חלוקה מעמדית באירופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חלוקה מעמדית באירופה היא תופעה ותיקה ששורשיה עוד בעת העתיקה. עם התפתחות הפיאודליזם בימי הביניים, הפכה החלוקה לנוקשה יותר והניידות החברתית בין המעמדות צומצמה. המהפכה הצרפתית נתנה התנופה גדולה לביטול החלוקה המעמדית ובמהלך המאה ה-19 בוטלה חלוקה זו במרבית מדינות אירופה.

החלוקה באה לידי ביטוי בקיומם של שלושה מעמדות, לכל מעמד היו מוסדות ומועצות נבחרות משלו, שהשתתפו בתהליך קבלת ההחלטות, כגופים מחוקקים או מייעצים:

  1. המעמד הראשון - הכמורה, שתחומיה אחריותה כללו רישום לידות ומיתות, איסוף מעשר, צינזור ספרות, תפקוד כ"משטרת מוסר", הפעלת בתי ספר ובתי חולים ומתן עזרה לנזקקים. ברוב המקרים היו מוסדות הכמורה פטורים ממס למלך, או ששילמו מס סמלי. המעמד הראשון היה מחולק בתוך עצמו ל"כמורה גבוהה" ו"כמורה נמוכה", כאשר הכמורה הגבוהה הייתה, למעשה, אנשי דת ממשפחות אצולה, שבמקרים רבים איישו את התפקידים הבכירים.
  2. המעמד השני - האצולה, שהורכבה ממשפחות ומיחידים, בעלי אדמות ותארי אצולה מדרגות שונות, האציל יכול היה להוריש את דרגתו וסמלו ליורשיו, והייתה לו הזכות לשאת חרב, דבר שהשריש את הרעיון בדבר עליונותו הטבעית על פשוטי העם. האצולה הייתה מחולקת ל"אצולת הגלימה", כלומר אצילים שאיישו את הפקידות הגבוהה ומוסדות החקיקה והשלטון, ול"אצולת החרב" - קצונת הצבא, שהייתה מורכבת, רובה ככולה, מאצילים. בתקופות מאוחרות יותר, כבר לא הייתה האצולה מעמד סגור, וכללה גם אנשים שהוענק להם תואר אצולה מתוקף תפקידם הבכיר, רכושם הרב או כשרונם יוצא הדופן.
  3. המעמד השלישי - פשוטי העם, ששיעורם באוכלוסייה היה מעל 90%, כלל את האיכרים, הבורגנים ובעלי המלאכה, כאשר נציגיהם נבחרו בדרך כלל מהבורגנות הגבוהה.