מלחמת שבע השנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת שבע השנים
Kunersdorff.jpg
קרב קונרסדורף
תאריך התחלה: 1754, 1756–1763
מקום: אירופה, אפריקה, הודו, צפון אמריקה, הפיליפינים
תוצאה: חוזה פריז
שינויים בטריטוריות: בריטניה וספרד השתלטו על צרפת החדשה, פרוסיה השתלטה על רוב שלזיה.
הצדדים הלוחמים
Flag of the Kingdom of Prussia (1750-1801).svg ממלכת פרוסיה
Union flag 1606 (Kings Colors).svg בריטניה
Flagge Preußen - Provinz Hannover.svg הנובר
Flag Portugal (1707).svg ממלכת פורטוגל
Wappen Braunschweig.svgבראונשווייג
Flag of Hesse (state).svg הסה-קסל 
Flag of the Habsburg Monarchy.svg אוסטריה
Pavillon royal de France.svg צרפת
Flag of Russia.svg האימפריה הרוסית
Sweden-Flag-1562.svg שבדיה
Flag of Cross of Burgundy.svg ספרד
Flag of Saxony.svg סקסוניה
Flag of the Kingdom of the Two Sicilies 1816.gif ממלכת נאפולי
Flag of the Italian region Sardinia.svg ממלכת סרדיניה 
מפקדים
פרידריך הגדול
היינריך מפרוסיה
פרידריך וילהלם פון סיידליץ 
מריה תרזה
פרנץ הראשון
קרל אלכסנדר, נסיך לוריין
ליאופולד יוזף פון דאון
פרנץ מוריץ פון לאסי
ארנסט גדעון פון לאודון 
מלך פרוסיה בחזית מול הרוסים
חיילים פרוסים בקרב
ניצחון בריטי בקרב פלסי מול צרפת ובנגל

מלחמת שבע השנים הייתה מלחמה ממושכת שראשיתה בשנת 1754 והמשכה המאוחר יותר בין 1763-1756, אשר התרחשה בעיקר באירופה בין בריטניה, פרוסיה והאנובר, לבין צרפת, אוסטריה, שבדיה וסקסוניה. כוחות משניים במלחמה היו צבאותיהן של ספרד ופורטוגל אשר נגררו אל המלחמה בעל כורחן, וכן כוח מהולנד הנייטרלית אשר הותקף בשטחה של הודו.

מינוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מלחמת שבע השנים" הוא השם הנפוץ בעיקר לזירה האירופית של המלחמה שבשל כמות הצדדים המעורבים בה, ובשל הזירות הרבות בהן התרחשה, זכתה לכינויים רבים במקומות שונים. שמותיה השונים של המלחמה הם:

שורשי העימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

את מלחמת שבע השנים ניתן לראות כהמשך ישיר של מלחמת הירושה האוסטרית (1748-1740), במהלכה כבש מלך פרוסיה פרידריך השני את שלזיה, חבל ארץ עשיר שנמצא על הגבול בין פרוסיה לאוסטריה. בסופה של המלחמה, נחתם חוזה איקס לה שאפל בה הכירה הארכי-דוכסית האוסטרית מריה תרזה בכיבוש שלזיה על ידי פרוסיה. אולם, לחתימה האוסטרית על חוזה השלום הייתה מטרה אחת בלבד - השגת הפוגה בקרבות אשר תאפשר לאוסטריה לבנות מחדש את צבאה המוכה ולכרות בריתות מדיניות אשר יאפשרו לה בפרק זמן קצר להשיב לידיה את שלזיה הכבושה.

מטרותיה אלו של הארכי-דוכסית הושגו בצורה מרשימה. תוך מספר שנים מועט השתנתה המפה הפוליטית באירופה ללא היכר. צרפת, רוסיה ואוסטריה, מדינות שבמשך שנים עיינו אחת את השנייה, כרתו ברית כנגד פרוסיה. פרוסיה מצדה, נסמכה על הסכם הגנה הדדי עם בריטניה, אשר נשלטה באותו זמן על ידי מלכי בית הנובר שראו את ממלכת אבותיהם מאויימת על ידי הצרפתים. סיבה נוספת של הבריטים לשותפות עם פרוסיה הייתה רצונם להשיג דריסת רגל ביבשת אירופה, וזאת לאחר שביססו את מעמדם כבעלי הצי הימי החזק בעולם.

בתקופת ההפוגה שלאחר החתימה על חוזה השלום, עסקה הארכי-דוכסית האוסטרית בעדכון שיטות הלחימה של צבאה לזו של הצבא הפרוסי. היא שיפרה את רווחת החיילים ואלה בתמורה העניקו לה כבוד רב ונאמנות.

