבא המצרי העלו לשלטון את הגנרל מוחמד נגיב. שנתיים מאוחר יותר הדיח אותו גמאל עבד אל נאצר שכיהן כנשיא מצרים עד מותו בשנת 1970.
בשנת 1958 התאחדה מצרים עם סוריה ליצירת "הרפובליקה הערבית המאוחדת". במסגרת ניסיונה לצרף גם את תימן לאיחוד, היא התערבה במלחמה שם. האיחוד התפרק בשנת 1961, אולם מצרים המשיכה להלכה להיקרא בשם זה עד 1971.
אנואר סאדאת החליף את נאצר בשלטון, ושלט עד הירצחו בשנת 1981. חוסני מובארכ החליף את סאדאת בתפקיד הנשיא ושלט במדינה עד 11 בפברואר 2011.
בין השנים 1991–1996 הלך והסלים במצרים המאבק האלים בין קיצונים איסלמיסטים, בעיקר מארגון גמעיה אסלמייה, לבין כוחות הביטחון, וגבה את חייהם של מאות בני אדם מדי שנה, בעיקר באזורים הכפריים במצרים העליונה ובפרברי העוני של הערים הגדולות. הקיצונים המוסלמים ביצעו פעולות טרור נגד תיירים, אנשי משטרה ונציגי השלטון, פגעו בבני המיעוט הקופטי והתנקשו באנשי רוח חילונים.
המדינה דיכאה את הארגונים הקיצוניים ביד קשה, עצרה רבבות פעילים והוציאה להורג עשרות. המאבק נשא פרי, ובנובמבר 1997 הכריז הזרם המרכזי בארגון גמעיה אסלמייה על נטישת האלימות. במקביל למאבק תקיף בקיצונים האלימים, נסוגה המדינה מן המורשת החילונית של מהפכת 1952 והגדילה את חופש הפעולה של מטיפים ופעילים מוסלמים אדוקים שנמנעו מאלימות. פעילים אלה זכו להשפעה גוברת בתקשורת, בחינוך ואף במערכת המשפט.
ההפיכה במצרים (2011)[עריכה]
|
ערך מורחב – ההפיכה במצרים (2011) |
בחודש ינואר 2011 החלו מחאות והפגנות המונים בכיכר תחריר נגד מובארכ ושלטונו, בטענה לכישלון בתחום החברתי, המדיני והכלכלי, בהשראת ההפיכה בתוניסיה וגל המחאות בארצות ערב. המחאות הביאו לשינויים בשלטון במצרים. במהלך ההפגנות נהרגו עשרות אזרחים מירי של הצבא והמשטרה. בעקבות המהומות פיזר תחילה מובארכ את ממשלתו על מנת להרכיב ממשלה חדשה. מאמציו אלו להרגעת ההמון לא נשאו פרי, ולבסוף, בתאריך 11 בפברואר 2011, נאלץ להצהיר באמצעי התקשורת שלא ימשיך לכהונה נוספת והעביר את השלטון למפקד העליון של צבא מצרים. בנובמבר התחדשו הפגנות המחאה נגד מפקד הצבא שעומד בפועל בראש המדינה עד לבחירות והקמת ממשלה נבחרת. בניגוד למחאות הקודמות, הונהגו ההפגנות הפעם על ידי האחים המוסלמים וקיצונים אסלאמיים[5]. בדצמבר 2011 התקיימו הבחירות לפרלמנט המצרי (2011–2012). במאי 2012 נערכו הבחירות לנשיאות מצרים. בבחירות זכה מוחמד מורסי, מתמודד מתנועת האחים המוסלמים במצרים, והמועצה הצבאית העליונה הבטיחה שתעביר את הכוח אליו.
