רכב קרבי משוריין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טנק מרכבה סימן 3ד קס"ג - דוגמה לרכב קרבי משוריין

רכב קרבי משוריין הוא רכב בעל מיגון שמשמש ללחימה או לתמיכת לחימה. בעגה צבאית משתמשים לרוב בקיצור ראשי התיבות רֶקֶ"ם או רֶקֶ"מ.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגמ"ש M-113. תובת הנגמ"ש שימשה כבסיס למגוון רב של כלים - כולל תותח נ"ט, אמבולנס ורק"מ חילוץ
נגמ"ש לחימה רוסי מדגם BMP-1
נגמ"ש אופני סטרייקר עם מיגון "כלוב" ועמדת RCWS עם מקלע כבד

רכב משוריין הוא בדרך כלל רכב כבד בעל מעטה שריון ואמצעי מיגון המסוגל לספוג פגיעה מכלי נשק שונים, על פי סוג השריון, תוך שמירה על מערכותיו החיוניות ושלום הנוסעים בו. כלי רכב שלא יוצרו עם שריון ומיגון כזה הוסף להם מאוחר יותר (כגון אוטובוס, מכונית-שרד או רכב שטח) נקראים בעברית "רכב ממוגן".

דגמי הרכב המשוריין[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגים נפוצים של רכב משוריין הם הטנק, התותח המתנייע, נושא הגייסות המשוריין ומשחית טנקים. סוגים אלה מהווים בסיס למרבית כלי הרכב בעלי השימושים המשניים, כגון תותח נ"ט מתנייע, נגמ"ש לוגיסטיקה, זחל"ם, רכבי הספקה (דוגמת האלפ"א בצה"ל). קיימים גם טנקים ונגמ"שים שהוסבו למשימות הנדסה קרבית, כמו טנק גישור ופומ"ה.

כלי נשק וחימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב רכב קרבי משוריין נושא עליו גם כלי נשק בנוסף למיגון, בדרך כלל מקלעים, כדי לאפשר ללוחמים שבכלי להגיב לאש אויב ולהגן על עצמם. בכלי רק"מ מסוימים (כגון טנקים ותומ"תים) הנשק נועד בעיקר למטרות התקפיות. יש כלי רק"מ, כגון טנקי גישור, שאינם חמושים.

תכנון וייצור של רכב משוריין[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מסוגי הרכב המשוריין מתוכננים באופן ייעודי לביצוע תפקיד מסוים, כגון טנקים, אך חלק גדול מנצלים תכנונים קיימים תוך ביצוע התאמות נדרשות. יש דוגמאות למשפחות של כלי רכב משוריינים, כל אחד עם תפקיד שונה, הבנויים על גבי תובה אחת וגרסאותיהם נבדלות זה מזה רק בסוג הצריח, החימוש והאמצעים שמותקנים על הכלי. דוגמה למשפחה כזו היא הכלים המבוססים על טנק השרמן: תותח מתנייע, משגר רקטות, אמבולנס וטנק חילוץ. עוד דוגמה היא לM-163 מחבט, תותח נ"מ מתנייע המבוסס על תובת נגמ"ש M-113. גם נגמ"ש האכזרית, המבוסס על טנק T-55 שהצריח שלו הוסר היא דוגמה להסבה כזו.

בצבאות גדולים ישנם מקרים הפוכים, בהם כל תפקיד ממולא על ידי רכב שתוכנן למשימה באופן ייעודי. העלות הגבוהה של תכנון ופיתוח רכב חדש גורמות לכך שמצב זה שכיח בצבאות גדולים, בדרך כלל של מדינות בעלות אמצעים. דוגמה לכך הם הטנקים הסובייטים, נגמ"ש ה-M2 בראדלי האמריקני ואפילו משפחת טנקי המרכבה הישראליים. נגמ"ש הסטרייקר האמריקני תוכנן מלכתחילה כמשפחה של כלים - החל מרכב סיור קל וכלה בתול"ר 105 מ"מ מתנייע המבוססים על אותו מרכב, דבר המקל מאוד על אחזקת צי כלי רכב כזה.

