אוליבר קרומוול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוליבר קרומוול

אוליבר קרומוולאנגלית: Oliver Cromwell;‏ 25 באפריל 1599 - 3 בספטמבר 1658), מצביא ומדינאי אנגלי. עמד בראש צבאות הפרלמנט במלחמת האזרחים האנגלית, אשר תוצאתה הייתה הדחת המלך צ'ארלס הראשון, עריפת ראשו והכרזה על "הרפובליקה הבריטית". קרומוול שלט באנגליה, אירלנד וסקוטלנד ללא מצרים, בין השנים 1649 עד מותו בשנת 1658. חלק מן הזמן הוא אף נשא את התואר האדון המגן. בתקופתו הורשו היהודים לחזור לבריטניה, לראשונה מאז ימי אדוארד הראשון, 350 שנה קודם לכן.

השנים המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוליבר קרומוול נולד בהנטינגטון, עיירה במזרח אנגליה, לרוברט קרומוול (1560 - 1617 לערך) ולאליזבת סטיוארט (1564 - 1654), צאצא לאחותו של בכיר בחצרו של המלך הנרי השמיני, תומאס קרומוול. משפחתו הייתה פוריטנית קפדנית. כמשפחתו היה גם קרומוול פוריטן קפדן אולם הוא המיר את דתו לאוונגליזם. קרומוול למד באוניברסיטת קיימברידג', בגיל 21 נשא אישה ובנישואיו נולדו לו תשעה ילדים, במקצועו היה חקלאי, אך הוא נאלץ למכור את אחוזתו עקב חובות שצבר.

לאחר שהחליט לא לעבור לווירג'יניה שבאמריקה בעקבות דודו, החל לפתח קריירה פוליטית במסגרתה נבחר לפרלמנט האנגלי כנציג הנטינגטון שם כיהן בין השנים 1628-1629. נאום הבכורה שלו עסק בהגנה על דמוקרט רדיקלי אשר הטיף בעלון שהפיץ להענקת זכות בחירה לכול. במהלך כהונתו התמיד בהגנה על תושבי מזרח אנגליה, אותם רצו בעלי אדמות לגרש מאדמתם. קולו הסמכותי והלהט ששידר היו סימן ההיכר שלו בפרלמנט.

הקריירה הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת האזרחים הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך צ'ארלס הראשון נאבק בפרלמנט ובשנת 1642 החל הסכסוך נושא אופי של מלחמת אזרחים. בשנת 1629 פיזר צ'ארלס את הפרלמנט, ושלט בממלכת אנגליה שלטון אישי אבסולוטי. אך לאחר שנזקק למסים למימון מלחמותיו ולמימונו של הצי, נאלץ בשנת 1640 לכנס מחדש את הפרלמנט. צעד זה הביא לעימות בין הפרלמנט המרדני ובין צ'ארלס, אשר בשיאו, הגיע צ'ארלס באופן אישי אל הפרלמנט ודרש את הסגרתם לידיו של חמישה צירים מרדניים. הפרלמנט הגן על חבריו, והדרך למלחמת האזרחים נפתחה. צבאות הפרלמנט המכונים "עגולי הראש" (צבאות המלך כונו "פרשים" או "קאוואלירים") הונהגו על ידי אצילים שתמכו במטרת הפרלמנט - הרוזנים מאסקס והרוזן פיירפקס.

עד שנת 1643 נלחמו הצדדים ללא הכרעה ברורה. קרבות נוטינגהאם, אדג'היל וטרנהם גרין נסתיימו מבלי להביא לנפילתו של אחד הצדדים. קרומוול הצטרף אל הצבא כשבלבו להט מהפכני, אך ללא ניסיון צבאי. הוא הקים את "חיל הפרשים של מחוזות המזרח", אותו הביא אל שדה הקרב ונחל הצלחה. אך בסוף 1643 היה עדיין חלק ניכר מאנגליה - בעיקר המחוזות בצפון אנגליה ובמערבה - מוחזק בידי חילותיו של המלך והוא כינס פרלמנט משלו, אשר התחרה בסמכויותיו עם הפרלמנט המורד. מורדי הפרלמנט, לעומתו, נעזרו בתגבורת של חיילים סקוטים. הסקוטים נלחמו עבור תשלום, אך מטרתם המוצהרת הייתה כפיית השיטה הפרסביטריאנית על אנגליה כולה.