פוליטיקה[עריכה]
|
ערך מורחב – פוליטיקה של מצרים |
תקופת שלטון מובארכ[עריכה]
מצרים היא באופן רשמי רפובליקה, אך למעשה מדובר במדינה שנשלטת על ידי שלטון יחיד. חוסני מובארכ היה נשיאה של מצרים מאז 14 באוקטובר 1981 ועד התפטרותו ב-11 בפברואר 2011. מובראכ היה מנהיג המפלגה הלאומית דמוקרטית שהנהיגה את מצרים מאז הקרע עם סוריה ב־1978. נכון להיום הסמכויות מרוכזות בידי הצבא המצרי. מצרים הייתה המדינה הערבית הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל. בקהיר, נמצאים משרדיה הקבועים של הליגה הערבית. במצרים יש בחירות רב-מפלגתיות, אך משקיפי זכויות אדם בינלאומיים מעלים דאגה באשר לחופש הביטוי ולחירויות אזרח במצרים. במרץ 2007 הוכנסו 34 תיקונים לחוקה המצרית, אשר חיזקו את מעמדו של מובארכ והגבירו את הסבירות שיוכל להעביר את הנשיאות לבנו גמאל מובארכ, בדומה לדרך שבה נעשו הדברים בסוריה בשנת 2000. תיקונים אלו קובעים כי לא יתאפשר למפלגה בעלת אופי דתי להתמודד בבחירות במצרים וכי נשיא המדינה חוסני מובארכ יוכל לפזר את הפרלמנט ללא צורך במשאל עם כפי שהיה נהוג עד כה. בשל שינויים אלו, התנגדו חוגי האופוזיציה במצרים לשינויים בחוקה. התיקונים בחוקה אושרו במשאל עם שנערך ב-28 במרץ 2007. לטענת המשטר במצרים, אחוזי ההשתתפות הגיעו לשליש מבעלי זכות ההצבעה וכי התיקונים זכו לתמיכה של כ-75 אחוזים של המצביעים. לטענת חוגי אופוזיציה אשר החרימו את המשאל, רק 6% מאזרחי מצרים השתתפו במשאל שתוצאותיו זויפו.
לאחר רצח סאדאת, נקבע כי יש מצב חירום במצרים. מצב החירום מוארך כל שנתיים מאז 1981. הוא מאפשר לשלטונות להטיל פיקוח צמוד על התקשורת, להפעיל צנזורה על כל פרסומיה ולסגור אמצעי תקשורת, לעצור אזרחים "המסכנים את הסדר הציבורי" או החשודים בטרור או בסחר בסמים, להחזיקם במעצר ממושך ולשופטם בפני בתי דין מיוחדים ללא זכות ערעור. רק לנשיא מובארכ יש הסמכות לאשר או לבטל את גזר הדין. במאי 2010 אישרה מועצת העם המצרית את הארכתו של מצב החירום בשנתיים נוספות, אף על פי שהנשיא מובארכ הבטיח מספר פעמים כי מצב החירום יבוטל ובמקומו יחוקק חוק מיוחד למאבק בטרור. מובארכ קיבל את ההחלטה בידיעה ברורה שהיא תשמש דלק לגלגלי האופוזיציה, אשר תראה בה נימוק טוב להגביר את מאבקה בשלטון לקראת הבחירות הקרובות[6].
מצרים ומדינת ישראל[עריכה]
|
ערך מורחב – יחסי ישראל-מצרים |
עם הקמת מדינת ישראל פלש הצבא המצרי לדרום הארץ, כחלק ממתקפה מתואמת של צבאות מדינות ערב השכנות. המלחמה הסתיימה בהסכם שביתת נשק שנחתם באי רודוס, ואשר קבע את הגבול בין מצרים למנדט הבריטי כקו שביתת הנשק, למעט רצועת עזה שהועברה לידי מצרים.
בשנת 1956 פלשה ישראל לסיני בהתקפה מתואמת עם הממלכה המאוחדת וצרפת, ששאפו להחזיר לידיהן את תעלת סואץ שהולאמה על ידי מצרים זמן קצר קודם לכן. ישראל הייתה מעוניינת בחיסול בסיסי הפדאיון שתקפו מטרות בישראל לעתים קרובות. ישראל כבשה את רצועת עזה וחצי האי סיני, אולם בלחץ ארצות הברית וברית המועצות נסוגה והסכימה להפרדת כוחות על בסיס קו שביתת הנשק.
ב־1967 גברה שוב המתיחות בין ישראל למצרים, כיוון שמצרים הפרה את הסכם הפרדת הכוחות, סילקה את משקיפי האו"ם מסיני ומרצועת עזה וסגרה את מצרי טיראן. במקביל החלה מצרים בתיאומים צבאיים עם מדינות ערב אחרות לקראת מתקפה על ישראל. ישראל פתחה במתקפת מנע נגד מצרים, ירדן וסוריה במה שנודע מאוחר יותר כמלחמת ששת הימים. במלחמה זו כבשה ישראל שוב את רצועת עזה וחצי האי סיני.