ממדים ותכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרק"ם הוא לרוב כלי זחלי וכבד. בגלל משקל המיגון שעליו וגודלו משקלו מגיע לעשרות טונות. מבנה הרכב מקנה לו קשיחות רבה המאפשרת לנגח בעזרתו מבנים מסוימים וכלי רכב רגילים. לצד הרק"ם הכבד, ישנם גם כלים קלים יותר שמשקלם נע בין עשר לעשרים טונות. כלים אלה הם בדרך כלל בעלי גלגלים ומשמשים לסיור והתערבות מהירה. יתרונם הגדול על הרק"מ הכבד הוא תחזקה קלה יותר ויכולת להובילם באופן אווירי.

רוב הרק"מים מונעים על ידי מזקו"ם (מערכת זחלים קפיצים ומרכובים) - מערכת הנעה שבה הגלגלים נעים על גבי רצועה עשוית חוליות מתכת המסתובבת מתחתיהם (ומכונה "זחל"). צורת הנעה זו מקנה אחיזה טובה יותר ומפזרת את משקלו של הרכב הכבד על פני שטח גדול, וכך מאפשרת תנועה גם בשטחים שרכב רגיל עשוי להתחפר ולהתקע בהם. המזקו"ם אינו סובל מתקרים. הנעה זחלית חשופה לבלאי גבוה בשל החיכוך בין חוליות השרשרת. אחזקת הזחל יקרה ומסובכת יותר מאשר אחזקת גלגלים.

מאפיינים הגנתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוואה והקטנת חתימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג חתימה מתייחס לעוצמת האותות מסוג מסוים שהכלי מייצר ומאפשרים את גילויו וזיהויו כמו החזרת אור, יצירת רעש ופליטת חום. הנמכת חתימת עין מבוצעת על ידי צביעת הכלי כך שהניגודיות שלו ביחס לשטח תהיה נמוכה. כמעט כל כלי הרכב הצבאיים צבועים בצבעי הסוואה: בצה"ל: חאקי-זית, בצבאות אירופה בסכמות מנומרות, בארצות מושלגות בלבן ואילו בארצות הברית בצהוב בהיר (צבע מדברי). כיום, עם התפתחות אמצעי ראיית הלילה, לסכמת הצביעה משקל משני במניעת התגלות הרכב. גם צורת הכלי משפיעה על החתימה, וכלים בעלי מבנה נמוך הם בעלי חתימת עין נמוכה יותר. עם התפתחות מערכות הראייה התרמיות (מערכות ראיית לילה ה"רואות" את החום שפולט הכלי) וטילי נ"ט מתבייתי תת-אדום הפכה גם הקטנת החתימה התרמית לבעלת חשיבות. נעשים ניסיונות בדרכים שונות להקטין את הטמפרטורה של הדופן החיצונית של הכלי.‏[1] הקטנת חתימת רעש יכולה להעשות למשל על ידי פיתוח מנועים שקטים יותר. הקטנת חתימת מכ"ם שכיחה פחות בכלי רכב קרקעיים. גם פיזור עשן במטרה להסתיר את הכלי היא טכניקה להקטנת חתימת עין, אולם יעילותה משתנה מאוד בהתאם לנסיבות, והיא מנצלת אמצעים מתכלים כמו דלק או רימוני עשן.

לאחרונה נעשים גם ניסיונות להפיכת חפצים לבלתי נראים. רעיון זה נחשב עד לא מזמן כמדע בדיוני אך צבאות שונים עוסקים במחקר בתחום וייתכן כי בעתיד ניתן יהיה ליישם מערכות כאלה ברכב משוריין.‏[2]

מיגון פסיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוג השכיח והותיק יותר של מיגון רכב משוריין הוא על ידי בניית דופן קשיחה ובעלת עובי גדול יחסית לכלי, כך שחימוש שנורה עליו לא ישבית אותו ולא יפגע באנשי הצוות. ההגדרה מקיפה צורות מיגון נוספות פרט לשריון.

דחפור D9R של צה"ל. מיגון הדחפור כולל לוחות שריון על תא המפעיל והמערכות המכניות, חלונות מזכוכית משוריינת ומיגון "כלוב" כנגד רש"ק חלול.

