מלחמת האזרחים האנגלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מלחמת האזרחים האנגליתאנגלית: English Civil War) הייתה סדרה של עימותים מזוינים ותחבולות פוליטיות בממלכת אנגליה, בין תומכי הפרלמנט לתומכי המלוכה. המלחמה התרחשה מ-1642 עד 1651. מלחמות האזרחים הראשונה (1642 - 1645) והשנייה (1648 - 1649) היו בין תומכי המלך צ'ארלס ה-1 לבין תומכי הפרלמנט הארוך. מלחמת האזרחים השלישית הייתה בין תומכי המלך צ'ארלס השני לבין תומכי הפרלמנט. מלחמת האזרחים הסתיימה בניצחון הפרלמנט בקרב ווסטר ב-3 בספטמבר 1651.

מלחמת האזרחים הובילה להעמדה לדין והוצאה להורג של צ'ארלס הראשון, לגלות של בנו צ'ארלס השני, ולהחלפה של המלוכה האנגלית בחבר העמים של אנגליה (1649-1653) ואז בפרוטקטורט (1653-1659), תחת שלטון היחיד של אוליבר קרומוול. המונופול של הכנסייה האנגליקנית על הפולחן הנוצרי באנגליה נפסק. מבחינה חוקתית, המלחמות קיבעו את הרעיון שמלכים בריטיים אינם יכולים למשול ללא הסכמת הפרלמנט, אם כי רעיון זה קיבל חיזוק סופי רק במהפכה המהוללת שבסוף המאה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאיפותיו של המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ארלס הראשון

בני התקופה בוודאי לא האמינו כי מלחמת אזרחים תגרם כתוצאה מהאירועים שהתרחשו. המלחמה פרצה פחות מ-40 שנה לאחר מותה של אליזבת' הראשונה הפופולרית בשנת 1603. בשנת עלייתו לשלטון של צ'ארלס הראשון, 1625, באנגליה ובסקוטלנד היה שלום מזה זמן רב מאד, מבחינה פנימית וביחסי חוץ. צ'ארלס קיווה שהוא יוכל לאחד את ממלכות אנגליה, אירלנד וסקוטלנד לממלכה אחת, וכך יגשים את חלומו של אביו, ג'יימס הראשון. חברי פרלמנט אנגלים רבים חששו ממהלך כזה, מכיוון שהם פחדו שהקמת ממלכה חדשה עשויה להרוס את המסורות האנגליות הישנות שהגבילו את המלוכה האנגלית. מכיוון שצ'ארלס גם הסכים עם אביו לגבי סמכויות הכתר (ג'יימס תיאר את המלכים כ"אלים קטנים על הארץ", שנבחרים על ידי האל כדי שימשלו על פי הדוקטרינה של "זכותם האלוהית של המלכים"), היו לחששות של אנשי הפרלמנט הצדקה מסוימת.

למרות שצ'ארלס היה יחסית חסר שאיפות לגדולה אישית, הוא ציפה לנאמנות כלפיו בשל ה"שלטון הצודק" שלו. כל התנגדות לפקודותיו הוא ראה, במקרה הטוב, כמעליבה. התכונה הזאת, וסדרת האירועים שהתרחשה הובילו לשבר משמעותי בין צ'ארלס לבין הפרלמנט שלו, ולבסוף למלחמה.

הפרלמנט במסגרת החוקתית האנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הלחימה, לפרלמנט האנגלי לא היה תפקיד קבוע במערכת הממשל, אלא פעל כוועדה מייעצת זמנית - שמזומנת על ידי המלך בכל זמן שהוא נצרך לתקציבים נוספים, ושהוא יכול לפזר בכל זמן. מכיוון שהאחריות לאיסוף כספים הייתה בידי האצולה, המלכים האנגלים נצרכו לסיוע של שכבת אוכלוסייה זו על מנת להבטיח את זרימת הכספים. אם האצולה הייתה מסרבת לאסוף כספים עבור המלך, הוא לא היה יכול להכריח אותם לעשות זאת. בפרלמנטים נציגים של האצולה יכלו להיפגש, להתדיין ולהגיש למלך הצעות מדיניות המנוסחות כהצעות חוק. אך לנציגים אלה לא הייתה דרך לאכוף את רצונם על המלך - חוץ מאשר במניעת משאבים כספיים אותם היה צריך על מנת לבצע את תוכניותיו.

חששות הפרלמנט ועצומת הזכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מהאירועים הראשונים שגרמו לחששות בנוגע לצ'ארלס הראשון היו הנישואין שלו לנסיכה קתולית-צרפתית, הנרייט-מרי דה בורבון. הוא נישא לה ב-1625, מיד לאחר שעלה לכס המלוכה. הנישואין של צ'ארלס העלו את האפשרות שילדיו, כולל היורש לכס המלוכה, יגדלו כקתולים, וזו הייתה אפשרות בעייתית ביותר עבור אנגליה הפרוטסטנטית.

