טיוטה:תגובת נגד לפמיניזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ע"פ מילון מרים-ובסטר תגובת נגד (Backlash) היא "תגובה נגדית חזקה להתפתחות פוליטית או חברתית חדשה".

"האנציקלופדיה של הבעיות החברתיות" מתארת בקלאש (Backlash) כ"מונח המשמש לתיאור פעולה שננקטת על ידי אינדיבידואלים וקבוצות על מנת לבלום התקדמות פוליטית או חברתית, וזאת על ידי צמצום הגישה של הקבוצה המוחלשת לזכויות והישגים."[1]

תגובת נגד בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1991 פרסמה הסופרת והחוקרת הפמיניסטית סוזן פלודי (Susan Faludi) את ספרה: "בקלאש: המלחמה הבלתי מוכרזת נגד נשים אמריקאיות", ובעשותה זאת הגבירה את השימוש במושג בהקשר לפמיניזם באופן ניכר. בספר היא מתארת גל של אנטי-פמיניזם אשר בא לידי ביטוי בפוליטיקה, בתקשורת ובתרבות הפופולרית בארצות הברית בשנות השמונים. פלודי טוענת כי דווקא בשנים בהן נשים נהינו מזכויות ואפשרויות שבעבר היו חסומות בפניהן, הן הוצגו בתקשורת כאומללות מאי פעם. באותן שנים התפרסמו תדיר כתבות אודות שחיקתן הנפשית והפיזית של נשים קרייריסטיות הסובלות מבעיות פוריות, היסטריה וקושי להתחתן ולהתמסד. המסר שהתקשורת, התרבות הפופולרית והאקדמיה ביקשו להעביר הוא כי החופש שנשים השיגו היה להן לרועץ.[2] פלודי טוענת כי תגובת נגד לפמיניזם אינה תופעה ייחודית לשנות השמונים או לחברה האמריקאית. מדובר בתופעה חוזרת שמתעוררת כל פעם שנשים השיגו ולו הישגים מזעריים במסגרת החתירה שלהן לשוויון בתחומי החיים השונים. כדוגמה לכך פלודי מציינת את חוקי הקניין הנוקשים נגד נשים לא נשואות ברומא העתיקה, השיפוטיות שהופגנה נגד תלמידות חסידות בתחילתה של הכנסייה הנוצרית ושריפת המכשפות ההמונית בימי הביניים באירופה.
פלודי מדגישה בספרה את חשיבותה של התקשורת בתגובת הנגד, כשהיא נענית לטענתה לתשוקות והפחדים של הצופים הגברים ומחזקת גישות סקסיסטיות. כמו כן מדגישה כי היא אינה מתייחסת לתופעה כאל קונספירציה גברית מודעת, אלא כהצטברות של תגובות אינדיבידואליות של גברים החרדים למעמדם, וזו הסיבה גם לטענתה, שהרבה פעמים קשה להבחין בה כתופעה.
בארצות הברית לטענתה, ניתן לחלק את התקדמות המאבק הפמיניסטי לארבע תקופות: אמצע המאה התשע עשרה, תחילת המאה העשרים, תחילת שנות הארבעים במאה העשרים ותחילת שנות השבעים במאה העשרים. בארבעת ציוני הדרך הללו התעוררה תגובת נגד חריפה:

  • תגובת נגד בארצות הברית באמצע וסוף המאה התשע עשרה:

תנועה למען זכויות נשים בתקופה זו החלה להיווצר במידה רבה בועידת סנקה פולס ב-1848, בה בה אליזבת קיידי סטנטון וסוזן ב. אנתוני בין היתר, דרשו את זכות ההצבעה, הזכות לרכישת השכלה, הזכות לעבוד, זכויות לנשים נשואות ולאימהות והזכות לקניין. תנועות מסוימות אף תקפו סלונים ובתי בושת בהם נהגו גברים להתגודד יחדיו.[3]
הוועידה והתנועה שהתגבשה במהלכה הביאה לכמה הישגים, בניו יורק באותה שנה נחקק חוק המאפשר לנשים נשואות להיות הבעלים החוקיים של הרכוש שהביאו איתן לנישואים, כמו גם לרכוש שצברו במהלך נישואיהן. כמה שבועות לאחר מכן העבירה מדינת פנסילבניה חוק דומה.[4] תגובת הנגד, טוענת פלודי, הופיעה בסוף המאה, אז אקדמאים, רופאים ומנהיגים דתיים הזהירו במחקרים וכתבות כי מתן זכויות שוות לנשים מקשה עליהן להינשא ולהרות, ומביא ל"התשת מערכת העצבים הנשית". נשים נשואות שדרשו את זכויותיהן במסגרת הנישואים הואשמו ב"ערעור התא המשפחתי", ונשיא ארצות הברית באותן שנים תאודור רוזוולט אף התבטא כנגד נשים שדוחות את הכניסה להריון וקרא להן "פושעות כנגד הגזע הלבן". בין השנים 1889 ל-1906 נחקקו למעלה ממאה חוקים מגבילים לאישור גירושים. דרום קרוליינה אסרה אותם לחלוטין. "האישה החדשה" של המאה החדשה היוותה איום קונקרטי על העליונות הגברית הן בספירה הציבורית והן בספירה הפרטית. נוצר מה שמכונה בספרות המקצועית "משבר גבריות"- Masculinity Crisis שבא לידי ביטוי במערכת העצבים ובאופן אירוני רווח בעיקר אצל גברים מהמעמד הבינוני באופן שמזכיר את "התשתה של מערכת העצבים הנשית" כפי שנטען קודם לכן. פלודי טוענת כי "משבר גבריות" יחזור ויופיע עם כל בקלאש כלפי נשים, וכך הוא חזר גם לאחר מלחמת העולם השנייה וגם בשנות השמונים.