המיגון הפסיבי כולל מספר סוגים: עטיפת הרכב בלוחות שריון עשויים פלדה או חומרים מרוכבים (כגון כובהאם או חומרים קרמים אחרים) שחוזקם הפיזי וגמישותם מאפשרים להם להדוף קליעים, רימונים, רסס, פיצוצים ואף נשק נ"ט (תלוי בעובי השריון וסוגו). כעקרון, ככל שהשריון עבה יותר הוא חזק יותר, אולם שיקולי תכנון אחרים מונעים הגדלה בלתי מוגבלת של העובי. ניתן גם לשפר את רמת המיגון באמצעות שינוי הגאומטריה של השריון (כגון שריון משופע) או בנייתו ממספר שכבות של חומרים שונים (שריון מרוכב), לעתים עם מרווחי אוויר ביניהן. קיימים סוגי שריון שנקראים באופן גנרי שריון מרוכב, העשויים מחומרים שהם חזקים יותר מפלדה כגון סיבים קרמיים וחומרים מרוכבים. סוגי החומרים משתנים ממדינה למדינה ואופן ייצור לוחות השריון המתקדמים נחשב במרבית המדינות לסוד צבאי. במקרים בהם יש צורך לשמור על שדה ראיה עבור מפעילי הכלי בלי להפחית את רמת המיגון עושים שימוש בזכוכית משוריינת ליצירת חלונות.

קיימת גם צורה של מיגון פסיבי המכונה "מיגון כלוב" (נקרא גם "מיגון סולמות" ו"מיגון סטטיסטי") ומורכב משבכת מוטות מתכת המרוחקים מגוף הרכב המשוריין. פיתוח זה מיועד כנגד כנגד רש"ק חלול המאפיין רקטות נ"ט וטילי נ"ט. הכלוב גורם לפיצוץ תחמושת נגד טנקים עם ראש קרבי מסוג מטען חלול רחוק מהשריון העיקרי וכך מקטין באופן ניכר את כושר החדירה שלה. מיגון זה קיים היום על נגמ"שי הסטרייקר האמריקאים ורכבי הווריור הבריטים בעיראק ועל דחפורי ה-D9R, הנגמחו"ן וטנק החילוץ M-88 בישראל.

קיימים גם אמצעי מיגון מאולתרים, כגון שקי חול, למשל בנגמ"שים כמו ה M-113 והסטרייקר. השקים מוצבים מעל המיגון המקורי של הכלי. השימוש בשקי חול הוא לרוב אלתור שמתבצע על ידי החיילים בשטח, שלא מרוצים מהביצועים של המיגון התקני שהותקן ברכב.‏[3] לעתים משתמשים בשריון מאולתר המכונה "סנדוויץ'". שריון כזה כולל שני לוחות פלדה (בדרך כלל דקים) וביניהם חומר אחר - לרוב עץ, בטון או חול. שריון כזה הותקן בכלי הרכב שעלו לירושלים הנצורה במלחמת העצמאות.

למרות שהמיגון הפסיבי אינו מתוחכם הוא הכרחי בשדה הקרב המודרני. המיגון הפסיבי הציל חיי חיילים רבים בקרב.

מיגון ריאקטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שריון ריאקטיבי
נגמ"ש לחימה (IFV) מדגם בראדלי עם מיגון ריאקטיבי. ניתן לראות בבירור את קסטות חומר הנפץ שהותקן בחזית הכלי, בצדדיו ואף על צריחו. חבילת מיגון זו היא מתוצרת חברת רפא"ל הישראלית.

מיגון ריאקטיבי הוא סוג שריון המגיב לפגיעת נשק בצורה המקטינה את הנזק לרכב עליו מותקן המיגון. מיגון כזה יעיל בעיקר נגד חימוש מטען חלול. קיימים סוגים שונים של מיגון ריאקטיבי, אולם מרביתם עושים שימוש ביחידות של חומר נפץ הודף המותקנות על הדופן החיצונית של הרכב ומתפוצצות עם פגיעת החימוש, וכך מפחיתות משמעותית את יעילותו. טכנולוגיה זו פותחה לאחר מלחמת ששת הימים על ידי חוקר גרמני בשם מנפרד הלד שעסק בניתוח הפגיעות שנגרמו לטנקים ישראליים במלחמה. הפיתוח של הלד הוא הבסיס למרבית מערכות המיגון הריאקטיבי המצויות בשימוש כיום.