לאחר מלחמת ששת הימים שמרה ישראל על קו הגבול עם מצרים בעזרת שרשרת מוצבים שנקראה "קו בר לב". במשך 17 חודשים בשנים 1969–1970 התחוללו חילופי אש, פשיטות והפגזות בין שני הצדדים, נשיא מצרים עבד אל נאצר רצה להתיש את ישראל ולהדוף אותה אל מחוץ לחצי האי סיני. מאוחר יותר נודעו פעולות אלו כמלחמת ההתשה. הסכם הפסקת האש נכנס לתוקף ב-7 באוגוסט 1970.
ב־1973 התקיפה מצרים את ישראל במפתיע במה שנודע בישראל כמלחמת יום הכיפורים ובמצרים כמלחמת אוקטובר או מלחמת רמדאן. המצרים הצליחו לכבוש חלקים מחצי האי סיני, אולם לקראת סוף המלחמה הצליחו כוחות ישראלים לכבוש שטחים ממערב לתעלת סואץ ולכתר את הכוחות המצריים בסיני. ב־1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות שבו הוחזר אזור התעלה למצרים, ואשר סיים למעשה את מצב המלחמה בין מצרים לישראל. בספטמבר 1975 נחתם הסכם ביניים בין שתי המדינות, במסגרתו הורחבה הרצועה המצרית בסיני.
מפנה דרמטי ביחסים בין המדינות אירע בנובמבר 1977 עם ביקורו של נשיא מצרים דאז, אנואר סאדאת, בישראל ונאומו בכנסת. שנתיים לאחר הביקור נחתם הסכם השלום. במסגרת הסכם זה נסוגה ישראל מכל שטח סיני והרסה את היישובים הישראליים שהיו קיימים שם ובראשם העיר ימית.
מספר שנים מאוחר יותר בינואר 1989, בעקבות הסכם בוררות בין המדינות הועברה רצועת החוף של טאבה על בית המלון הישראלי וכפר הנופש שנבנו בה (כיום מלון הילטון טאבה), לידי מצרים במה שנתפס ומתואר על ידי המשטר המצרי כ"השבת גרגר החול האחרון של המולדת".
כיום הגבול בין ישראל למצרים שקט רוב הזמן, אך ניכר כי הוא הולך ו'מתחמם' ומתבצעות דרכו העברות של אמצעי לחימה לכיוון רצועת עזה ומדי פעם מבוצעות דרכו פעולות טרור של מחבלים המגיעים מרצועת עזה דרך סיני. כך לדוגמה, בדצמבר 2006 חדר מחבל וביצע פיגוע באילת ובאוגוסט 2011 אירע פיגוע חמור סמוך לכביש 12 במהלכו נרצחו שמונה ישראלים. בשנות ה-80, נהגו ישראלים רבים לבקר במצרים, אך תיירות זו התמעטה מאוד לאורך השנים בשל תחושת העוינות כלפי ישראל במדינה לצד החשש מטרור של חוגים קיצוניים כפי שאלו אירעו פעמים מספר לאורך השנים (כגון הפיגוע בראס בורקה ב-1985). עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה נהגו ישראלים רבים לפקוד את חצי האי סיני (בו הם יכולים לבקר ללא ויזה), אולם לאחר פיגועי הטרור בהילטון טאבה, דהב ושארם א-שייח' בשנת 2005-6, התמעט באופן דרמטי מספר התיירים הישראלים בחצי האי, ומשרד החוץ מפרסם אזהרות רבות נגד הביקור בה, מחשש לפיגועים נוספים ואף נסיונות חטיפה. התיירות המצרית לישראל מותרת באופן רשמי אך בפועל לא מיושמת בשל הדרישה של ממשלת מצרים מאזרחיה הרוצים לבקר בישראל להוציא אישור מיוחד- 'הפתק הצהוב' מטעם שרותי הביטחון המצריים. דרישה זו מגבילה את התיירות המצרית לישראל לכמה עשרות מדי שנה - כאשר רובם עוברים בה בדרכם לשטחים בלבד[דרוש מקור]. השלום עם מצרים נשמר בקפדנות לאורך השנים. עם זאת השלום נחשב ל"שלום קר", לאור העובדה שבמצרים קיימת עוינות רבה כלפי ישראל, הבאה לידי ביטוי בעיקר בתקשורת ארסית, בהגבלות קשות על כל קשר שמקיים מצרי עם ישראל או ישראלים ובחרם המוטל על מי שמקיים קשרים אלו.