  • תגובת נגד בארצות הברית תחילת המאה העשרים:

- בתחילת המאה העשרים נשים בארצות הברית עוררו מחדש את המאבק לזכויות האישה. המילה "פמיניזם" נכנסה לעגה התרבותית וב-1916 הוקמה "מפלגת הנשים הלאומית". המפלגה החלה קמפיין לתיקון החוקה האמריקאית כך שתכיר בזכויות נשים ובזכות להצבעה. נשים החלו להקים ארגוני עובדות ולדרוש שכר הוגן ותנאי עבודה נוחים יותר. ב-1920 אושרר התיקון ה-19 לחוקה האמריקאית אשר העניק את זכות הבחירה לנשים ותגובת הנגד לא איחרה להגיע. הסופרת הפמיניסטית שרלוט פרקינס גילמן לא הצליחה לפתע לפרסם את כתביה, ג'יין אדמס סומנה כקומוניסטית ו"איום רציני" לביטחון המדינה, ואמה גולדמן גורשה מארצות הברית. שוב, מגזינים החלו לפרסם כתבות שמגנות את הפמיניזם ומציגות אותו כמקור לאומללות ואקדמאים האשימו פמיניסטיות בכך שהעלו את שיעורי הגירושים ואי-הפריון. רטוריקה פוסט-פמיניסטית החלה לצוץ בתקשורת, שיעורי ההצטרפות לתנועות פמיניסטיות צנחו, ותנועות קיימות רבות איבדו מהזיקה הפוליטית שלהן והפכו למועדונים חברתיים בלבד. ב-1920, אותה שנה בה ניתנה לנשים זכות ההצבעה, הוקמה תחרות היופי "מיס אמריקה". מחוקקים, מנהיגי ארגוני עובדים ותאגידים, וגם נשים, קידמו מדיניות המגנה על עובדים ובכך שירתו בעיקר גברים שיכלו לשמור על המשרות שלהם גם בשפל הגדול, ומנעו מנשים מקומות תעסוקה ושכר שווה.

  • תגובת נגד בארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה:

בשנות הארבעים המלחמה פתחה בפני מיליוני נשים משרות שונות, רבות מהן בשכר גבוה בהרבה משהיו רגילות לקבל, והממשלה אפילו החלה להציע מעונות יום מסובסדים כדי לעודד עוד נשים לצאת לשוק העבודה. עלונים ממשלתיים שיבחו את הנשים העובדות וכינו אותן "פטריוטיות אמתיות", ודמויות של נשים חזקות הפכו לאייקונים תרבותיים: רוזי המסמררת ודמותה של וונדר וומן שנוצרה לראשונה ב-1941. בתום המלחמה נשים היוו 57% מכלל האנשים העובדים במדינה. שינויים אילו החלו להחיות תנועות נשים וארגוני עובדות מהמעמד הבינוני הוצפו בנשים שדרשו שוויון בשכר, תנאי ותק שוויוניים והקמת מעונות יום ממשלתיים. בשנים אלו הקונגרס האמריקאי העביר שלושים ושלוש הצעות חוק שנועדו לשרת נשים ולהגן על הזכויות שלהן. שוב, כאמור, תגובת הנגד הופיעה. בסוף השנה הראשונה שלאחר המלחמה 2 מיליון נשים נדחקו מעבודתן בתעשיית התחמושת. אך תגובת הנגד בשנים אלו לא החזירה באופן גורף את הנשים אל הבית, מבחינה סטטיסטית ב-1952 היו יותר נשים בתעסוקה מאשר בשיאה של כלכלת המלחמה. ההתנגדות הופיעה בצורות אחרות; מעסיקים החזירו לתוקף הגבלה על העסקת נשים נשואות; הממשלה סגרה את מעונות היום שלה; הפער בשכר עלה וההפרדה המגדרית בין מקצועות חופשיים למקצועות צווארון ורוד התגברה כאשר אחוז הנשים מכלל בעלי משרות מקצועיות בעלות שכר גבוה ירד מחצי בשנות השלושים לשליש בשנות השישים.
מעסיקים שבזמן המלחמה שיבחו את הנשים העובדות כעת האשימו אותן בחוסר מקצועיות וכמי שמתנהלות בגישות לא נעימות. התקשורת שוב קידמה מסרים של נשיות מסורתית ושל פמיניזם כגורם משחית. באותן שנים הגיל הממוצע של נשים היה הנמוך ביותר במאה העשרים, ומספר הילדים לאישה היה הגבוה ביותר.

  • תגובת נגד לתוכניות רווחה עבור אימהות בארצות הברית:

בתום מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית הרחיבה את תוכניות הרווחה הממשלתיות שלה, בהן "תוכנית הרווחה לאימהות", אשר החלו להיעזר בה יותר ויותר אימהות חד הוריות ונשים ממיעוטים גזעיים.[5] אלן ריס טוענת בספרה: Backlash Against Welfare Mothers: Past and Present כי תגובת הנגד שהתעוררה לתוכנית הרווחה לאימהות באותן שנים הניחה שני יסודות לשיח הפוליטי אודות מדיניות הרווחה בארצות הברית עד היום: ראשית, הוספו סייגים, מגבלות ודרישות סף שונות שהקשו על נשים לקבל את הסיוע בפועל, ושנית, פוליטיקאים ייצרו והפיצו דימויים גזעניים של אימהות כהות עור שמנצלות את הסיוע מהמדינה על חשבונם של אזרחים משלמי המיסים. ריס טוענת כי מתקפה זו נבעה מתוך תגובת נגד רחבה יותר, שקמה למול ההישגים של התנועה לזכויות האזרח, ומתוך רצון לחזק ערכים משפחתיים פטריארכליים. לטענתה לעובדה שאימהות לא נשואות ונשים שחומות החלו להסתייע בתוכניות אילו (לפני כן הרוב המוחץ של הנשים שקיבלו סיוע מהממשלה היו נשים לבנות אלמנות) יש משקל רב בהתעוררות תגובת הנגד ובעוצמה שלה. העובדה שחלק מן הנשים הללו לא לקחו חלק במוסד הנישואים הביאה לסלידה אוטומטית מהן, ותרמה לייצוג שלהן כנשים חסרות מוסר, עצלניות ונצלניות, ואימהות מזניחות לילדיהן. בנוסף, תגובת נגד זו הבליטה את המוסר הכפול והגזעני שרווח בחברה האמריקאית, מאחר שאימהות לבנות נשואות דווקא עודדו להפחית בשעות העבודה שלהן ואף להפוך לעקרות בית על מנת להיות יותר עם ילדיהן, ואילו החשיבות שניתנה לטיפול בילדים של נשים שאינן נשואות ולא לבנות הוערכה במידה משמעותית פחות.

