בית הלורדים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממשל ופוליטיקה של
הממלכה המאוחדת
סמל הממלכה המאוחדת

בית הלורדיםאנגלית: House of Lords) הוא הבית העליון של הפרלמנט הבריטי. בית זה מכונה בקיצור: "הלורדים" (באנגלית: "the Lords"). בית זה, יחד עם בית הנבחרים (ה-"House of Commons") ועם בית המלוכה הבריטי, מהווים את הרשות המחוקקת של הממלכה המאוחדת.

מבוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי בית הלורדים מכונים "הלורדים של הפרלמנט" (Lords of Parliament). מספרם של חברי בית הלורדים אינו קבוע. כיום, בבית הלורדים 751 חברים, מהם 26 לורדים רוחניים (Lords Spiritual) ו-725 לורדים חילוניים (Lords Temporal, עשוי להתרגם גם כארציים, זמניים או שייכים לענייני העולם הזה). הלורדים הרוחניים הם שני ארכיבישופים ו-24 מהבכירים שבבישופים של הכנסייה האנגליקנית. מבין הלורדים החילוניים יש 633 לורדים לחיים - לורדים שנתמנו לכל ימי חייהם, 90 לורדים יורשים - לורדים שקיבלו תארם וחברותם בבית הלורדים בירושה, וכן שני הפקידים הגבוהים של המדינה.

הלורדים הרוחניים משמשים בבית הלורדים כל עוד הם מכהנים בתפקידם הדתי, בעוד שהלורדים החילוניים משרתים כל ימי חייהם. עם זאת, על פי הנוהג, הארכיבישוף מקנטרברי והארכיבישוף מיורק, מתמנים כלורדים לחיים עם פרישתם מתפקידם הדתי.

הפחתת הסמכויות לאורך ההיסטוריה והסמכויות כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של בית הלורדים בראשית המאה ה-14 והוא פעל כמעט ברציפות מאז הקמתו. השם "בית הלורדים" לא היה בשימוש עד שנת 1544. בשנת 1649 בעקבות מלחמת האזרחים האנגלית בוטל בית הלורדים, אולם הוא שב לפעול בשנת 1660. בראשיתו היה בית הלורדים הגוף המחוקק העיקרי ובעל הכוח השלטוני העולה על זה של בית הנבחרים, אך החל מהמאה ה-19 החל זה לאבד מסמכויותיו והשפעתו לטובת בית הנבחרים שהפך לגוף המחוקק המרכזי של הממלכה המאוחדת. בהתאם לחוקי הפרלמנט משנת 1911 ומשנת 1949, כל חוק ממשלתי (למעט חוקי התקציב) יכול להיות מושעה על ידי בית הלורדים לתקופה של עד 12 חודשים, אולם בית הלורדים אינו יכול כיום לבטל חקיקה כזו (סמכות וטו מושעה).

במסגרת חוק בית הלורדים 1999 בוטלו זכויותיהם של הלורדים היורשים להוריש את זכותם לשבת בבית הלורדים. 90 לורדים נבחרים על מנת לייצג את יתר הלורדים היורשים.

עד סוף ספטמבר 2009, היו בידי בית הלורדים, נוסף על סמכויות החקיקה, גם סמכויות שיפוטיות, כאשר שימש כערכאה העליונה של מערכת המשפט בבריטניה, אף כי רק "הלורדים המשפטיים" ("Law Lords") כיהנו בפועל בבית המשפט העליון הבריטי. סמכויות אלו בוטלו עם כניסתו לתוקף של חוק הרפורמה החוקתית 2005, להקנה אותן לגוף חדש שנקרא בית המשפט העליון של הממלכה המאוחדת.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של הפרלמנט הבריטי במועצה שייעצה למלך בריטניה בימי הביניים. במועצה זו היו חברים נציגי המחוזות הבריטיים וכן הלורדים. הפרלמנט הראשון נערך בשנת 1295 ובו נכחו ארכיבישופים, בישופים, דוכסים, ברונים ונציגי המחוזות. במהלך השנים גדל כוחו של הפרלמנט שלקח סמכויות מהמלך. בתקופת שלטונו של המלך אדוארד השני באה לראשונה לידי ביטוי העלייה בסמכויות גוף זה - בנוסף על הצווים השלטוניים שהיוו עד אז מקור חקיקה יחיד, בשנת 1322 חוקק הפרלמנט הבריטי לראשונה חוק. בתקופת שלטונו של המלך אדוארד השלישי התפצל הפרלמנט לשני בתים נפרדים - בית הנבחרים (שכלל את נציגי המחוזות השונים) ובית הלורדים (שכלל את הכמורה הבכירה ואת האצילים).

עם השנים גדלו סמכויותיו של הפרלמנט הבריטי, ובעיקר סמכויות בית הלורדים, שהיה בעל השפעה ובעל שליטה רבה יותר משל הבית התחתון.