הדחת מובארכ בפברואר 2011, סימנה תחילת תקופה של הרעה ביחסה של מצרים כלפי ישראל. בוצעו מספר חבלות בצינור הגז שעובר בצפון סיני ומספק גז מצרי לישראל. בנוסף, התעצמו ההתרעות על כוונות ארגוני טרור לנצל את שטחי סיני כדי לפגוע בישראל ובישראלים, כמו שאירע באוגוסט 2011, כשחולית מחבלים חדרה לישראל וביצעה את מתקפת הטרור בדרום ישראל (2011). לצד אירועים אלו גברו קולות שונים במדינה 'לבחון מחדש' את היחסים עם ישראל. באוגוסט 2011, נערכו הפגנות סוערות סמוך לשגרירות הישראלית בקהיר, בתביעה 'לגרש' את השגריר הישראלי מתחומי מצרים. במהלך הפגנות אלו אף הורד דגל ישראל מבנין השגרירות על ידי ההמון, במה שנתפס כצעד סמלי שמבטא את ההרעה שחלה ביחסים בין המדינות. זמן קצר לאחר מכן, ב-10 בספטמבר 2011, פרצו אלפי מפגינים משולהבים למתחם השגרירות הישראלית בו היו נצורים כשישה מאבטחים ישראלים. במבצע מורכב שארך שעות חולצו המאבטחים בחשאי ממתחם השגרירות שנפרץ ונבזז על ידי ההמון כשבמקביל פונה כל הסגל הדיפלומטי הישראלי מקהיר במה שנראה כשפל העמוק ביותר ביחסי המדינות מאז חתימת הסכם השלום במרץ 1979. מצרים פועלת לאחרונה להידוק השיטור ובמניעת פעילות חבלנית על ידי קבוצות בדלניות, בחצי האי סיני ובקרבת הגבול עם ישראל.
יחסי איראן-מצרים[עריכה]
|
ערך מורחב – יחסי איראן-מצרים |
יחסי איראן ומצרים ידעו עליות ומורדות במהלך המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. בשנת 1936 שודרגו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות לרמה של הצבה הדדית של שגרירים זו אצל זו. יוסוף זולפיקאר היה שגריר איראן במצרים.
בשנת 1980 נותקו היחסים בעקבות המהפכה האיראנית והכרת מצרים בישראל במסגרת הסכמי קמפ דייוויד והסכם השלום בין ישראל למצרים.
בשנת 2011, בעקבות ההפיכה במצרים התחממו היחסים בין המדינות. בפעם הראשונה זה שנים רבות עברו ספינות מלחמה איראניות בתעלת סואץ[7] וב-2012 נערך ביקור היסטורי של נשיא מצרים, חבר תנועת האחים המוסלמים הסונית מוחמד מורסי בטהרן, כאורח הוועידה ה-16 של המדינות הבלתי-מזדהות. במהלך ביקורו נפגש עם נשיא איראן שאמר כי "המשטר הציוני הוא איום לעמי האזור והעולם". בסיום המפגש פורסמה הודעה על הסכמת שניהם כי "אנו שותפים אסטרטגיים".
נושאים שנויים במחלוקת בין שתי המדינות הם המשך קיום ההסכמים של מצרים עם ישראל, תמיכת מצרים בעיראק במלחמת איראן עיראק, ביקורתה על ממשל בשאר אל-אסד בסוריה וקשריה הטובים עם ארצות הברית (המוגדרת על ידי איראן כ"שטן הגדול" לעומת ישראל שמוגדרת כ"שטן הקטן").
כמו כן, קיים מתח בין שתי המדינות על רקע הובלת איראן את גוש המדינות האסלאמיות השיעיות, בעוד מצרים נחשבת לאחת המובילות בגוש המדינות האסלאמיות הסוניות, אליו משתייכות גם מדינות ערביות כגון ערב הסעודית ומדינות המפרץ הפרסי ומדינות אסלאמיות אחרות המצויות בקשר טוב עם ארצות הברית והעולם המערבי, כגון טורקיה.
חוק ומשפט[עריכה]
המשפט המצרי הוא שילוב של דין מערבי (צרפתי בעיקרו) ודין איסלאמי. הקודקס המצרי האזרחי, פרי יצירתו של המלומד סנהורי שימש מודל במדינות ערב רבות (בין השאר: עיראק, ירדן, סודאן, תימן ועוד). הקודקס של סנהורי נכנס לתוקפו ב-1949. קודם לכן חל על עניינים אזרחיים הקוד נפוליאון שתורגם באופן רשלני לערבית (משנות ה-80 של המאה ה-19).