  • תגובת נגד בתוך הקהילה האפרו-אמריקאית:

לאחר מלחמת העולם השנייה, כשנחשף כלל הציבור האמריקני לזוועות שהתרחשו כנגד יהודים, מיעוטים והומוסקסואלים במהלך המלחמה, התקיימו בשיח הציבורי האמריקאי דיונים בנושאי גזע, גזענות וסובלנות. אליטות חברתיות (אשר היו אירו-אמריקאיות לחלוטין) החלו לאמץ גישה ליברלית יותר כלפי שילובם של שחורים בחברה ובעמדות מפתח. אך לא בלא תנאי, היה ברור כי אם הקהילה השחורה במדינה רוצה להשתלב בכלל החברה, עליה לקבל על עצמה באופן מוחלט את הקודים החברתיים של אמריקה הלבנה. גישה זו של היטמעות לתוך החברה הלבנה ומחיקת הזהות האפרו-אמריקאית חלחלה אל ההנהגה השחורה של מעמד הפועלים, ובשנות החמישים, התנועה לזכויות האזרח, שרק החלה להתגבש יצאה בקמפיין נרחב להסדרת "התא המשפחתי המעורער" בקהילה השחורה.
ב-1951 פורסם מאמר נוקב במגזין השחור Ebony על ידי הכומר אדם קלייטון פאוול הבן, שהיה חבר קונגרס מטעם הארלם ואחד מדובריה המרכזיים של התנועה הלאומית לזכויות אפרו-אמריקאים. במאמר פאוול תקף כמרים שקיבלו ואף עודדו "סטיות" מיניות בקרב הקהילות שלהם. תשעה חודשים לאחר מכן, התפרסם במגזין מאמר נוסף תחת הכותרת "I Am a Woman Again". כותבת המאמר גלאדיס בנטלי (Bently), דראג קינג מפורסמת ואהובה בתקופת הרנסאנס של הארלם. במאמר זה, מעידה בנטלי כי על אף ההצלחה לה זכתה באותן שנים, היא חיה חיים של עצב ובדידות. היו אלה טיפול רפואי ואהבתו של "גבר אמיתי" שעזרו לה להיוולד מחדש כהטרוסקסואלית ולשוב אל חיקו של העולם הנורמלי. היא מציינת במאמר את השינוי המשמעותי שעשתה ומסכמת: "ויתרתי על הטוקסידו הלבן והדירה בפארק אבניו בעבור סינר מטבח ובית צנוע יותר". המאמר מלווה בתמונות שלה בתפקידים נשיים מסורתיים, כשהיא מבשלת ומציעה מיטה על מנת "להפוך את שובו של הבעל הביתה נעים יותר".[6]
ב-1954, פסק הדין "בראון נגד מועצת החינוך" קבע כי הפרדה על רקע גזעי במערכת החינוך במדינה היא בלתי חוקית והיווה צעד משמעותי בדרך אל שילוב של הקהילה השחורה בפוליטיקה ובתחומי החיים. בהחלטת ביהמ"ש העליון נטען כי החינוך הוא אמצעי חשוב בחשיפה של הילדים לערכים ולנורמליות. באותה שנה, עיתונים שחורים שפעלו בדטרויט, ניו-יורק ושיקגו הפסיקו לסקר אירועים של הקהילה הגאה שבעבר סיקרו באופן שוטף, כמו נשפי דראג.. במקום זאת, המגזין Ebony חנך באותה שנה מדורים שונים שכותרתם: "משפחה" "נישואים", "ילדים", "עבודה" ו"צבא".
גם התדמית הגברית של הכומר ומנהיג התנועה לזכויות האזרח מרטין לותר קינג הבן (Luther king) נבנתה היטב ובאופן מכוון. בהופעותיו הציבוריות לבש קינג כמעט תמיד חליפה מחויטת וצולם רבות בחיק אשתו וילדיו. המטרה הייתה לשייך אסוציאטיבית בין גבריות לבין התנועה לזכויות האזרח וכך אכן קרה.

  • משבר הגבריות בארצות הברית חוזר:

כניסתן של מיליוני נשים אל תחומי עבודה שנחשבו "גבריים", העצמאות החדשה שהפגינו הנשים והטראומה והפציעות שליוו את הגברים ששבו מהמלחמה, הביאו לעלייתו המחודשת של משבר הגבריות.[7] מאמר נוקב שכתב ההיסטוריון האמריקאי ארתור שלזינגר (Schlesinger) ב-1958, עוזר להבין עד כמה בדיוק התערערו הגברים האמריקאים מהשינויים ביחסי הכוחות החדשים: "נדמה כי נשים הן כוח אגרסיבי הולך וגדל. הן משתלטות על תחומים כמו הצבא, בעוד וגברים, אשר הופכים ליותר ויותר מתגוננים, בקושי מצליחים לעמוד על שלהם, ומקבלים על עצמם משימות מהשליטות החדשות שלהם כשהם אסירי תודה".[8]
בשנים שלאחר המלחמה, עודדה הממשלה האמריקאית מעבר של משפחות לפרברים, וחזרה אל תפקידים מגדריים מסורתיים של האישה כעקרת הבית והגבר כמפרנס הבלעדי. הבית הגדול והמבודד בפרברים כ"כלוב מזהב" לנשים שלא מצאו סיפוק רק מטיפול בילדים ובבית נידון בספרה המכונן של בטי פרידן "המסתורין הנשי".
התמורות הסוערות ביחסים המגדריים באו לידי ביטוי בתרבות ובאמנות שנוצרה באותן שנים. הסופר האמריקאי, מיקי ספילן, ששירת בעצמו בצבא האמריקאי בזמן המלחמה, זכה להצלחה אדירה בתקופה זו בשל ספרי המתח שפרסם, ובייחוד בשל התוכן המיני והאלים שיצק לתוכם. ב-1946 פרסם ספילן את הרומן הראשון מתוך סדרה של ספרים, שעוסקת בדמותו של הבלש הפרטי מייק האמר. בספר זה, I the Jury, מייק האמר הוא חייל לשעבר שנשבע לנקום את מותו המסתורי של חברו הטוב מהמלחמה. מסתבר שמי שאחראית לרצח היא צעירה יפה וקרייריסטית, שפעלה מתוך מניע כלכלי בלבד. האמר מנהל איתה קשר, ולבסוף יורה בה בזמן שהיא ערומה בזרועותיו. עלילה זו מביעה בבירור את הפחד העמוק מן הנשים המשוחררות והעובדות שנתקלו בהם החיילים כשחזרו הביתה, כמו גם את הקשרים האינטימיים שנרקמו בין גברים בחזית ולא צלחו את החזרה לשגרה.
ייצוגים קולנועיים למשבר הגבריות ניתן למצוא בין היתר בסרטיו של אלפרד היצ'קוק: "חלון אחורי" ו"פסיכו". ב"חלון אחורי" גיבור הסרט הוא חייל לשעבר שחרד מהרעיון של נישואים, ומאוים מזוגתו המצליחה והקרייריסטית. הוא משותק לכיסא גלגלים בעקבות פציעה, מה שמדגיש את הפסיביות הכפויה עליו (בעוד בת הזוג שלו יוצאת ונכנסת מהדירה ואף עוזרת לבסוף לפתור את התעלומה) והוא הופך אובססיבי לרצח של אישה על ידי בעלה שהוא משוכנע כי התרחש בבניין מולו. הרצח של האישה, טוען מבקר הסרטים רובין ווד (Wood) הוא: "ההשלכה של התשוקות שלו עצמו. [...] אנחנו מבינים שהצצה גורמת לו לתחושה של כוח ועליונות כלפי אלו שהוא צופה בהם, אך מבלי האחריות הנלווית לכך."[9]
ב"פסיכו", המתמקד בגבר צעיר שרצח את אימו ונוהג להתחפש אליה ולרצוח נשים צעירות בדמותה, פסיכיאטר מתאר את אמו של הצעיר כאישה "נודניקית ותובענית", שמאז מות בעלה חיה עם בנה כאילו "לא היה איש מלבדם בעולם" ולכן היא מעולם לא אפשרה לו לפתור את התסביך האדיפלי, לפתח הזדהות עם דמות גברית ולעצב זהות מינית בריאה. מערכת היחסים האובססיבית והבלתי טבעית שהאם ניהלה עם בנה אם כן, פיתחה אצלו נוירוזות קשות שלבסוף הביאו לרציחתה ורציחתן של נשים נוספות.[10]

