האימפריה הבריטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האימפריה הבריטית
 Flag of the United Kingdom.svg
מיקום {{{שם}}}

האימפריה הבריטית הוא השם שניתן לבריטניה ולמושבות, לדומיניונים, למדינות החסות, למנדטים, ולשטחים השונים שהיו תחת שליטתה וניהולה של בריטניה לאורך ההיסטוריה. תשתיתה של האימפריה התבססה על המושבות ועמדות המסחר שיצרה אנגליה בשלהי המאה ה-16, ותחילת המאה ה-17. בשיאה, הייתה האימפריה לגדולה ביותר בהיסטוריה, ולמשך יותר ממאה הייתה הכוח הגלובלי הדומיננטי. ב-1922 החזיקה האימפריה תחת חסותה כ-458 מיליון נפש לערך, שהיוו כחמישית מאוכלוסיית העולם, ונפרשה על כ-33 מיליון קילומטר רבוע - כרבע משטחו היבשתי של כדור הארץ. כתוצאה מכך, המורשת הפוליטית, הלשונית והתרבותית שלה נפוצה ברחבי העולם. בשיא כוחה, רבות נאמר עליה שהיא "האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם" מפני ששליטתה ברחבי העולם הבטיחה שבכל עת תזרח השמש לפחות על חלק משטחיה.

במהלך עידן התגליות במאות ה-15 וה-16, ספרד ופורטוגל היו החלוצות האירופיות של החקר הגלובאלי ושל תהליך הקמת אימפריה גלובאלית. לנוכח העושר הגדול שהעניקו אימפריות אלו לספרד ולפורטוגל, החלו אנגליה, צרפת והולנד לערער את ההגמוניה של ספרד ופורטוגל בשטחים אלו. הן החלו להקים מושבות ורשתות סחר משלהן באסיה ובאמריקה, בעוד הן נאבקות זו בזו ובספרד ובפורטוגל, שהחלו את דעיכתן האיטית ככוחות אימפריאליים במהלך המאה ה-17. סדרת מלחמות עם הולנד וצרפת הותירו את אנגליה (ולאחר חוקי האיחוד של 1707, בריטניה) ככוח הקולוניאלי הדומיננטי בצפון אמריקה ובהודו. אבדן שלוש עשרה המושבות לאחר מלחמת העצמאות של ארצות הברית הייתה מפלה זמנית לבריטניה, שאיבדה את הקולוניה המאוכלסת והחזקה ביותר שלה.

תשומת הלב הבריטית כוונה במהרה לעבר אפריקה ואסיה, שם הוקמה אימפריה חדשה. בעקבות תבוסתה של צרפת הנפוליאונית ב-1815, נהנתה בריטניה ממאה של דומיננטיות לא מעורערת, הודות לכלכלה המתפתחת ולצי המלכותי שלה. במהלך המאה ה-19, בריטניה גיבשה והרחיבה של שטחיה באסיה, אפריקה, הודו והאוקיינוס השקט, והעניקה רמה גבוהה של אוטונומיה לקולוניות המתיישבים הלבנים שלה, שנודעו כדומיניונים.

עלייתן של גרמניה ושל ארצות הברית בשלהי המאה ה-19, שיבשה את העליונות הכלכלית של בריטניה. המתח הכלכלי והצבאי המתמשך בין בריטניה וגרמניה היה אחד מהנסיבות העיקריות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. המאבק, במהלכו נשענה בריטניה על האימפריה שלה, דרש ממנה מאמץ כלכלי גדול, ועל אף שהאימפריה הגיעה לשיא גודלה מיד לאחר המלחמה, היא כבר לא הייתה כוח תעשייתי וצבאי שאין דומה לו. על אף שבריטניה והאימפריה שלה סיימו כמנצחות גם במלחמת העולם השנייה, חלק ממושבותיה באסיה נכבשו על ידי יפן, דבר שתרם לדעיכתה המואצת של האימפריה. לאחר שנתיים מתום המלחמה, העניקה בריטניה עצמאות למושבה המאוכלסת ביותר ויקרת הערך שלה, הודו.

במהלך שארית המאה ה-20, רוב הטריטוריות של בריטניה הפכו עצמאיות כחלק מהדה-קולוניזציה העולמית. סופה הייתה עם השבתה של הונג-קונג לרפובליקה העממית של סין ב-1997. לאחר קבלת העצמאות, הצטרפו רבות מהמושבות לשעבר של האימפריה לחבר העמים הבריטי, ארגון חופשי למדינות עצמאיות. חלקן אף הכריזו על המלוכה הבריטית, כיום אליזבת השנייה, כראש המדינה שלהן ולכן נמנות עם ממלכות חבר העמים הבריטי. כ-14 טריטוריות נותרו תחת השלטון הבריטי, הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים.

מקורותיה של האימפריה (1497 - 1583)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת ערכים
בהיסטוריה של בריטניה
תקופות בהיסטוריה של בריטניה
בריטניה הפרהיסטורית
בריטניה הרומאית
בריטניה בימי הביניים
הפטרכיה
אנגליה הסקסונית
אנגליה הנורמנית
הרנסאנס האנגלי
העידן האליזבתני
בריטניה המודרנית
תקופת ההשכלה הסקוטית
האימפריה הבריטית
היסטוריה של הממלכה המאוחדת
היסטוריה של אזורים בבריטניה:
היסטוריה של אנגליה
היסטוריה של סקוטלנד
היסטוריה של אירלנד
היסטוריה של ויילס
היסטוריה של לונדון
נושאים מתוך היסטוריית בריטניה:
היסטוריה של החברה הבריטית
היסטוריה של הצבא הבריטי
היסטוריה של הכלכלה הבריטית
היסטוריה של החוקה הבריטית

יסודותיה של האימפריה הבריטית נטועים עוד לפני שבריטניה הפכה לישות פוליטית אחת, כשאנגליה וסקוטלנד היו ממלכות נפרדות. בעקבות הצלחתן של ספרד ופורטוגל בחקר הגלובלי, מינה מלך אנגליה הנרי השביעי ב-1496 את יורד הים הוונציאני ג'ון קאבוט להוביל מסע לגילוי נתיב ימי לאסיה דרך צפון האוקיינוס האטלנטי. קאבוט הפליג ב-1497, ועל אף שנחת בהצלחה על חופי ניופאונדלנד (שהאמין כי הם חופי אסיה, כמו כריסטופר קולומבוס חמש שנים לפניו), לא היה שום ניסיון מצידו להקים בה מושבה. קאבוט יצא למסע שני בשנה שלאחר מכן אך ספינותיו נעלמו בים.

לא היו עוד ניסיונות להקמת מושבות עד לתקופת כהונתה של אליזבת הראשונה, בעשורים האחרונים של המאה ה-16. הרפורמציה הפרוטסטנטית באנגליה קנתה לה יריבות חדשה עם ספרד הקתולית. ב-1562, הורתה אליזבת לפריבטירים ג'ון הוקינס ופרנסיס דרייק לתקוף ספינות עבדים פורטוגזיות וספרדיות שיוצאות מחופי מערב אפריקה לאמריקה, במטרה להשתלב בסחר העבדים האטלנטי שהנהיגו. ניסיונות אלו נכשלו לרוב, ועם פרוץ מלחמת אנגליה-ספרד ב-1585, עודד הכתר האנגלי מתקפות פיראטיות נוספות על נמלים ספרדיים בחופי אמריקה ועל ספינות ספרדיות העושות את דרכן דרך האוקיינוס האטלנטי, עמוסות אוצרות מן העולם החדש. באותו הזמן, סופרים ויוצרים רבי השפעה כריצ'רד האקלוט וג'ון די (שהיה הראשון להשתמש בביטוי "האימפריה הבריטית") החלו ללחוץ להקמתה של אימפריה קולוניאלית אנגלית. באותה התקופה, הספרדים התבצרו בנחישות באמריקה, הפורטוגזים הקימו שרשרת של עמדות מסחר ומבצרים מחופי ברזיל לאפריקה ולסין, והצרפתים הקימו התיישבות באגנו של נהר סנט לורנס, שמאוחר יותר תהפוך לצרפת החדשה.

אירלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של אירלנד - מהרפורמציה עד קרומוול

על אף שפיגרה מאחורי המעצמות האירופיות האחרות בהקמת מושבות ברחבי העולם, הייתה אנגליה עסוקה בקולוניזציה של ישות הקרובה לביתה, אירלנד. הקולוניזציה החלה בה בתקופה הנורמנית, המשיכה עם הכיבוש הטיודורי המחודש ועם כיבושי אוליבר קרומוול. ניתן לראות בקולוניזציה של אירלנד כמבוא לאימפריה העולמית שתקום, ובחלקה היו פעילים אנשים שמאוחר יותר פעלו בקולוניזציה של צפון אמריקה. בפרט הקבוצה שנודעה כ"אנשי המדינה המערבית", שכללה את המפרי גילברט, וולטר ראלי, פרנסיס דרייק, ג'ון הוקינס, ריצ'רד גרנוויל, וראלף ליין.