במהלך המאה ה-16 פחת כוחו של בית הלורדים, מאחר שמרבית הלורדים נהרגו בקרבות מלחמת השושנים; הסמכויות שאיבד הבית העליון שבו לידי המלך (ולא הועברו לבית התחתון). תקופת טיודור התאפיינה במלכים בעלי סמכויות רבות, אשר הגיעו לשיא כוחם בתקופת שלטונו של הנרי השמיני (1547-1509).

עם השנים גבר כוחו של הבית התחתון, ובמהלך המאה ה-17 החל הקונפליקט בין שני בתי הפרלמנט לבוא לידי ביטוי, והעימות הגיע לשיא במהלך שנות ה-40 של מאה זו במלחמת האזרחים האנגלית. לאחר הוצאתו להורג של המלך צ'ארלס הראשון והקמת הקומונוולת' בשליטתו של אוליבר קרומוול, נשללו מבית הלורדים כל סמכויותיו והוא הפך לגוף חסר כוח והשפעה הנמצא בשליטתו של קרומוול ומעניק תמיכה עיוורת לכל החלטותיו. ב-19 במרץ 1649 הועבר חוק על ידי הפרלמנט הבריטי המבטל את בית הלורדים מאחר "ובית הנבחרים מצא כי מניסיונו רב השנים, בית הלורדים הוא חסר תועלת ומסוכן לתושביה של אנגליה". בית הלורדים שב להתכנס רק עם השבת המלוכה לאנגליה בשנת 1660, עת שבו לו כל סמכויותיו וכוחו. סמכויות אלה יישארו בידי בית הלורדים עד המאה ה-19.

לאחר האיחוד של ממלכת סקוטלנד וממלכת אנגליה ב-1707 נקבע שלא כל האצילים הסקוטיים יוכלו לשבת בבית הלורדים של המדינה המאוחדת אלא שמספרם יוגבל לששה עשר, הם יבחרו על ידי כל אצילי סקוטלנד לכהן בבית הלורדים.

במהלך המאה ה-19 עברו סמכויות בית הלורדים טלטלות ושינויים רבים. משך שנים רבות, היו בבית הלורדים כ-50 חברים בלבד. מספר חברים אלה הוגדל בצורה חסרת תקדים בתקופת מלכותו של המלך ג'ורג' השלישי ויורשיו, שהחלו להעניק בנדיבות רבה תוארי אצולה. עם הגידול במספר חבריו החל הפיחות במעמדו של בית הלורדים ועליית כוחו של בית הנבחרים.

חוק הרפורמה של 1832 אשר שינה את שיטת הבחירה של הבית התחתון באנגליה (שהייתה מאוד לא דמוקרטית קודם לרפורמה זו) הביא להגדלת הדמוקרטיה באנגליה תוך שינוי אזורי הבחירה (שינוי שלא נעשה מימי הביניים על אף השינויים הדמוגרפיים הרבים שאירעו בעקבות המהפכה התעשייתית - דבר שהביא למצב בו, למשל, ערים ענקיות כמו מנצ'סטר לא יוצגו כלל בבית הנבחרים, ואילו עיירה כגון "אולד סארום" בה התגוררו 11 תושבים בעלי זכות הצבעה בלבד, בחרה שני נציגים לפרלמנט. מחוזות בחירה קטנים אלה שהיו מושפעים על ידי שוחד רב שניתן לבוחריהם המועטים ונקראו "מחוזות רקובים" - (rotten borough) היוו למעשה את רוב חברי הפרלמנט הבריטי הנבחרים).

חוק הרפורמה האמור, עבר בשנת 1831 בבית הנבחרים, אולם בית הלורדים דחה את הצעת החוק. ניסיון נוסף להעביר את החוק בבית הלורדים בשנת 1832 נכשל אף הוא. ראש ממשלת בריטניה באותה עת, צ'ארלס גריי הציע למלך לאפשר את העברת החוק על ידי מתן תוארי אצולה ל-80 אנשים אשר יתמכו ברפורמה ובכך לאפשר העברתה בבית הלורדים. המלך ויליאם הרביעי התנגד בתחילה להצעה, אולם לבסוף הסכים, אולם הלורדים שחששו מאובדן כוחם בעקבות מתן תארים זה, הסכימו עוד קודם למתן התארים להעביר את החוק. משבר זה היווה את ראשית התדרדרות כוחו של בית הלורדים, ותחילת עליית כוחו של הבית התחתון.

דחיית התקציב שהוצע על ידי דייוויד לויד ג'ורג' (בתמונה) בשנת 1909, יצרה את המשבר החוקתי שהביא להפחתה העיקרית הראשונה בכוחו של בית הלורדים במאה ה-20.