  • תגובת נגד בארצות הברית בשנות השמונים והתשעים:

בשנות השבעים נרשמו מספר הישגים לזכות המאבק הפמיניסטי שצבר תאוצה ואף הפך רדיקלי בקרב קבוצות מסוימות (ראו פמיניזם רדיקלי). ממשלו של ג'ון פ. קנדי לקח על עצמו לקדם את נושא זכויות הנשים כחלק מתוכנית "הספר החדש" (New Frontier). ב-1961 הקים קנדי את "הוועדה הנשיאותית בעניין מעמד הנשים", שהייתה וועדה מייעצת בנושאים הנוגעים לשוויון נשים בתחומי החיים השונים. באותה שנה גם הותר לראשונה השימוש בגלולות כאמצעי למניעת הריון.[11] ב-1963 חתם נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי על החוק לשוויון בשכר. תנועות נשים החלו להתבטא ולהפגין נגד הממשל האמריקני בנוגע לסוגיות שונות, כמו המיליטריזם האמריקאי. - "The Mommy Wars" בסוף שנות השמנים ובתחילת שנות התשעים החל עידן "מסלול האימהות" כפי שסוזן דאגלס ומרדית' מייקלס מכנות בספרן "The Mommy Myth". בתקופה זו התפרסמו בעיתונות בזה אחר זה סיפורים אודות נשות קריירה שהתפכחו מהאשליה של מימוש עצמי בעולם העבודה וחזרו אל הספירה הביתית ולעבודה במשרה מלאה כאימהות.

  • מיתוס היופי:

ב-1992 פרסמה נעמי וולף (Wolf) את ספרה "מיתוס היופי- על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים" ובו טענה כי נורמות חברתיות הקשורות למראה חיצוני של נשים הועצמו והוחרפו כתגובת נגד להתקדמותו של המאבק הפמיניסטי. וולף טוענת: "אנו נתונות בעיצומה של תגובת נגד אלימה לפמיניזם, המשתמשת בדימויים של יופי נשי כנשק פוליטי נגד התקדמות נשים: זהו מיתוס היופי. [...] בה בשעה שהנשים השתחררו מ"המסתורין הנשי" שתועל לטיפוח משק הבית, וממיתוס עקרת הבית אשת החיל, השתלט מיתוס היופי על מקומו, כשהוא הולך ומתפשט ככל שזה הולך ודועך, כדי לתפוש את תפקידו כאמצעי פיקוח חברתי".[12] וולף טוענת כי מיתוס היופי משמש דרך להחליש נשים מבחינה פסיכולוגית. כמו פלודי וולף מדגישה את החשיבות והיעילות של המיתוס כשהוא בא לידי ביטוי בהפצת דימויים בתקשורת. כמו כן, בדומה לפלודי, וולף מסייגת כי היא לא עוסקת בתאוריית קונספירציה אלא בתגובה קולקטיבית של בהלה מצד שני המינים.[13] בעוד היא מכירה כי תגובת נגד זו נובעת מתוך חרדה של גברים ונשים למול המהירות בשינויי היחסים המגדריים מה שמבטיח את קיומו ומימושו בפועל של מיתוס היופי הם מניעים כלכליים. היא מציינת לדוגמה את תעשיית הדיאטות, הקוסמטיקה והפורנוגרפיה שמגלגלות מיליארדי דולרים.

תגובת נגד באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ציד המכשפות באירופה בעת המודרניות המוקדמת:

מרבית החוקרים מעריכים כי במאות השש-עשרה והשבע-עשרה הוצאו להורג בין חמישים אלף למאה אלף אנשים בשל עיסוק בכישוף, מדובר במספרים עצומים בהשוואה לגודל האוכלוסייה, בין 75 ל-85 אחוזים מכלל מי שנחקר, נאשם והוצא להורג בשל עיסוק בכישוף היו נשים.[14]
היסטוריונים רבים מסכימים שינויים חברתיים וכלכליים שהתרחשו במאה השש-עשרה ביבשת עשויים לספק ולו חלק מההסבר לעלייה במספר הרדיפות אחרי מכשפות. בשנים אלו אירופה התמודדה עם אינפלציה דרמטית מגיפות ורעב שנבע כתוצאה מיבולים לא טובים. כמו כן אנשים עברו ממקום למקום יותר בגלל מלחמות דת, ומסחור של תחום החקלאות, וכפרים רבים נעקרו ממקומם כשלאנשים שחיו בהם לא היה לאן ללכת ובמה לעסוק.[15] כמו כן במאה השש-עשרה עלה הגיל הממוצע לנישואין, וכן מספר הנשים והגברים שלא נישאו כלל. הסיבות לכך לא ברורות לגמרי, אך משמעות הדבר היה שמספר רב יותר של נשים חיו בלי גבר לצדן. כל אלו גרמו לתחושות של חוסר יציבות וערעור עולם הערכים של התושבים, שחיפשו מוקד לאשמה. הסיבה שנשים נחשדו בקשירת קשר עם השטן יותר מאשר גברים נובעת ממספר גורמים הנעוצים בתרבות האירופאית. נשים ככלל נתפסו כמי שהיו חלשות יותר פיזית, כלכלית ופוליטית, ולכן הניחו כי סביר יותר שיצטרכו קסמים וכשפים כדי להשיג את מבוקשן, בעוד שגברים יכלו פשוט להשתמש בכסף שלהם, הילחם או להעמיד אחרים לדין. בנוסף לנשים היה קשר קרוב עם תחומי חיים רבים בהם קסם או כישוף היו נדמים כהסברים היחידים: הן הכינו את האוכל שהיה יכול להתקלקל באופן לא צפוי, שמרו על בעלי חיים שיכלו לתקוף או למות באופן בלתי צפוי, וילדו וטיפלו בתינוקות ששיעורי התחלואה והתמותה שלהם היו גבוהים.{