האימפריה הבריטית הראשונה (1583 - 1783)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1578 הופקד סר המפרי גילברט על ידי המלכה אליזבת הראשונה על מסעות התגלית מעבר לים. גילברט הפליג בשנה שלאחר מכן לאיי הודו המערביים במטרה להטריד את הנמלים הספרדיים, וכדי להקים מושבה בצפון אמריקה; אך המשלחת בוטלה עוד לפני שחצתה את האוקיינוס האטלנטי. ב-1583 יצא גילברט למסעו השני, אל האי ניופאונדלנד, שם באופן רשמי טען בעלות אנגלית על מפרץ סנט ג'ון, על אף שלא הותיר שום מתיישבים מאחור. גילברט לא שרד את מסע החזרה לאנגליה, והוחלף על ידי אחיו למחצה, וולטר ראלי. ב-1584 הקים ראלי את מושבת רואנוק על חופה של צפון קרוליינה המודרנית, אך המחסור באספקה גרם לכישלון ההתיישבות.

ב-1603 ירש ג'יימס השישי, מלך סקוטלנד את הכתר האנגלי וב-1604, נשא ונתן בחוזה לונדון כדי לסיים את מלחמת אנגליה-ספרד. לאחר שהשיגה שלום עם אויבתה העיקרית, תשומת הלב האנגלית פנתה מהריסת תשתיות קולוניאליות של אומות אחרות להקמת מושבות משלה. על אף שניסיותיה הראשונים נחלו כישלון, האימפריה הבריטית החלה ללבוש צורה במהלך השנים המוקדמות של המאה ה-17, עם ההתיישבות הבריטית בצפון אמריקה ובקריבים, ובהקמתה של חברה פרטית, חברת הודו המזרחית הבריטית שנוסדה כדי לסחור באסיה. תקופה זאת, עד לאבדן שלוש עשרה המושבות לאחר הכרזת העצמאות של ארצות הברית לקראת סוף המאה ה-18 נקראת "האימפריה הבריטית הראשונה".

אמריקה, אפריקה וסחר העבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיישבות הבריטית בצפון אמריקה בשנת ה-50 של המאה ה-18:
1: ניופאונדלנד; 2: נובה סקוטיה; 3: שלוש עשרה המושבות; 4: ברמודה; 5: איי בהאמה; 6: הונדורס הבריטית; 7: ג'מייקה; 8: האנטילים הקטנים

תחילה, סיפקו הקריבים את אנגליה כמושבות הרווחיות והמשתלמות ביותר, אך לא לפני שמספר ניסיונות להתיישבות נכשלו. הניסיון להקים מושבה בגיאנה ב-1604 נמשך שנתיים בלבד, ונכשל בגלל שלא סיפק את תכליתו העיקרית, להכיל מרבצי זהב. ההתיישבויות בסנט לוסיה (1605) ובגרנדה (1609) נכשלו גם הן במהרה, אך התיישבויות מוצלחות הוקמו בסנט קיטס (1624), ברבדוס (1627) ונוויס (1628). במושבות אימצו במהרה את מערכת מטעי הסוכר, שנחלה הצלחה גדולה בברזיל הפורטוגזית. תחילה, הותר לספינות הולנדיות לסחור בעבדים ולקנות סוכר במושבות האנגליות. אולם ב-1651 הכריז הפרלמנט האנגלי שרק ספינות אנגליות יוכלו לסחור במושבותיהן, כדי להבטיח שהרווח העצום מהסחר יישאר בידיים אנגליות. הדבר הוביל לעוינות בין אנגליה לרפובליקה ההולנדית, ולסדרת מלחמות בין השתיים, ובסופן להתחזקות העמדה האנגלית באמריקה, על חשבון זו ההולנדית. ב-1655 סיפחה אנגליה את האי ג'מייקה מספרד, וב-1666 הצליחה בהתיישבות בבהאמה.

התיישבות הקבע הראשונה של אנגליה נוסדה ב-1607 בג'יימסטאון, בהנהגתו של הקפטן ג'ון סמית' ובניהולה של חברת וירג'יניה. זכויות החברה נשללו ב-1624, והמושבה הועברה לשליטתו הישירה של הכתר האנגלי, שהכריז על הקמת המושבה של וירג'יניה. חברת ניופאונדלנד נוסדה ב-1610 במטרה להקים יישוב קבע בניופאונדלנד, אך לא הייתה מוצלחת במידה רבה. ב-1620, נוסדה פליימות' כמקלט למאמינים מהזרם הפוריטני, שמאוחר יותר נודעו כפילגרימים. בריחה מרדיפות על רקע דתי הפכה למניע לאנגלים רבים לעבור את הסכנות שבחציית האוקיינוס האטלנטי: מרילנד נוסדה ב-1634 כמקלט לנצרות הקתולית, רוד איילנד נוסדה ב-1636 כמושבה המקבלת את כל הדתות, וקונטיקט נוסדה ב-1639 לקונגרגטיונליסטים. פרובינציית קרוליינה נוסדה ב-1663, וב-1664 אנגליה קיבלה את השליטה על הולנד החדשה (ניו יורק) בתמורה לסורינם, לאחר הסכם שנחתם בסופה של המלחמה ההולנדית-אנגלית השנייה. ב-1681 נוסדה המושבה של פנסילבניה על ידי ויליאם פן. המושבות בצפון אמריקה ייצאו טבק, כותנה ואורז, אך היו פחות רווחיות מהמושבות שבקריבים, על אף שהיו עשירות באדמה חקלאית טובה, שמשכה מרחוק מספר רב של מהגרים אנגלים.

ב-1670, העניק צ'ארלס השני זכויות לחברת מפרץ הדסון, מהלך שהעניק לה מונופול על הסחר בפרוות, במה שנודע אז כארץ רופרט, שטח נרחב שמאוחר יותר יהפוך לחלק עיקרי מקנדה. המבצרים ועמדות המסחר שהוקמו בידי החברה היו תכופות קרבן לתקיפות הצרפתים, שהקימו מושבה לסחר בפרוות משלהם בצפון אמריקה - צרפת החדשה.

שנתיים מאוחר יותר, נפתחה חברת אפריקה, וקיבלה מונופול מהמלך צ'ארלס השני על הסחר לאספקת עבדים למושבות האנגליות בקריבים. מתחילתו, הסחר בעבדים היה מרכיב בסיסי לכלכלה האנגלית באיי הודו המערביים. עד לביטולו של סחר העבדים ב-1807, העבירה בריטניה כשלושה וחצי מיליון עבדים אפריקאים לאמריקה, כשליש מהעבדים שהועברו אליה אי פעם דרך האוקיינוס האטלנטי. כדי להקל על הסחר, הוקמו מבצרים על חופה של מערב אפריקה, כמו באיי ג'יימס, אקרה ואיי בונס. בקריבים הבריטים אחוז האוכלוסייה השחורה עלה מ-25% ב-1650 ל-80% ב-1780. בשלוש עשרה המושבות עלו אחוזי השחורים מ-10% ל-40% בערך באותן תקופות (בעיקר בדרום). לסוחרי העבדים, הסחר היה רווחי מאוד, והפך לכלכלה המובילה לערים אנגליות מערביות כמו בריסטול וליברפול, מה שיצר את פינתו השלישית של מה שנקרא "משולש הסחר" עם אפריקה ואמריקה. אך למועברים מאפריקה, התנאים הקשים והלא הגיינים בספינות העבדים והתזונה הדלה גרמו לתמותה ממוצעת של אחד מכל שבעה עבדים במהלך המסע.

ב-1695, אישר הפרלמנט הסקוטי את הקמתה של חברת סקוטלנד, שהקימה ב-1698 התיישבות במפרץ פנמה, במטרה לבנות באזור תעלה. אך בשל המצור הספרדי ממלכות המשנה של גרנדה החדשה, ובשל מחלת המלריה, המושבה ננטשה שנתיים לאחר מכן. ההתיישבות הייתה אסון כלכלי לסקוטלנד - כרבע מההון הסקוטי הושקע בפרויקט, וניתץ את התקוות הסקוטיות להקמת אימפריה גלובלית משלה. לפרויקט היו גם השלכות פוליטיות גדולות, הכישלון הבהיר לאנגליה ולסקוטלנד כמה בעל ערך יהיה איחוד בין שתי המדינות, ולא רק בין הכתרים. מטרה זו יושמה ב-1707 בהסכם האיחוד, שכתוצאה ממנו הוקמה ממלכת בריטניה הגדולה.