לאחר מהפכת הקצינים החופשיים בוטלו בתי הדין השרעיים שעסקו בענייני המעמד האישי. המערכת הקיימת היא מערכת מודרנית שבראשה בית משפט לחוקה בעל סמכות לביקורת שיפוטית. המערכת המשפטית נחשבת אקטיבסטית- אומנם ביטול חוקים איננה אפשרות שקיימת, אך קביעה שהם אינם חוקתיים גוררת הפיכתם לאות מתה בספר החוקים, כלומר בתי המשפט במדינה אינם מיישמים אותם.
כלכלה[עריכה]
כלכלת מצרים מתבססת בעיקר על תעשייה, על חקלאות (מקור הפרנסה של רוב התושבים), על תיירות ועל מוצרים המבוססים על נפט וגז טבעי מהמאגרים הגדולים הנמצאים בתחומה. בנוסף לכך יש בה מרבצים של פוספטים, מנגן, אורניום, אבן גיר וגבס. החקלאות תורמת 16 אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי ומעסיקה 40 אחוזים בקירוב מכוח העבודה במשק. רק כשני אחוזים משטחה של מצרים ניתנים לעיבוד חקלאי, רובם בהשקיה. הגידולים העיקריים הם כותנה, אורז, תירס, חיטה, קטניות, פירות, ירקות, בקר, תאואים, כבשים ועזים. ענף חקלאי חשוב נוסף הוא ענף הדיג. בתעשייה מועסקים כ־22 אחוזים מכוח העבודה במצרים והיא תורמת כ־34 אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי. המוצרים העיקריים הם טקסטיל, מוצרי מזון, כימיקלים, נפט ומוצריו, מלט וחומרי בנייה.
באמצעות צינור הגז הערבי, מייצאת מצרים גז טבעי לירדן, סוריה, לבנון וישראל.
גורמים נוספים ואקוטיים המשפיעים על הכלכלה המצרית הם מסי המעבר בתעלת סואץ ומטבע חוץ נכנס מעובדים מצרים-זרים במדינות ערביות שכנות ובאזור המפרץ הפרסי.
הבורסה המצרית ממוקמת בקהיר, ובה מתנהל מסחר במניות, תעודות סל על מדדים, אגרות חוב וקרנות נאמנות.
שלטון מקומי[עריכה]
|
ערך מורחב – מחוזות מצרים |
מצרים מחולקת ל־26 מחוזות (רבים:מחאפט'את ; יחיד:מחאפט'ה):
|
במרבית המחוזות צפיפות האוכלוסייה היא 1,000 איש לקמ"ר, אולם במחוזות הגדולים צפיפות האוכלוסייה היא 2 איש לקמ"ר.
גאוגרפיה[עריכה]
|
ערך מורחב – גאוגרפיה של מצרים |
מצרים גובלת בצפון מזרח עם ישראל ועם רצועת עזה, במערב עם לוב ובדרום עם סודאן, גבולותיה עוברים בלב המדבר, והם נמשכים ברוב אורכם בקו ישר כסרגל. מקור המים העיקרי ומרכז המדינה הוא נהר הנילוס שעובר לאורכה. מצרים שולטת על תעלת סואץ המחברת את הים התיכון והים האדום.
חלק ממדבר סהרה והמדבר הלובי מצויים במצרים.
תפקידה הגאופוליטי החשוב נובע ממקומה האסטרטגי: כמדינה המשתרעת על פני שתי יבשות ומגשרת בין אפריקה לאסיה, וכמעבר בין הים התיכון והאוקיינוס ההודי דרך תעלת סואץ.
95% משטחה של מצרים הם מדבר לא מיושב. 99% מאוכלוסיית מצרים חיה בעמק הדלתא הירוק והפורה. חייו של עמק הדלתא תלויים בנהר הנילוס שהוא מקור המים העיקרי של מצרים.
האזור המיושב של מצרים אינו אלא רצועה צרה ומתפתלת. שטחה של הרצועה כ-35,000 קמ"ר, והיא משתרעת משני צדי הנילוס, הזורם מדרום לצפון. רוחב הרצועה בדרום (מצרים העליונה) אינו עולה על 15-2 ק"מ. מצפון לקהיר (מצרים התחתונה) הנילוס מתפצל לזרועות רבות ויוצר דלתא רחבה שצורתה משולש ורוחבה המרבי לאורך החוף כ-150 ק"מ.