  • תגובת נגד באירופה במאה ה-19 ו"האישה החדשה":

בסוף המאה ה-19 המושג "האישה החדשה" "New Woman" החל לצבור פופולריות בעיתונות האירופאית, והוא תיאר נשים צעירות, משכילות, בדרך כלל רווקות. במגזין הסאטירה הבריטי הידוע "פאנץ'" "השיקו" את האישה החדשה כך:
"יש אישה חדשה, ומה אתם חושבים?
היא לא חיה על דבר מלבד דף פוליו ודיו!
אך למרות שרק על דף פוליו ודיו היא מתקיימת,
האישה החדשה והמנדנדת לא יכולה להישאר בשקט!"

במקור:
There is a New Woman, and what do you think?
She lives upon nothing but Foolscap and Ink!
But though Foolscap and Ink are the whole of her diet,
This nagging New Woman can never be quite![16]

עיתונים סאטיריים נוספים מיהרו לתאר את האישה החדשה ככעורה, משכילה, משחקת ספורט, מעשנת סיגרים ומי ששונאת את מוסד הנישואים. תמונה זו שציירו, הן באופן ליטרלי והן באופן תיאורי, הזכירה במידה רבה את האופן שבו הציגו את ז'ורז' סאנד ברחבי אירופה חמישים שנה קודם לכן. מה שניתן לכנות כבקלאש ספרותי "מודרניסטי" היו רומנים רבים שצצו בתגובה לדמותה של האישה החדשה ופגעו בה במסגרתם. הספר "דרקולה" מאת ברם סטוקר הוא דוגמה לרומן פופולרי כזה.

  • תגובת נגד באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה:

בבריטניה שלאחר המלחמה הגדולה הדגישו ביתר שאת את תפקידן המסורתי של נשים כאימהות ורעיות, הן מתוך חרדה לנוכח השינויים ביחסי הכוח המגדריים והן לנוכח הטראומה מזוועות המלחמה וכמיהה לחזרה לנורמליות. בבריטניה במיוחד השיח הציבורי קרא לנשים לחזור אל חיק הנשיות המסורתית, לשמור על תא משפחתי חזק ולהעלות את שיעורי הילודה.[17]
בעיתונות אף הציגו דימויים נלעגים של נשים רווקות כ"כישלונות חברתיים". באופן מעניין, גם נשים פעילות חברתית קיבלו עליהן את תאוריית הספירות הנפרדות ועודדו אותה. אותן נשים, שזכו לכינוי "הפמיניסטיות החדשות", נהנינו מההישגים הפוליטיים של תחילת המאה אך קיבלו האמינו שכעת משהושגו ניתן להמשיך לקדם את זכויות הנשים במסגרת הנשיות המסורתית. הפמיניסטיות הוותיקות יותר מצאו כי גישה זו מזכירה את הנימוקים נגד מתן זכויות לנשים מצד פעילים אנטי-פמיניסטיים, וב-1927 התפצלה תנועת הנשים באנגליה, ב-NUSEC (National Union of Societies for Equal Citizenship) היו "הפמיניסטיות החדשות", ואילו הוותיקות פרשו מארגון זה והקימו ארגונים חדשים: "מועצת הדלת הפתוחה", ו"קבוצת שש הנקודות". בין פעילות אילו ניתן למנות את אליזבת אבוט, ליידי רונדה, אמלין לורנס וסיסלי מרי המליטון. סיסלי מרי המילטון, סופרת, שחקנית וסופרז'יסטית אנגליה כתבה באוטוביוגרפיה שלה על אותה תקופה: "היום, בחלקים שונים הקרב שחשבנו כי ניצחנו מוטה לרעתנו- אנחנו חוזרים אחורה למקום ממנו כבר התקדמנו; בעיני מדינאים מודרניים מסוימים נשים הן לא ישויות סובייקטיביות, אלא אמצעי רבייה מואנשים. משמעות הדבר היא שנשים שוב מתקיימות רק באופן משני, ונחשבות 'נורמליות' רק אם הן רעיות ואימהות לבנים. תוצאה בלתי נמנעת של החזרה הזו ל'נורמליות' תביא לתחיית התיעוב של הרווקה הזקנה, שנכשלה במציאת בעל ומכאן שנכשלה בחיים; וגם לעלייה במספר הנשים שחיות או ינסו לחיות, רק כמקור למשיכה מינית".[18]
גם בצרפת שלאחר המלחמה הופעל לחץ מצד הממשלה על נשים להביא כמה שיותר ילדים, מאחר שקיומו העם הצרפתי מוטל בסכנה. מחוקקים רפובליקנים אף חוקקו באותן שנים איסורים על הפצת מידע בנוגע למניעת הריון.

תגובת נגד לפמיניזם בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הציונית שקמה באירופה בסוף המאה התשע-עשרה הדגישה את ערך השוויון, ואבותיה "אשר תפסו את עצמם כאירופים מודרניים, משכילים ונאורים, ולא יכלו אלא להגדיר את האידאולוגיה החדשה שעיצבו כשוויונית"[19] העניקו לנשים זכות השתתפות שווה בקונגרסים הציוניים. על אף כי נשים ביישוב החדש בארץ נאלצו להיאבק על מנת להיות זכאיות להיבחר למוסדות הלאומיים החדשים,[20] כשנוסדה מדינת ישראל זכות הבחירה לנשים הייתה כמובנת מאליה, והמדינה קידמה את מה שחוקרות פמיניסטיות החלו לכנות בשנות השבעים כ"מיתוס ואתוס השוויון". לפי אורית קמיר:
"שוויון האישה נתפס כנושא שטופל ונפתר בראשית הדרך ואינו מצריך התייחסות. מעמדן האיתן - לכאורה - ושוויונן המוצהר של נשים בעשייה ההתיישבותית ובמיוחד בקיבוצים ובצבא, וכהונתה של גולדה מאיר בתור ראש ממשלה היו לשם דבר ושימשו הוכחה ניצחת לכך שישראלים מחויבים לשוויון האישה, שנשים ישראליות נהנות משוויון, ושלא קיימת בישראל בעיה מגדרית המצריכה חשיבה או עשייה פמיניסטיות." האמונה באתוס השוויון בקרב החברה הישראלית הביא לכך שהפמיניזם כתנועה חברתית אקטיביסטית התקבל בישראל על פי רוב בחשדנות וזלזול, ועורר התנגדות ציבורית. הוא הואשם בעיקר כ"ייבוא חיצוני" בשל אופיו האמריקאי ובחוסר שייכות.[21]