היריבות עם הולנד באסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסוף המאה ה-16, החלו אנגליה והולנד לערער את המונופול הפורטוגזי על הסחר באסיה, עם הקמתן של חבַ‏רות הון משותף, חברת הודו המזרחית הבריטית וחברת הודו המזרחית ההולנדית, שהוקמו בשנים 1600 ו-1602. מטרתן העיקרית של החברות הללו הייתה להיכנס לסחר המשתלם בתבלינים, ולהתמקד במקורו, אינדונזיה, ובמרכזו אשר בהודו. הקרבה בין לונדון לאמסטרדם והתחרות המתמשכת בין אנגליה להולנד הובילה באופן בלתי נמנע לעימות בין שתי החבַ‏רות, לאחר הכיבוש ההולנדי של איי מאלוקו (שלפני כן היה מעוז פורטוגזי) לאחר נסיגת האנגלים מהאזור ב-1622, והצלחת האנגלים בהודו, בסוראט, לאחר הקמת מפעל במקום ב-1613.

אף על פי שאנגליה תנצח את הולנד בסופו של דבר כאימפריה קולוניאלית, לתקופה קצרה המערכת הפיננסית המתקדמת של הולנד ושלוש מלחמות הולנד-אנגליה במאה ה-17 הותירו את הולנד בעמדה חזקה מזו של אנגליה באסיה. העוינות פסקה לאחר המהפכה המהוללת ב-1688, בה ויליאם מאורנג' ההולנדי עלה לכתר האנגלי, והביא שלום בין אנגליה להולנד. הסכם בין שתי המדינות השאיר את הסחר בתבלינים האינדונזי להולנדים ואת תעשיית הטקסטיל ההודית לאנגלים. בסופו של דבר עתיד הטקסטיל לעלות על התבלינים מבחינה כלכלית, והחל מ-1720 גם מבחינה שיווקית, וההסכם נתן בסופו של דבר יתרון לחברת הודו המזרחית האנגלית על זו ההולנדית. חברת הודו המזרחית האנגלית העתיקה את מוקדה מסוראט - מרכז הסחר בתבלינים - למבצר סנט ג'ורג' (שבעתיד יקרא מדרס), בומביי (נמסרה מידי הפורטוגזים לצ'ארלס השני מלך אנגליה ב-1661 כנדוניה לקתרינה דה ברגנסה) וסוטנוטי (שעתידה להתאחד עם שני כפרים אחרים לעיר קולקטה).

המאבק העולמי עם צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת מאה השנים השנייה

השלום בין הולנד לאנגליה ב-1688 גרם לכך ששתי המדינות נכנסו למלחמת תשע השנים כבעלות ברית. אך העימות - שהתנהל באירופה ומעבר לים בין צרפת, ספרד והברית האנגלו-הולנדית - הותיר את בריטניה ככוח קולוניאלי חזק יותר מההולנדים, שנאלצו להקדיש חלק גדול יותר מצבאם באירופה. במאה ה-18 הפכה בריטניה לכוח הדומיננטי בעולם, וצרפת הפכה ליריבתה העיקרית.

בשל מותו של קרלוס השני, מלך ספרד ב-1700 הועברו הכתר הספרדי והאימפריה הקולוניאלית שלו לפיליפ דוכס אנז'ו, נכדו של מלך צרפת. עלייתו של פיליפ לכתר הספרדי העלה את הרעיון של איחוד צרפת, ספרד והאימפריות הקולוניאליות שלהן, דבר שלא היה מקובל בעיני בריטניה ושאר הכוחות באירופה. ב-1701, צידדו בריטניה, פורטוגל והולנד באימפריה הרומית הקדושה נגד ספרד וצרפת במלחמת הירושה הספרדית. המלחמה, בה צרפת וספרד הפסידו, נמשכה עד 1714 ובסופה, בהסכם אוטרכט, ויתר פיליפ על זכויותיו ועל זכויות צאצאיו על הכתר הצרפתי. האימפריה הבריטית הרחיבה את חזקותיה: היא קיבלה את ניופאונדלנד ואקדיה מצרפת, ואת גיברלטר ומינורקה מספרד. גיברלטר, שהיא עדיין אחת מהטריטוריות הבריטיות שמעבר לים, הפכה לבסיס ימי חשוב ואיפשרה לבריטניה לשלוט בכניסת האוקיינוס האטלנטי לים התיכון.

תבוסת הצי הצרפתי בקוויבק ב-1759

מינורקה הוחזרה לספרד בהסכם אמיין ב-1802, לאחר שעברה פעמיים מיד ליד. ספרד נתנה לבריטניה גם את הזכויות לאסיאנטו הרווחי (אישור למכור עבדים באמריקה הספרדית).

מלחמת שבע השנים שהחלה ב-1756, הייתה המלחמה הראשונה שהתנהלה ברחבי הגלובוס - באירופה, בהודו, בצפון אמריקה, בקריבים, בפיליפינים ועל חופי אפריקה. לחתימת חוזה פריז ב1763 הייתה השפעה גדולה על עתידה של האימפריה הבריטית. עתידה של צרפת ככוח קולוניאלי בצפון אמריקה למעשה נגמר עם ההכרה בדרישות הבעלות של בריטניה על ארץ רופרט ומסירתה של צרפת החדשה (והשארת מאות דוברי-צרפתית בשליטה בריטית), ומסירת לואיזיאנה לספרד. ספרד מסרה את פלורידה לבריטניה. בהודו, המלחמה הקרניתית השאירה את צרפת בשטחיה, אך עם מגבלה צבאית והתחייבות לתמוך בקולוניות הבריטיות, ובעצם עזיבת עתידה של הודו לבריטניה. הניצחון הבריטי על צרפת במלחמת שבע השנים הותיר למעשה את בריטניה ככוח הדומיננטי בעולם.

עלייתה של "האימפריה הבריטית השנייה" (1783 - 1815)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניצחונו של רוברט קלייב בקרב פלאסי, ביסוס החברה ככוח צבאי וכמו כן ככוח מסחרי.

שלטון החברה בהודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חברת הודו המזרחית הבריטית

במהלך המאה הראשונה של פעילותה, התמקדה חברת הודו המזרחית הבריטית במסחר, מאחר שכוחה לא השתווה לאימפריה המוגולית, שהעניקה לה זכויות מסחר בשנת 1617. הדבר השתנה במהלך המאה ה-18 עם דעיכתה של האימפריה המוגולית, ועם תחילת המאבק בין חברת הודו המזרחית הבריטית למקבילתה הצרפתית בעשור הרביעי והחמישי של המאה ה-18. קרב פלסי, שהתחרחש בשנת 1757, הסתיים בניצחון בריטי בהנהגתו של רוברט קלייב, על הצרפתים ובעלי בריתם ההודים, וכן, הותיר את בריטניה עם השליטה על בנגל, ועם כוח צבאי ופוליטי גדול בהודו. בעשורים שלאחר מכן, המשיכה החברה להגדיל את שטחי שליטתה בהודו, עד שכל תת היבשת ההודית היה בשליטתה בשנת 1857.

אובדן שלוש עשרה המושבות באמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך העשור השישי והשביעי של המאה ה-18, המתיחות בין שלוש עשרה המושבות לבריטניה עלתה בהדרגה, בעיקר בשל הכעס על ניסיונות הפרלמנט הבריטי למשול ולמסות את המתיישבים האמריקאים ללא הסכמתם. הוויכוח על זכויותיהם של המתיישבים האמריקאים הפך לאלים, וב-1775, פרצה מלחמת העצמאות האמריקאית. בשנה שלאחר מכן, הכריזו המתיישבים על עצמאותה של ארצות הברית, ועם סיוע מספרד, צרפת והולנד, המשיכו במלחמה וניצחו בה בשנת 1783.

כניעתו של קרונווליסט ביורקטאון (ג'ון טרמבול, 1797) אבדן של המושבות האמריקאיות סימן את סופה של "האימפריה הבריטית הראשונה"

ההפסד של חלק כה עיקרי מאמריקה הבריטית, ובאותו הזמן המושבה המאוכלסת ביותר של בריטניה, נראה בידי מספר היסטוריונים כנקודת המפנה בין האימפריה הבריטית ה"ראשונה" והאימפריה ה"שנייה", שבמהלך אותו השינוי העבירה בריטניה את התמקדותה מאמריקה לאסיה, לאוקיינוס השקט ומאוחר יותר לאפריקה. ספרו של אדם סמית, עושר העמים, גרס כי קולוניות הן מיותרות, וכי סחר חופשי צריך להחליף את משטר המרקנטיליזם הישן שאפיין את תקופת הקולוניאליזם הראשונית של ספרד ופורטוגל. צמיחת המסחר בין ארצות הברית לבין בריטניה לאחר 1783 אישר את ראייתו של סמית כי שליטה פוליטית היא לא הכרחית להצלחה כלכלית. המתח בין שתי האומות החריף במהלך המלחמות הנפולאוניות, עם ניסיונותיה של בריטניה להפריע לסחר בין צרפת וארצות הברית. ארצות הברית הכריזה מלחמה, מלחמת 1812, במהלכה ניסו שני הצדדים לכבוש כמה שיותר שטחים מהצד השני. הניסיונות נכשלו, והסכם גנט, שנחתם ב-1815, השיב את הגבולות שלפני המלחמה.