שטח: 1,001,450 קמ"ר
- אדמה: 995,450 קמ"ר
- מים: 6,000 קמ"ר
גבולות: 2,689 ק"מ
- 11 ק"מ עם רצועת עזה, 255 ק"מ עם ישראל, 1,150 ק"מ עם לוב, 1,273 ק"מ עם סודאן
קו החוף: 2,450 ק"מ
משאבים טבעיים: נפט, גז טבעי, ברזל, פוספטים, מנגן, אבן גיר, גבס, טלק, אזבסט, עופרת, אבץ
דמוגרפיה[עריכה]
מצרים היא המדינה הערבית המאוכלסת ביותר, עם כ־80 מיליון אנשים והמדינה השנייה באפריקה מבחינת מספר תושביה, אחרי ניגריה. כמעט כל האוכלוסייה מתרכזת לאורך הנילוס, במיוחד באלכסנדריה ובקהיר ולאורך הדלתא בקרבת תעלת סואץ (מצרים התחתונה). למעשה, כמעט כל האוכלוסייה מרוכזת ב-2% משטח המדינה (כ-20 אלף קמ"ר מתוך כמיליון קמ"ר), ולפיכך עמק הנילוס הוא אחד האזורים הצפופים בעולם עם צפיפות של 1,540 בני אדם לקילומטר מרובע, להשוואה, צפיפות האוכלוסייה במדינה כולה הוא 33 בני אדם לקילומטר מרובע. קהילות מדבריות קטנות חיות בסביבות נאות מדבר ודרכי מסחר, אך אוכלוסיות אלו קטנות עקב הגירה לערים הגדולות. כיוון שהסיכוי לפתח את שטחי המדבריות ממערב וממזרח לעמק הנילוס קטנים בשל האקלים הקשה השורר בהם, מלבד ניסיונות מועטים כמו פרויקט תושקה, משקיעה ממשלת מצרים מאמצים רבים בפיתוח סיני, ובהמרצת תושבים מצרים לעבור לשם. ההיענות לכך אינה גדולה כיוון שסיני מרוחקת מהמרכזים העירוניים החשובים של מצרים. בשל האבטלה הגבוהה, מצרים רבים משמשים פועלים במדינות ערב אחרות, בעיקר בערב הסעודית ובמדינות המפרץ הפרסי, ולפיכך מתגוררים מחוץ למצרים במשך שנים רבות.
רוב אוכלוסיית מצרים (מעל 90%) היא מוסלמית סונית, שאר אוכלוסייה (בערך 9% אך המספרים שנויים המחלוקת) הם נוצרים קופטים - אוכלוסייה המחזיקה בדתה עוד בטרם הכיבוש האסלמי במאה השביעית לספירה. מיעוטים קטנים נוספים הם נוצרים ארמנים קתולים ופרוטסטנטים.
בשנים האחרונות עברה מצרים מהפך בדפוסי הרבייה הודות לתוכנית לתכנון המשפחה שהנהיגה ממשלת מצרים. במסגרת התוכנית צומצמה הילודה מ-4.1 לידות לאישה ב-1990 ל-2.8 בשנת 2006.
חינוך[עריכה]
במצרים פועלת מערכת החינוך הגדולה ביותר במזרח התיכון ובצפון אפריקה. מערכת זו נמצאת בגידול מהיר מאז תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20. מצרים מדורגת במקום ה-123 במדד הפיתוח האנושי. בעזרת מימון מן הבנק העולמי וארגונים בינלאומיים אחרים מנסה מצרים להגביר את נגישות מערכת החינוך לילדים. במצרים חינוך חינם בכל רמות החינוך. גוף חינוך נוסף במדינה הוא התאחדות הצופים והצופות של מצרים.
מערכת החינוך במצרים פועלת בשלוש רמות. רמת החינוך היסודית היא לבני 4-14 שנים, בהן שנתיים בגן ולאחריהן בית ספר יסודי במשך שש שנים וחטיבת ביניים במשך שלוש שנים. רמת החינוך תיכון במשך שלוש שנים, לגילאי 15-17. רמת ההשכלה הגבוהה היא השלישית. במצרים קיים חינוך חובה עד גיל 14, אולם כל שלוש רמות החינוך במערכת החינוך הממשלתית ניתנות חינם.