בשיח הציבורי בישראל הפמיניזם נושא איתו מטען סטריאוטיפי כבד, ונשים פמיניסטיות נתפסות פעמים רבות כמי ששונאות גברים, רוצות להיות גברים בעצמן וגבריות או מי שמשתמשות בפמיניזם כאמצעי להתקרבנות. מושגים כמו: "פמינאציות", "טרור פמיניסטי" רווחים ברשתות החברתיות ובתגובות לכתבות באינטרנט.
ב-2016 פרסמה קרן ברל כצנלסון בעזרת חברת המחקר Vigo את דו"ח השנאה, מטרתו, לפי אתר הקרן, היא לספק מענה עובדתי ומספרי לתגובות המבטלות את קיומו של השיח הפוגעני כנגד נשים, או מקטינות אותו. בהקדמת הדו"ח נכתב כי "ההיקף הרב של שיח השנאה נגד נשים ברשת, ללא ספק מזין את אווירת תרבות האונס כשאת התוצאות אנו רואים בשטח, מחוץ לרשת".[22] ממסקנות הדו"ח:p=526
"36 אלף גולשים קראו בשנה האחרונה לבצע הטרדות מיניות בנשים, 88 אלף גולשים עשו שימוש בקללות מגדריות ("זונה", "כלבה" ואף חריפות מכך). ככלל נשים "חוטפות" יותר וקרוב ל-60% מכלל השיח האלים ברשת מופנה כלפי נשים לעומת 42% לגברים. זה המקום לציין ש-90% מהשיח הפוגעני כלפי נשים נעשה על ידי גברים ופחות מ-10% מנשים כלפי נשים אחרות, בעוד השיח האלים והפוגעני כלפי גברים נמדד באופן שווה בין גברים לנשים." ענת רוזיליו, ממפתחות הפרויקט, מוסיפה בריאיון לגלובס:
"נשים פוליטיקאיות יחטפו יותר מגברים. לתמר זנדברג כותבים 'אני אאנוס אותך ואת הבת שלך וצריך לרצוח אותך'. הדפים האלימים ביותר הם דפים של פוליטיקאיות. את אישה, אז מותר. בנוסף לאלימות הרגילה, יש את הרובד המיזוגיני. זה יופנה בדרך כלל אל הנשים היותר צעירות. תמר זנדברג ומרב מיכאלי יקבלו את זה יותר מזהבה גלאון ומירי רגב".[23]
מי שהייתה חברת כנסת באותה תקופה שלי יחימוביץ', בהתייחסה לאלימות המופנית כנגדה ברשת: "לעיתים קרובות יש אצלי בעמוד בפייסבוק או בחשבון בטוויטר תגובות מיזוגיניות שעל פניו ראויות להיחסם כהסתה, אבל אני משאירה אותן בכוונה, כדי שהגולשים יראו עד כמה התופעה חמורה ויגיבו. ייתכן שיש גל חזק של מיזוגיניה, אבל הוא לא יותר מתגובת נגד מבוהלת והיסטרית של מי שהעולם הישן שלהם חרב. לפריצות דרך היסטוריות תמיד יש Backlash, גל נגדי. שורה תחתונה, לא להיבהל - המצב משתפר".

אך בעוד בחירות 2015 הביאו לגידול משמעותי של הייצוג הנשי בכנסת, בשני סבבי הבחירות ב-2019 השתנתה המגמה לרעה. בטור דעה לעיתון גלובס העיתונאית טל שניידר התייחסה למגמה זו כ"שנת השפל של המגדר בפוליטיקה הישראלית" וטענה: "בעוד במדינות דמוקרטיות רבות, מציפות מועמדות מגוונות את שדרת ההנהגה, ודווקא בשיאו של עידן השפעה גובר של נשים (מאבק ה-MeToo#, למשל), נדמה שישראל צועדת לאחור."[24]

תגובת נגד ל-MeToo#[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת #MeToo שהחלה באוקטובר 2017, ושמה לה למטרה להעלות למודעות את השכיחות של הטרדות ותקיפות מיניות הפכה לתופעה בינלאומית ועוררה סערה תרבותית. גברים בתפקידים בכירים בפוליטיקה, בתקשורת ובתרבות הואשמו וגונו באופן פומבי, מה שהביא להגשת כתבי אישום כנגד חלק מהם, פיטורים והוקעה חברתית.[25]
בתחילת ינואר 2018 התפרסמה עצומה בעיתון הצרפתי "לה מונד" עליה חתמו מאה נשים צרפתיות מהאקדמיה, הקולנוע והאמנות, הידועה בהן היא השחקנית המפורסמת קתרין דנב, ובו הן יוצאות כנגד תוצאות הקמפיין שהפך לטענתן לציד מכשפות:
"בעקבות פרשת הארווי ויינשטיין חלחלה ההבנה הלגיטימית אודות האלימות המינית המופעלת על נשים, בין השאר במסגרות מקצועיות, בהן גברים מסוימים מנצלים לרעה את כוחם. זה היה תהליך הכרחי. אבל פריצת הסכר הופכת היום להפך הגמור: מורים לנו איך לדבר, להשתיק את כל מה שעשוי להרגיז, ומי שמסרבות ליישר קו נחשבות לבוגדות ושותפות לדבר עבירה. אך זוהי פוריטניות לשמה כאשר משתמשים בשם טובת הכלל לכאורה, בטיעונים של הגנה על נשים ושחרורן, כשבפועל כובלים אותן לסטטוס של קורבנות נצחיים, הנתונים להשפעתה של דרך החשיבה הגברית, כמו בימי ציד המכשפות."
לקראת סוף העצומה ציטטו החותמות את הפילוסוף רואן אוז'יאן, שלדבריהן "הגן על הזכות להעליב כהכרחית ליצירה האמנותית. באותו אופן, אנחנו מגנות על הזכות להציק, כהכרחית לחופש המיני".[26]