צ'ארלס גם רצה לקחת חלק במאבקים שהתרחשו באותה עת באירופה - מלחמת שלושים השנה (1618-1648). כמו תמיד, מלחמות חייבו הוצאות כבדות, והכתר יכל לאכוף את המסים הנצרכים רק בהסכמת הפרלמנט. לצ'ארלס נוצרו קשיים חדשים כאשר הפרלמנט הראשון שלו סירב לתת לו את הזכות לגבות מכסים במשך כל שנות מלכותו, ובמקום זאת נתן לו זכות לעשות זאת רק למשך שנה כל פעם.

בינתיים, צ'ארלס המשיך עם המלחמות האירופאיות שלו, תוך החלטה לשלוח חיל עזר לטובת ההוגנוטים הצרפתים עליהם הטילו מצור הכוחות הצרפתיים בלה-רושל. ג'ורג' ויליירס, הדוכס מבקינגהם, קיבל את הפיקוד על הכוח. אולם, הכוח נחל כישלון (1627) והפרלמנט שכבר התנגד לבקינגהם פתח בהליכים חוקיים נגדו. צ'ארלס הגיב בפיזור הפרלמנט. צעד זה, אף שהציל את עורו של בקינגהם, חיזק את התחושה שצ'ארלס מנסה להימנע מנתינת סמכות כלשהי לפרלמנט.

לאחר שפיזר את הפרלמנט, וללא יכולת לאסוף כספים בלעדיו, המלך כינס פרלמנט נוסף ב-1628. הפרלמנט החדש ניסח את עצומת הזכויות, וצ'ארלס אישר אותה על מנת לקבל את הכספים שהוא נצרך להם.

שלטון אישי והמרד בסקוטלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ארלס נמנע מלכנס את הפרלמנט במשך העשור הבא. אנשים כינו את התקופה הזאת "הטירניה של אחת עשרה השנה" או "השלטון האישי של צ'ארלס", על פי העדפותיהם הפוליטיות.

בתקופה זאת, העדר המימון של צ'ארלס הוא שקבע במידה רבה את מדיניותו. מכיוון שלא היה יכול לגבות כספים דרך הפרלמנט, הוא נאלץ להשתמש בשיטות אחרות. כך למשל, היה קנס על אי-קיום של נוהגים ארכאיים שונים, כשהקנס ניתן למלך. צ'ארלס גם ניסה לגבות מס אוניות - בעקבות פחד מפלישה ב-1635, הוא דרש שהנפות הפנימיות באנגליה ישלמו מס על מנת לתמוך בחיל הים המלכותי. מדיניות זו נסמכה על חוק מקובל, אך הרשויות התעלמו מחוק זה מזה מאות שנים, ולפיכך המס נחשב בעיני רבים כמס לא-פרלמנטרי ולכן לא-חוקי. מספר אישים חשובים סירבו לשלם את המס, ונקנסו על כך, דבר שעורר כעס רב.

ויליאם לאוד, ארכיבישוף קנטרברי

בתקופה זאת, צ'ארלס עורר איבה רבה בשל המהלכים שעשה בנושאי דת: הוא האמין בגרסה הסקרמנטלית של הכנסייה האנגלית, הקרויה אנגליקניות גבוהה, שהתאולוגיה שלה מבוססת על ארמיאניזם. צ'ארלס מינה את ויליאם לאוד, שגם הוא תמך בתאולוגיה זו, לארכיבישוף של קנטרברי ב-1633, והחל לבצע סדרה של רפורמות בכנסייה על מנת שתהיה טקסית יותר, למשל בהחלפת שולחנות העץ של המיסה במזבחות אבן. הפוריטנים האשימו את לאוד כי הוא מנסה להחזיר את הקתוליות לאנגליה, ולאחר שהתלוננו, לאוד הכניס אותם למעצר. כמו כן, רשויות הכנסייה חידשו חוקים שהתקבלו על ידי אליזבת' הראשונה ביחס להגעה לכנסייה, וקנסו פוריטנים ברחבי המדינה על כך שלא השתתפו בפולחן האנגליקני.

הממשל האישי של צ'ארלס נפסק כאשר הוא ניסה ליישם אותה המדיניות הדתית בסקוטלנד. הכנסייה הסקוטית, למרות שהייתה אפיסקופלית במבנה שלה, הייתה בעלת מסורות עצמאיות מזה שנים רבות. אך צ'ארלס רצה ליצור כנסייה אחידה בכל בריטניה וניסה לאכוף את השימוש בגרסה חדשה, אנגליקנית גבוהה, של ספר התפילות בסקוטלנד, בקיץ 1637. נגד צעדים אלה קמה התנגדות אלימה, ובפברואר 1638 ההתנגדויות של הסקוטים נוסחו ב"ברית הלאומית". מסמך זה דחה את כל החידושים שלא נבחנו על ידי פרלמנטים חופשיים ואסיפות כלליות של הכנסייה.

צ'ארלס נאלץ להפסיק את השימוש בספר התפילה שלו ולכנס אסיפה כללית של הכנסייה הסקוטית בגלזגאו בנובמבר 1638. האסיפה לא רק שדחתה את ספר התפילות אלא אף קבעה כי משרת הבישוף היא לא חוקית. צ'ארלס דרש כי החלטות האסיפה יבוטלו; הסקוטים סירבו, והצדדים החלו לגייס צבאות.