מעמדו של בית הלורדים הפך נושא למחלוקת לאחר הבחירות שנערכו בשנת 1906, בהם עלתה ממשלה ליברלית לשלטון. בשנת 1909, שר האוצר דייוויד לויד ג'ורג' הציע חוק תקציב בבית התחתון, שלצורך מימונו הוטל מס על בעלי האדמות העשירים. בית הלורדים השמרני (שלרבים מחבריו אדמות רבות) התנגדו לחוק ודחו את הצעת התקציב. בעקבות דחיית החוק, מערכת הבחירות הבאה נסבה על כוחו של בית הלורדים, והליברלים נבחרו שוב בשנת 1910 על בסיס מצע זה. בעקבות בחירתה העבירה הממשלה חוק המגביל את סמכויות בית הלורדים. חוק זה, משנת 1911 הגביל את כוחו של בית הלורדים לדחות או לתקן חוקים שעברו על ידי הבית התחתון. החוק הציע כי בית הלורדים לא יוכל לעכב חקיקה של הבית התחתון למשך יותר משלושה מושבים רצופים (שנתיים רצופות). לא נערך שינוי במבנה בית הלורדים, ומרבית חבריו נותרו לורדים יורשים.

בשנת 1958 נחקק חוק הלורדים לימי חייהם 1958 שהתיר מינוי של ברונים בלא הגבלה על מספרם. בעקבות חוק זה הלך ופחת מספר הלורדים היורשים בבית הלורדים, כמו כן החוק איפשר בפעם הראשונה לנשים לשבת בבית הלורדים. בשנת 1963 נחקק חוק התארים 1963 שביטל את הנציגים הנבחרים של סקוטלנד והישווה את מעמדם של כל האצילים הסקוטיים למקביליהם האנגלים, כמו כן הוא איפשר לנשים שירשו תואר אצולה בזכות עצמן (suo jure) לשבת בבית הלורדים כמו עמיתיהן האצילים הגברים. בשנת 1968 ניסתה ממשלתו של הרולד וילסוןמפלגת הלייבור) לשנות את בית הלורדים במסגרת רפורמה בה יותר ללורדים היורשים להשתתף בדיונים בבית הלורדים, אולם הם יאבדו את זכות ההצבעה. הצעת חוק זו נדחתה על ידי הבית התחתון בשל קואליציה של שמרנים מחד, ותומכי ביטול מוחלט של הבית העליון מאידך.

המחלוקת בין שני פלגים אלה מנעה כל שינוי בבית הלורדים, עד שובה של מפלגת הלייבור לשלטון בשנת 1997 תחת טוני בלייר שהעבירה לבסוף את הרפורמה בבית הלורדים. מפלגת הלייבור הציעה ביטול זכות ההצבעה של כל הלורדים היורשים, אולם לבסוף התקבלה פשרה לפיה ל-92 לורדים יורשים נותרה זכות הצבעה. זכויות יתר הלורדים היורשים בוטלו בחוק בית הלורדים 1999, ובפועל הפך בית הלורדים לבית נבחרים בו חברים הממונים על ידי הממשלה. הצעות שונות לרפורמות, לפיהן חלק מחברי הבית העליון ייבחרו (ההצעות נעות בין 20% ל-100% מהחברים) לא זכו לרוב בבית התחתון.

במסגרת ההצעות של מפלגת הלייבור מוצע גם שינוי שמו של בית הלורדים. השם המוצע הוא "הבית השני" - "Second Chamber".

הלורדים הרוחניים (Lords Spiritual)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי בית הלורדים המכהנים בו מכוח היותם נושאי משרה בכנסייה נקראים לורדים רוחניים. בין אלה נמנו בעבר הארכיבישופים של כנסיית אנגליה, בישופים, ראשי מנזרים וראשי כנסיות מקומיות. לאחר ביטול המנזרים בשנת 1539 רק ארכיבישופים ובישופים נותרו חברים בבית הלורדים. בשנת 1642, במהלך מלחמת האזרחים האנגלית הוצאו כל הלורדים הרוחניים מבית הלורדים, אולם הם שבו לכהן מכוח חוק הכמורה 1661. מספר הלורדים הרוחניים המכהנים הוגבל במסגרת חוק בישופות מנצ'סטר 1847, ובשל חוקים מאוחרים יותר. כיום חברים בבית הלורדים 26 לורדים רוחניים בלבד ובהם: הארכיבישוף מקנטרברי, הארכיבישוף מיורק, הבישוף של לונדון, הבישוף של דורהאם והבישוף של וינצ'סטר וכן 21 הבישופים הוותיקים בכהונתם בכנסיית אנגליה.

כנסיית סקוטלנד, מהיותה כנסייה פרסביטריאנית שאין בה ארכיבישופים ובישופים, לא שולחת נציגים לבית הלורדים. כנסיית אירלנד קיבלה מושב אחד בבית הלורדים לאחר האיחוד בין אירלנד ובריטניה הגדולה בשנת 1801, והותר לארכיבישוף של הכנסייה האירית ולשלושה בישופים לכהן ברוטציה (כל שנה כיהן אחד מהם בבית הלורדים).

עם הפרדתה של כנסיית אירלנד מהמדינה בשנת 1871 איבדה את המושב בבית הלורדים. באופן דומה כנסיית ויילס איבדה את הייצוג שהיה לה בבית הלורדים עם הפרדתה מהמדינה בשנת 1920.