המאורעות בשלוש עשרה המושבות, השפיעו על המשטר הבריטי בקנדה, אליה היגרו בין 40,000 ל-100,000 לויאליסטים מובסים, לאחר מלחמת העצמאות האמריקאית. 14,000 הלויאליסטים שנמלטו לנהר סנט ג'ון בנובה סקוטיה הרגישו מרוחקים מדי מהממשל המחוזי בהאליפקס, ולכן הפריד הממשל הבריטי את ניו ברנזוויק למושבה חדשה ב-1784. המהלך החוקתי של 1791 יצר את הפרובינציות קנדה העילית (בעיקר דוברי אנגלית) וקנדה התחתית (בעיקר דוברי צרפתית) כדי לדכא את המתח בין שתי הקהילות, ויישם מערכת ממשלתית דומה לזאת שבבריטניה, במטרה לחזק את השלטון האימפריאלי ולא לאפשר שלטון עממי בממשלה, כמו זה שגרם לפרוץ המהפכה בשלוש עשרה המושבות.

אוסטרליה וניו זילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסעותיו וגילוייו של ג'יימס קוק באוקיינוס השקט הביאו להקמתן של מספר מושבות בריטיות, ביניהן גם אוסטרליה וניו זילנד

משנת 1718, גירוש למושבות באמריקה היה עונש על מספר עבירות פליליות בבריטניה, ובסך הכל הועברו כאלף פושעים לאמריקה מדי שנה. משנצטרכה למצוא תחליף לאחר אובדן שלוש עשרה המושבות ב-1783, פנתה הממשלה הבריטית לתגלית החדשה - אוסטרליה. חופה המערבי של אוסטרליה התגלה על ידי החוקר ההולנדי וילם יאנסזון בשנת 1606. מאוחר יותר, נקרא החוף המערבי הולנד החדשה על ידי חברת הודו המזרחית ההולנדית, אך לא היה שום ניסיון ליישב אותו מצידם. ב-1770, גילה ג'יימס קוק את חופה המזרחי של אוסטרליה במהלך מסעו המדעי בדרום האוקיינוס השקט. הוא קרא לה ניו סאות' ויילס, וטען עליה בעלות בריטית. ב-1778, הבוטנאי של קוק, ג'וזף בנקס הגיש לממשלה הבריטית עדויות על התאמתו של מפרץ בוטאני להקמת התיישבות פלילית, וב-1787 המשלחת הראשונה של אסירים יצאה מבריטניה לכיוון אוסטרליה. בריטניה המשיכה לשלוח אסירים לניו סאות' ויילס עד לשנת 1840, עת התגוררו בה כ-56,000 תושבים, רובם אסירים, אסירים לשעבר או צאצאיהם. המושבות האוסטרליות הפכו יצואניות רווחיות של זהב וצמר.

במהלך מסעו, ביקר קוק גם בניו זילנד, שהתגלתה על ידי שייטים הולנדיים בשנת 1642. קוק טען בעלות בריטית על האי הצפוני והדרומי בשנים 1769 ו-1770 בהתאמה. תחילה, יחסי הגומלין בין הילידים המאורים לבין האירופים היו מוגבלים לסחר בלבד. אך ההתיישבויות האירופיות התרחבו במהלך העשורים הראשונים של המאה ה-19, עם הקמתן של מספר תחנות מסחר באיים, במיוחד בצפוני. ב-1839, חברת ניו זילנד הכריזה על תוכניתה לקנות שטחים נרחבים במטרה להקים מושבות בניו זילנד. ב-6 בפברואר 1840, קפטן ויליאם הובסון וכבערך 40 צ'יפים מאורים חתמו על הסכם ואיטנגי. ההסכם הזה נחשב על ידי רבים כמסמך המייסד של ניו זילנד, אך השוני בין הגרסה האנגלית לזו המאורית ממשיך להוות מקור מחלוקת.

מלחמה עם צרפת הנפוליאונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמות הנפוליאוניות
קרב ווטרלו שסימן את סופן של המלחמות הנפוליאוניות.

ב-1789 בריטניה נקראה תיגר פעם נוספת על ידי צרפת, אך הפעם במסגרת המלחמות הנפוליאוניות. במאבק זה, שלא בדומה לקודמיו, הייתה תחרות אידאולוגית בין שתי האומות. לא רק מושבותיה של בריטניה היו בסכנה; נפוליאון איים לפלוש לבריטניה עצמה, בדומה לארצות אירופה הקונטיננטלית שצבאו פלש אליהם.

ולכן, השקיעה בריטניה הון ומשאבים רבים כדי לנצח בהן. הנמלים הצרפתים נחסמו על ידי הצי המלכותי, שניצח ניצחון מוחץ את הצי הצרפתי והספרדי בקרב טרפלגר ב-1805. מושבות שמעבר לים הותקפו ונכבשו, כולל אלו של הולנד שסופחו על ידי נפוליאון ב-1810. צרפת הובסה לבסוף בידי צבאות הקואליציה השביעית ב-1815. ידה של בריטניה והאימפריה שלה שוב הייתה על העליונה בחוזי השלום: צרפת מסרה לידיה את האיים היוניים ואת מלטה (שנכבשה ב-1797) את סנט לוסיה את מאוריציוס, את איי סיישל ואת טובגו; ספרד מסרה לידיה את טרינידד; והולנד מסרה את גיאנה ואת מושבת הכף. בריטניה החזירה לצרפת את גואדלופ, מרטיניק, גורה, גיאנה הצרפתית ואת ראוניון; ולהולנד החזירה את ג'אווה ואת סורינם.

ביטול העבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת לחץ עולה וגובר מצד התנועה לביטול העבדות, הוציאה הממלכה המאוחדת מחוץ לחוק את הסחר בעבדים בשנת 1807. ב-1808, הפכה סיירה לאונה למושבה בריטית רשמית לעבדים משוחררים. אמנת ביטול העבדות שעברה בפרלמנט ב-1833, הפכה לא רק את סחר העבדים ללא חוקי, אלא גם את העבדות עצמה ללא חוקית, וגרמה לשחרור כל העבדים בשטחי האימפריה ב-1 באוגוסט 1834.

"המאה האימפריאלית" של בריטניה (1815 - 1914)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת האימפריה הבריטית ב-1897. מסומנת בצבע הוורוד, צבעה המסורתי של האימפריה במפות

במהלך התקופה שבין 1815 ו-1914, הנקראת בידי מספר היסטוריונים "המאה האימפריאלית" של בריטניה, התווספו לאימפריה בערך כ-25,000,000 קילומטרים רבועים של שטח, וכבערך 400 מיליון תושבים. הניצחון על נפוליאון ב-1815, הותיר את בריטניה ללא אויבים משמעותיים, מלבד רוסיה במרכז אסיה. מאחר שלא הייתה מאותגרת כלל מבחינה ימית, אימצה בריטניה את תפקיד השוטר העולמי, מצב עניינים שמאוחר יותר נודע כ"פאקס בריטניקה". כמו כן, אימצה בריטניה משטר חוץ של בידוד בינלאומי. מלבד השלטון הישיר שהפעילה בריטניה במושבותיה, מעמדה הדומיננטי בסחר העולמי גרם לכך שהיא שלטה בפועל בכלכלותיהן של מדינות עצמאיות רבות כמו סין, ארגנטינה וסיאם, שלטון שאופיין בידי מספר היסטוריונים כ"אימפריה לא רשמית".

חוזקה האימפריאלי של בריטניה נתמך בידי אוניות הקיטור והטלגרף - טכנולוגיות חדשות שהומצאו במחצית השנייה של המאה ה-19, ואיפשרו לבריטניה להגן על האימפריה שלה. ב-1902, הייתה מחוברת כל האימפריה הבריטית ברשתות טלגרף, מה שנקרא "אל רד ליין".