צ'ארלס הגיע עם כוחותיו לגבול האנגלי-סקוטי באביב 1639 כדי לסיים את המרד, שנודע כ"מלחמת הבישופים". אולם לאחר כמה קרבות שלא הגיעו לתוצאה הרצויה, הוא קיבל הצעה סקוטית להפסקת אש. זו לא ארכה ימים, והמלחמה התחדשה בקיץ 1640. הפעם הצבאות המלכותיים נוצחו על ידי הצבא הסקוטי, שאף כבש את ניוקאסל. צ'ארלס נאלץ להסכים לא רק שלא להתערב בדת הסקוטית, אלא גם לשלם את עלויות המלחמה.

כינוס מחדש של הפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ארלס היה מוכרח לדכא את המרידה בצפון, וכדי להשיג את המשאבים הדרושים לא הייתה לו ברירה אלא לכנס את הפרלמנט ב-1640. סיעת הרוב בפרלמנט החדש, בראשות ג'ון פים, ניצלה את ההזדמנות על מנת לדון בטענות נגד המלך, והיא התנגדה לפלישה אנגלית לסקוטלנד. צ'ארלס פיזר את הפרלמנט לאחר כמה שבועות, דבר שהעניק לו את הכינוי "הפרלמנט הקצר".

צ'ארלס התקיף שוב בסקוטלנד ללא תמיכת הפרלמנט, ושוב ספג הפסד משמעותי. הסקוטים פלשו לאנגליה, וכבשו את נורת'אומברלנד ודרהאם.

בינתיים, אחד מהיועצים העיקריים של צ'ארלס, תומאס וונתוורת' קיבל את תפקיד הסגן הלורד של אירלנד ב-1632 והצליח לגייס כספים מהאצולה האירית, בתמורה להבטחה לוויתורים בתחומי דת. ב-1639 צ'ארלס השיב אותו לאנגליה, וב-1640 מינה אותו לדוכס סטראפורד, כשהוא מייעד אותו לעמוד בראש הכוחות האנגלים נגד הסקוטים. המלך שוב נחל תבוסה, וכעת הסקוטים כבשו את רוב צפון אנגליה, וצ'ארלס נאלץ לשלם 850 ליש"ט ליום כדי שלא יכבשו ערים נוספות.

צ'ארלס ניצב וגבו אל הקיר, ולא הייתה לו ברירה אלא לכנס שוב את הפרלמנט כדי לגייס את המשאבים הדרושים להלחם בסקוטים. צ'ארלס כינס את הפרלמנט שוב בנובמבר.

הפרלמנט הארוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרלמנט החדש התנגד באופן חריף עוד יותר לצ'ארלס מאשר קודמו. הוא מיד החל לדון בטענות כנגד צ'ארלס וממשלתו, ובהנהגת פים והמפדן ניצל את חולשתו של המלך כדי להכריח אותו לבצע רפורמות שונות. הועבר חוק שקבע שיש לכנס פרלמנט חדש לפחות פעם בשלוש שנים, אף ללא זימון מהמלך. חוקים אחרים שהעביר הפרלמנט אסרו על גביית מסים ללא הסכמת הפרלמנט, ולאחר מכן אף נתנו לפרלמנט שליטה על שרי המלך. לבסוף, הפרלמנט העביר חוק שאוסר על המלך לפזר אותו ללא הסכמתו, אפילו אם כבר עברו שלוש שנים. מאז, פרלמנט זה נודע כ"פרלמנט הארוך".

בתחילת 1641, הפרלמנט הביא למעצרו של תומאס וונתוורת' באשמת בגידה. ג'ון פים טען שההצהרות של וונתוורת' שהוא מוכן להלחם כנגד "הממלכה" כוונו למעשה כנגד אנגליה עצמה. לא ניתן יהיה להוכיח את העניין, ולכן הבית התחתון העביר חוק הקרוי Bill of Attainder. חוק זה קבע את אשמת האדם ללא הוכחה, אך עדיין היה צורך באישור של המלך. צ'ארלס סירב לאשר את החוק. וונתוורת' עצמו ביקש מהמלך לשקול את העניין שנית, מכיוון שחשש כי הנושא יהווה עילה להכרזת מלחמה. תומאס וונתוורת' הוצא להורג במאי 1641.

הקרבן של וונתוורת' לא דחה את המלחמה אלא אף קירב אותה. תוך כמה חודשים, הקתולים האירים שחששו מעליה של הכוח הפרוטסטנטי היכו ראשונים, ואירלנד נכנסה למצב של כאוס. היו שמועות שהמלך תמך באירים, וחברי פרלמנט פוריטנים טענו כי המלך רוצה לעשות את אותו הדבר גם באנגליה.