במקביל להתחממות הצבאית בפנים היבשת, החל מתעורר מאבק בין צרפת לבריטניה בתחום השליטה בקולוניות אשר מעבר לים. מאבק זה נחשב גם הוא כאחת הסיבות לפרוץ מלחמת שבע השנים.

פרוץ המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקה הראשון של המלחמה החל בשנת 1754 מעבר לאוקיינוס האטלנטי במדינת אוהיו שבארצות הברית של ימינו. בגזרה זו התחוללו קרבות עזים בין מגיני הקולוניות הצרפתיות לאלו הבריטים. ב-15 במאי 1756, לאחר שנתיים של לחימה בצפון אמריקה, התפשטה המלחמה גם לאירופה כאשר בריטניה הכריזה מלחמה רשמית על צרפת. פרידריך השני מלך פרוסיה, אשר היה מודע לכוונות הקואליציה שמולו לתקוף את ממלכתו, עמד בתקיפות על דעתו שעל פרוסיה ובריטניה להיות היוזמות של המלחמה הבלתי נמנעת. ב-29 באוגוסט פרצו כוחותיו של פרידריך את הגבול הסקסוני והמלחמה החלה.

הזירה האירופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזירה האירופית בלטה הנחיתות המספרית של הצבא הפרוסי מול אויביו, אולם לא הייתה זו נחיתות איכותית. כפי שהגדיר זאת אחד ההיסטוריונים, פרוסיה הייתה צבא בעל מדינה, ולא ההפך הנורמלי.

בתחילת הלחימה, פרצו הכוחות הפרוסים לתחומי סקסוניה, אחת המדינות הגרמניות הקטנות אשר תמכו באוסטריה. הצבאות הסקסונים והאוסטרים לא היו מוכנים למתקפה, ובקרב לובושיץ הצליחו הפרוסים למנוע את החבירה האוסטרית לצבא הסקסוני המבודד. המהלך אומנם הצליח, אך גרם לעיכוב ממושך של הצבא הפרוסי, עיכוב שאיפשר לאוסטרים לארגן את צבאותיהם להמשך הלחימה.

באביב של שנת 1757, לקח פרידריך את היוזמה לידיו בשנית, הפעם במסע לכיבוש פראג. הקרב על פראג היה עקוב מדם, והפרוסים, שהיו קרובים להשלמת המצור על העיר, נאלצו להסיג את כוחותיהם לאחר מפלתו של פרידריך בקרב קולין.

בשלב זה היה מצבה של פרוסיה עגום במיוחד. כוחות אוסטרים החלו פולשים לשטח הממלכה, בעוד צבא צרפתי, בראשות הנסיך מסוביזה, החל להתקרב לגבולה המערבי. במהלך אשר כונה על ידי נפוליאון "פנינה של תמרון והחלטיות", הצליח פרידריך למחוץ את הצבא הצרפתי בקרב רוסבאך ואת האוסטרים בקרב לותן. כשניצחונות מזהירים אלו בידו, הוכיח פרידריך פעם נוספת את היותו המצביא הטוב ביבשת, השולט על הצבא החזק והיעיל ביותר בעולם.

באביב של שנת 1758 פלש הצבא הפרוסי לאוסטריה, אך לא הצליח להגיע לכדי הישג בעל חשיבות. בחזית המערבית, הוכו הצרפתים בשנית בקרבות ריינברג וקרפלד.

בחזית המזרחית, לחמו הפרוסים בתוך שטחם בקרב זונדורף, בו התמודדו 35,000 חיילים פרוסים בפיקודו הישיר של פרידריך מול צבא רוסי עדיף המונה 43,000 בפיקודו של הדוכס פרמור. לאחר שהביא לנסיגת הרוסים תקף פרידריך ב-25 בספטמבר את הצבא השבדי, שהצליח לעמוד בשש מתקפות פרוסיות. ב-14 באוקטובר הצליחו האוסטרים להפתיע את הפרוסים בקרב הוכקירך. חטיבת הארטילריה הפרוסית נמחתה כמעט לחלוטין, אך פרידריך הצליח להסיג את צבאו מבלי לספוג אבדות נוספות.