יותר מאוחר באותו חודש פרסם אנדרו סאליבן טור דעה חריף ב-New York Magazine תחת הכותרת "הגיע הזמן להתנגד למקארתיזם של #MeToo". בטור סאליבן מתייחס ל"פאניקה מוסרית" שהגיעה לשיא ומעודדת חיסולים פוליטיים ואישיים ללא הוכחות, כמו גם אי הפרדה בין מקרים חמורים כמו אונס לבין מקרים חמורים הרבה פחות כמו שליחת הודעה בעלת קונטקסט מיני. תופעה זו הוא טוען, מזכירה את המקארתיזם: "אבל אני אגיד לכם מה עוד אמיץ כרגע: להתנגד למקרתיזם הזה, להכיר במורכבות, להבחין בין עבירות, למתוח גבול ברור בין התנהלותם המינית של אנשים במקום העבודה ומחוצה לו, להגן על הזכות להליך הוגן, להגן על הסקס עצמו, ועל הפרטיות, ולסמוך על דיווח קפדני לצורך חשיפת עבירות במקום העבודה. ברגע הניהיליסטי הזה, כשבאנוניסטים ואנשי שמאל פמיניסטי רוצים פשוט לשרוף הכל עד היסוד, חשוב במיוחד שיהיה צוות כיבוי אש מתפקד."[27]

ב-05/09/19 פרסם מגזין פורבס אודות מחקר חדש[28] בהובלת פרופ' ליאן אטוואטר (Leanne Atwater) מאוניברסיטת יוסטון. לפי המחקר 21% מהגברים שנשאלו, ו-12% מהנשים שנשאלו העידו כי הם פחות מעוניינים להעסיק נשים בתפקידים שדורשים קרבה בין-אישית עם גברים, כמו נסיעות עסקים. בנוסף אחד מכל חמישה גברים ו-6% מהנשים העידו שכתוצאה מ-MeToo הם ככל הנראה יעדיפו שלא להעסיק נשים שהם מוצאים כמושכות מבחינה חיצונית. מחקר שערך ארגון Lean In בראשות שריל סנדברג ועסק בקשרי עבודה בעידן ה-MeToo העלה ממצאים דומים, 60% מהמנהלים שנשאלו העידו כי הם מרגישים לא בנוח להשתתף בפעילויות הקשורות לעבודה עם אישה, כמו מנטורינג, עבודה צמודה ונסיעות עסקים.

  • תגובת נגד ל-#MeToo בארץ:

ב-10/11/17 קרולינה לנדסמן כתבה בטור דעה בהארץ תחת הכותרת "ציד מכשפים" ובו עסקה במשפט השדה שהפך לכלי יעיל ומשמעותי במאבק בהטרדות מיניות בגלגולו של קמפיין MeToo. את הטור לנדסמן סיכמה בתגובה לטור דעה של צפי סער במסגרתו התייחסה לקמפיין כחלק ממהפכת מעמדות :
"מדבריה ברור: מדובר קודם כל במלחמה על הסדר הכלכלי של העולם, הפיכה של "המבשלות־הכובסות". הנשים אצל סער הן מעמד, והמהפכה — מעמדית. לו הייתי גבר כמעט הייתי מתפתה לכנותה הדיקטטורה של הפרולטריון הנשי". ואם זה כך, האם הגברים ימשיכו לשתוק לאורך זמן? קשה לסלק את המחשבה שככל שהמהפכה תשיג את יעדיה הכלכליים יתעוררו הגברים וישיבו מלחמה. הכוח המשפטי המגן על נשים עלול להיתקל מחדש בכוח הפיזי של הגברים — זה "המעוקר" לעת עתה באמצעות מושג השוויון וההוצאה מחוץ לחוק של אלימות פיזית. מי יודע, אל מול תחושת העלבון והאי-צדק בחריצת הדין הציבורית החפוזה, גברים עשויים להיזכר שאמנם בני אדם נולדו שווים, אולם הם המין החזק."{{הערה|לטור של קרולינה לנדסמן ראו "ציד מכשפים", הארץ}

ב-01/02/18 פורסמה באתר מאקו כתבת תחקיר על האמן המפורסם והמורה בועז ארד. בכתבה נחשפו קשריו הבלתי הולמים, ואף בלתי חוקיים, עם תלמידות מבית הספר בו לימד "תלמה ילין". בזמן התחקיר וכשנשאל לתגובתו ארד רמז שפרסום הכתבה עלול להביא אותו לכדי מצב אובדניות. הכתבה פורסמה כאמור, ויממה לאחר מכן ארד שם קץ לחייו. איריס לעאל כתבה על כך בהארץ:
"אנחנו לא נוכל להימלט משאלות כמעט בלתי נסבלות שהטרגדיה הזו מציגה בפנינו: האם יש דרך טובה יותר להמשיך במאבק החשוב לחשיפת מטרידים ופוגעים בלי שהוא ייהפך לספורט דמים עם קורבנות בנפש? ומה תפקידה של העיתונות כשמול גילוי האמת עומד פיקוח נפש? אני עדיין לא מסוגלת לחשוב ובוודאי שלא להגיע למסקנות. כולנו צריכים להרשות לעצמנו להיות לרגע אחד דוממים ואחוזי הלם ופלצות."[29]