בני דתות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב עמנואל יעקובוביץ מונה על ידי מרגרט תאצ'ר לכהן בבית הלורדים מתוקף תפקידו כרב ראשי של אנגליה. מספר כמרים נוספים בעלי מעמד בכנסייה הסקוטית והארכיבישוף מארמאך שבצפון אירלנד מונו אף הם על ידי טוני בלייר כלורדים לכל ימי חייהם בבית הלורדים. אף כהן דת קתולי לא מונה לכהן כלורד בבית הלורדים לאחר הרפורמציה.

יש לציין כי מספר כהני דת נוצריים (מתודיסטים) וכן רבנים ראשיים אחרים של בריטניה, כיהנו בעבר בבית הלורדים כלורדים חילוניים.

הלורדים החילוניים (Lords Temporal)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז ביטולם של המנזרים, מספר הלורדים החילוניים בבית הלורדים עולה על מספר הלורדים הרוחניים. לורדים אלה, בניגוד ללורדים הרוחניים, יכולים להיות חברי מפלגה פוליטית. לורדים שאינם חברי מפלגה פוליטית נקראים קרוס בנצ'רס. מאז הקמת בית הלורדים נכחו בו לורדים חילוניים. לורדים אלה היו לורדים יורשים מדרגות שונות שתארם (דוכס, מרקיז, ארל, ויסקונט וברון) הוענק להם על ידי המלך. כיום התואר המוענק על ידי בית המלוכה בהמלצת ראש הממשלה הוא תואר ברון, והתואר הוא לכל ימי חייו של הלורד ולא ניתן להורשה. מספר הלורדים היורשים צומצם בבית הלורדים, בעקבות חוק בית הלורדים משנת 1999 הקובע כי רק 92 לורדים יורשים יורשו לשבת בבית הלורדים, מהם שניים הם נושאי משרה רשמית בבית הלורדים, 15 נבחרים על ידי חברי בית הלורדים, ו-75 נבחרים על ידי הלורדים היורשים האחרים, לפי מפלגתם. כאשר לורד יורש שנבחר נפטר, נערכות מיד בחירות נוספות למילוי מקומו, כאשר מחליפו של לורד יורש הנבחר על ידי מפלגה מסוימת, ייבחר מקרב חברי אותה מפלגה ועל ידי חברי אותה מפלגה.

בין הלורדים החילוניים ניתן למנות גם את לורדי הערעור ( Lords of Appeal in Ordinary) - המכונים לורדי המשפט (Law Lords), הממונים על ידי חברי בית הלורדים לבצע תפקידים שיפוטיים. לורדים אלה ממונים לפי חוק ערכאת הערעור 1876, כאשר, בהתאם לחוק, המינוי מוצע על ידי ראש הממשלה למלכה, הממנה את הלורדים. לורד הערעור פורש מתפקידו בגיל 70, או אם החליטה הממשלה להאריך כהונתו של לורד זה, בגיל 75. לאחר גיל זה הלורד אינו יכול לשמוע ערעורים משפטיים. מספר לורדי המשפט מוגבל ל-12, אולם ניתן בחוק לשנות את מספרם. לרוב לורדי המשפט אינם משתתפים בוויכוחים פוליטיים, על מנת לשמור על עצמאותם השיפוטית. לורדים אלה נותרים לשבת בבית הלורדים גם לאחר הגיעם לגיל 75, אולם גם לאחר שהפסיקו לשמוע ערעורים, נוהגים לורדים אלה שלא להתערב בוויכוחים פוליטיים. בעקבות חוק הרפורמה החוקתית של 2005, הוחלט שלורדים אלה יהפכו לשופטי בית המשפט העליון, ורק עם פרישתם מתפקידם בגיל 70 או 75 יוכלו לכהן כחברי בית הלורדים ולהצביע בהצבעות.

מרבית הלורדים החילוניים הם לורדים לכל ימי חייהם. לורדים אלה נושאים בתואר ברון או ברונית, והם ממונים לפי חוק הלורדים לימי חייהם 1958 בהמלצת ראש הממשלה ובהחלטת בית המלוכה. על פי הנוהג, מתייעץ ראש הממשלה במפלגות האחרות בהצעת שמות של לורדים וזאת על מנת לשמור על האיזון הפוליטי בבית הלורדים.

שמות לורדים לא מפלגתיים המוצעים לבית המלוכה - מוצעים על ידי ועדה של בית הלורדים ולא על ידי ראש הממשלה.

השיטה המורה ללורדים לכל ימי חייהם לבחור נציגים שיכהנו בבית הלורדים אינה חדשה: כאשר אוחדה סקוטלנד עם אנגליה לא הורשו מרבית הלורדים שלה לכהן בבית הלורדים, והלורדים הסקוטים נדרשו לבחור 16 נציגים שישבו בבית הלורדים. נציגים אלה כיהנו עד שנערכו בחירות לממשלת בריטניה, ואז הוחלפו בנציגים חדשים שנבחרו. כלל דומה הוחל על הלורדים של אירלנד כאשר זו אוחדה עם בריטניה הגדולה בשנת 1801. הלורדים האירים הורשו לבחור 28 נציגים לבית הלורדים. בחירת הלורדים האירים הופסקה עם קבלת עצמאותה של אירלנד, ובחירת הלורדים הסקוטים הופסקה במסגרת החוק של 1963 שקבע שכל הלורדים הסקוטים זכאים לכהן בבית הלורדים.