אל מול מצב זה החל קרומוול להתבלט. חילותיו היו המאומנים ביותר והוא היה הלוחם הטוב ביותר מבין מנהיגי הפרלמנט. כן הביע עמדה תקיפה נגד הפרסביטריאנים ותמך בחופש דת - פרט לקתולים - דבר שהקנה לו אהדה רבה בקרב אנשי הפרלמנט.

ב-2 ביולי 1644 ניצח צבאו של קרומוול את צבאו של המלך בקרב מארסטון מור. תוצאת הקרב הייתה אובדנה של צפון אנגליה ומותם של ארבעת אלפים מנאמני המלך. הצלחתו של קרומוול בצפון אך הדגישה את אוזלת היד של מנהיגי הפרלמנט בדרום, אשר הפסידו בשורה של קרבות שאפשרו לאנשי המלך להתאושש מהאסון של מארסטון מור.

לאחר מארסטון מור הפך קרומוול למנהיג הבלתי מעורער של חיילי הפרלמנט וכפה את דעותיו על כל מתנגדיו. אסקס הודח ואף הסקוטים קיבלו את הנהגת קרומוול. הפרלמנט הוציא צו שאסר על חבריו לקבל פיקוד קרבי. אך עד מהרה הסתבר כי יש לפרש את החוק כך שיחול על כל אדם פרט לקרומוול, אשר לא היה לו תחליף בהנהגת הכוחות. כך הפך קרומוול, ב-1645 לאדם היחיד אשר הינו מנהיג צבאי ופוליטי כאחת.

ב-14 ביוני 1646 ניצח קרומוול בקרב נייזבי אשר סיים למעשה את מלחמת האזרחים האנגלית הראשונה. עם סיום הקרב לא נותרה עוד התנגדות מזוינת לפרלמנט בכל רחבי אנגליה.

מלחמת האזרחים השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך נשבה עתה בידי צבאות הפרלמנט, אשר התנהגו כלפיו בכבוד. רבים רצו לראות בשובה של התקופה שלפני מלחמת האזרחים. נראה היה כי הסכסוך על סמכויות המלך והסכסוך הדתי הוכרעו ועתה ניתן להמשיך בענייני המלוכה כמקודם, תוך הגבלות מסוימות על המלוכה. הפרלמנט עצמו הורכב מאנשים חדשים, אשר החליפו את הצירים שתמכו בצ'ארלס ועזבו את הפרלמנט. רבים מאנשי הפרלמנט היו פרסביטריאנים. רבים מהם רצו לפזר את הצבא, שעתה לא היה בו עוד כל צורך.

הצבא, אשר חייליו כונו עתה "איירונסיידס", חש כי כל מה שלחם עבורו במשך ארבע שנים עקובות מדם יורד לטמיון. על מנת שלא יתקיים הסדר המנוגד לרצון הצבא, תפס קרומוול את המלך, אשר הוחזק בטירה ונשמר על ידי הפרלמנט והחזיק בו כשבוי. במשך מספר שבועות בשנת 1647 התקיים משא ומתן בין קרומוול למלך. נראה היה כי ייתכן הסדר שיישא חן בעיני כולם. אך קיצוניותם ההולכת וגוברת של אנשי הצבא הראתה לקרומוול כי לא יוכל לשמש משנה למלך ולו אף מבחינה פורמלית ולאחד מאחוריו את הצבא, אשר נדחף לקיצוניות מדינית ודתית.

