חרך ירי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חרכי ירי מעל בניין מגורים, סמוך לקו העירוני במוסררה

חרך ירי הוא חריץ צר במעטה שריון, חומה או קיר שמטרתו לאפשר ירי על האויב. החרך רחב מספיק (רוחבו בדרך כלל סנטימטרים בודדים) כדי שיהיה אפשר לירות דרכו באמצעות קשת, רובה או מקלע אך צר מספיק כדי שיהיה קשה מאוד לקלוע אל תוך החרך ולפגוע במי שנמצא מאחוריו.

החרכים מופיעים בדרך כלל בצורת חלון אנכי צר, המאפשר ליורה לבחור את מידת ההרמה (וכותצאה מכך הטווח) של הירי. בימי הביניים הופיעו חרכי ירי בצורת צלב, שהקנו לקשת מידה רבה יותר של חופש (שכן הוא קיבל גם אפשרות צידוד מוגבלת). החרך עצמו היה צר ולכן היה קשה מאוד לפגוע ביורה שנמצא מאחוריו.

חרכי ירי הופיעו כחלק מהביצורים כבר בעת העתיקה והיו נפוצים במיוחד בייחוד בתקופת ימי הביניים. חרכי ירי היו בשימוש בשימוש גם בעת החדשה ואפילו בימינו אנו, במוצבים, ביצורי פילבוקס ואפילו ברכב קרבי משוריין (למשל: בנגמחו"ן). ניתן לראות הבדל בולט בין חרכי ירי עתיקים לחרכים מודרניים: בעוד שחרכים עתיקים הם אנכיים, על מנת לאפשר ירי באמצעות קשת, הרי שחרכים מודרניים הנם אופקיים בשל המבנה השטוח של המקלעים, והצורך לאפשר גזרת ירי רחבה.

חרך ירי במשוריין פרפר, נגב 1948

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מלחמת העצמאות נבנו בשני צידי המשוריינים חרכי ירי להפעלת נשק קל. רוחב החרכים: 11 ס"מ גובהם: 9 ס"מ. המרחק בין חרך לחרך: 66 ס"מ. ברכבים הגדולים נבנו חרכים נוספים לפנים ולאחור. במשורייני הפרפר הקטנים, היו שלושה חרכים בצידי הרכב ואחד במרכז הדלת האחורית.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]


T-34 76 Westerplatte p d.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא צבא. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.