בשנת 1759 נחלו הפרוסים מספר תבוסות נוספות. בקרב קאי הביס צבא רוסי של 70,000 חיילים את הכוחות הפרוסים שמנו 26,000 חיילים בלבד. הצבא ההאנוברי הצליח לנצח את הצבא הצרפתי בקרב מינדן, אולם עובדה זו לא מנעה מפרידריך לאבד כמחצית מכלל כוחותיו בקרב קונרסדורף. בקרב מקסן הכניע הצבא האוסטרי גיס פרוסי שלם אשר מנה 13,000 חיילים.

במערב היבשת הנהיגו הצרפתים נסיון פלישה לאיים הבריטיים בשנת 1759, אולם תוכנית זו לא הגיעה לכלל הבשלה לאחר שתי מפלות צרפתיות בקרבות ימיים מול ספינות המלחמה הבריטיות.

שנת 1760 החלה גם היא בסימן מפלות פרוסיות. הפרוסים הובסו בקרב לנדסהוט, ואילו הצרפתים הצליחו לכבוש שטחים בצפון פרוסיה, לחופי הים הבלטי. בהמשך הקרבות הצליחו הכוחות האוסטרים לכבוש את העיר גלאץ שבשלזיה (כיום קְלוּדְזְקוֹ בפולין), אולם הפסידו לפרידריך בקרב ליגניץ אף־על־פי שמספר חייליהם היה גבוה פי שלושה ממספר החיילים הפרוסים. ניצחון זה של הפרוסים לא מנע מהרוסים והאוסטרים לאחד כוחות במטרה לכבוש את הבירה הפרוסית - ברלין.

ב-4 בינואר 1761 הצטרפה גם ספרד לקרבות בהכריזה מלחמה על בריטניה. הכרזה זו החלישה את התמיכה הבריטית בפרוסיה, שהחלה מאבדת שטחים במהירות לטובת האוסטרים והרוסים. לקראת סוף שנת 1761 מנה הצבא הפרוסי כ-60,000 חיילים בלבד. בריטניה מצידה הודיע לפרדריך השני כי היא מתכוונת למשוך ידה מהמלחמה ולהפסיק את תמיכתה הכלכלית בפרוסיה. סופה של הממלכה הפרוסית נראה קרוב מתמיד, אולם לבסוף שיחק המזל לידיהם של הפרוסים. ב-5 בינואר 1762, נפטרה הצארינה הרוסייה יליזבטה. יורשה הפרו-פרוסי פיוטר השלישי הציע מיד עם המלכתו חוזה שלום שישים קץ לקרבות.

סיומה של חזית לחימה זו, יחד עם הכנעת הכוחות הצרפתים ממערב בידי צבא האנובר, העניקו לפרוסיה את היתרון הצבאי הנדרש כדי להכניע את אוסטריה. הקרב האחרון שנערך בין שתי המדינות היה קרב פרייברג שהסתיים ב-29 באוקטובר 1762.

הזירה הקולוניאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת הצרפתים והאינדיאנים

בזירה הקולוניאלית נלחמו כוחות בריטיים בכוחות צרפתים בתחומי הודו, צפון אמריקה, הים הקריבי, הפיליפינים ולאורך חופי אפריקה. במהלך שנות החמישים של המאה ה-18 ועד לשנת 1763 השתלטה בריטניה על שטחים עצומים וזכתה להשפעה רבה על התרבויות אשר התקיימו בהם, וזאת תוך צמצום השטח וההשפעה הצרפתיים.

תום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העימות בין הבריטים לצרפתים בא על סיומו עם החתימה על חוזה פריז אשר כלל סדרה מורכבת של החלפת שטחים בין המעצמות. לידי צרפת ניתנה זכות הבחירה לשמור בידיה את "צרפת החדשה" (קנדה של ימינו) או את מושבותיה בגוואדלופ הקריבית. הצרפתים בחרו באפשרות השנייה, וזאת כדי לשמר את מקור ההכנסה הרווחי שהיווה הסחר בסוכר שמקורו באזור זה. בחירה זו תאמה את רצונם של הבריטים שנהנו מאספקת סוכר שוטפת ממושבותיהם בקריביים, וששליטתם בצרפת החדשה יצרה למעשה מצב בו הם שולטים בכל צפון אמריקה אשר ממזרח לנהר המיסיסיפי.

באירופה, הושבו הגבולות למצבם בתקופה שקדמה למלחמה בחוזה הוברטוסבורג שנחתם בחודש פברואר 1763. חוזה זה הכיר בבעלותה של פרוסיה על שלזיה. בנוסף לכך, זכו הפרוסים בהשפעה רבה בקרב האימפריה הרומית הקדושה. השפעה זו מסמנת למעשה את תחילתה של המדינה הגרמנית המודרנית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]