מיגון אקטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מערכת הגנה אקטיבית

המיגון האקטיבי (APS) מונע מהאיום לפגוע ברכב המוגן. קיימות שתי דרכים למנוע את הפגיעה: שיבוש מערכות ההנחיה של טילי נ"ט מתבייתים כך שיחטיאו (Soft Kill - הגנה רכה) ויירוט האיום בזמן מעופו (Hard Kill - הגנה קשה). רעיון המיגון האקטיבי הוא חדש יחסית, ויישומו דורש שימוש בטכנולוגיות מתקדמות. אמצעים לשיבוש נשק מונחה קיימים במרבית סוגי הרכב המשוריין המתקדמים דוגמת טנקים. מערכות יירוט הקיימות כיום הן ה-Arena ו-Drozd הרוסיות, "מעיל רוח" (ASPRO-A, משווקת בחו"ל תחת השם Trophy) - פיתוח משותף של רפא"ל וג'נרל דיינמיקס - וכן מערכת Iron Fist ("חץ דורבן") שהיא מערכת יירוט הנמצאת בפיתוח על ידי תע"ש. מערכות ההגנה האקטיביות הישראליות כוללות שילוב של מכ"ם וחיישן תת-אדום כדי לגלות איומים על הטנקים, ומפעילות שורה של מערכות הגנה כדי לנטרלו: התרעה לצוות הכלי, הפעלת מיסוך עשן, הפעלת שבשים המשבשים את הנחיית הטיל וגורמים לו להחטיא וכמוצא אחרון - אמצעי יירוט פיזי המשמיד את האיום לפני שהוא פוגע בכלי. נכון ל-2010 מערכת "מעיל רוח" הישראלית היא מערכת ההגנה האקטיבית עם הגנה קשה היחידה והראשונה בעולם שהיא מבצעית, ונמצאת בשימוש טנקי מרכבה סימן 4מ של חיל השריון של צה"ל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק סימן 1 הבריטי. הרכב הקרבי המשוריין הראשון.
זחל"ם M3 אמריקני שהיה בשימוש צה"ל.

בעקבות עליית כוח האש במלחמת העולם הראשונה, הבינו הצבאות המודרניים שבמגבלות הטכנולוגיות שריון אישי הוא חסר טעם. לעומת זאת, רכב משוריין היה רעיון שנשקל בחיוב מאחר שכלי רכב ממונע יכול לסחוב מעטה שריון עבה ועמיד יותר מאשר חייל רגלי פשוט. למרות שתותחים בעלי שריון ועגלות עץ שהגנו על רובאים הופיעו עוד במאה ה-19, ב-1916 הופיע הרכב הממונע המשוריין הראשון בשדה המערכה: היה זה הטנק הבריטי "סימן 1".

מאז החל מרוץ חימוש בין טנקים וכלי רכב משוריינים ורוב הצבאות המודרניים פיתחו חיל שריון המושתת על טנקים משוריינים ובעלי תותח כבד. מנגד, פותחו אמצעי נגד - כגון תותחי נ"ט, רקטות נ"ט וטילי נ"ט - כדי לחדור את השריון של הטנקים.

בזמן מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה נוספו לארסנל גם נושאי גייסות משוריינים (הנגמ"ש הראשון פותח במלחמת העולם הראשונה אך לא היה נפוץ בה), כלי הנדסה משוריינים ורכבי תמיכת-קרב בעלי שריון להגן על הלוחמים, המכונאים ותומכי-הלחימה שבתוכו. מובילי הגייסות והמשוריינים (שלא היו טנקים) הראשונים היו הזחל"מים (זחל"ם = זחלי למחצה), רכב משוריין עם הנעה שמשלבת בין רכב אופני (גלגלים מקדימה) לרכב זחלי (מזקו"ם מאחורה). רוב דגמי הזחל"ם אופינו בשריון עבה בדפנות הרכב אך בתא לחימה פתוח, ללא גג. גרסאות רבות של דגמי הזחל"ם ששירתו בצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה כדוגמת זחל"ם ה-M3 נרכשו החל משנת 1948 בכל העולם על ידי צבא ההגנה לישראל, והובאו לישראל. הזחל"מים בישראל הופעלו כבר במלחמת העצמאות, והפכו לכלי לחימה עיקריים לשימוש החרמ"ש (חיל רגלים משוריין), בו פותחה תורת לחימה מיוחדת עבורם, אשר באה לידי ביטוי בהצלחה במלחמות ישראל. הזחל"מים בצבא ההגנה לישראל. שולבו בכל חילות המערך הלוחם, כאשר שימשו גם כבסיס למרגמות 81 מ"מ, כנושאי תותח 75 מ"מ, כנושאי תותחי נ"מ 20 מ"מ, כרכב לשיגור טילי נ"ט SS-10, כרכב פיקוד משוריין, וכרכב חילוץ וסיוע הנדסי. הזחל"מים שירתו בצה"ל ככלי לחימה עיקריים עד לאמצע שנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר לקראת סוף המאה, שימשו בעיקר כרכבי סיור בט"ש. יתרונו הגדול של הזחל"מ הייתה השילוב בין אופי נהיגה ויציבות בדרכים כשל משאית קלה, עם יכולת עבירות משופרת ללא כל הכנות מיוחדות. הזחל"מ היה ניתן לתפעול בביטחון ולאחר הכשרה קצרה, על ידי כל מי שהורשה לנהוג במשאית.

