מקלע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מַקְלֵעַ או מכונת ירייה הוא כלי ירי המסוגל לירי אוטומטי רציף לפרקי זמן ארוכים.

מקלע כבד M2 Browning בקליבר 0.5 אינץ'. (12.7 מ"מ)
מקלע נגב, בקליבר 5.56 מ"מ, שפותח ויוצר בישראל, מוזן בשרשיר מ"ארגז פעולה".

תפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקלע נועד לספק אש אוטומטית לפרקי זמן ממושכים (בדרך כלל של 10 שניות ומעלה, עד כדי דקות שלמות). אש אוטומטית היא חיונית מאוד בשדה הקרב, שכן היא מהווה איום לחיילי האויב ומאלצת אותם לתפוס מחסה.

לירי אוטומטי יש מספר מטרות ותפקידים:

  • חיסול מספר רב של אויבים במכת אש אחת. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, המקלעים היו כלי יעיל וקטלני לשבירת המערכים המסודרים והצפופים של הרובאים. למעשה, המקלעים גרמו חלק ניכר מהאבדות במלחמת העולם הראשונה.
  • אש חיפוי suppressive fire. אש זו נועדה למנוע מהאויב לצאת מהמחסה ולהשיב באש משלו, ובכך היא מאפשרת לחיילי הכוח של היורה להסתער, לתפוס עמדות וכדומה.
  • פגיעה במטרות שנעות מהר (כגון ג'יפים, מטוסים ומסוקים מנמיכי טוס ועוד).
  • "Spray and pray (רסס והתפלל)": ניקוי שטח מאיומים פוטנציאליים, כאשר מקומו המדויק של האיום (צלף, רובאי, אויב מוסווה) לא ידוע במדויק.
  • שמירה והגנה. מקלעים מאוד נפוצים בעמדות הגנתיות, כנשק לפגיעה בדמויות חשודות שמנסים להתקרב למוצב.
  • תפיסת שטח.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמי צה"ל יורים במקלע כבד M2 בראונינג (מק"כ 0.5) בעת אימון צבאי

המקלע הוא נשק אוטומטי המאפשר קצב אש מהיר של כ־1,000-700 כדורים בדקה. כיום, גם רובי סער מסוגלים לספק אש אוטומטית בקצב כזה, אך יכולת זו מוגבלת ביותר. להלן הסיבות:

  1. תחמושת – מחסנית סטנדרטית של רובה סער היא בת 30 כדורים, ירי אוטומטי מרוקן אותה מהר מאוד ולכן אי-אפשר לבצע ירי רציף לפרקי זמן ממושכים.
  2. התחממות קנה – ירי אוטומטי ממושך גורם להתחממות הקנה. מעבר לטמפרטורה מסוימת, החום יוצר עיוותים בקנה וגורם לפגיעה בביצועים ואף לסכנה שהקנה יתעקם ("יישפך") ויגרום נזק בלתי הפיך לכלי וסכנה למפעילו.
  3. דיוק – רובה סער מאוד לא מדויק בעת ירי אוטומטי, בעיקר בגלל חוסר היכולת של חייל לשלוט מספיק ברובה כתוצאה מהרתע.

המקלע תוכנן לפתור את הבעיות האלה.

  1. למרות שיש מקלעים כמו הנגב שיכולים לקבל גם מחסנית של רוס"ר, מקלעים בדרך כלל מוזנים בתחמושת באמצעות שרשירים (שרשראות של קליעים) המאוכסנים בתוף (drum) או ב"ארגז פעולה" (קופסת מתכת לתחמושת). תוף סטנדרטי יכול להכיל יותר מ־150 כדורים ואילו קופסה יכולה להכיל גם אלף ויותר. קופסאות תחמושת הן ההזנה העיקרית של מקלעים נייחים או מקלעים שמותקנים על טנקים ורכבי לחימה משוריינים, בעוד שתוף הוא ההזנה העיקרית של מקלעים קלים שנישאים על ידי חיילים בודדים.
  2. הקנים של המקלעים מעובים ומקוררים כדי להקטין את אפקט התחממות הקנה. הרבה מקלעים בנויים כך שאפשר להחליף קנה במהירות יחסית.
  3. ברוב המקלעים יורים רק מעמדת שכיבה, כאשר המקלע מיוצב על ידי חצובה או דורגלים, דבר המייצב במידת מה את הכלי ומגדיל את דיוקו. כמו כן, חלק מהמקלעים מתוכננים בצורה מאוד יעילה ופשוטה, דבר המקטין את מספר החלקים הנעים ומגדיל את דיוקם. דבר זה מתבטא בתוספת משקל.

סוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לסווג מקלעים על פי גודלם, הקליבר שלהם והתצורה שלהם.

סיווג על פי גודל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תת מקלע - לא נחשב מקלע באופן רשמי. מדובר בנשק אוטומטי קטן לטווח קצר, שיורה תחמושת אקדח בקליבר 9 מ"מ, פרט לכמה תתי מקלע שלא עונים להגדרה הסטנדרטית של תמ"ק ביניהם "M1 תומפסון" ("טומיגאן"), FN P 90, MP7,PP-19 וכו'.
  • מקלע קל - מקלע הנישא על ידי חייל בודד, בדרך כלל בקליבר 5.56 מ"מ. במקלע כזה אפשר להשתמש גם כרובה סער (במגבלות מסוימות). דוגמה למקלע קל הוא מקלע הנגב שבשירות צה"ל.
  • מקלע בינוני (מק"ב) - מקלע הנישא על ידי חייל בודד, אך לא ניתן לירות בו כמו ברובה סער. בדרך כלל בקליבר 7.62 מ"מ. דוגמה לכך הוא ה-FN מאג.
  • מקלע כבד (מק"כ) - מקלע הנישא על ידי צוות של 2 חיילים או יותר. בדרך כלל בקוטר של 7.62 מ"מ או 12.7 מ"מ (0.5 אינץ') ובמקרים נדירים גם בקוטר 14.5 מ"מ.
  • כלי ירי שקוטרם 20 מ"מ ומעלה הם תותחים, אם הם יורים קליעים ברצף מהיר הם נקראים "תותחים אוטומטיים". M61A1 וולקן (6 קנים, 20 מ"מ) שמותקן על מטוסי קרב רבים תוצרת המערב, או בתצורת "פאלנקס" המיועד בדרך כלל להגנה על כלי שיט מפני תקיפת מטוסים וטילים. יוצא הדופן מבין התותחים הוא "מקלע הרימונים" בקוטר 40 מ"מ - שם שנועד לבדל אותו מתותחי 40 מקובלים ולמעשה הינו מטול רימונים אוטומטי ואינו מקלע.

סיווג לפי תפקידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקלע DShK - מקלע נ"מ תוצרת ברית המועצות. התמונה צולמה במוזיאון בתי האוסף בתל אביב

מקלעים קיימים בתצורות הבאות:

