אמה גולדמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: הסבר מפורט בדף השיחה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אמה גולדמן, בסביבות 1910

אמה גולדמן (אנגלית: Emma Goldman‏; 27 ביוני 1869 - 14 במאי 1940), ידועה גם בשם "אמה האדומה", הייתה אנרכיסטית שפעלה במחציתה הראשונה של המאה ה-20. גולדמן נודעה בעיקר בשל פעילותה הפוליטית כתיבתה ויכולתה הרטורית. כמו כן, גולדמן ידועה בשל תרומתה להתפתחות הפילוסופיה האנרכיסטית בצפון אמריקה ואירופה.

גולדמן נולדה ב-1869, בשטחה של האימפריה הרוסית, והיגרה לארצות הברית בגיל 16 בשנת 1885. עם הגיעה לארצות הברית התיישבה בעיירה רוסצ'סטר, ניו-יורק ועבדה שם כפועלת בתעשיית הטקסטיל עד 1889, עת עברה לעיר ניו-יורק והצטרפה לתנועה האנרכיסטית.

גולדמן פעלה בתקופת הגל הפמיניסטי הראשון, והביעה ביקורת רבה על התנועה אשר נשאה על דגלה אך את מאבק הסופרג'יזם.

שמה הואדר על ידי מעריציה כ"אישה מורדת" בעלת מחשבה חופשית, ואילו מבקריה הציגו אותה כתומכת ברציחות פוליטיות ובמהפכה אלימה. לאחר תקופת פעילותה גולדמן נשכחה מהשיח הציבורי, והתעניינות מחודשת בה ובמורשתה התעוררו למן שנות ה-70 של המאה ה-20.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמה גולדמן נולדה בעיר קובנה שבאימפריה הרוסית (היום העיר נקראת קאונס, והיא העיר השנייה בגודלה בליטא) למשפחה יהודית אורתודוקסית. הוריה היו אברהם גולדמן וטובה בינוויטש. אמה הייתה בתם הבכורה של הזוג והבת השלישית של אמה לה היו שתי בנות מנישואים קודמים, הלנה (1860) ולנה (1862). לזוג נולדו שלושה ילדים נוספים: לואיס (נפטר בגיל שש) הרמן (1872) ומוישה (1879).

בילדותה של גודלמן סבלה משפחתה ממצוקה כלכלית ואבי המשפחה נהג להכות את ילדיו כאשר לא צייתו לו‏[1]. המשפחה נדדה ממקום מגורים אחד לאחר ועברה בתחילה לכפר פאפיל, במחוז שאולאי אשר בצפון ליטא. בכפר זה, גולדמן הייתה עדה לאיכר שהוכה בשוט ברחוב. אירוע זה הותיר עליה רושם עז, ותרם לסלידתה מסמכות אלימה במשך כל חייה.‏[2] כשהייתה גולדמן בת 7 עברה משפחתה לעיר קניגסברג שבפרוסיה המזרחית (אז חלק מהאימפריה הגרמנית), שם סבלה מאלימות והטרדות מיניות מהמורים בבית הספר. בהיותה בת 13, עברה משפחתה של גולדמן פעם נוספת, לעיר הרוסית סנקט פטרבורג, שם סבלו עסקיו של אביה כישלון נחרץ. המשפחה הדרדרה לעוני, וגולדמן, כמו יתר ילדי המשפחה הבוגרים, נאלצה לעזוב את בית הספר ולצאת לעבוד במגוון עבודות.‏[3] גולדמן, שהייתה תלמידה נלהבת בבית הספר, המשיכה ללמוד בעצמה, ובמהרה גלתה עניין במצב הפוליטי הסוער ברוסיה באותה עת. היא התעניינה במיוחד לקרוא אודות הניהיליסטים שהיו אחראים להתנקשות בקיסר רוסיה, אלכסנדר השני.