משהבין כי אין תועלת במגעים, נמלט צ'ארלס משביו בנובמבר 1647. במשך שנה התגורר באי וייט, בטירת קאריסברוק. בינתיים קמו אנשי הפרלמנט, תומכי המלך, הצבא הסקוטי והצי נגד קרומוול ונגד האיירונסיידס. במסע צבאי קצר ופשוט הביס קרומוול את כל הגורמים שקמו נגדו.

יש הרואים בניצחון זה של קרומוול משום ניצחונה של הדמוקרטיה וניסיון ליצור באנגליה משטר מתקדם בתנאי המאה ה-17, אשר הקדים במאה וארבעים שנה את המהפכה הצרפתית. לעומתם יש הרואים בניצחון זה של קרומוול ניצחון של סיעה קיצונית, אשר כפתה את רצונה על העם האנגלי.

קרומוול, מכל מקום, ראה כי שלטונו (בו תלויים היו חייו) וחייו של המלך אינם עומדים בקנה אחד. המלך הובא מטירתו אל לונדון והועמד למשפט. על אף שחילופי שלטון אלימים, הכוללים את הריגתו של המלך, היו לחם חוקה של אנגליה, במיוחד בתקופת מלחמת השושנים, היה מצבו של צ'ארלס שונה. ריצ'רד השני, אדוארד השני והנרי השישי נרצחו במסתרים ואילו כאן התכנס העם האנגלי ושפט את ריבונו, שעל פי המסורת לא ניתן לגעת בו. היה זה אקט של חילול הקודש, אשר לא חזר מאז בהיסטוריה האנגלית. על כתב ההוצאה להורג באו 59 חתימות, אך קרומוול הוא האחראי הבלעדי למעשה.

המלך הוצא להורג בעריפה ב-30 בינואר 1649, וקרומוול היה לריבונה של אנגליה, אשר הוכרזה לראשונה בתולדותיה כרפובליקה (וזאת ב-4 בינואר 1649 עוד בטרם הוצא המלך להורג).

סקוטלנד ואירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעשיו של קרומוול הובילו להתמרמרות רבה ולתסיסה בסקוטלנד ואירלנד, אשר למרות שבאופן רשמי היו עצמאיות, היו שתיהן תחת כיבוש כוחות אנגלים. באופן ספציפי, הדיכוי הברוטלי של תומכי המלוכה והמלך צ'ארלס הראשון ב-1649 השאיר רושם עז על העם האירי. דוגמה בולטת למעשי הטבח הוא הטבח של כ-3,500 איש בעיר דרוחדה (Drogheda) שבאירלנד, מספר הכולל כ-2,700 חיילים מלוכנים וכל איש בעיירה אשר נשא נשק, כולל אסירים, כמרים קתולים ואזרחים. קרומוול ראה את הטבח כמוצדק משום שמגיני העיר המשיכו להילחם גם לאחר שחומות העיר נפרצו, מה שהיווה לטענתו הפרה של נורמות המלחמה. קרומוול שתל את הזרעים למה שבימינו קרוי סכסוך צפון אירלנד בכך שחילק קרקעות רבות שהיו קודם המרד האירי בידי קתולים והעבירם לידי פרוטסטנטים ששירתו במערכה לצידו, צעד אשר הוריד את אחוז הבעלות הקתולית על הקרקע מ-59% טרום המרד ל-22% לאחר המרד. מעבר הקרקעות הוביל גם להתיישבות פרוטסטנטית רחבת היקף באירלנד ובעיקר בצפונה. לאחר ניצחונותיו של קרומוול ולפני יציאתו לסקוטלנד העניק לו הפרלמנט את הפיקוד על כלל כוחות הפרלמנט. לאחר כיבוש אירלנד פנה קרומוול לדיכוי התקוממות בסקוטלנד. ב-1651 פלש הצבא הסקוטי לאנגליה על מנת להמליך את המלך צ'ארלס השני, בנו של צ'ארלס הראשון ויורשו. בקרב ווסטר, בספטמבר 1651, הוכרעו הצבאות הסקוטיים וצ'ארלס השני נמלט אך בקושי, כשהוא מסתתר בעץ אלון.