  • מקלע קומנדו - מקלע קל בעל קנה מקוצר, קת מתקפלת וידית הסתערות. נועד לספק כוח אש אוטומטי עבור יחידות מיוחדות.
  • נשק אוטומטי חולייתי (SAW) - מקלע קל המשמש כנשק האוטומטי של פלוגה או צוות חי"ר. המקלען משתמש בו בדרך כלל כדי לספק אש חיפוי לחבריו בפלוגה או לשתק אויב מתבצר. מקלע כזה הוא חלק אינטגרלי מהחוליה.
  • מקלע גדודי - מקלע כבד יותר מאשר ה-SAW. בדרך כלל מקלע כזה נישא על ידי 2 חיילים או יותר כאשר אחד נושא את המקלע ואילו השני נושא חצובה ותחמושת. אחרי שהם פורשים את המקלע ומתקינים אותו לירי אחד משמש כמקלען ואילו השני מאכן לו מטרות ושומר עליו. כיום מק"כ ומקל"ר משמשים בתפקיד זה.
  • מקלע חש"ן - מקלע המותקן על גבי רכבי לחימה משוריינים כגון טנקים, נגמ"שים, מסוקים וספינות מלחמה. במקלע כזה, ההדק והקת לפעמים מוחלפים ב"עורפן" - התקן בו ההדק הוא לחצן הנמצא בחלק האחורי של המקלע. מכיוון שהמקלע מותקן על טנק, הוא מוזן מ"ארגז פעולה" המכיל תחמושת רבה, הרבה יותר מכמות התחמושת שיכול חייל רגלי לשאת.
  • מקלע נ"מ - בגוש המזרחי, בו היה מקובל להשתמש בתחמושת קליעית (לא נפיצה) להגנה מפני מטוסים ומסוקים, פותחו מקלעים בקוטר 14.5 מ"מ שהוצבו על גבי צריחי טנקים. בארצות הברית מקובל להשתמש לצורך זה במקלע M2 בראונינג בקוטר 0.5 אינץ' (בדרך כלל, בצמד מקלעי M2) המותקן על גבי רק"מ ואוניות.
  • מקלע נייח - מקלע המקובע לעמדתו באמצעות כנה. בדרך כלל מדובר במקלע בינוני או כבד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקלעים האוטומטיים הופיעו במחצית השנייה של המאה ה-19, למרות שניסיונות לבנות רובים עם קצב אש גבוה יותר נעשו עוד קודם לכן. בשנת 1861 רשם ריצ'רד ג'ורדן גאטלינג פטנט על מכונת הירייה שלו. מקלע גאטלינג היה מקלע רב-קני שהותקן על גבי חצובה ניידת של תותח שדה ואפשר ירי מהיר ורציף של עשרות קליעים. המקלע ומחזור הירי (טעינה-דריכה-ירייה-טעינה) הופעל על ידי סיבוב ידית בידי הצוות. בשנת 1883 הופיעה מכונת הירייה האוטומטית האמיתית הראשונה - מקלע מקסים. מכונה זו הומצאה על ידי חירם מקסים והייתה הראשונה לנצל את הרתע והגזים שנוצרים בזמן הירי כדי לטעון מחדש קליע לבית הבליעה ולאפשר עוד מחזור ירי. כמו כן כללה מכונת הירייה של מקסים קירור במים של הקנה ונגררה על גבי זוג גלגלים כדי לאפשר ניידות. מקלע מקסים כונה גם "מברשת הצבע של השטן" בשל יכולתו "לצבוע" את שדה הקרב בדם. בתחילת המאה ה-20 כבר הופיעו מכונת ירייה מודרניות. מקלע ויקרס הופיע ב 1912 ואילו המקלע הכבד M2 שהומצא על ידי מהנדס הנשק הנודע ג'ון בראונינג תוכנן כבר ב-1921 ונכנס לשירות ב-1932.

בתקופת מלחמת העולם השנייה חלה התפתחות באמינות המקלעים ובהפיכתם לקומפקטיים יותר. בתקופה זו המקלעים העיקריים היו בראונינג 0.3, בראונינג 0.5 M2, מקלע לואיס, ברן (כוחות הברית) ומנגד ה-MG-34 וה-MG-42 (גרמניה). בשנות ה-30 של המאה ה-20 הופיעו תתי המקלע ובעקבותיהם, אחרי מלחמת העולם השנייה, הופיעו גם רובי הסער האוטומטיים. מאז, הדגש היה על הקטנת המקלעים והפיכתם לאמינים, פשוטים יותר וקלים יותר.

אחרי מלחמת העולם השנייה (ובזמן המלחמה הקרה), תוכננו מקלעים כמו "מאג" ו"מינימי" (שניהם בלגים, תוצרת FN) שנהפכו למקלעים הסטנדרטים של נאט"ו.

גם בישראל תוכננו מקלעים. במלחמת העצמאות פיתחה תע"ש את "מקלע דרור" ובאמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 פיתחה את "הנגב": מקלע קל שהפך למקלע המוביל בצה"ל.

מקלעים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקלע דרור תוצרת התעשייה הצבאית הישראלית בתקופת קום המדינה.
מאג מותקן על גבי האמר

מקלעים בשירות פעיל:

מקלעים שיצאו משירות פעיל:

מכונות ירייה שהיו אבות המקלעים:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]