על פי בדיקה של הבנק העולמי קיימים פערים גדולים בנגישות החינוך במצרים בין עניים לעשירים[8].
מערכת החינוך של אל-אזהר מתנהלת במצרים במקביל למערכת החינוך הממשלתית. מערכת חינוך זו מורכבת מארבע שנות לימוד יסודי, שלוש שנים של חטיבת ביניים ושלוש שנות תיכון. בדומה למערכת החינוך הכללית, אף במערכת חינוך זו קיימת הפרדה בין בנים לבנות. הפיקוח על מערכת חינוך זו נעשה בידי המועצה העליונה של מוסד אל-אזהר וזה נמצא תחת פיקוח משרד החינוך המצרי.
מערכת ההשכלה הגבוהה[עריכה]
למצרים מערכת נרחבת של השכלה גבוהה וכ-30% מכלל המצרים בשכבות גיל רלוונטיות לומדים באוניברסיטאות. אולם, רק מחציתם מסיימת את דרישות התואר. במצרים פועלות 17 אוניברסיטאות ציבוריות, 51 מוסדות חינוך ציבוריים להשכלה גבוהה שאינם אוניברסיטאות, 16 אוניברסיטאות פרטיות ו-89 מוסדות פרטיים להשכלה גבוהה שאינם אוניברסיטאות.
חקיקה משנת 1990 נתנה בידי האוניברסיטאות הציבוריות מידת עצמאות רבה יותר, אולם תשתית מוסדות אלה, הציוד בהם ומשאבי האנוש אינם מספיקים כדי לתת מענה למספר הגדל של התלמידים.
יהדות מצרים[עריכה]
|
ערך מורחב – יהדות מצרים |
יהדות מצרים היא קהילה יהודית עתיקה, אשר הוקמה על ידי פליטים מארץ ישראל שהגיעו למצרים עם ירמיהו הנביא לאחר חורבן הבית הראשון. לאחר מכן, בתקופת ממלכת פרס ובתקופה ההלניסטית הובאו למצרים שכירי חרב יהודים כדי להגן על גבולות המדינה בדרום ובמזרח. כאשר הוקמה אלכסנדריה על ידי אלכסנדר מוקדון, נוסדה קהילה יהודית גדולה בעיר והם התגוררו בשנים מתוך חמשת רבעי העיר. באלכסנדריה היה בית כנסת גדול במיוחד, אשר עליו מסופר במקורות התלמודיים. מאלכסנדריה יצאו סוחרים שהקימו את הקהילות היהודיות ברומא וסביבתה.
ראו גם[עריכה]
לקריאה נוספת[עריכה]
- האנציקלופדיה העברית כרך כ"ד תשל"ב מעמ' 137
קישורים חיצוניים[עריכה]
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- מצרים, באנציקלופדיה ynet
- Cairo.org - היסטוריה, תמונות ומידע על העיר קהיר
- Egypt Guide
- יערה רובינזון, יציאה, מצרים: המקומות שלא כדאי לפספס במצרים, באתר nrg מעריב, 1 באפריל 2012
הערות שוליים[עריכה]
- ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-26 במרץ 2013
- ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-26 במרץ 2013
- ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-26 במרץ 2013
- ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2012 באתר מינהל הפיתוח של האומות המאוחדות
- ^ בועז ביסמוט, דמוקרטיה עם רעלה, ישראל היום, 24 בנובמבר 2011
- ^ צבי מזאל מצרים: מצב החירום הוארך לשנתיים נוספות, 13 במאי 2010.
- ^ מצרים: סירבנו לפגוע בספינת נשק איראנית, מעריב, 26 באוגוסט 2012
- ^ Arab Republic of Egypt Improving Quality, Equality, and Efficiency in the Education Sector World Bank, 2007.
| מדינות אפריקה | |||
|---|---|---|---|
|
| מדינות המזרח התיכון | |||
|---|---|---|---|
|
| מדינות ואזורים לחופי הים התיכון | |||
|---|---|---|---|
|
| חברות הליגה הערבית | ||
|---|---|---|
|
| ארגון הוועידה האסלאמית | |||
|---|---|---|---|
|
| מדינות האיחוד האפריקאי | |||
|---|---|---|---|
|
| צפון אפריקה | |||
|---|---|---|---|
|