דרישות חברות בבית הלורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת להיות חבר בבית הלורדים, על הלורד להיות בגיל העולה על 21. כמו כן, רק אזרחי חבר העמים הבריטי או רפובליקת אירלנד רשאים לכהן בבית הלורדים. בעבר היו דרישות אזרחות מחמירות יותר - שכן על פי חוק ההסכם 1701 רק מי שנולד כאזרח יכל לכהן בבית הלורדים. מצב זה שונה במסגרת חוק הלאומיות הבריטי 1948.

אדם אינו יכול לכהן כחבר בית הלורדים אם הוא פושט רגל. כמו כן אדם אינו יכול לכהן כחבר בית הלורדים אם הורשע בבגידה, כל עוד עומד נגדו עונש מאסר אשר טרם הושלם (אלא אם ניתנה לו חנינה מלאה).

לורד משפטי אינו יכול להתמנות לתפקיד זה אם לא כיהן קודם לכן במשרה שיפוטית רמה (חבר בבית המשפט לערעורים של אנגליה וויילס או בבית המשפט של ססציות בסקוטלנד, או בבית המשפט לערעורים של צפון אירלנד) לפחות שנתיים, ואם לא כיהן כבאריסטר במשך 15 שנה לפחות.

נשים לא יכלו לכהן כחברות בית הלורדים עד חקיקת חוק הלורדים לחיים של שנת 1958. כל הנשים בבית הלורדים הן לורדים חילוניים, שכן נשים אינם מתמנות לתפקידי בישופים וארכיבישופים בכנסייה האנגליקנית. בשנת 1963 חוקק חוק התארים 1963 המסדיר תהליך ויתור על החבדות בבית הלורדים.

בעלי תפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן מסורתי, לא נהג בית הלורדים לבחור יושב ראש (בניגוד לבית הנבחרים). בפועל, מי שעמד בראש בית הלורדים הוא הלורד צ'נסלור. רק בחוק הרפורמה החוקתית 2005 נקבע תפקיד הלורד ספיקר אשר ישמש כיושב ראש בית הלורדים. על פי החוק הלורד ספיקר הינו חבר בית הלורדים שנבחר על ידי בית הלורדים ולאחר מכן ממונה על ידי המלכה.

השינויים שנעשו, נעשו במטרה לפתור אנומליה חוקתית - למעשה לא הייתה קיימת הפרדת רשויות מאחר שבעל תפקיד הלורד צ'נסלור היה הן יושב ראש בית הלורדים, הן שר בממשלה (השר לענייני חוק ומשפט) והן נשיא מערכת המשפט של אנגליה וויילס, ולמעשה כיהן אותו בעל תפקיד בשלושה תפקידים בעלי חשיבות בשלוש הרשויות בו זמנית.

ביוני 2003 הכריז בלייר על כוונתו לבטל את התפקיד הפוגע למעשה בהפרדת הרשויות. ההצעה נדחתה על ידי בית הלורדים אשר התנגד לביטול בעל התפקיד, אולם במסגרת הרפורמה החוקתית נקבע שאין חובה שהלורד צ'נסלור יהיה יושב ראש בית הלורדים, ובית הלורדים יכול לבחור יושב ראש אחר מבין חבריו.

הברונית הלן היימן מונתה ב-4 במאי 2006 כלורד ספיקר הראשונה.

הלורד צ'נסלור לבש גלימות בשחור וזהוב בעת מושבו כיושב ראש בית הלורדים.

בעת שהלורד צ'נסלור שימש כיושב ראש בית הלורדים, הוא נהג ללבוש גלימות בשחור וזהוב ופאה נוכרית לבנה. דרישה זו אינה מחייבת כיום, למעט באירועים ממלכתיים.

יושב ראש בית הלורדים יושב על "שק הצמר" - ספה אדומה מרופדת צמר הממוקמת במרכז אולם בית הלורדים.

ישנו הבדל רב בין תפקיד יושב ראש בית הנבחרים ליושב ראש בית הלורדים. בעוד שיושב ראש בית הנבחרים מנהל את הדיון, יושב ראש בית הלורדים רק מכריז על תוצאות ההצבעות.

בעל תפקיד נוסף הוא מנהיג בית הלורדים - חבר בית הלורדים הנבחר על ידי ראש הממשלה, שתפקידו לדאוג להעברת חוקים שהממשלה רוצה להעביר בבית הלורדים. לורד זה הוא חבר הממשלה הבריטית. לבעל תפקיד זה ממונה סגן על ידי ראש הממשלה המשמש כמנהיג בית הלורדים בהיעדרו של המנהיג.

בראש מערכת המזכירות עומד מזכיר הפרלמנטים. מזכיר זה ממונה על מערכת המזכירות, אך אינו חבר בית הלורדים. המזכיר ממונה על ידי בית המלוכה ואחראי על הארכיונים והניירות הרשמיים המוחזקים בבית הלורדים. כמו כן אחראי המזכיר על עריכת הבחירות בין הלורדים היורשים. סגני המזכיר ממונים על ידי יושב ראש בית הלורדים באישור בית הלורדים כולו.