חברת הודו המזרחית באסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשטר הבריטי באסיה במהלך המאה ה-19, התמקד בעיקר על הגנה ועל הרחבת הודו, שנראתה בבריטניה כמושבה החשובה ביותר שלה, וכמפתח לשאר אסיה. חברת הודו המזרחית הבריטית הובילה את התפתחותה של האימפריה הבריטית באסיה. תחילה, שילבה החברה כוחות עם הצי המלכותי במהלך מלחמת שבע השנים, והשתיים המשיכו לשתף פעולה גם בזירות שמחוץ להודו: גירושו של נפוליאון ממצרים (1799), כיבוש ג'אווה מהולנד (1811), רכישת סינגפור (1819) ומלאקה (1824), ונפילתה של בורמה (1826).

קריקטורה פוליטית משנת 1876 של בנימין ד'יזראלי, המכתיר את המלכה ויקטוריה לקיסרית הודו

מבסיסיה בהודו, החלה החברה להיכנס לסחר האופיום המשתלם בסין בעשור השלישי של המאה ה-18. הסחר, שהוצא מהחוק בסין על ידי שושלת צ'ינג ב-1729, עזר לייצב את חוסר האיזון המסחרי שנוצר עקב ייבוא הענק הבריטי של התה מסין, שהזרים כמויות אדירות של כסף מבריטניה לסין. ב-1839, ההחרמה של 20,000 תיבות אופיום בידי הרשויות הסיניות, גרמו לבריטניה לפתוח במלחמת האופיום הראשונה, ולכיבושו של האי הונג קונג, באותו הזמן, התיישבות מינורית.

סופה של החברה הואץ בשל מרד של חיילים הודים במפקדיהם הבריטים, בשל ניסיונותיה של בריטניה להפוך את הודו למערבית. לקחו כשישה חודשים לדכא את המרד, עם הפסדים בנפש של שני הצדדים. לאחר מכן, השליטה הממשלה הבריטית שלטון ישיר על הודו, ופתחה בתקופה שנקראה הראג' הבריטי. במהלך אותה התקופה הוצב בהודו מושל שניהל ופיקח על המושבה, והמלכה ויקטוריה הוכתרה כקיסרית הודו. חברת הודו המזרחית הבריטית נסגרה בשנה שלאחר מכן, ב-1858.

הודו סבלה מסדרה של בצורות בשלהי המאה ה-19, מה שגרם לרעב גדול, במהלכו מתו בערך כ-10 מיליון אנשים. חברת הודו המזרחית הבריטית נכשלה ביישום משטר מתאים להתמודדות עם הבצורת במהלך תקופת שלטונה. אך הדבר השתנה במהלך הראג', שהפקיד משלחות למחקר לאחר כל בצורת, כדי לבדוק מה גרם לה. הבצורות נמשכו עד לתחילתה של המאה ה-20, עת מצא הראג' פתרון לבעיה.

היריבות עם רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-19, התחרו בריטניה והאימפריה הרוסית על תפיסתו של החוזק השלטוני באסיה, עם דעיכתן של האימפריות העות'מאנית, הסינית והפרסית. היריבות ביניהן באירואסיה נודעה מאוחר יותר כ"המשחק הגדול". חששותיה של בריטניה לגבי רוסיה התגשמו, עם הניצחונות של רוסיה על טורקיה ופרס, שהראו את שאיפותיה האימפריאליות של רוסיה ואת יכולתה לממשן, והפיצה חשש ברחבי בריטניה לפלישה יבשתית להודו. ב-1839, ניסתה בריטניה להגן על הודו בכיבוש אפגניסטן, אך המלחמה האנגלו-אפגנית הראשונה הייתה מפלה גדולה לבריטניה. כשפלשה רוסיה לבלקן הטורקי ב-1853, החששות מפני שלטון רוסי בים התיכון ובמזרח התיכון הובילו את צרפת ובריטניה לפתוח במלחמת קרים בשיתוף פעולה עם האימפריה העות'מאנית, כדי להרוס את יכולותיה הימיות של רוסיה. המלחמה הייתה מפלה כללית לרוסיה; היא כללה טכניקות חדשות מהלוחמה המודרנית, והייתה המלחמה הגלובאלית היחידה בה השתתפה בריטניה במהלך הפאקס בריטניקה.

המצב במרכז אסיה נותר לא פתור למשך שני עשורים נוספים, כשסיפחה בריטניה את באלוצ'יסטאן, וכיבושן של קירגיזיה, קזחסטן וטורקמניסטן על ידי רוסיה. למשך זמן מסוים, היה נראה כי מלחמה נוספת עומדת לפרוץ בין השתיים, אך הן הגיעו להסכם בקשר לשטחי ההשפעה שלהן באזור ב-1878, ובקשר לשאר המחלוקות ביניהן בשנת 1907, עם חתימתה של האמנה האנגלו-רוסית. ההרס של הצי הרוסי בקרב פורט ארתור במהלך מלחמת רוסיה-יפן, גם הורידה את חששותיה של בריטניה לגבי רוסיה.

מהכף לקהיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הקולוסוס של רודס" - מהכף לקהיר - ססיל רודס נמתח ממושבת הכף למצרים

בשנת 1652 הקימה חברת הודו המזרחית ההולנדית את מושבת הכף בקצה הדרומי של אפריקה. היא הקימה את המושבה כתחנת דרך לספינותיה ששטו לכיוון איי הודו המזרחיים וחזרה מהם. בריטניה סיפחה רשמית את השטח ואת אוכלוסיית הבורים ("חקלאים" בהולנדית/אפריקנס) הגדולה שלה ב-1806, לאחר שכבשה אותה ב-1795 במטרה למנוע מצרפת הנפוליאונית לכבוש אותה. ההגירה הבריטית למושבת הכף התגברה לאחר 1820, מה שדחק את אלפי הבורים שהתגוררו בה צפונה, להקמת רפובליקות עצמאיות משלהם, כחלק מהטרק הגדול של שנות השלושים והארבעים של המאה ה-19. במהלך התהליך הזה התנגשו הוורטרקרים רבות עם הבריטים, להם היו תקוות להרחבת ההתיישבות בדרום אפריקה, כולל שטחיהן של אומות הזולו והסותו. בסופו של דבר הקימו הבורים שתי רפובליקות יותר יציבות; טרנסוואל (1852-77, 1881-1902) ומדינת אורנג' החופשית (1854-1902). בשנת 1902 השלימה בריטניה את ההשתלטות הצבאית על שתי רפובליקות הבורים, וחתמה על הסכם עימן לאחר מלחמת הבורים השנייה.

ב-1869 פתח נפוליאון השלישי את תעלת סואץ למעבר ספינות, ובכך חיבר את האוקיינוס ההודי לים התיכון. תחילה, התנגדו הבריטים לחפירת התעלה, אך במהרה הם הבינו את חשיבותה האסטרטגית. ב-1875, רכשה ממשלתו השמרנית של בנימין ד'יזראלי כ-44 אחוז ממניותיה של תעלת סואץ ממנהיגה של מצרים, איסמעיל פאשה, בתמורה לכארבע מיליון לירות שטרלינג. על אף שהרכישה לא העניקה לבריטניה שליטה מוחלטת על נתיב המים, היא כן נתנה לה תנופה באזור. השליטה הכלכלית האנגלו-צרפתית במצרים הסתיימה עם כיבושה של מצרים על ידי בריטניה ב-1882. הצרפתים עדיין היו מחזיקי המניות הדומיננטיים בתעלה, וניסו להחליש את הדומיננטיות הבריטית בה. שני הצדדים הגיעו לפשרה ב-1888 באמנת קושטא. האמנה יצאה לפועל ב-1904 והפכה את התעלה לשטח נייטרלי, אך נשלטה דה פקטו על ידי הבריטים שכוחותיהם נשארו בה עד לשנת 1954.

כשפעילותן של צרפת, בלגיה ופורטוגל בנהר הקונגו התחתי איימה לערער את הסדר באפריקה הטרופית, ועידת ברלין ב-1884-5 ביקשה להסדיר את התחרות בין הכוחות האירופים במה שנקרא כיום "המרוץ לאפריקה". הוועידה קבעה את כלל ה"כיבוש האפקטיבי" כקריטריון להכרה בינלאומית לסיפוח שטחים. המירוץ לאפריקה נמשך לתוך העשור האחרון של המאה ה-19 וגרם לבריטניה לשקול מחדש את החלטתה ליסוג מסודאן ב-1885. צבא בריטי ומצרי משותף הביס את הצבא המהדיסטי של מוחמד אחמד ב-1896,ובכך סיים את המלחמה המהדיסטית, והדף את הניסיון הצרפתי לפלישה לפאשודה ב-1898. סודאן הפכה לקונדומיניום אנגלו-מצרי משותף - שטח חסות משותף בשמו, אך מושבה בריטית בלבד בפועל. במסגרת הסדרת הקולונאליזם באריקה הוקם גם הפרוטקטורט של מזרח אפריקה הבריטית (קניה וחלק מאוגנדה המודרניות).