בגיל 15 ניסה אביה לחתן אותה, אולם היא סירבה בתוקף, והתעקשה כי תינשא מאהבה בלבד. בעת עבודתה בחנות מחוכים, חוותה גולדמן הטרדות מיניות רבות, ואחד ממחזריה אף לקח אותה לבית מלון וביצע מעשה שגולדמן כינתה "מגע אלים".‏[4] שניים מהביוגרפים של גולדמן, הגדירו זאת אונס. גולדמן הביעה את זעזועה מהחוויה בספרה האוטוביוגרפי "Living My Life" (לחיות את חיי) וטענה כי הרגישה שמפגש זה הכתים לנצח את יחסיה עם גברים.‏‏‏[5]

בשנת 1885, היגרה גולדמן למדינת ניו יורק שבארצות הברית, שם התגוררה עם אחיותיה. בניו-יורק התאהבה ונישאה לחבר לעבודה במפעל בשם ג'ייקוב קרשנר (וכך זכתה גם באזרחות אמריקאית), אולם נישואיה של גולדמן לא החזיקו מעמד אלא חודשים ספורים. בתקופה זו החלה להיות מעורבת בסערות הפוליטיות שהתרחשו באותה עת, ובמיוחד במהומות היימרקט בשיקגו ובתאוריה האנרכיסטית. לאחר הגירושים נסעה גולדמן לניו יורק.

מוסט וברקמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביומה הראשון בעיר, גולדמן פגשה שני גברים שהשפיעו על יתרת חייה. בבית קפה שהיה מרכז לפעילים רדיקליים, הכירו לה את אלכסנדר ברקמן, אנרכיסט שהזמין אותה לנאום פומבי שהתקיים באותו ערב. הם הלכו לשמוע את יוהאן מוסט, עורך של כתב עת גרמני בשם "החרות", ותומך ב"תעמולה באמצעות פעולה" - דוקטרינה שעודדה פעולות של יחידים, כגון התנקשויות פוליטיות, שיהוו השראה לפעולות נוספות שיובילו להצתת מהפכה בקרב מעמד העובדים. גולדמן התרשמה מנאומו הנלהב, והוא לקח אותה תחת חסותו ואימן אותה בשיטות נאום. מוסט עודד אותה במרץ, ואף אמר לה כי עליה "לקחת את מקומי כשאעזוב".‏[6] אחד מנאומיה הראשונים ניתן ברוצ'סטר. לאחר ששכנעה את הלנה שלא תספר להוריהן אודות הנאום, גולדמן עלתה על הבמה, ולרגע שכחה את שרצתה להגיד. היא תיארה את החוויה כך:

אמה גולדמן ואלכסנדר ברקמן היו מאוהבים במשך תקופה ארוכה, וידידים קרובים כל ימי חייהם

משהו מוזר קרה. ברגע אחד ראיתי את זה - כל אירוע בשלוש השנים שלי ברוצ'סטר: מפעל גרסון, עבודת הפרך וההשפלה שהיו בו, כישלון נישואיי, הפשע בשיקגו. התחלתי לדבר. מילים שמעולם לא שמעתי את עצמי אומרת החלו לזרום החוצה, יותר ויותר מהר. הן הגיעו באינטנסיביות מלאת תשוקה. הקהל לא היה שם, האולם עצמו נעלם. הייתי מודעת רק למילותיי שלי, לשיר הנלהב שלי.

– Emma Goldman, Living my life. P. 40

מוקסמת מהחוויה, גולדמן החלה לחדד את אישיותה הציבורית במפגשים הבאים. אולם, במהרה מצאה את עצמה מתווכחת עם מוסט בנוגע לעצמאותה. לאחר נאום חשוב בקליבלנד, הרגישה שהפכה ל"תוכי שחוזר אחר עמדותיו של מוסט"‏[7], והחליטה להביע את עצמה על הבמה. כשחזרה לניו יורק, מוסט זעם ואמר לה: "מי שלא איתי, נגדי!"‏[5]. גולדמן בתגובה, עזבה את מערכת "החרות" והצטרפה לכתב עת אחר, "האוטונומיה".

במקביל, גולדמן החלה להתחבר לברקמן, לו קראה בחיבה סשה. תוך זמן קצר השניים התאהבו זה בזו. הם עברו לגור בדירה קומונלית עם בן דודו, האמן מודסט "פדיה" סטיין, וחברה של גולדמן, הלן מינקין, באזורים הכפריים של וודסטוק, אילינוי. על אף שיחסיהם ידעו קשיים, גולדמן וברקמן היו קרובים מאוד כל חייהם, מאוחדים על ידי עקרונותיהם האנרכיסטיים והמחויבות שלהם לשוויון.