המוט השחור (האדון נושא המוט השחור) הוא נושא משרה בבית הלורדים. מקור שמו של בעל התפקיד, במוט השחור שהוא נושא בטקסים הרשמיים, בהם טקס פתיחת הפרלמנט. בעל תפקיד זה אחראי על דלתות בית הלורדים (וכן על הוצאת אנשים המתפרעים מן אולם בית הלורדים). בעל תפקיד זה אחראי על משמר בית הלורדים.

נוהלי עבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולם הלורדים (The Lords Chamber)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולם בית הלורדים. ספסליו אדומים, בניגוד לאולם בית הנבחרים לו ספסלים ירוקים.

בית הלורדים, כמו גם בית הנבחרים, מתכנס בארמון וסטמינסטר.

חדר בית הלורדים מקושט בפאר רב, בניגוד לחדר בית הנבחרים, הצנוע יותר. כסאות הלורדים מרופדים בצבע אדום ולכן לעתים מכונה בית הלורדים "החדר האדום" ("Red Chamber"). במרכז החדר, למול כיסא היושב ראש מצוי "שק הצמר" (The Woolsack). תומכי הממשלה יושבים מימין ליושב ראש, חברי האופוזיציה משמאלו, וממולם יושבים הקרוס בנצ'רס.

באולם הלורדים נערכים טקסים ממלכתיים רבים, הידוע שבהם הוא טקס פתיחת הפרלמנט הנערך בתחילת כל מושב פרלמנטרי. בטקס זה, המלכה, היושבת על הכס באולם הלורדים, נושאת את הנאום מן הכס בו מתואר סדר היום של הממשלה למושב הפרלמנט הקרוב.

דיונים בבית הלורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לבית הנבחרים, בבית הלורדים לא נדרשים הלורדים לקבל את רשותו של היו"ר על מנת לדבר. אם שני לורדים רוצים לדבר באותו הרגע, מחליטים בהסכמה מי ידבר קודם, ואם לא מגיעים להסכמה - מחליטים בהצבעה. לרוב מציע יושב ראש הבית סדר דוברים והוא מוסכם על כולם.

לורד המדבר בבית הלורדים פונה לכל חברי הבית ("לורדים נכבדים" - "My Lords") בניגוד לחברי הבית התחתון הפונים ליושב ראש הבית התחתון בעת שהם נואמים. חברי בית הלורדים אינם רשאים לפנות אחד לשני בגוף שני ("אתה"- "you") אלא בתואר כבוד בגוף שלישי ("הדוכס הנכבד" - "the noble Duke", "הארל הנכבד" - "the noble Earl", "הלורד הנכבד" - "the noble Lord", "חברי האציל" או "חברי הנכבד" - "my noble friend").

כל אחד מחברי בית הלורדים יכול לשאת נאום אחד, ולא יותר, בכל בקשה שנדונה, למעט מציע הבקשה, שיכול לענות לכל הדוברים בסיום הדיון ולפני ההצבעה. נאומי הדוברים אינם נתונים בהגבלת זמן (בניגוד לנאומי דוברי בית הנבחרים שזמן נאומם מוגבל) אולם בית הלורדים יכול להפסיק נאום בהצבעה על הצעה לפיה "הלורד הנכבד יפסיק להישמע" ("that the noble Lord be no longer heard") או בהצבעה שהדיון יסתיים: "the Question be now put" - הצבעה מסוג זה, המכונה "סגירה" ("closure") היא נדירה ביותר.

עם סיום הדיון בנושא, הנושא מועמד בהצבעה. בבית הלורדים ההצבעה היא קולית - יושב ראש בית הלורדים מעמיד את השאלה בפני הבית לדיון, וכל הלורדים עונים יחד "מסופק" (Content) - אם הוא תומך בבקשה, ו"בלתי מסופק" (Not-Content) אם הוא מתנגד לה. היושב ראש בדיון מודיע לבית את תוצאות ההצבעה, אולם אם הלורדים חלוקים על דעתו (סוברים כי התוצאה היא שונה), מעמידים את ההצעה לחלוקה - חברי הבית נכנסים לאחד משני אכסדראות - אכסדראת ה"מסופקים" (the "Content" lobby) ואכסדראת ה"בלתי מסופקים" (the "Not-Content" lobby) המצויות משני צדי בית הלורדים. באכסדראות אלה רושמים הרשמים את שמות הלורדים התומכים או מתנגדים לכל הצעה. בכל לובי מצויים שני סופרים (בעצמם לורדים חברי הבית) הסופרים את ההצבעה. הלורד היושב ראש יכול לבחור שלא להשתתף בהצבעה. בסיום ההצבעה, הלורדים הסופרים מעבירים את התוצאות ליושב ראש המכריז עליהם.