הכיבושים הבריטיים בדרום ומזרח אפריקה עודדו את ססיל רודס, חלוץ ההתפשטות הבריטית באפריקה, להגות את רעיון "מהכף לקהיר" - מסילת רכבת שתחבר את תעלת סואץ האסטרטגית לדרום אפריקה העשירה במינרלים. ב-1888 רודס וחברתו הפרטית, חברת דרום אפריקה הבריטית, כבשה וסיפחה שטחים צפונית לדרום אפריקה, שנקראו על שמו - רודזיה.

מעמדן המשתנה של המושבות הלבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דומיניון

הדרך לעצמאות של מושבות המתיישבים הלבנים באימפריה הבריטית החלה ב-1839, עם דיווח דורהאם, שהציע איחוד וממשל עצמי לשתי הפרובינציות הקנדיות, קנדה העילית והתחתית, כפתרון לחוסר השקט הפוליטי שהיה באזור. הצעות הדיווח החלו להתיישם עם העברת חוק האיחוד של 1840, שיצר את פרובינציית קנדה המאוחדת. ממשלה אחראית יושמה לראשונה בנובה סקוטיה ב-1848, ובמהרה יושמה גם בשאר הפרובינציות הצפון אמריקאיות. ב-1867, פרובינציית קנדה, ניו ברנזוויק ונובה סקוטיה אוחדו ליצירת הדומיניון של קנדה, שנהנתה משלטון עצמאי מלא פרט ליחסי חוץ בינלאומיים.

אוסטרליה וניו זילנד קיבלו אותה רמה של ממשל עצמאי לאחר 1900, כשאוחדו כל המושבות באוסטרליה ליצירת פדרציית אוסטרליה ב-1901. המושג "מעמד דומיניון" הוצג בצורה רשמית בוועידה האימפריאלית של 1907, כדי להעניקו רשמית לקנדה, ניופאונדלנד, ניו זילנד ואוסטרליה. ב-1910, מושבת הכף, נאטאל, טרנסוואל ומדינת אורג' החופשי אוחדו ליצירת איחוד דרום אפריקה, שגם קיבל את מעמד הדומיניון.

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 החל מאבק פוליטי למען הקמתו של בית לאומי אירי. אירלנד הוטמעה לתוך הממלכה המאוחדת בחוק האיחוד של 1800, לאחר המרד האירי של 1798. אירלנד סבלה מבצורת חמורה בין השנים 1845-1852. שלטון עצמאי אירי נתמך בידי ראש הממשלה הבריטי, ויליאם גלאדסטון, שקיווה שאירלנד תלך בעקבותיה של קנדה כדומיניון בתוך האימפריה. אך הצעת החוק שניסה להעביר ב-1886, לא עברה בפרלמנט, מאחר שרבים מחבריו חששו שאירלנד עצמאית למחצה עלולה להוות סכנה לבריטניה או להוות את תחילתה של התפרקות האימפריה. הצעת חוק שנייה בנושא לא עברה מאותן הסיבות. הצעת חוק שלישית כן עברה בפרלמנט בשנת 1914, אך לא יושמה עקב פריצתה של מלחמת העולם הראשונה, מה שהוביל למרידת חג הפסחא ב-1916.

מלחמות העולם (1914-1945)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כניסתה של המאה ה-20, חששות החלו לעלות בבריטניה על יכולותיה להמשיך להגן על כל האימפריה שלה ובאותו הזמן להמשיך במשטר "בידוד מזהיר". גרמניה החלה לעלות במהרה ככוח צבאי ותעשייתי, וכבר לא נראתה כיריב שווה בשום מלחמה עתידית. עם ההבנה כי היא מתחילה לדעוך באוקיינוס השקט, ועם איומו של הצי הגרמני מהבית, בריטניה יצרה ברית עם יפן ב-1902, ועם שתי אויבותיה הישנות, צרפת (1904) ורוסיה (1907).

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיט הצי הגדול לעבר יוטלנד, 1916

חששותיה של בריטניה למלחמה עם גרמניה התממשו ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הייתה זו המלחמה הכוללת הראשונה עימה התמודדה האימפריה והממשלה נקטה בשורת צעדים כדי להתמודד עם המצב החדש ובכלל זה החלת החוק להגנת הממלכה. הכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה ובעלות בריתה חייבה גם את מושבותיה והדומיניונים שלה, שסיפקו סיוע צבאי, כלכלי וחומרי יקר ערך לבריטניה. מעל ל-2.5 מיליון אנשים שירתו בצבאות הדומיניונים, כמו גם אלפים רבים של מתנדבים ממושבות הכתר הבריטי. רוב מושבותיה של גרמניה באפריקה נפלשו ונכבשו במהרה, ובאוקיינוס השקט, כבשו אוסטרליה וניו זילנד את סמואה ואת גינאה החדשה הגרמנית. לתרומתם של הכוחות האוסטרליים והניו זילנדיים במערכה בגליפולי נגד האימפריה העות'מאנית ב-1915, הייתה השפעה גדולה על המודעות הלאומית בבית, וסימנה את קו פרשת המים בהפיכתן ממושבות לאומות עצמאיות. שתי המדינות ממשיכות לציין את התרומה למערכה ביום אנזא"ק. הקנדים ראו את קרב רכס ויימי באור דומה. תרומתם של הדומיניונים למאמץ המלחמתי הוכר בבריטניה ב-1917, כשהזמין ראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג'ורג' את ראשי ממשלות הדומיניונים לקבינט המלחמה האימפריאלי, כדי לתאם את המשטר האימפריאלי.

תחת תנאיו של חוזה ורסאי, שנחתם ב-1919, הגיעה בריטניה לשיא גודלה, כשנוספו כ-4.6 מיליון קילומטרים רבועיים וכ-13 מיליון נפשות לאימפריה שלה. המושבות של גרמניה ושל האימפריה העות'מאנית חולקו בין בעלות הברית כמנדט חבר הלאומים. בריטניה קיבלה את השליטה על ארץ ישראל, עבר הירדן, עיראק, חלקים מקמרון ומטוגו ואת טנגניקה. הדומיניונים גם קיבלו מנדטים משלהם: דרום אפריקה קיבלה את השליטה על דרום מערב אפריקה הגרמנית (כיום נמיביה), אוסטרליה קיבלה את גיניאה החדשה הגרמנית, וניו זילנד את סמואה. נאורו הפכה למנדט משותף של בריטניה, אוסטרליה וניו זילנד.

התקופה שבין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בין שתי מלחמות העולם
האימפריה הבריטית בעקבות חוזה ורסאי

סדרי העולם המשתנים להם גרמה המלחמה, ובעיקר צמיחתן של ארצות הברית ויפן ככוחות ימיים, ועלייתן של תנועות העצמאות בהודו ובאירלנד, גרמו לשינוי כללי של המשטר האימפריאלי של בריטניה. משנצטרכה לבחור בין ברית עם יפן או ארצות הברית, החליטה בריטניה שלא לחדש את הברית עם יפן, אלא לחתום על אמנת וושינגטון ב-1922, בה השלימה בריטניה עם השוויון הימי בינה לבין ארצות הברית. החלטה זו הייתה מקור לוויכוחים רבים בבריטניה במהלך שנות השלושים, עם עלייתן של ממשלות ימניות ומיליטריסטיות ביפן ובגרמניה, מאחר שהיה חשש כי האימפריה לא תוכל להתמודד עם מלחמה בשתי המדינות. על אף שלנושא ההגנה על האימפריה הייתה דאגה רצינית בבריטניה, באותו הזמן הייתה האימפריה חיונית ביותר לבריטניה מבחינה כלכלית: במהלך התקופה שבין שתי מלחמות העולם ייצוא וייבוא מהמושבות והדומיניונים העלה מאוד את אחוזי הרווח של בריטניה.

ב-1919, התיסכול שנגרם עקב דחייתו של הקמת בית לאומי לאירים הוביל את חברי שין פיין, מפלגה אשר תמכה בהפרדת אירלנד מהממלכה המאוחדת וזכתה ברוב המושבים האיריים בפרלמנט הבריטי בבחירות הכלליות בבריטניה ב-1918, להקמת בית מחוקקים אירי בדבלין, בו הוכרזה עצמאותה של אירלנד. הצבא האירי הרפובליקני החל בו זמנית במלחמת גרילה נגד בריטניה. מלחמת העצמאות האירית הסתיימה בשנת 1921, עם חתימתה של הברית האנגלו-אירית. הברית יצרה את מדינת אירלנד החופשית, דומיניון בתוך האימפריה, עם עצמאות פנימית אפקטיבית, אך עדיין מחוברת מבחינה חוקתית לכתר הבריטי. צפון אירלנד, המכילה כשישה מתוך 32 מחוזות אירלנד, נוצרה ב-1920 כתוצאה מחוק הממשלה האירית, ושמרה על מעמדה כחלק מהממלכה המאוחדת, ולא כחלק ממדינת אירלנד החופשית.