ב-09/06/18 התייחסה לנושא הבקלאש פרופ' רות הלפרין-קדרי, ראשת "מרכז רקמן לקידום מעמד האישה" באוניברסיטת בר-אילן ואחת מהחוקרות החשובות בארץ בתחום מעמד האישה. בראיון לגלובס הלפרין-קדרי הזהירה כי "קמפיין Me Too עלול להביא לריאקציה שהפמיניזם כבר חווה אותה בעוצמות גדולות".לטענתה:
"ככל שכוחן של נשים מתחזק, הפטריארכיה מוצאת דרכים מתוחכמות יותר ואכזריות יותר לשמר את כוחה. המגבלות שהטיל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בנושא ההפלות, הן רק דוגמה אחת לתנועת המטוטלת ולריאקציה. עוד דוגמה היא עלייתו של הימין השמרני במדינות אירופה, החובר גם לכנסיות המתחזקות במדינות מזרח אירופה".[30]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. .Anderson, Kristin J., Modern Misogyny:Anti-feminism in a Post-feminist Era, Oxford University Press 2015
  2. Douglas, Susan J., and Meredith W. Michaels. The Mommy Myth : The Idealization of Motherhood and How It Has Undermined Women. New York: Free Press, .2004
  3. .Faludi, Susan, Backlash : the undeclared war against American women, New York : Doubleday, 1991
  4. .Kent, Susan, Making Peace: the Reconstruction of Gender In Interwar Britain, Princeton University Press, 1993
  5. .Offen, Karen M., European Feminisms, 1700-1950 : A Political History, Stanford, Calif.: Stanford University Press, 2000
  6. .Reese, Ellen, Backlash Against Welfare Mothers: Past and Present, Berkeley : University of California Press, 2005
  7. Rudman, Laurie and Fairchild, Kimberly, "Reactions to Counterstereotypic Behavior: The Role of Backlash in Cultural Stereotype Maintenance". Journal of Personality and Social Psychology, 87(2), 2004, p. 157-176.
  8. .Wiesner, Merry E. Women and Gender in Early Modern Europe. 2nd ed., Cambridge University Press, 2000
  9. וולף, נעמי, נוה, חנה, ואולמרט, דנה, מיתוס היופי: על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים, מגדרים. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004.
  10. ספרן, חנה, ולאופר, עירית, לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל, פרדס, 2006.
  11. קמיר, אורית, "רצון בת המלך – כבודה: הזמנה לפמיניזם ישראלי", תרבות דמוקרטית 10, 2006, עמ' 409–475.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Dula J. Espinosa, "Backlash", Vincent N. Parrillo (editor), Encyclopedia of Social Problems, London: SAGE, 2008, p. 68.
  2. ^ Susan Faludi, Backlash : the undeclared war against American women, New York : Doubleday, 1991, p.2-3.
  3. ^ Arnaldo Testi, "The Gender of Reform Politics: Theodore Roosevelt and the Culture of Masculinity". The Journal of American History 81, no. 4 (1995): p.1522.
  4. ^ Sally Gregory McMillen, Seneca Falls and the Origins of the Women's Rights Movement. Oxford University Press, 2008, p. 81.
  5. ^ Ellen Reese, Backlash Against Welfare Mothers: Past and Present, Berkeley : University of California Press, 2005, p.21.
  6. ^ Russell Thaddeus, "The Color of Discipline: Civil Rights and Black Sexuality", American Quarterly 60, no. 1 (2008),p. 113.
  7. ^ הסוציולוג האמריקאי מייקל קימל (Kimmel), שחקר בספרו Manhood in America את האתגרים ההיסטוריים איתם נאלצה להתמודד הזהות הגברית בארה"ב החל ממלחמת האזרחים, השפל הגדול ועד לימינו, טוען כי משבר הגבריות הוא משבר מתמשך מאחר ו"גבריות לעולם לא יכולה באמת להתממש עד הסוף, היא נתונה תמיד בספק. גבריות זקוקה לאישור מתמיד, החיפוש אחריה הוא ללא מנוח".
  8. ^ Arthur Schlesinger, "The Crisis of American Masculinity", Esquire, November 1958.
  9. ^ Robin Wood, Hitchcock's Films Revisited, New York: Columbia University Press, 1989, p. 101-102.
  10. ^ Robert J. Corber, In The Name of National Security- Hitchcock, Homophobia, and the Political Construction of Gender in Postwar America, Durham: Duke University Press, 1993 ,p. 189.
  11. ^ Andrea Tone, Devices & Desires: A History of Contraceptives in America, New York: Hill and Wang, 2001.
  12. ^ נעמי וולף, חנה נוה, ודנה אולמרט, מיתוס היופי: על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים, מגדרים. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2004, עמ' 19.
  13. ^ נעמי וולף, חנה נוה, ודנה אולמרט, שם, עמ' 24.
  14. ^ Merry E. Wiesner, Women and Gender in Early Modern Europe. 2nd ed.,Cambridge University Press, 2000, p. 265.
  15. ^ Merry E. Wiesner, Ibid. p.268.
  16. ^ Karen M. Offen, Ibid. p. 188.
  17. ^ Susan Kent, Making Peace: the Reconstruction of Gender In Interwar Britain, Princeton University Press, 1993, p.115.
  18. ^ Cicely Mary Hamilton, Life Errant, Dent, 1935, p. 251.
  19. ^ אורית קמיר, "רצון בת המלך – כבודה: הזמנה לפמיניזם ישראלי", תרבות דמוקרטית 10, 2006, עמ' 429-430.
  20. ^ עוד על מעמד הנשים ומאבקן לשוויון בתקופה זו ראו: שילה, מרגלית, כץ, גדעון, ואוניברסיטת בן גוריון בנגב. מגדר בישראל: מחקרים חדשים על מגדר ביישוב ובמדינה. עיונים בתקומת ישראל. קריית שדה-בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2011. ו- ספרן, חנה, ולאופר, עירית. לא רוצות להיות נחמדות : המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל. כותר (ספריה מקוונת). חיפה: פרדס, 2006.
  21. ^ חנה ספרן ועירית לאופר, לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל, פרדס, 2006, עמ' 137.
  22. ^ ראו: "דו"ח המיזוגניה"
  23. ^ ראו:"דוח השנאה 2016", גלובס
  24. ^ ראו: "שנת השפל של המגדר בפוליטיקה הישראלית: לאן נעלמות הח"כיות?", טל שניידר, גלובס
  25. ^ בארה"ב מלבד הארי וויינשטיין, הואשמו באופן פומבי הקומיקאי לואי סי קיי, ביל קוסבי, טד קוואנו, וודי אלן ועוד. בארץ הואשמו בין היתר איש התקשורת אלכס גלעדי, גבי גזית, נתן זהבי ועוד.
  26. ^ לכתבה המקורית בצרפתית, לכתבה על העצומה בעיתון: הארץ "מאה נשים צרפתיות נגד השלכות #MeToo"
  27. ^ לטור המתורגם לעברית ראו: "הגיע הזמן להתנגד למקרתיזם של #MeToo"
  28. ^ ראו: The Latest Consequence Of #MeToo: Not Hiring Women
  29. ^ ראו:"מול מותו של בועז ארד צריך לעצור רגע ולחוש אימה", איריס לעאל, הארץ
  30. ^ ראו: "יש רושם מוטעה בציבור שמצב הנשים רק משתפר; זה לא נכון", גלובס
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טיוטה:תגובת_נגד_לפמיניזם&oldid=37641659"