במקרה של שוויון בהצבעות, ניתן להכריע באחת מהדרכים הבאות: אם מדובר בהצעת חוק, היא תיחשב כמתקבלת אלא אם יש רוב לתקנה או לשנותה. הצעות אחרות יידחו אלא אם יש רוב לאשרן.

הקוורום הנדרש בדיון בית הלורדים הם שלושה חברים לדיון כללי, או הצבעה פרוצדורלית ו-30 חברים להצבעה על חוק.

ועדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרלמנט הבריטי נוהג לעבוד במסגרת ועדות שונות. ועדות אלה בוחנות נושאים שונים, בין היתר ניסוחם של חוקים, וממליצה לכל חברי הבית, לאחר הכנת דוח או סקירה בנושא כיצד להצביע. ועדות אלה מייעצות הן לבית העליון והן לבית התחתון בדבר הצעות חוק, וממליצות, לאחר שמיעת מומחים הנוגעים לדבר, כיצד לשנות את החוקים.

בבית הלורדים פועלת "ועדת הבית כולו" (the Committee of the Whole House) הנפגשת באולם בית הלורדים, וכוללת את כל חברי הבית. ועדה זו היא הוועדה העיקרית הדנה בחוקים. בעת שוועדה זו מתכנסת, עומד בראשה ראש הוועדה ולא יושב ראש בית הלורדים (הלורד ספיקר). בנוסף, פועלות בבית הלורדים ועדות הנקראות "הוועדות הגדולות" (the Grand Committees) בהן יכול להשתתף כל חבר בית הלורדים. ועדות אלה נפגשות באחד מחדרי הוועדות. בדיוני ועדות אלה נדרשת הסכמה פה אחד לשינויים המוצעים לחוקים, ומסיבה זו נדונים בוועדה זו רק נושאים שאינם שנויים במחלוקת.

ועדות החוקים הציבוריים (Public Bill Committees) בהם פועלים בין 12 ל-16 חברים, דנות בחוקים שונים. במידה ונדרש איסוף מידע, מועבר החוק לוועדה ציבורית מיוחדת (Special Public Bill Committee) בעלת הרשאות לקיים שימועים ולאסוף עדויות. השימוש בוועדה ציבורית מיוחדת אינו נפוץ.

בבית הלורדים פועלות מספר ועדות קבועות נבחרות (Select Committees) להם נבחרים חברים עם תחילתו של כל מושב של בית הלורדים. כמו כן יכול בית הלורדים לקבוע ועדות למשימות מיוחדות (לדוגמה ועדה הבודקת את הרפורמות המוצעות לבית הלורדים). תפקידן העיקרי של ועדות אלה הוא לבדוק את תפקוד הממשלה, ולצורך תפקידן זה הן רשאיות לשמוע עדויות ולקיים שימועים.

בבית הלורדים קיימות מספר ועדות פנימיות (Domestic Committees) המטפלות בנוהלי העבודה ובמִנהלה של בית הלורדים. אחת מועדות אלה היא ועדת המינויים (Committee of Selection) הקובעת את המינויים של חברי בית הלורדים לוועדות השונות.

תפקידי חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין הפרלמנט הבריטי בו מתכנס בית הלורדים.

הליך חקיקה יכול להתחיל בשני בתי הפרלמנט, אולם הוא מתחיל לרוב בבית התחתון.

סמכויות בית הלורדים לדחות חוק שעבר בבית התחתון הוגבלו במספר חוקים של הפרלמנט. על פי חוקים אלה, ישנם חוקים שיכולים להיות מועברים להסכמת בית המלוכה מבלי הסכמת בית הלורדים. כך למשל בית הלורדים אינו יכול לעכב חוק תקציבי (חוק שלדעתו של יו"ר הבית התחתון נוגע בכללותו למיסוי או לכספי הציבור), למשך יותר מחודש אחד. חוקים אחרים אינם יכולים להיות מעוכבים על ידי בית הלורדים למשך יותר משני מושבי בית הלורדים או שנה קלנדרית אחת. על פי מוסכמת סלסברי - מוסכמה חוקתית שמעולם לא נחקקה, בית הלורדים אינו מתנגד לחקיקה המתבססת על מצע הממשלה שעל בסיסו היא נבחרה בבחירות.

תפקידים שיפוטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורו של התפקיד השיפוטי של בית הלורדים בהתפתחותו ממועצת המלך - הקוריה רג'יס אשר דנה בבקשת של נתני המלך שפנו אל המלך וביקשו את עזרתו. בשנת 2009 הוחל ביישום חוק הרפורמה החוקתית 2005 וזה הביא ליצירת בית המשפט העליון של הממלכה המאוחדת בנפרד מבית הלורדים. לבית משפט זה ניתנו הסמכויות השיפוטיות של בית הלורדים.

בעבר התפקיד השיפוטי של בית הלורדים בוצע על ידי מועצה של לורדים שנקראו "לורדי המשפט" (או לורדי הערעור) ולא על ידי מליאת בית הלורדים. 12 לורדי הערעור ממונים לצורך שמיעת ערעורים מכוח חוק ערכאת הערעור 1876. לורדים משפטיים אחרים המכהנים בבית הלורדים (חברי בית הלורדים שכיהנו בעבר בערכאה שיפוטית גבוהה והתמנו לבית לורדים מסיבה אחרת) יכלו אף הם לשמוע ערעורים. לורד המשפט לא יכול היה לשמוע ערעורים לאחר הגיעו לגיל 75.

