רובה סער

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רובה הסער הראשון StG 44 נוצר על ידי גרמניה הנאצית, ושמו Sturmgewehr = "רובה סער" ניתן על ידי היטלר.
AK-47 (קלשניקוב) עם קת מתקפלת - רובה הסער הנפוץ בעולם.

רובה סער (ראשי תיבות: רוס"ר) הוא סוג של רובה מודרני צבאי המאפשר הן ירי חצי-אוטומטי (יריות בודדות) והן ירי אוטומטי מלא (ירי בצרורות). רובה סער שונה מרובה בריחי או רובה מיטען בכך שבנוסף לירי כדורים בודדים, הוא מסוגל לירות באופן אוטומטי מלא, כל עוד ההדק לחוץ. לכן רובה סער הוא מקרה פרטי של רובה אוטומטי. הדרישה לרובה סער באה כתוצאה מכך שתת-מקלעים השתמשו בקליעי אקדח (9 מ"מ) והיו מאוד לא מדויקים לטווחים ארוכים, ועוצמת האש שלהם הייתה נמוכה בגלל הקליבר שנבחר. רובה הסער משלב בין הטווח והעוצמה של הרובה המיטען לבין קצב האש של תת-המקלע.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות רובי הסער בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובה הסער הצרפתי - FAMAS - המעוצב בתצורת bullpup (בולפאפ).
השוואה בין אורכם של שניים מרובי הסער הנפוצים - אם 16 ו-AK-47 (קלשניקוב)
קרבין מסוג GUU-5/P

רובי הסער הראשונים שהומצאו היו StG 44 ותמ"ק ה-MP43, שפותחו בשלהי מלחמת העולם השנייה בידי גרמניה (השם "רובה סער", Sturmgewehr, נקבע על ידי היטלר). רובים אלה יוצרו בכמויות קטנות מכדי למנוע את תבוסתה של גרמניה. רובה ה-StG 44 שימש מקור השראה ל-AK-47 הרוסי (פותח ב-1947), שהפך לרובה הסער הראשון שיוצר בתפוצה המונית. כיום, רובה AK-47 (קלשניקוב) הוא רובה הסער הנפוץ בעולם, ואחריו צועדת סדרת רובי ה-M-16 של ארצות הברית, שפותחה באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 החלה מגמה לפתח רובי סער בתצורת bullpup (בולפאפ). זוהי תצורה בה מנגנון הירי והבריח נמצאים בתוך קת הרובה, ואילו ההדק ממוקם באזור אמצע הקנה, ולא ליד המחסנית. היתרון בתצורה זו הוא שהיא מאפשרת לייצר רובי סער קצרים וקומפקטיים אך בעלי קנה ארוך יחסית, תכונה שהכרחית לשמירה על ביצועיהם מבחינת דיוק, טווח ועוצמת אש. חסרונה של תצורת ה-bullpup היא אי-נוחות בהחלפת מחסנית וחוסר היכולת להחליף כתף עקב פליטת תרמילים מהקת, קרוב לפניו של היורה (רובים מסוימים פתרו בעיה זו במידה חלקית). רובים אלו זכו לפופולריות באירופה ואומצו בידי צבאות בריטניה (SA80), צרפת (FAMAS) ואוסטריה (שטייר AUG).

בשנות ה-90 של המאה ה-20 החל מעבר לתצורת קרבין - רובה סער בעל קנה מקוצר. הסנונית המבשרת של תופעה זו היה רובה CAR15 של חברת קולט וארמלייט, שהיה בעצם גרסה מקוצרת לרובה ה-M16 עם שיפורים בארגונומיה ובעיצוב החיצוני. במחצית השנייה של שנות ה-90 פיתחה קולט את רובה M4 קרבין שהיווה גרסה מקוצרת לרובה M16A2. הקנים של רובים אלה היו קצרים באופן משמעותי יחסית לקנה של ה-M16 הארוך, דבר שפגע בביצועיהם מבחינת דיוק לטווחים ארוכים. כדי להתגבר על הבעיה, הוחלף הקנה הרגיל של ה-M16 בקנה מעובה עם מעלה סלילים 1:7 שנועד לירות תחמושת SS109 בעלת עוצמה מוגברת. האבש"ש[דרושה הבהרה] המוגבר שבתרמיל היה אמור לפצות על קוצר הקנה. יתרונם הגדול של רובי הקרבין הללו הייתה הנדסת אנוש מתקדמת, יכולת להתקין על הנשק מגוון רב של עזרים טקטיים באמצעות מסילות ייעודיות, וגודל קומפקטי המאפשר תמרון באזורים צפופים - דבר חשוב ביותר בלוחמה בשטח בנוי ומבצעי מלחמה בטרור - שנהפכו ליותר ויותר נפוצים בתקופה זו.