בתחילת ינואר 1642, בלוויית 400 חיילים, צ'ארלס ניסה לעצור חמישה חברי פרלמנט בעוון בגידה. ניסיון זה נכשל. כאשר החיילים נכנסו לפרלמנט, צ'ארלס שאל את דובר הבית למיקומם של החמישה. הדובר, ויליאם לנת'אל, ענה לו כי אין הוא יודע דבר מלבד מה שהפרלמנט, שהוא משרתו, אומר לו; במלים אחרות, הוא הצהיר על עצמו כמשרת של הפרלמנט, ולא של המלך.

בעיות מקומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1642 בעיות לאומיות אלה הביאו לגיבוש של הצדדים הלוחמים. ההתנגדות לצ'ארלס גם התעוררה בשל בעיות מקומיות רבות. למשל, היישום של תוכניות לשיפור קרקע ב"פנס" (ביצות במזרח אנגליה) גזלו את פרנסתם של אלפי בני אדם. המלך נחשב כמאוד לא רגיש ועובדה זו הייתה חשובה בהתייצבות חלק גדול ממזרח אנגליה לצד הפרלמנט. תחושה זו הביאה איתה אנשים חשובים כמו הדוכס ממנצ'סטר ואוליבר קרומוול, יריבים חשובים של המלך בעתיד.

מלחמת האזרחים האנגלית הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של האזורים המוחזקים בידי כוחות הנאמנים למלך (באדום) ולפרלמנט (בירוק), למעלה משמאל: 1642, למעלה מימין: 1643, למטה משמאל: 1644, למטה מימין: 1645

בתחילת ינואר 1642, כמה ימים לאחר כשלונו בניסיון המעצר ומחשש לביטחונו האישי, צ'ארלס עזב את אזור לונדון. משא ומתן נוסף בינו לבין הפרלמנט לא הניב כל תוצאה. בהמשך הקיץ, ערים שונות הכריזו על נאמנותן לאחת מהסיעות. היו מהומות במספר מקומות, ומקרה המוות הראשון של המאבק התרחש במנצ'סטר.

בתחילת המאבק, רוב המדינה נותרה נייטראלית, אם כי הצי המלכותי ורוב ערי אנגליה צידדו בפרלמנט, ואילו הכפרים תמכו ברובם במלך. ההיסטוריונים מעריכים שלשני הצדדים גם יחד לא היו יותר מ-15,000 חיילים. אולם, המלחמה התפשטה במהירות מבחינה גאוגרפית וחברתית. אזורים רבים ניסו להשאר נייטראלים, אחרים גייסו כוחות על מנת להגן על עצמם משני הצדדים, אך רובם לא יכלו לעמוד בפני שניהם. מצד אחד, המלך ותומכיו האמינו שהם נלחמים לטובת השלטון המסורתי של הכנסייה ומדינה. מצד שני, רוב התומכים בפרלמנט חשבו שהם מגינים על מה שהם ראו כאיזון המסורתי בשלטון ובכנסייה, שעורער בשל העצות הרעות שקיבל המלך, לפני ובזמן "אחת עשרה שנות הטירניה". הדעות של חברי הפרלמנט היו מגוונות, מתמיכה ללא-סייג במלך - בזמן מסוים במלחמת האזרחים הראשונה, היו יותר חברים בפרלמנט אוקספורד של המלך מאשר בזה של ווסטמינסטר - ועד לרדיקלים, שדרשו רפורמות עמוקות לעצמאות דתית ולביזור סמכויות ברמה הלאומית.

לאחר ניסיון כושל של צ'ארלס להשיג נשק ממחסן נשק בעיר הול, הוא עבר לנוטינגהם, שם הוא החל לגייס צבא. בזמן זה היו לו כ-2000 פרשים ומספר קטן של חיילי רגלים. צ'ארלס פנה לדרום-מערב, מכיוון שהתמיכה בו נראתה כחזקה במיוחד באזור עמק הסברן ובצפון ווילס. בזמן שעבר בוולינגטון, במה שנודע לאחר מכן כ"הכרזת וולינגטון", הוא הכריז שהוא ישמור על "הדת הפרוטסטנטית, חוקי אנגליה, והחירות של הפרלמנט".

אנשי הפרלמנט, שהתנגדו למלך, לא טמנו ידם בצלחת בתקופה זו. הם נקטו באמצעים על מנת להבטיח את תמיכתן של ערי מפתח, על ידי מינוי אנשים מתומכיהם, וב-9 ביוני הם הצביעו לגייס צבא של 10,000 מתנדבים, ומינו למפקד את רוברט דברו, הדוכס מאסקס, 3 ימים לאחר מכן. הפקודה שניתנה לו הייתה "להציל את הוד מעלתו, ואת הנסיך מוויילס ודוכס יורק מהאנשים שסביבם". גם המיליציות המקומיות צוו להצטרף לצבא החדש.