מזימת הומסטד[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעשיין, הנרי קליי פריק. גולדמן וברקמן האמינו שהתנקשות בו "תזרע פחד בקרב נשמת המעמד שלו" ו"תפרסם את עקרונות האנרכיזם ברחבי העולם"‏[8]

אחד הרגעים הפוליטיים שקירבו בין ברקמן לגולדמן היה שביתת הומסטד. ביוני 1892, מפעל מתכת ברובע הומסטד שבפנסילבניה, בבעלות איש העסקים אנדרו קרנגי, הפך למוקד תשומת הלב האמריקאית בעקבות כישלון המשא ומתן בין חברת המתכת קרנגי ובין איגוד עובדי הפלדה והברזל הלאומי. מנהל המפעל היה הנרי קליי פריק, יריב מרכזי של האיגוד. כאשר סבב שיחות אחרון נכשל אף הוא בסוף יוני, ההנהלה סגרה את המפעל ונעלה את העובדים מחוצה לו. העובדים בתגובה פתחו בשביתה וחסמו את הגישה למפעל אך פריק החליט לגייס שוברי שביתה והחברה שכרה את חברת פינקרטון על מנת להגן עליהם. ב-6 ביולי התפתח קרב יריות בין 300 שומרי פינקרטון לבין אלפי עובדי איגוד, מהם מאות חמושים. במהלך 12 השעות של הקרב, שבעה שומרים ותשעה שובתים נהרגו.‏[9]

מרבית עיתוני המדינה תמכו בשובתים, וגולדמן וברקמן החליטו להתנקש בפריק, מתוך הנחה שפעולה שכזו תהווה השראה עבור העובדים להתקומם כנגד המערכת הקפיטליסטית. ברקמן בחר לבצע את הרצח, והורה לגולדמן להשאר מאחור על מנת להסביר את מניעיו לאחר שייכלא.‏[10] ברקמן ניסה להכין פצצה, אך נכשל, לאחר מכן נסע לפיטסבורג על מנת לקנות אקדח וחליפת שרד מהודרת.

גולדמן החליטה לעזור במימון מזימת ההתנקשות בפריק על ידי עיסוק בזנות. בזוכרה את דמותה של סוניה ברומן של דוסטויבסקי, "החטא ועונשו", נימקה גולדמן את מעשיה: "היא הפכה לזונה על מנת לתמוך באחיה ואחיותה הקטנים. סוניה הרגישה שיכלה למכור את גופה. למה לא אני?"‏[11] ברגע שירדה לרחוב, הגבר הראשון קנה לה בירה, נתן לה 10 דולר, וייעץ לה לוותר על הזנות מאחר שאין לה את הכשרון המתאים. היא "נדהמה מכדי לדבר".‏[11] היא התקשרה להלנה, וביקשה ממנה 15 דולר בטענה שהיא חולה.

כאשר הגיע להומסטד ב-23 ביולי, ברקמן הצליח להיכנס למשרדו של פריק, כשברשותו אקדח מוסתר, וירה בפריק שלוש פעמים, ולאחר מכן דקר אותו ברגליו. קבוצה של עובדים - שהייתה רחוקה מלהצטרף אליו בניסיונו - הכתה אותו עד לאובדן הכרה, והוא נלקח בידי המשטרה.‏[12] פריק שרד את ניסיון ההתנקשות, וברקמן הורשע בניסיון לרצח‏[13] ונשפט ל-22 שנות מאסר. העדרותו של ברקמן מחייה העיקה מאוד על גולדמן. משוכנעת שגולדמן הייתה מעורבת בניסיון ההתנקשות, המשטרה פשטה על דירתה, וכשלא מצאה ראיות שיקשרו אותה לניסיון ההתנקשות, לחצה על בעל הבית שיפנה אותה מדירתו. ניסיון ההתנקשות בפריק נכשל גם להשיג את מטרתו - לעורר את העובדים להתקוממות, ועובדים ואנרכיסטים כאחד גינו את המעשה. יוהאן מוסט תקף את ברקמן וניסיון ההתנקשות, וטען שהניסיון נעשה על מנת לעורר סימפטיה כלפי פריק. גולדמן זעמה על התקפות אלה, והגיעה לנאום פומבי של מוסט מצוידת בשוט, ודרשה ממנו, בעודו נואם, שיוכיח את האשמותיו. לאחר שהתעלם ממנה, הצליפה בו עם השוט, שברה אותו על ברכיה, והשליכה את החלקים השבורים לעברו.‏[14] מאוחר יותר היא התחרטה על התקפתה, והתוודתה בפני חברה ש"בגיל 23, אדם לא חושב בהיגיון".‏[15]