רובי הסער בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובה M4A1 קרבין פלאט-טופ, בשימוש יחידות השדה של צה"ל
רובה התבור הישראלי המעוצב בתצורת bullpup, בשירות חיל הרגלים של צה"ל. בתמונה: תבור קומנדו CTAR-21.

בשנות ה-50 של המאה ה-20 התבסס צה"ל על 3 כלי נשק עיקריים בחי"ר:

  • תת מקלע עוזי ששימש כנשק אוטומטי לטווח קצר וכנשק עבור כוחות הקומנדו וסיור;
  • רובה מטען FN FAL (ידוע פשוט כרומ"ט) שהיה רובה חצי-אוטומטי כבד לטווחים ארוכים, ושימש כנשק האישי הסטנדרטי של לוחם החי"ר.
  • "מקלעון", הן של FN והן של בראונינג, ששימש כנשק האוטומטי של הצוות לטווח רחוק, כלומר: מקלע.

לכל אחד מכלי נשק אלה היו חסרונות ויתרונות, אך שלושתם נחשבו ללא מספיק טובים. המגרעת העיקרית של העוזי הייתה הטווח הקצר שלו בעוד שרובה ה-FN סבל מחוסר אמינות ועמידות לתנאים קשים, ומשקלו העיק על החיילים. בעקבות מבצע קדש (1956) ומלחמת ששת הימים (1967) בה נלחמו החיילים הישראלים מול המצרים במדבר סיני, כאשר האחרונים חמושים בAK-47 (קלשניקוב), הוחלט בצה"ל שחיל הרגלים צריך נשק אישי חדש שיעמוד בסטנדרטיים המודרניים (של אז). צה"ל דרש רובה סער שיוכל לירות הן בבודדת והן באוטומטי מלא, שיהיה עמיד לתנאי מדבר קשים ושיהיה מדויק וקל לתפעול. בשנות ה-70 של המאה ה-20 הגיע התכנון לשלב מתקדם ושני המועמדים הסופיים היו ה"גל" של עוזיאל גל והרובה של ישראל גליל (בלשניקוב), שהיה מבוסס על חיקוי פיני ל-AK-47. הרובה של גליל זכה במכרז ויוצר תחת השם "גליל". מספרים מעטים של הגליל נכנסו לשירות עוד במלחמת יום הכיפורים אך רק ב-1974 הוא אומץ כרובה הסטנדרטי של יחידות השדה של צה"ל. ביום הכיפורים זכתה ישראל לסיוע צבאי מארצות הברית ובמסגרתו הגיעו לארץ אלפי רובי M16. הללו שימשו את החיילים במלחמה והיו עדיפים בהרבה על הרומ"טים, אך בתום המלחמה הוחזרו למחסנים, מאחר שצה"ל אימץ את הגליל. הגליל היה רובה אמין וחזק, אך שקל הרבה (כ-4 ק"ג ריק), דבר שהעיק על החיילים שנלחמו איתו. בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 ערך צה"ל השוואה בין הגליל ל-M16 וקבע שהאחרון מדויק יותר ונוח יותר, והוא הועדף על פני הגליל כנשק הסטנדרטי של יחידות החי"ר בצה"ל. חיל השריון וחיל התותחנים עדיין חמושים ב"גליל" ונגזרותיו, אך יחידות הסיור שלהם כבר חמושות ברובי M-16 ואף ב"מקוצרים".