שבועיים אחרי שהמלך הצהיר על גיוס בנוטינגהם, דוכס אסקס הוביל את צבאו לכיוון צפון, כשהוא אוסף תמיכה לאורך הדרך (כולל גדוד של פרשים מקיימברידג'שייר תחת פיקודו של אוליבר קרומוול). עד אמצע ספטמבר צבאו כבר מנה 21,000 חיילי רגלים ו-4,200 פרשים. ב-14 בספטמבר הוא העביר את צבאו לקובנטרי, על מנת להציב אותו בין כוחות המלך ללונדון. כאשר הצבאות כבר היו גדולים וקרובים כל כך, סביר היה שיחידות פרשים קדמיות יפגשו במוקדם או במאוחר. זה אכן התרחש בקרב הראשון של מלחמת האזרחים, כאשר גדוד פרשים של כ-1,000 אנשי המלך הביס גדוד פרלמנטרי בקרב גשר פוויק, ליד ווסטר.

כוחות המלך החליטו כעת להתקדם ללונדון, מאחר שהדרך לשם הייתה עתה פתוחה; ההנחה הייתה שכוחות הפרלמנט ינסו למנוע זאת, וכך יפגשו איתם בקרב. הצבא פנה לדרום מזרח ב-12 באוקטובר, כשהוא נע לכיוון לונדון. הקרב המשמעותי הראשון, באדג'היל, ב-23 באוקטובר 1642, לא היה בעל תוצאות ברורות, ושני הצדדים טענו כי הם ניצחו. לאחר קרב נוסף צ'ארלס נאלץ לסגת לאוקספורד, עיר שתהיה הבסיס שלו למשך שאר המלחמה.

ב-1643 כוחות המלך ניצחו באדלטון מור, ורכשו שליטה על רוב יורקשייר. בקרבות נוספים שוב לא היו תוצאות ברורות, אך באופן כללי הנטייה בחלק הראשון של המלחמה הייתה לטובת כוחות המלך. בשנה זאת אוליבר קרומוול יצר את גדוד "צדי-הברזל" (Ironsides), יחידה בעלת משמעת חזקה שבה המנהיגות הצבאית שלו באה לידי ביטוי. בעזרתם, הוא ניצח את קרב גינסבורו ביולי. נקודת המפנה לטובת הפרלמנטרים הייתה בסוף קיץ ותחילת סתיו 1643, כאשר צבאו של דוכס אסקס הכריח את המלך להפסיק את המצור על גלאוצסטר, ניצח את קרב ניובורי (20 בספטמבר 1643), ושב מנצח ללונדון. כוחות פרלמנטרים אחרים ניצחו את קרב ווינצבי, וקיבלו שליטה על לינקולן. צ'ארלס השיג הפסקת אש באירלנד, על מנת לשחרר כוחות ללחימה, ואילו הפרלמנט הציע ויתורים לסקוטים תמורת סיוע.

בעזרת הסקוטים, הפרלמנט ניצח את הקרב במרסטון מור (2 ביולי 1644), וכבש שוב את יורק וצפון אנגליה. פועלו של קרומוול בקרב זה היה משמעותי ביותר, חשיפה של פוטנציאל המנהיגות הפוליטי והצבאי שלו. אך ההפסד בקרב בקורנוול שבדרום-מערב אנגליה הביא להעברת אזור זה לכוחות המלך.

ב-1645, הפרלמנט אישר כי בכוונתו להילחם עד הסוף. הוחלט כי כל הכוחות של חברי הפרלמנט השונים יתאחדו, תוך ארגון מחודש במסגרת "צבא המודל החדש", תחת פיקודו של סר תומאס פרפקס, עם קרומוול כסגנו. בשני קרבות חשובים – ב-14 ביוני וב-10 ביולי – צבאותיו של צ'ארלס הושמדו למעשה.

צ'ארלס ניסה לשחזר בסיס תמיכה יציב בשטחים שעדיין היו בידיו, ויצר ציר בין אוקספורד לניוארק-על-הטרנט בנוטינגהמשייר. ערים אלה היו למבצרים והיו נאמנות לו יותר מאחרים. הוא כבש את לייצסטר, שנמצאת ביניהם, אך המשאבים שלו אזלו. במאי 1646 הוא מצא מחסה אצל הצבא הסקוטי בנוטינגהמשייר. כך למעשה הסתיימה מלחמת האזרחים הראשונה.

מלחמת האזרחים השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ארלס ניצל את ההזדמנות על מנת להגיע להסכם חדש עם הסקוטים, כשהוא שוב מבטיח רפורמה בכנסייה, ב-28 בדצמבר 1647. למרות שצ'ארלס עצמו נותר למעשה במאסר, ההסכם הזה הוביל למלחמת האזרחים השנייה.

סדרה של מרידות של כוחות המלך באנגליה ופלישה סקוטית התרחשו בקיץ 1648. הכוחות הנאמנים לפרלמנט הצליחו להביס שוב את כוחות המלך בקרבות אלה, אך מרידה בווילס והפלישה הסקוטית הביאו ללחימה ממושכת וקשה יותר.

