חוק הבולים (1765)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק מס הבולים 1765 היה למעשה חוק הבולים הרביעי שחוקק על ידי הפרלמנט הבריטי, אשר חייב את כל המסמכים הרשמיים, רישיונות, חוזים מסחריים, עיתונים וחוברות, קוביות משחק וקלפים בשלוש עשרה המושבות האמריקניות להיות מבוילים בבולי הכנסה. נהוג לראות בחוק כאחד הזרזים שהביאו לפרוץ המהפכה האמריקנית.

הסיבות לחקיקת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה בעיתון לונדוני מ-1766 המתארת את חוק הבולים: מרכבת הניצחון האמריקנית במדרון תלול, בהנהגת העגלון פיט

החוק נחקק כדי לכסות את ההוצאות הכבדות של מלחמת הצרפתים והאינדיאנים ולכלכל חיל משמר לטריטוריה החדשה של בריטניה בקנדה. החוק עבר בפרלמנט הבריטי ביוזמת שר האוצר בממשלתו של ויליאם פיט - צ'ארלס טאונסנד, ללא מתנגדים ב-22 במרץ 1765 ונכנס לתוקף באחד בנובמבר באותה השנה. חשוב לציין שחוק דומה היה קיים באי הבריטי מ-1694, אלא שבמושבות נועדו המסים להיות נמוכים יותר. בנוסף, החוק נועד לאזן את רמת המיסוי בין אזרחי הממלכה לבין תושבי המושבות האמריקניות: עד אז, כל אזרח בריטי שילם בממוצע פי 26 יותר מס לשלטון הבריטי מאשר תושבי המושבות.

התגובות לחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטרם עבר החוק בפרלמנט הבריטי נערכה עבורו תעמולה גדולה. היחס לחוק היה דואלי - מצד אחד הייתה אליו התנגדות עזה ומצד שני היו ניסיונות של לא מעט אישי ציבור להתמנות למפיצי בולים, לדוגמה ריצ'רד הנרי לי.

השלב השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחאה עברה לשלב הבא כאשר פטריק הנרי, עורך דין מאזורי הספר של וירג'יניה הגיש לפרלמנט מסמך שכלל שבע הצעות בנוגע להתנהגות הממשל הבריטי שהיו אומנם קונקרטיות למדינתו, אך בשל הדמיון הרב בין המושבות אפשר היה בקלות רבה להחיל אותן גם על שאר המושבות. על-פי הטענות, לפרלמנט האנגלי אין הזכות להטיל מיסים על המתיישבים אלא רק לפרלמנט של וירג'יניה עצמה. כמו כן הוא טען שחוק הבולים פוגע בזכויות שמהן נהנו תושבי וירג'יניה מאז ומעולם בגלל היותם אנגלים, דהיינו מייצוג הולם בפרלמנט כפי שיש לתושבי האי הבריטי. בנוסף להצעות הכעיס את יושבי המליאה כאשר הצהיר:

קיסר היה את ברוטוס; לצ'ארלס הראשון את קרומוול; ולג'ורג' השלישי–" [בשלב זה נפסק הנאום על ידי צעקות "בגידה!" "בגידה!"] "יכול ג'ורג' השלישי להפיק תועלת מדוגמאות אלו. אם זוהי בגידה, הבא ננצלה עד תומה."

אמנם הנרי התנצל על הדברים מאוחר יותר, אך האפקט לנאומו הסוער נשאר כשהיה.

השלב השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

"זהו המקום לצרף את הבול", פעולת מחאה כנגד חוק מס הבולים בעלון מתיישבים

תנועת המחאה התפשטה עד מהרה הלאה ולבשה מימד חשוב יותר במסצ'וסטס. שם קבוצות שנתקראו "בני החירות" בזזו את ביתו של סגן המושל, התקיפו, איימו ותלו בחוצות העיר בובות בדמות תומכי החוק. פעולותיהם גרמו למפיצי בולים רבים להתפטר, חלקם באונס. על פי דרישת מסצ'וסטס התכנס בניו יורק "קונגרס חוק הבולים" שבו השתתפו נציגיהם של תשע מהמושבות.

הקונגרס שלח למלך ולשני בתי הפרלמנט עצומה שקראה לביטול החוקים שהחלו להתקבל מקץ מלחמת שבע השנים. הם טענו שלא ייתכן שהמלך יטיל עליהם מיסוי ללא ייצוג שלהם בפרלמנט במקביל. סיסמתם המפורסמת הייתה - "No taxation with out representation", בתרגום חופשי - "אין מיסוי ללא ייצוג".

בנוסף לכך החלו להתגבש במושבות קבוצות סוחרים שהטילו חרם על מוצרים בריטיים. כתוצאה מהסירוב להפיץ את הבולים כמעט ונעצר לגמרי המסחר במושבות.

ביטול החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 במרץ 1766 ביטל הכתר הבריטי את החוק. הביטול היה בעיקר כתוצאה מלחצם של סוחרים בריטים שהודאגו מהפסדיהם ההולכים וגדלים במושבות המשותקות מסחרית. הם התהוו כקבוצות לחץ על הפרלמנט והשתמשו לשם כך בכוחם הרב. ביום בו בוטל החוק התקבל חוק מקביל - החוק ההצהרתי.