ג'ורג' החמישי וראשי ממשלת בריטניה והדומיניונים, בוועידה האימפריאלית של 1926

מאבק דומה החל בהודו ב-1919, כשחוק הממשלה ההודית נכשל בריצוי הדרישה ההודית לעצמאות. בשנת 1922 הוקמה תנועת אי-שיתוף הפעולה על ידי מהטמה גנדי בעקבות תקרית צ'ורי צ'ורה.

ב-1922, מצרים, שהוכרזה כשטח חסות בריטי עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, קיבלה עצמאות רשמית מבריטניה, על אף שהמשיכה להיות תחת חסות בריטית עד שנת 1954. הכוחות הבריטים נותרו בשטחי מצרים עד לחתימת האמנה האנגלו-מצרית בשנת 1939, בה הוסכם כי הכוחות הבריטים ייסוגו משטחי מצרים, אך ייוותרו בשטחי תעלת סואץ. בתמורה, עזרה בריטניה למצרים בהצטרפותה לחבר הלאומים. עיראק, מנדט בריטי משנת 1919, גם הצטרפה לחבר הלאומים בזכות עצמה לאחר שקיבלה עצמאות מבריטניה בשנת 1932.

יכולתם של הדומיניונים לקיים יחסים דיפלומטיים עם מדינות אחרות, בלא התערבותה של בריטניה, הוכרה בוועידה האימפריאלית של 1923. בקשת בריטניה לסיוע צבאי מהדומיניונים עם פרוץ משבר צ'נאק בשנה שלפני כן נדחתה על ידי קנדה ודרום אפריקה. כמו כן קנדה גם סירבה להתחייב להסכם לוזאן ב-1923. בעקבות לחץ מצד אירלנד ודרום אפריקה, הוועידה האימפריאלית של 1926 הכריזה על הצהרת בלפור, בה הוצהר כי הדומיניונים הם "קהילות אוטונומיות בגבולות האימפריה הבריטית, השוות במעמדן, ובשום אופן לא נחותות או עליונות אחת מהשנייה" ובתוך "חבר עמים" בריטי. להצהרה זו ניתן תוקף חוקי תחת חוק וסטמינסטר בשנת 1931. בתי הנבחרים של קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, איחוד דרום אפריקה, מדינת אירלנד החופשית וניופאונדלנד היו חופשיים משליטתה המחוקקת של בריטניה, הם יכלו לאיין חוקים בריטיים, ובריטניה לא יכלה להעביר חוקים בשבילם ללא הסכמתם. ניופאונדלנד שבה למעמד המושבה שלה בשנת 1933, מאחר שסבלה מבעיות כלכליות בעקבות השפל הגדול. אירלנד הרחיקה את עצמה מבריטניה אף יותר לאחר הצגת חוקה חדשה בשנת 1937, מה שהפך אותה לרפובליקה לכל דבר מלבד בשמה.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמייה השמינית של הצבא הבריטי הורכבה מיחידות מרחבי האימפריה שלחמו בצפון אפריקה ובאיטליה

הכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה הנאצית בספטמבר 1939 כללה גם את מושבות הכתר הבריטי ואת הודו, אך לא חייבה את הדומיניונים. למרות זאת, קנדה, דרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד הכריזו מלחמה על גרמניה מיד לאחר מכן, אך מדינת אירלנד החופשית החליטה להישאר נייטרלית במהלך המלחמה. לאחר נפילת צרפת ב-1940, נותרו בריטניה והאימפריה שלה לבדן מול גרמניה, עד להצטרפות ברית המועצות למלחמה ב-1941. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל הצליח לשדל את נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט לתת לבעלות הברית תמיכה צבאית, אך רוזוולט עוד לא היה מוכן לבקש מהקונגרס להכניס את מדינתו למלחמה. באוגוסט 1941, נפגשו צ'רצ'יל ורוזוולט לחתימת האמנה האטלנטית.

בדצמבר 1941, פתחה יפן בשרשרת מתקפות מהירות על מאלאיה הבריטית, על פרל הארבור ועל הונג קונג. יפן הפכה לכח אימפריאלי יציב במזרח הרחוק מאז הביסה את סין במלחמת סין-יפן הראשונה. לאחר הניצחון חזו ביפן את מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי, בהנהגתה של האימפריה היפנית. להתקפה היפנית על השטחים האמריקאים והבריטיים באוקיינוס השקט הייתה השפעה מיידית וארוכת טווח על האימפריה הבריטית. עם הצטרפות ארצות הברית למלחמה הייתה האימפריה הבריטית בטוחה וניצחונה במלחמה היה מובטח, אך האופן בו נכנעה בריטניה ללא היסוס, שינה את מעמדה ואת יוקרתה ככח אימפריאלי. הנזק הגדול ביותר נגרם מנפילתה של סינגפור, שלפני כן נודעה כמבצר בלתי חדיר. ההבנה כי בריטניה לא יכולה להגן על האימפריה שלה בשלמותה, גרמה לאוסטרליה ולניו זילנד, שאויימו בידי הכוחות היפניים עקב כך, לפתח קשרים חזקים עם ארצות הברית.

דה-קולוניזציה והדרדרות (1945 - 1997)[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שבריטניה והאימפריה שלה יצאו כמנצחות במלחמת העולם השנייה, השפעות המלחמה היו קשות, גם בבריטניה עצמה וגם מחוצה לה. רוב אירופה, היבשת ששלטה בעולם במשך המאות האחרונות, הייתה נתונה בהרס מוחלט, וישבו בה הצבאות של ארצות הברית וברית המועצות, שהפכו לכוחות הגלובליים באותו הזמן. בריטניה עצמה הייתה על סף פשיטת רגל, שנמנעה בזכות הלוואה שלקחה מארצות הברית בסך 3.5 מיליארד דולר, שהוחזרו במלואם לארצות הברית רק בשנת 2006.

באותו הזמן, תנועות ההתנגדות להתיישבויות האירופיות החלו לעלות ברחבי העולם. המצב אף החמיר עם תחילתו של סכסוך המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, שתיהן מתנגדות לקולוניאליזם האירופי. שתי האומות התייחסו לקולוניאליזם האירופי כמיושן, למרות שהאנטי-קומוניזם עלה על האנטי-אימפריאליזם בארצות הברית, ולכן תמכה בהמשך קיומה של האימפריה הבריטית.

פירושה של "רוח השינוי" ברחבי האימפריה סימנה כי ימיה ספורים. לכן, אימצה בריטניה מדיניות של התנתקות שקטה ממושבותיה, ברגע שהייתה לה ממשלה יציבה ולא קומוניסטית להעביר אליה את המושכות. בניגוד לדרך זו של בריטניה, ניסו האומות האחרות באירופה, כצרפת או פורטוגל, לנהל מלחמות יקרות ובסופו של דבר לא מוצלחות כדי להחזיק את האימפריה שלהן בשלמותה. בין 1945 ל-1956, מספר התושבים עליה שלטה בריטניה מחוץ לממלכה המאוחדת צנח מ-700 מיליון לחמישה מיליון, ומתוכם שלושה מיליון תושבי הונג קונג.

דעיכה ראשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת הלייבור בהנהגתו של קלמנט אטלי, שתמכה בדה-קולוניזציה, נבחרה בבחירות הכלליות בבריטניה ב-1945, ופנתה לטיפול בבעיה הגדולה ביותר של האימפריה באותו הזמן, עצמאותה של הודו. שתי תנועות העצמאות בהודו - הקונגרס הלאומי ההודי והליגה המוסלמית - ניהלו מסע תעמולה לעצמאותה של הודו במשך כמה עשורים, אך לא הסכימו על הדרך בה הדבר צריך לצאת לפועל. העדפתו של הקונגרס הייתה מדינה הודית אחת, ואילו העדפתה של הליגה המוסלמית, שחששה מעליונותו של הרוב ההינדי בהודו הבריטית, הייתה מדינה אחת באזורים בהם רוב מוסלמי ומדינה אחת באזורים בהם רוב הינדי. עלייתו של הרגש הלאומי בהודו, והמרד בצי הקיסרי ההודי, דחפו את אטלי להכריז שהודו תקבל עצמאות לא מאוחר משנת 1948. אך כשדחיפות העניין והסיכון למלחמת אזרחים גברו, הבין הנציב החדש (והאחרון) בהודו, לואי מאונטבטן, כי עצמאות לשתי מדינות נפרדות הכרחית, והיא הוקדמה ל-15 באוגוסט 1947. הגבולות שנקבעו בידי הבריטים בחלוקת הודו, וחילקו את שטחי הראג' לשטחים בהם רוב הינדי ושטחים בהם רוב מוסלמי, הותירו מיליוני תושבים כמיעוטים במדינות החדשות הודו ופקיסטן. מיליוני מוסלמים חצו את הגבול מהודו לפקיסטן ומיליוני הינדים חצו בכיוון ההפוך, והאלימות שהחלה בין שתי הקהילות גבתה מחיר רב. בורמה, שגם נחשבה לחלק מהראג' הבריטי, וציילון קיבלו את עצמאותן בשנה שלאחר מכן, ב-1948. הודו, פקיסטן וציילון הפכו לחברות בחבר העמים הבריטי, אך בורמה החליטה שלא להצטרף לארגון.