באביב 1648 כוחות פרלמנט שלא קיבלו שכר בווילס החליפו צדדים. הקולונל תומאס הורטון ניצח מורדים מלוכניים בקרב סט. פאגאנס (8 במאי) ומנהיגי המורדים נכנעו לקרומוול ב-11 ביולי לאחר חודשיים של מצור. גם גנרלים אחרים של הפרלמנט ניצחו בקרבות שונים נגד המרידות המלוכניים. ניצחון של כוחות הפרלמנט תחת קרומוול על הסקוטים בראשות המילטון וכוחות המלך בקרב פרסטון (17 באוגוסט) סימן את סוף מלחמת האזרחים השנייה.

רוב כוחות המלך שלחמו במלחמת האזרחים הראשונה נשבעו שהם לא ילחמו שוב כנגד הפרלמנט, ורבים מהם סירבו להפר את שבועתם, ולכן לא לקחו חלק בלחימה. לפיכך, המנצחים במלחמה השנייה לא חסו על המובסים, שפתחו בלחימה. מפקדי הכוחות המלוכניים הוצאו להורג, ביניהם גם חברי פרלמנט.

משפטו של צ'ארלס בעוון בגידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבגידה של צ'ארלס הביאה לוויכוח בפרלמנט, האם יש בכלל מקום להשיב את המלך לכס המלוכה. אלה שעדיין תמכו בצ'ארלס כמלך ניסו שוב לשאת ולתת איתו. הצבא, שכעס מאוד על כך, צעד לפרלמנט וביצע את "טיהור פרייד" (על שם הקצין שפיקד על המבצע, תומאס פרייד) בדצמבר 1648. החיילים עצרו 45 חברי פרלמנט ולא איפשרו ל-146 אחרים להיכנס. רק ל-75 חברי פרלמנט הותר להיכנס, וגם הם רק בהסכמת הצבא. "פרלמנט רמפ" (פרלמנט מקוצץ) זה קיבל פקודה מהצבא להקים בית דין על מנת לשפוט את צ'ארלס הראשון בעוון בגידה בשם העם האנגלי.

בסוף המשפט 59 שופטים החליטו כי צ'ארלס הראשון אשם בבגידה וכי הוא "טיראן, בוגד, רוצח ואויב העם". הוא הוצא להרוג בעריפה מול ארמון וייטהול ב-30 בינואר 1649 (לאחר הרסטורציה ב-1660, אלה שהיו אחראים על כך ועדיין היו חיים ושלא היו בגלות הוצאו להורג או שנשפטו למאסר עולם).

מלחמת האזרחים השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של אירלנד - מהרפורמציה עד קרומוול#מרידת 1641, ודיכויה

באירלנד הייתה מלחמה מתמשכת מאז המרידה ב-1641, כאשר רוב האי נשלט בידי הקונפדרטים האירים. לאחר מאסרו של צ'ארלס ב-1648, הקונפדרטים חתמו על ברית עם המלוכנים. כוחות המלך והקונפדרטים המאוחדים ניסו להשמיד את הצבא הפרלמנטרי בדבלין, אך מתנגדיהם ניצחו בקרב רת'מינס. אוליבר קרומוול נחת בדבלין ב-15 באוגוסט 1649 על מנת לבתק את הברית המלוכנית-אירית.

לניצחונו של קרומוול על המלוכנים באירלנד ב-1649 עדיין יש הדים חזקים לאירים רבים. לאחר מצור דרוגדה, התבצע טבח של כמעט 3,500 איש – מהם בערך 2,700 חיילים מלוכנים וכל הגברים נושאי הנשק בעיר, כולל אזרחים, אסירים וכמרים קתוליים – שנעשה לאחד מהזיכרונות ההיסטוריים במרכז המאבק האירי-אנגלי וקתולי-פרוטסטנטי בשלוש מאות השנים האחרונות. אולם, הטבח משמעותי בעיקר כסמל לתפיסה האירית של האכזריות הקרומווליאנית, מכיוון שאנשים רבים הרבה יותר נהרגו בלחימה לאחר מכן מאשר בטבח זה. הכיבוש באירלנד נמשך לעוד ארבע שנים, עד שאחרון החיילים נכנע. ישנה הערכה כי קרוב ל 30% מהאוכלוסייה האירית מתה או הוגלתה עד סוף המלחמה. כמעט כל הקרקע שבבעלות של אירים-קתולים הוחרמה לאחר הכיבוש, וניתנה לבעלי חוב של הפרלמנט, לחיילי פרלמנט שלחמו באירלנד, ולאנגלים שהתיישבו שם לפני המלחמה.

סקוטלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוצאתו להורג של צ'ארלס הראשון שינתה את הדינמיקה של מלחמת האזרחים בסקוטלנד, בין המלוכנים לקובננטרים ("כורתי-הברית"). מנהיגם עד עתה של המלוכנים, המרקיז של מונטרוז, יצא לגלות. בתחילה, צ'ארלס השני עודד את מונטרוז לגייס צבא סקוטי על מנת להלחם לצידו. אולם, כאשר הקובננטרים הסקוטים (שלא הסכימו להוצאה להורג של צ'ארלס הראשון ושחששו לעתיד הפרסביטרייניזם ולעצמאות הסקוטית תחת הרפובליקה החדשה) הציעו לו את כתר סקוטלנד, צ'ארלס נטש את מונטרוז. אולם, מונטרוז כבר גייס כוח של שכירי-חרב בנורבגיה, והוא כבר נחת באנגליה ולא יכל להפסיק כעת. צבאו נוצח בקרב קרביסדל ב-27 באפריל 1650. מונטרוז נלכד זמן קצר לאחר מכן ונלקח לאדינבורו, שם הוא נדון למוות ב-20 במאי והוצא להורג למחרת.

