חוקי שלוש השנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוקי שלוש השנים הם סידרה של חוקים שנחקקה באנגליה שנשאו את השם חוק שלוש השנים. חוקים, מהווים חלק מהמשפט החוקתי של הממלכה המאוחדת וממלכות חבר העמים הבריטי אלה מהווים את הבסיס החוקי למערכות הבחירות הנערכות במדינות הדמוקרטיות כיום (ובהם גם במדינת ישראל ובארצות הברית).

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם למגנה כרטה לא יכול המלך האנגלי להטיל מיסים מבלי הסכמת הפרלמנט. הפרלמנט לא יכל להתכנס מרצונו הוא, ולמעשה זומן על ידי המלך רק כאשר המלך רצה להטיל מיסים.

המלך צ'ארלס הראשון, כאביו לפניו, דגל באבסולוטיזם פוליטי, וסירב לקבל את מרות הפרלמנט בנושאים שונים. מתוקף דעות אלה נקלע צ'ארלס למחלוקות עם הפרלמנט בנוגע להטלת מיסים. מעורבותה של אנגליה במלחמת שלושים השנה חייבה מקורות מימון, וצ'ארלס פנה אל הפרלמנט, אך לא זכה לאישורו להטלת מיסים נוספים. הפרלמנט פרסם ב-1628 את הצהרת הזכויות כדי להגביל את כוחו של צ'ארלס. צ'ארלס קיבל באופן רשמי את ההצהרה, אך התעלם ממנה בפועל, ובשל כך מנע הפרלמנט מצ'ארלס הטלת מיסים וביקר את המדיניות הדתית שלו, שהייתה קרובה באופן יחסי לקתוליות. בתגובה, צ'ארלס פיזר את הפרלמנט בשנת 1629, והחל בשלטון יחיד בן אחת-עשרה שנים, המכונה רודנות אחת-עשרה השנים.

בשנת 1640 בשל הצורך בכספים, נאלץ צ'ארלס לכנס את הפרלמנט כדי שיאשר לו הטלת מיסים. הפרלמנט הקצר שהתכנס בתחילה סירב להטיל את המסים, ולאחריו כינס צ'ארלס את הפרלמנט הארוך.

נסיונו של צ'ארלס בשנת 1641 לאסור את ראשי המתנגדים לו בפרלמנט, ולזכות בשליטה בכוחות הצבא הביא להתפרצות אלימה. ב-1642 פרצה מלחמת האזרחים האנגלית שבסופה הוצא צ'ארלס להורג ב-30 בינואר 1649.

חוק שלוש השנים 1641[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק הראשון שנשא שם זה היה חוק שלוש השנים משנת 1641 (Triennial Act 1641)‏‏[1]. חוק זה הועבר ב-15 בפברואר 1641 על ידי הפרלמנט הארוך האנגלי בתקופת שלטונו של המלך צ'ארלס הראשון. החוק קבע כי הפרלמנט צריך להתכנס למושב שאורכו לפחות 15 ימים, לפחות פעם בשלוש שנים. מטרת החוק הייתה למנוע מצב בו המלך שולט מבלי לכנס את הפרלמנט. בהתאם לחוק, אם המלך לא כינס את הפרלמנט בתקופה העולה על שלוש שנים, יוכל הלורד צ'נסלור להוציא צווים לכינוס הפרלמנט, ואם הלורד צ'נסלור לא יעשה זאת, יכול בית הלורדים להתכנס ולהוציא צו לכינוסו של הבית התחתון.

חוק זה היה יוצא דופן בקובעו בסעיף 11 שהחוק יקבל את הסכמת המונרך (הסכמה הנדרשת לכניסת החוק לתוקפו) בטרם יפוזר הפרלמנט. הנוהג היה שההסכמה ניתנת לאחר פיזור הפרלמנט, אולם סעיף זה נועד להבטיח שהסכמת המלך תינתן (ובלעדיה לא הסכים הפרלמנט להתפזר).

חוק שלוש השנים 1664[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1664 נחקק חוק שלוש השנים של 1664 (באנגלית: Triennial Parliaments Act 1664) ‏‏[2], אשר ביטל חלקים מהחוק הקודם וקבע כי הפרלמנט צריך להתכנס פעם בשלוש שנים לפחות, אולם לא קבע מנגנון למקרה בו לא יכנס המלך את הפרלמנט. בפועל, לאחר חקיקת החוק לא כינס צ'ארלס הראשון את הפרלמנט במשך ארבע שנים.

חוק שלוש השנים 1694[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק שלוש השנים משנת 1694 (באנגלית: Triennial Act 1694)‏‏[3] נחקק בשנת 1694 בתקופת מלכותם של ויליאם ומרי השנייה. החוק קבע כי הפרלמנט יתכנס מדי שנה, ויערכו בחירות כלליות בממלכה מדי שלוש שנים. הבחירות התכופות שנערכו הקשו על יצירת מפלגות ונאמנויות בין חברי הפרלמנט, ולכן בשנת 1716 נחקק חוק שבע השנים אשר קבע שהבחירות לפרלמנט יערכו מדי שבע שנים.

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק שלוש השנים משנת 1694 הביא למעשה להעברת הכוח השלטוני מידי המלך לידי הפרלמנט ולהקמתה של המערכת השלטונית המודרנית הבריטית. כמו כן, השפעתו של חוק זה, אשר הסדיר לראשונה בחירות לפרלמנט הייתה רבה, והוא היווה את הבסיס לחוקות של מדינות ארצות הברית השונות ובהמשך לחוקת ארצות הברית. המנגון שהוסדר לראשונה בחוק זה מהווה כיום את הבסיס לשיטת הבחירות הנהוגה במדינות הדמוקרטיות ברחבי העולם, ואף במדינת ישראל.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 16 Cha. I c. 1
  2. ^ ‏16 Cha. II c. 1‏
  3. ^ 6 & 7 Will. & Mar. c. 2

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]