המנדט הבריטי בארץ ישראל, בה היה רוב מוסלמי שחי לצידו של מיעוט יהודי, גרם לבריטניה בעיה דומה לזו שהייתה בהודו. המצב הסתבך בעקבות רצונם של מספר רב של פליטים יהודים להיכנס לארץ ישראל, בעקבות הדיכוי והשואה שביצעו בהם הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. במקום להתמודד עם הבעיה, הכריזה בריטניה ב-1947 כי היא תצא משטחי המנדט ב-1948 ותשאיר את הטיפול בעניין לאומות המאוחדות. בעקבות כך, הצביעה העצרת של האומות המאוחדות על תוכנית החלוקה של ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית.

בעקבות נפילתה של יפן במלחמת העולם השנייה, תנועות ההתנגדות לשלטון היפני במאלאיה עברו להתנגדות לשלטון בריטניה, שפעלה במהירות כדי לכבוש בחזרה את המושבה, ולהשתמש בה כמקור לגומי ולבדיל. לוחמי הגרילה במאלאיה היו בעיקר מאלאים-סינים, ולכן ניסיונות הדיכוי של הבריטים נתמכו בידי המוסלמים במאלאיה, שהבינו שכאשר ההתקוממות תדוכא, תוענק למאלאיה עצמאות. מלחמת הגרילה שנפתחה, ונודעה כמצב החירום במאלאיה, החלה ב-1948, ונמשכה עד ל-1960, על אף שב-1957, הרגישו הבריטים בטוחים מספיק כדי להעניק עצמאות לפדרציה של מאלאיה, כחלק מחבר העמים הבריטי. ב-1963, הפדרציה, יחד עם סינגפור, סארוואק וצפון בורנאו התאחדו ליצירת מלזיה. אך ב-1965, סינגפור, בה היה רוב סיני, החליטה להתנתק מהאיחוד, בעקבות מתח בין הקהילה הסינית לקהילה המאלאית. ברוניי, שהפכה לשטח חסות בריטי ב-1888, סירבה להצטרף לאיחוד, והחליטה לשמור על מעמדה עד שהוענקה לה עצמאות ב-1984.

משבר סואץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1951, שבה המפלגה השמרנית בראשתו של וינסטון צ'רצ'יל לשלטון. צ'רצ'יל והשמרנים האמינו כי מעמדה של בריטניה כאימפריה גלובלית תלוי בהשרדותה של האימפריה, כשבסיסה היה תעלת סואץ. על פי תפיסה זו, התעלה אפשרה לאימפריה לשמור על שליטתה במזרח התיכון, על אף אובדנה של הודו. אולם, שליטתה של בריטניה באזור נחלשה עם עלייתו לשלטון של גמאל עבד אל נאצר וממשלתו המהפכנית בשנת 1952. כבר בשנה שלאחר מכן הוסכם על נסיגה של צבא בריטניה מאזור תעלת סואץ ובשנת 1956 הוענקה עצמאות מלאה לסודאן.

ביולי 1956, נאצר הכריז על הלאמתה של תעלת סואץ. אנתוני אידן, יורשו של צ'רצ'יל, החליט לשתף פעולה עם צרפת ולתכנן תקיפה ישראלית על מצרים. תקיפה כזו הייתה מספקת לבריטניה ולצרפת סיבה להתערבות צבאית במלחמה ולהשתלטות מחודשת על תעלת סואץ. המהלך העלה את חמתו של נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, שכן המבצע תוכנן בלי ידיעתו, ועל כן, סירב לתמוך בו. דבר נוסף שהדאיג את נשיא ארצות הברית היה האפשרות לכניסה למלחמה של ברית המועצות, שהזהירה כי תעשה כך אם הכוחות המערביים לא יסוגו. אייזנהאואר איים במיטוט המטבע הבריטי, ועל כן, על אף הצלחת המבצע בפאן האסטרטגי, התערבותה של ארצות הברית גרמה לנסיגת הכוחות הבריטים והצרפתים ולהתפטרותו של אידן.

משבר סואץ חשף את חולשתה של בריטניה ואת דעיכתה העולמית, וכן, הוכיח כי היא אינה יכולה לפעול יותר מבלי הסכמתה או תמיכתה של ארצות הברית. מאורעות סואץ פגעו בפטרוניזם הבריטי: אחד מחברי הפרלמנט כינה את המבצע כ"ווטרלו הבריטי", ואחר כינה את בריטניה כ"מדינת לווין אמריקאית". מרגרט תאצ'ר כינתה את הלך החשיבה במוסדות השלטון הבריטיים כ"תסמין סואץ", וטענה כי בריטניה לא התאוששה ממנו עד לכיבוש המחודש של איי פוקלנד מארגנטינה ב-1982.

המעמד של בריטניה במזרח התיכון נחלש בצורה משמעותית, אך לא התפוגג. בריטניה המשיכה להתערב במאורעות באזור: במרד בעומאן ב-1957, בפיקוח על הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לירדן ב-1958 ובהגנה על כווית מפני עיראק ב-1961; אולם בפעמים אלו בהסכמתה של ארצות הברית. גישתו של ראש הממשלה החדש, הרולד מקמילן, הייתה התיישרות מוחלטת על פי הקו שהתוותה אמריקה. בריטניה שמרה על נוכחות צבאית במזרח התיכון למשך 10 השנים הבאות.

בינואר 1968, בעקבות החלשות הכלכלה הבריטית, הכריזו ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון ושר ההגנה דניס הילי על נסיגה של צבא בריטניה מבסיסיו הממוקמים מזרחית לתעלת סואץ, שכללו את בסיסיו במזרח התיכון, אך בעיקר בסינגפור ובמלזיה. כמו כן, הבריטים נסוגו מעדן ב-1967, מבחריין ב-1971 ומהאיים המלדיביים ב-1976.

המורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטריטוריות הבריטיות כיום

לאימפריה הבריטית נותרו 14 טריטוריות מחוץ לאיים הבריטים, שנקראות "הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים". שתי טריטוריות של הבריטים, גיברלטר ואיי פוקלנד, הן עדיין מוקד מריבה בינם לבין ספרד וארגנטינה בהתאמה.

רוב המושבות הבריטיות לשעבר חברות בחבר העמים הבריטי, ארגון לא פוליטי, שלבריטניה אין בו זכויות מיוחדות אלא היא חברה כמו כל חברה אחרת. מנהיגת חבר העמים כיום היא המלכה אליזבת השנייה. 16 מתוך 53 המדינות החברות חבר העמים ממשיכות לראות במלכי בריטניה את ראש המדינה, ומכונות "ממלכות חבר העמים הבריטי".

רבות מהמושבות הבריטיות לשעבר חולקות עם בריטניה את אותם המאפיינים; את השפה האנגלית, המערכת הדמוקרטית, המערכת המשפטית, הצבא המשטרה והשירותים הציבוריים, מערכת המידות והמשקל האימפריאלית, נהיגה בצד השמאלי של הכביש, סוגי הספורט וכו'.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P La Liberte.png

פורטל היסטוריה הוא שער לחקר ההיסטוריה ומדע ההיסטוריוגרפיה. הפורטל פורש תמונה של אירועים ותהליכים היסטוריים בפרספקטיבה רחבה ומציג את המחקר המדעי העדכני והשתקפותו בערכי הוויקיפדיה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימפריות קולוניאליות
Flag of Italy (1861-1946).svg האימפריה האיטלקית Flag of the United States.svg האימפריה האמריקנית אתיופיה (1897) האימפריה האתיופית Flag of Belgium (civil).svg האימפריה הבלגית
Flag of the United Kingdom.svg האימפריה הבריטית Flag of the German Empire.svg האימפריה הגרמנית Flag of Denmark.svg האימפריה הדנית Prinsenvlag.svg האימפריה ההולנדית
Flag of Japan.svg האימפריה היפנית Flag of Cross of Burgundy.svg האימפריה הספרדית Flag Portugal (1707).svg האימפריה הפורטוגזית Flag of France.svg האימפריה הצרפתית
Romanov Flag.svg האימפריה הרוסית Flag of Sweden.svg האימפריה השבדית