"הסתה למהומה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדמן מוקפת בקהל עובדים בכיכר יוניון בשנת 1916

בשנת 1893 סבלה ארצות הברית מאחד המשברים הכלכליים הגדולים בתולדותיה, כאשר שיעור האבטלה הגיע ללמעלה מ-20 אחוז‏[16], ו"הפגנות הרעב" פינו את מקומן למהומות. גולדמן החלה לדבר לקהל רחב של גברים ונשים המתוסכלים מהמצב הכלכלי בניו יורק. ב-21 באוגוסט, דיברה לקהל של כמעט 3,000 נשים וגברים בכיכר יוניון, ועודדה את המובטלים לנקוט בפעולה מיידית. דבריה המדויקים אינם ידועים: סוכנים סמויים טענו שהיא אמרה לקהל "לקחת הכל...בכוח"‏[17], בעוד שגולדמן טענה מאוחר יותר שאמרה: "ובכן, הפגינו לפני ארמונות העשירים. דרשו עבודה. אם הם לא נותנים לכם עבודה, דרשו לחם. אם הם מסרבים לתת לכם את שניהם, קחו לחם".‏[18] מאוחר יותר בבית המשפט, הציע הבלש צ'ארלס ג'ייקובס גרסה נוספת לנאומה. בזמן שחיכתה למשפט, זכתה לביקור של נלי בליי, עיתונאית של עיתון ה-"New York World". היא בילתה שעתיים בראיון עם גולדמן, וכתבה מאמר אוהד על האישה אותה תיארה כ"ז'אן ד'ארק מודרנית".

למרות הפרסום החיובי, חבר המושבעים שוכנע על ידי עדותו של ג'ייקובס וחשש מעמדותיה הפוליטיות של גולדמן. עוזר התובע המחוזי תחקר את גולדמן בנוגע לעמדותיה האנרכיסטיות והאתאיסטיות. השופט כינה אותה "אישה מסוכנת". היא נשפטה לשנה אחת בכלא. כשנכנסה לכלא, סבלה משיגרון ונשלחה למרפאה. שם התיידדה עם הרופא והחלה ללמוד סיעוד. כמו כן, קראה עשרות ספרים, ובהם יצירותיהם של סופרים ופעילים אמריקאיים כגון ראלף ואלדו אמרסון, הנרי דייוויד תורו, נתניאל הות'ורן, המשורר, וולט ויטמן, והפילוסוף, ג'ון סטיוארט מיל. כשהשתחררה לאחר 10 חודשים, קהל רועש של כמעט 3,000 איש קיבל את פניה בניו יורק והיא הוצפה עד מהרה בבקשות לראיונות והרצאות.

על מנת להרוויח כסף, גולדמן החליטה להמשיך את לימודי הסיעוד אותם החלה בבית הסוהר. אולם, תחומי ההתמחות המועדפים עליה, מיילדות ועיסוי, לא היו פנויים לסטודנטיות לסיעוד בארצות הברית. לפיכך, גולדמן הפליגה לאירופה, והרצתה בלונדון, בגלזגו ובאדינבורו. שם גם פגשה אנרכיסטים מפורסמים כגון אריקו מלטסטה, לואיז מישל ופיוטר קרופוטקין. בווינה קיבלה גולדמן שתי תעודות גמר בסיעוד ויישמה אותן עם שובה לארצות הברית. בעוד היא מחליפה בין הרצאות לעיסוק בסיעוד, גולדמן ערכה את הסיור חוצה המדינות הראשון שנערך בידי דובר אנרכיסט. בנובמבר 1899 חזרה לאירופה, שם פגשה את האנרכיסט היפולייט האבל, עמו החלה במערכת יחסים. יחד נסעו לצרפת ועזרו לארגן את קונגרס האינטרנציונל האנרכיסטי הראשון בפאתי פריז.