החל משנות ה-80 של המאה ה-20 - בהן התנסה צה"ל אינטנסיבית בלוחמה בשטח בנוי, הורגש הצורך ברובה סער קומפקטי. הפתרון של צה"ל לכך היה הסבה של רובי סער קיימים לרובים בעלי קנה מקוצר. חלק מההסבות נעשו בסדנאות של חיל החימוש ובהן קנים נוסרו וקוצרו וחלקי רובים הוחלפו. רובים אלה נקראו "מקוצרים". במקרים אחרים, פותחו במיוחד רובים בעלי קנה מקוצר, כגון ה"גלילון" - גרסת הקרבין של רוס"ר הגליל. רק בשנות ה-90 החל צה"ל ברכש של רובי קרבין מודרניים מסדרת ה-M16. הרובים המקוצרים הראשונים שנרכשו היו ה-CAR15 ורובה Colt Commando (נקראו בעגה "מקוצרר"), שנרכשו באופן ספורדי על ידי היחידות הלוחמות. החל מ-1997 החל צה"ל גם ברכש של רובי M4 קרבין והחל משנת 2000 נהפכו רובי ה-M4 ו-M4A1 לרובי הסער הסטנדרטיים של היחידות הלוחמות (בעיקר חי"ר והנדסה קרבית). ככלל, בצה"ל המונח "מקוצר" הוא הביטוי בסלנג הצה"לי למונח המקצועי "קרבין".

בשנת 2002 הוחלט לאמץ את הרובה הישראלי תבור TAR-21 שפיתחה תע"ש כנשק הסטנדרטי של יחידות החי"ר בצה"ל. במבחנים השוואתים בין התבור ל-M4, זכה התבור בנקודות (אך לא בנוק-אאוט). התבור בנוי בתצורת bullpup, שנחשבת למהפכנית בצה"ל, ובנוי בטכנולוגיות מודרניות: כיסוי מחומרים מרוכבים, דגש על הנדסת אנוש, כוונת מתקדמת ועוד. צה"ל החל להצטייד בתבור (בדגם הקומנדו CTAR-21) החל מ-2006 והוא זכה לטבילת אש מבצעית במבצע עופרת יצוקה בסוף 2008. כיום התבור מחליף בהדרגה את רובי ה-M4 בחטיבות וגדודי חיל הרגלים. ב-2010 הוחלט שדווקא המיקרו-תבור בעל הקנה הקצר יותר יהיה הנשק האישי של חטיבות החי"ר והחלה ההצטיידות בו בחטיבת גולני וחטיבת גבעתי. ב-2014 הוחלט על הצטיידות ברובה מיקרו-תבור משופר בעל קנה ארוך יותר כנשק האישי של היחידות הלוחמות.

בשנת 2011 הוצג אבטיפוס של רובה סער ישראלי חדש ה"גלבוע" מתוצרת חברת סילבר שאדו הירושלמית, שהוא בתצורת AR15 ולו גרסת 2 קנים שמאפשרת ירייה של 2 כדורים במכת אש אחת. גרסה זו הוצגה בתערוכת ישראל דיפנס 2013.

רובי סער כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום, רובי סער (בתצורה ארוכה, bullpup או קרבין) נפוצים בכל העולם והם הנשק הסטנדרטי של רוב צבאות העולם.

השוואה בין התצורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריטריון רוס"ר ארוך רוס"ר קרבין רוס"ר בולפפ
הגדרה רוס"ר סטנדרטי בעל קנה ארוך (450 מ"מ ומעלה) רוס"ר בעל קנה מקוצר (מתחת ל-450 מ"מ) רוס"ר בו המנגנון ממוקם בתוך הקת, לפני ההדק
דגם לדוגמה רובה M-16 ארוך רובה M4A1 קרבין רובה תבור TAR-21
יתרונות מדויק לטווחים ארוכים, כוח אש חזק קומפקטי, הנדסת אנוש מעולה, נוח לתפעול במרחבים צפופים קומפקטי, נוח לתפעול במרחבים צפופים, תוך שמירה על ביצועים של רוס"ר ארוך
חסרונות ארוך, מסורבל לתפעול במרחבים צפופים חוסר דיוק בטווחים ארוכים עקב הקנה הקצר אי-נוחות בהחלפת מחסנית, אי-אפשר להחליף כתף בעת ירי
פעילות אידאלית שדה קרב פתוח ורחב לוחמה בשטח בנוי (לש"ב), כולל מבית לבית שדה קרב פתוח, לש"ב, אך לא מבית לבית

דגמים נפוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן רשימה מקוצרת של רובי הסער העיקריים בשימוש צבאות העולם:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]