שלטון פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של אוליבר קרומוול מחוץ לכנסיית וסטמינסטר בלונדון, בריטניה.

בין השנים 1649-1653 קמה באנגליה רפובליקה, מעשה נדיר באירופה של אותה תקופה. הרפובליקה נודעה בשם "הקומונוולת' של אנגליה" ("The Commonwealth of England").

צורת התנהלותו של קרומוול מבוקרת על ידי רבים כקשה, לא חכמה ורודנית. קרומוול נקט דרכים אכזריות לצורך דיכוי מרידות והתקוממויות, במיוחד התקוממויות בתוך צבאו שהתרחשו עקב אי תשלום שכר החיילים. קרומוול גם לא גילה אהדה לקבוצה זו או אחרת, אפילו לא לתומכי הפרלמנט בזמן מלחמת האזרחים, ואף שיחרר מתפקידם 96 חברי פרלמנט שלא היו נאמנים לו. בתחילה השאיר קרומוול את סמכויות ניהול מדיניות הפנים בידי הפרלמנט, אשר ביטל את בית הלורדים ואת תואר המלך בטענה שהם מהווים סכנה לחופש העם. בהמשך, עם נטילת יותר ויותר סמכויות מהפרלמנט לידיו, נותר מכל מוסדותיה של בריטניה - המלוכה, בית הלורדים, והפרלמנט - רק שריד עלוב לפרלמנט אשר כונה "שייר", עושה דברו של קרומוול. אך גם בזאת לא היה לקרומוול די. ב-20 באפריל 1653 הוא פיזר את הפרלמנט וביולי 1653 כינס פרלמנט משלו, אשר את אנשיו מינה באופן אישי. גם פרלמנט זה לא היה לפי רוחו, והוא פוזר סופית בספטמבר 1654. לאחר מכן מונה פרלמנט נוסף, שכן כצ'ארלס בשעתו, נאלץ לכנס פרלמנט על מנת לממן את מלחמותיו היקרות. במשך כל תקופת שלטונו כינס פרלמנטים ופיזרם על פי רצונו.

ב-1653 הוצעה לקרומוול המלוכה על ידי הפרלמנט שכונס תחת חוקה חדשה. קרומוול, אשר שפך דם רב בשם הרפובליקה האנגלית והביא להריגתו של המלך, היסס אם לקבל את התואר. לאחר התלבטות של שישה שבועות הוא דחה את התואר, בעיקר בשל התנגדות בכירים בצבא. לאחר מכן הוענק לקרומוול התואר "לורד פרוטקטור של אנגליה, סקוטלנד ואירלנד" שהעניק לו את כל סמכויות המלך מלבד התואר. כחלק מאותן סמכויות קיבל קרומוול את הזכות למנות את יורשו ולהעניק תוארי אצולה, זכות אותה הוא ניצל בדומה למלכים שבאו לפניו.

בשנת 1651 חוקק קרומוול את חוק הספנות שקבע שכל סחורה המיובאת לאנגליה מחויבת להגיע באוניות אנגליות. חוק זה ייצב את אנגליה כמעצמת סחר בקנה מידה בינלאומי, אולם גם עורר על אנגליה את חמתם של מדינות אחרות, בעיקר הולנד שהייתה באותה תקופה מעצמת סחר בפני עצמה. ב-1652 פרצה מלחמה שהסתיימה ב-1654 בניצחון אנגלי בפיקוד אלוף הימים רוברט בלייק.

קרומוול גם הוביל בהצלחה מלחמה נגד ספרד שבסיומה כבשה אנגליה את ג'מייקה וגיברלטר.