עדות לשימוש של צה"ל במשוריינים כבר במלחמת השחרור בשנת 1948 ניתן למצוא לאורך כביש תל אביב-ירושלים, באזור שער הגיא, שם פזורים שרידים של משוריינים שנפגעו בקרבות שיירות ההספקה לירושלים במהלך המלחמה.

בשנות ה-50 של המאה ה-20 כבר תוכננו שתי משפחות נגמ"שים ששינו את ההיסטוריה של הרק"ם: ה-M-113 האמריקני וה-BMP הסובייטי. במקביל, פותחו שריוניות (נגמ"שים אופניים) עבור שדות הקרב של אירופה, המקום בו שיערו אז שתתקיים עיקר לוחמת היבשה של עימות בין-גושי עתידי. שתי משפחות אלה של נגמ"שים הפכו לנגמ"שים הנפוצים בעולם. כל אחת מהן כללה עשרות ואריאנטים, דגמים, גרסאות ושיפורים. כלים אלה נמצאים גם היום בשירות צבאות שונים ברחבי העולם (כולל צבא ארצות הברית, צה"ל ועוד) אך נחשבים למיושנים ופגיעים.

בשנות ה-70 של המאה ה-20 פותחו תומ"תים ממוגנים, רכבי חילוץ והנדסה המבוססים על טנקים, טנקי גישור, טנקי-דחפור ועוד. בשנים אלה הופיעו בשדה הקרב רקטות נ"ט וטילי נ"ט, שהיוו איום מסוכן על כוחות השריון ונתנו לחיל הרגלים יכולת רחבה ומסוכנת להשמיד רק"מים ומטרות משוריינת. יעילותם של רקטות וטילי הנ"ט נגד חיל השריון הודגמה במלחמת יום הכיפורים, והללו מהווים עד היום איום רציני שמתכנני ומפעילי רק"ם חייבים להתמודד עמו. בעוד שטילי הנ"ט השתכללו והפכו לנשק מונחה יקר, התמחה בחדירת שריון כבד של טנקי מערכה, רקטות הנ"ט - ובייחוד RPG-7 - זכו לתפוצה המונית והקנו לכל לוחם את היכולת לפגוע ולהשמיד מטרות משוריינות, אחרי אימון מועט בלבד.

בתגובה לכך, החלו שוב פיתוחים בשריון ובאמצעי המיגון, ביניהם: "בלטנים", תמרוני התחמקות, ניסויים בחומרים שונים ולא רק בפלדה (החל מאורניום מדולדל וכלה בכובהאם), תוספות שריון בנקודות תורפה ומיגון ריאקטיבי.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 התרחש עוד גל של פיתוחי רק"מים, ובהן פותחו נגמ"שים הכבדים (דוגמת האכזרית), נגמ"שי לחימה (IFV), תומ"תים ממוגנים ומשופרים, כלי צמ"ה משוריינים (שכלול של דחפורים ממוגנים במלחמת העולם השנייה), טנקים מתקדמים ועוד. בתקופה זו החלו בהכנסת מערכות אלקטרוניות מתקדמות לרק"ם, בייחוד לטנקים, ביניהן מערכות בקרת ירי מתקדמות, שליטה, בקרה, קשר ופיקוד, שבשים למיניהם ואמצעי ראיית לילה מתקדמים.

במאה ה-21 הבשילה טכנולוגיית המיגון האקטיבי בו מערכות טכנולוגיות מורכבות ומתוחכמות מגינות על הכלי על ידי מניעת הפגיעה של האיום, בין בהחטאה (בשל שיבוש מערכת ההנחייה) ובין בהשמדה פיזית של האיום לפני שיפגע בכלי. נכון ל-2012, מערכת ההגנה האקטיבית (הקשה) המבצעית היחידה לכלי רק"ם היא "מעיל רוח" הישראלית, המותקנת על טנקי המרכבה סימן 4מ.

סוגי רק"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק T-34 סובייטי
תותח מתנייע "רוכב" M-109.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


אמצעי תחבורה