בית הלורדים שמע ערעורים בנושאים אזרחיים ופליליים על החלטות בית המשפט של אנגליה, ויילס וצפון אירלנד, וכן ערעורים בנושאים אזרחיים על בתי המשפט של סקוטלנד. ערעורים בנושאים פליליים על בתי המשפט סקוטיים נשמעו, ונשמעים אף היום על ידי בית המשפט העליון של סקוטלנד.

בעבר ישבו כל לורדי המשפט יחד לשמוע את הערעורים, אולם מאז מלחמת העולם השנייה נשמעים הערעורים על ידי מותבים של חמישה שופטים שנבחרים על ידי הלורד הבכיר מבין לורדי המשפט (Senior Lord). אף שהמותבים התכנסו בחדרי הוועדות השונים, פסקי הדין עצמם ניתנו באולם בית הלורדים עצמו.

במקרה של דיון בבקשה להדיח לורד (Impeachments), הדיון מתבצע בעקבות בקשה המובאת על ידי הבית התחתון, והמשפט נערך בפני כל חברי בית הלורדים כאשר לכל אחד זכות הצבעה. ההדחה נעשית על פי הצבעת רוב. דיוני הדחה לא התקיימו מאז שנת 1806.

בעבר שימש בית הלורדים גם כבית משפט לחברי בית הלורדים שנאשמו בעבירות של בגידה או עבירות פליליות חמורות. במקרה זה מכהן כיושב ראש בית הלורדים הלורד השרת הגבוה (Lord High Steward) שנבחר במיוחד לתפקיד זה, ולא הלורד צ'נסלור המכהן דרך קבע כיושב ראש בית הלורדים. רק אצילים, נשיהם ואלמנותיהם היו זכאים להישפט על ידי בית הלורדים. במקרה בו בית הלורדים לא התכנס, נשפטו הלורדים, נשיהם ואלמנותיהם בבית משפט מיוחד שנקרא בית המשפט של הלורד השרת הגבוה (Lord High Steward's Court). הלורדי הרוחניים, לעומת זאת, נשפטו בבתי משפט של הכנסייה. זכות זו של הלורדים להשפט בפני בית הלורדים ולא בפני בתי המשפט הרגילים בוטלה בשנת 1948.

ביקורת על ממשלת בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לבית הנבחרים, לבית הלורדים אין השפעה על משך כהונתו של ראש ממשלת בריטניה (רק לבית התחתון נתונה הסמכות להצביע הצבעת אי אימון בראש הממשלה ולהביא להקדמת הבחירות), ולכן מידת הפיקוח של בית הלורדים על הממשלה מוגבלת ביותר.

מאז שנת 1902 היו כל ראשי הממשלה חברים בבית התחתון ולא בבית הלורדים (אלק דאגלס-יום, בהיבחרו כראש ממשלה בשנת 1963 ויתר על מושבו בבית הלורדים). כמו כן השרים, ברובם, חברים בבית התחתון ולא בבית הלורדים.

הרכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכב בית הלורדים 2006:

שיוך חברים לחיים חברים יורשים הלורדים הרוחניים סה"כ
נבחרים על ידי מפלגה נבחרים על ידי בית הנבחרים נושאי משרה
  מפלגת הלייבור 208 2 2 0 0 212
  המפלגה השמרנית 160 39 9 0 0 208
  המפלגה הליברל-דמוקרטית 73 3 2 0 0 78
  מפלגת הירוקים של אנגליה וויילס 1 0 0 0 0 1
  קרוס בנצ'רס 168 29 2 2 0 201
  ללא שיוך מפלגתי 9 2 0 0 0 11
  הלורדים הרוחניים 0 0 0 0 26 26
סה"כ 620 75 15 2 26 738

† מספר הלורדים היורשים "המוקצה" לכל מפלגה מתבסס על מספר הלורדים היורשים החברים באותה מפלגה:

  • המפלגה השמרנית: 42 חברים;
  • מפלגת הלייבור: 2 חברים;
  • מפלגת הליברלים הדמוקרטים: 3 חברים;
  • יושבי הספסלים ממול (קרוס בנצ'רס) - ללא שיוך מפלגתי: 28 חברים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Carmichael, Paul, Brice Dickson, and Guy Peters. (1999). The House of Lords: Its Parliamentary and Judicial Role. Oxford: Hart Publishing.
  • Farnborough, T. E. May, 1st Baron. (1896). Constitutional History of England since the Accession of George the Third, 11th ed. London: Longmans, Green and Co.
  • Longford, Frank Pakenham, 7th Earl of. (1999). A History of the House of Lords. New edition. Gloucestershire: Sutton Publishing.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קואורדינטות: 51°29′55.7″N 0°07′29.5″W / 51.498806°N 0.124861°W / 51.498806; -0.124861