קרומוול נודע כמצביא דגול, אולם כפוליטיקאי הוא היה נטול כל כושר דמיון פוליטי ומשום כך לא היה מסוגל להקים ממשלה רחבה ויציבה, למרות מספר ניסיונות. בסופו של דבר פיצל קרומוול את אנגליה ל-12 מחוזות, כל אחד מהם תחת שליטתו של גנרל צבא. כך הייתה תקופת שלטונו של קרומוול לתקופה של רודנות צבאית.

קרומוול היה המנהיג האנגלי הראשון שהתיר את חזרת היהודים לבריטניה, 350 שנה לאחר שגורשו מבריטניה על ידי המלך אדוארד הראשון. קרומוול גם היה הראשון שהתיר בניית בית כנסת ובית קברות.

מותו והוצאה להורג לאחר המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של קרומוול על מטבע חצי כתר, 1658

קרומוול נפטר בשנת 1658 מסיבה לא ברורה, כנראה בעקבות מחלת המלריה או בעקבות הרעלה‏[1][2]. בנו ריצ'רד קרומוול ירש את תפקידו, התגלה כשליט בלתי ראוי והורד מהשלטון מקץ שמונה חודשים, ולאחר תקופה נטולת שליט הכתיר הפרלמנט מחדש, שנתיים לאחר מותו של קרומוול, את צ'ארלס השני כמלך.

בשנת 1661 הוצאה גופתו של אוליבר קרומוול ממקום קבורתה בכנסיית וסטמינסטר והועברה טקס של הוצאה להורג לאחר המוות ב-30 בינואר, אותו תאריך שבו הוצא להורג צ'ארלס הראשון. גופתו נזרקה לבור וראשו הוצג לראווה על עמוד מחוץ למנזר וסטמינסטר עד 1685. לאחר מכן החליף ראשו מספר ידיים עד שבסופו של דבר הוא נקבר באוניברסיטת קיימברידג' בשנת 1960.

קרומוול בקולנוע, בספרות ובשירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סרטו של הבמאי קן יוז "קרומוול" משנת 1970 נותן תיאור נאמן למדי של חיי קרומוול. את תפקיד קרומוול משחק השחקן ריצ'רד האריס ואת תפקיד המלך צ'ארלס הראשון משחק סיר אלק גינס. הסרט הנו ספקטקל הוליוודי בנוסח שנות השישים, וכולל תיאורים נרחבים של קרבות, אך גם תיאור מפורט של עמדות הצדדים בסכסוכים שבין המלך והפרלמנט שהובילו למלחמה.
  • בספרו של אלכסנדר דיומא האב עשרים שנה אחרי (ספר ההמשך לשלושת המוסקטרים), מתואר מהלך עלייתו לשלטון של אוליבר קרומוול. העלילה בספר הנה קצת שונה מהמציאות בנושא, ולא מוזכרת בו השנה שבה שהה צ'ארלס הראשון באי וייט, אלא רק תפיסתו והוצאתו להורג של צ'ארלס. בספר, מנסים ארבעת המוסקטרים להציל את המלך ולהביאו לצרפת, אך נכשלים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספרו של וינסטון צ'רצ'יל היסטוריה של העמים דוברי האנגלית (הוצאת "עם הספר", 1959) מקדיש חלק ניכר מן הכרך השני לתיאור קרבות מלחמת האזרחים ושלטון היחיד של קרומוול. צ'רצ'יל ראה בקרומוול אישיות שלילית מעיקרה, וגינה את משטרו כרודנות אכזרית.
  • מוריס אשלי, אוליבר קרומבל והמהפכה הפוריטניתאנגלית: עליזה נצר), "הדר" הוצאת ספרים בע"מ: תל אביב תשכ"ו

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בריאותו ומותו של אולבר קרומוול באתר www.olivercromwell.org.
  2. ^ H.F. McMains. (1999). The Death of Oliver Cromwell. The University Press of Kentucky. p.86. ISBN 978-0813121338