קרומוול בדונבר, ציור של אנדרו קאריק גאו

צ'ארלס השני נחת בסקוטלנד ב-23 ביוני 1650 וחתם על הברית הלאומית של 1638 ועל הברית מ-1643 מיד לאחר שהגיע. בעזרת הנאמנים לו ובעלי הברית החדשים, צ'ארלס השני היה לאיום הגדול ביותר על הרפובליקה האנגלית החדשה. בתגובה לאיום, קרומוול השאיר כמה מסגניו באירלנד ושב לאנגליה.

הוא הגיע לסקוטלנד ב-22 ביולי 1650, והטיל מצור על אדינבורו. עד סוף אוגוסט מצבו הידרדר בשל מחלות והעדר משאבים, והוא נסוג לבסיסו בדונבר. צבא סקוטי ניסה לחסום את הנסיגה, אך הסקוטים הובסו בקרב דונבר ב-3 בספטמבר. צבאו של קרומוול כבש את אדינבורו, ועד סוף השנה גם את רוב דרום סקוטלנד.

ביולי 1651, כוחותיו של קרומוול ניצחו את הסקוטים בקרב אינברקיית'ינג. צבא המודל החדש פנה לפרת', דבר שאיפשר לצ'ארלס בראש הצבא הסקוטי לפנות דרומה לאנגליה. קרומוול רדף אחריו לתוך אנגליה, והותיר בסקוטלנד צבא בראשות ג'ורג' מונק על מנת לסיים את הקרבות שם. בשנה הבאה, 1652, נעשה טיהור של השרידים האחרונים להתנגדות המלוכנית. הסקוטים קיבלו 30 מושבים בפרלמנט המאוחד בלונדון, כאשר הגנרל מונק מונה למושל הצבאי של סקוטלנד.

אנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שצבאו של קרומוול ניצח את הצבא הסקוטי בדונבר, הוא לא הצליח למנוע מצ'ארלס לצעוד לעומק אנגליה בראש צבא נוסף. המלוכנים צעדו למערב אנגליה מכיוון שהתמיכה בהם הייתה חזקה ביותר באזור זה, אך הם קיבלו פחות תמיכה מכפי שקיוו. קרומוול לבסוף פגש את המלך בווסטר ב-3 בספטמבר 1651, וניצח אותו. צ'ארלס השני ברח דרך "בתים בטוחים" לצרפת, וכך הסתיימו מלחמות האזרחים.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מהמלחמה, אנגליה סקוטלנד ואירלנד היו מהארצות המעטות באירופה ללא מלך. ממשלה רפובליקנית שלטה באנגליה (ולאחר מכן גם בסקוטלנד ואירלנד) מ-1649 עד 1653, ומ-1659 עד 1660. בין שתי תקופות אלה, ובשל לחימה בין סיעות שונות בפרלמנט, אוליבר קרומוול שלט כלורד פרוטקטור (למעשה דיקטטור צבאי) עד מותו ב-1658.

עם מותו, בנו של אוליבר, ריצ'רד, נעשה ללורד פרוטקטור, אך לצבא לא היה אמון בו. לאחר שבעה חודשים הצבא הדיח את ריצ'רד, ובמאי 1659 הוא השיב את הפרלמנט הרמפ לשלטון. אולם, מכיוון שהפרלמנט לא התייחס לצבא כשליט האמיתי, הצבא פיזר גם את הפרלמנט, באוקטובר 1659.

זה היה המצב כאשר הגנרל ג'ורג' מונק, מושל סוקטלנד תחת קרומוול, צעד דרומה עם צבאו מסקוטלנד. ב-4 באפריל 1660, בהצהרת ברדה, צ'ארלס השני הכריז על התנאים שלו לקבלת הכתר האנגלי. מונק ארגן אסיפה של הפרלמנט, שנפגש בפעם הראשונה ב-25 באפריל. ב-8 במאי הפרלמנט הכריז כי צ'ארלס השני היה המלך החוקי מאז הוצאתו להורג של צ'ארלס הראשון בשנת 1649. צ'ארלס שב מהגלות ב-23 במאי. ב-29 במאי, תושבי לונדון הכריזו עליו כמלך. הכתרתו נערכה בווסטמינסטר ב-23 באפריל 1661. אירועים אלה ידועים כרסטורציה האנגלית.

מכיוון שתוצאתם הסופית הייתה השבת המלוכה בהסכמת הפרלמנט, מלחמות האזרחים למעשה הובילו לאימוץ של מונרכיה פרלמנטרית באנגליה וסקוטלנד. בשל שיטה פוליטית זו, בריטניה הגדולה, שנוצרה ב-1707 לא השתתפה בתנועות הרפובליקניות הגדולות לאחר המהפכה היעקובינית בצרפת בסוף המאה ה-18. המלכים חששו מללחוץ על הפרלמנט באופן משמעותי, והפרלמנט הוא שבחר למעשה ביורש למלך ב-1688 במהפכה המהוללת ובחוק שעבר ב-1701. לאחר הרסטורציה, הסיעות בפרלמנט נעשו למפלגות פוליטיות (מאוחר יותר, הטורים והוויגים).

תאוריות המתייחסות למלחמת האזרחים האנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך רוב המאה העשרים, שתי אסכולות שלטו בכיפה ביחס להסברים תאורטיים של מלחמת האזרחים: ה"וויגים" והמרקסיסטים. שניהם הסבירו את מאורעות המאה ה-17 באנגליה במונחים של מגמות ארוכות-טווח.

הוויגים ראו במלחמת האזרחים תוצאה של מאבק בן מאות שנים בין הפרלמנט (בייחוד הבית התחתון) והמלכות. על פי אסכולה זאת, הפרלמנט פעל להגן על הזכויות המסורתיות של האנגלים, ואילו הכתר ניסה כל הזמן להרחיב את זכותו להכתיב את החוק באופן שרירותי. ההיסטוריון ה"וויגי" החשוב ביותר, ס. ר. גרדינר, ראה במלחמת האזרחים "מהפכה פוריטנית" שהתנגדה לדיכוי של הכנסייה תחת בית סטוארט, וסללה את הדרך לסובלנות הדתית של הרסטורציה. הפוריטניות, על פי דעה זו, נעשתה לבעלת הברית הטבעית של עם שמנסה לשמור על זכויותיו המסורתיות כנגד הכוח השרירותי של המונרכיה.

האסכולה המרקסיסטית, שנעשתה פופולרית בשנות ה-40, פירשה את מלחמת האזרחים כמהפכה בורגנית. על פי כריסטופר היל, ההיסטוריון הבולט מאסכולה זו, "מלחמת האזרחים הייתה מלחמת מעמדות". מהצד הריאקציוני היו האריסטוקרטיה בעלת הקרקעות ובעלת הברית שלה, הכנסייה הממוסדת. מצד שני (שוב, על פי היל), "המעמדות המסחריים והתעשייתיים בעיר ובכפר... האצילות המתקדמת והנמוכה, ו... המון העם בכל מקום שבו הם היו מסוגלים, דרך דיון חופשי, באמת להבין על מה נאבקים". מלחמת האזרחים אירעה בנקודה בהיסטוריה האנגלית שבה מעמדות הביניים העשירים, שכבר היו כוח משמעותי בחברה, פעלו כנגד המערכת הימי-ביניימית הארכאית של הממשלה האנגלית. כמו הוויגים, גם למרקסיסטים היה הסבר למקום של הדת במאבק. הפוריטניות הייתה מערכת מוסרית שהתאימה ביותר למעמד הבורגני, ולפיכך המרקסיסטים ראו את הפוריטנים כבורגנים בהכרח.

החל משנות ה-70, דור חדש של היסטוריונים החלו לאתגר את שתי התאוריות. היסטוריונים אלה התנגדו להסברים ארוכי-הטווח של המרקסיסטים והוויגים. הם קראו למחקרים שהתמקדו באופן מפורט יותר בשנים שלפני המלחמה. כתוצאה מכך, הם הראו שדפוס הנאמנויות במלחמה לא התאים לאף אחת מהפרשנויות הקודמות. הפוריטנים, למשל, לא בהכרח היו נאמנים לפרלמנט, ורבים מהם לא היו בורגנים; בורגנים רבים לחמו לצד המלך; אצילים בעלי קרקעות רבים תמכו בפרלמנט.

הדור החדש של ההיסטוריונים (המכונה "רוויזיוניסטים") העמיד בסימן שאלה את כל הפרשנות של האסכולות הקודמות. רבים מהם אף התנגדו לכינוי "מלחמת האזרחים האנגלית" והחליפו אותו ב"מלחמת שלוש הממלכות" או אפילו ב"מלחמת האזרחים הבריטית". זאת כחלק ממגמה רחבה יותר במחקר ההיסטורי להפנות את המבט לבריטניה כולה, ולהימנע מ"אנגלו-צנטריות". לטענתם, יש לראות את מלחמת האזרחים כמאבק אחד מני רבים בכל האיים הבריטיים. לדעתם, גורם חשוב למלחמה הוא שמלך אחד, צ'ארלס הראשון, שלט על ממלכות רבות. למשל, המלחמה החלה כאשר צ'ארלס ניסה לאכוף ספר תפילות אנגליקני על סקוטלנד; כאשר הסקוטים התנגדו הוא הכריז עליהם מלחמה, אך לשם מימונה הוא דרש מסים כבדים, דבר שהביא בתורו לפריצת המלחמה באנגליה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]