ההתנקשות במקינלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליאון צ'ולגוש, רוצחו של נשיא ארצות הברית ויליאם מקינלי

ויליאם מקינלי, נשיא ארצות הברית, נרצח ב-6 בספטמבר 1901 על ידי ליאון צ'ולגוש. התנקשות זו התווספה לרציחות פוליטיות נוספות שהתבצעו באותה עת על ידי אנרכיסטים על אדמת אירופה. צ'ולגוש היה אנרכיסט שניסה ליצור קשר עם אמה גולדמן בעבר. התנהגותו באותם מפגשים עוררה חשד אצל גולדמן וחבריה הקרובים, והם סברו שצ'ולגוש הוא סוכן משטרתי. לאחר רצח הנשיא, עצרו החוקרים את גולדמן יחד עם בן זוגה, היפולייט האבל, ו-11 אנרכיסטים נוספים, בחשד שהם השתתפו בתכנונו. במהלך החקירה לא נמצאו ראיות שקושרות את אמה גולדמן לרצח, והיא שוחררה לאחר שבועיים. צ'ולגוש עצמו הוצא להורג.

לאורך מעצרה, וגם לאחר שיחרורה, סירבה גולדמן לגנות את הרצח. היא דבקה בגישה זו גם כשחבריה האנרכיסטים גינו את הפעולה ולחצו עליה להצטרף אליהם. הדעה הרווחת בעיתונים של אותם ימים הטילה את האחריות לרצח על התנועה האנרכיסטית, ובציבור התגבשה דעה שלילית על האנרכיסטים. העובדה שהן צ'ולגוש והן גולדמן היו מהגרים חיזקה אצל האמריקאים את התחושה שאידאולוגיה זרה, התומכת ברציחות פוליטיות, מנסה לייבא עצמה לארצות הברית. יורשו של מקינלי, תאודור רוזוולט, הכריז על כוונתו לנקוט באמצעים חריפים נגד האנרכיסטים ותומכיהם.

"אמא אדמה" ושחרורו של ברקמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הוצאתו להורג של צ'ולגוש, גולדמן החלה להתרחק מהחיים הציבוריים. דחויה על ידי חבריה האנרכיסטים, מותקפת על ידי העיתונות ופרודה מאהובה, נסוגה לאנונימיות ועיסוק בסיעוד, ואף השתמשה בשם בדוי - אי. ג'י סמית'. אולם, כאשר הקונגרס האמריקאי העביר את חוק הרחקת האנרכיסטים, שהיווה שבירה של עקרון חופש ההגירה, גל חדש של אקטיביזם התעורר על מנת להתנגד לו, והחזיר את גולדמן לתנועה. קואליציה של אנשים וארגונים מרחבי השמאל הרדיקלי התנגדה לחוק מאחר שהוא הפר, לטענתם, את חופש הביטוי.

כאשר נשללה זכותו של אנרכיסט סקוטי בשם ג'ון טרנר להיכנס לארצות הברית, גולדמן עזרה לארגן את "ליגת חופש הביטוי". ליגת חופש הביטוי הייתה קבוצה אשר גייסה את עזרתם של עורך הדין ופעיל זכויות האזרח קלארנס דארו, והמשורר והמחזאי אדגר לי מאסטרס, שלקחו את התיק של טרנר לבית המשפט העליון של ארצות הברית. אף על פי שטרנר והליגה הפסידו, גולדמן התייחסה למקרה כניצחון תעמולתי. היא חזרה לפעילות אנרכיסטית, אך פעילות זו גבתה ממנה מחיר. גולדמן כתבה לברקמן ש"מעולם לא הכביד עליי עול שכזה. אני חוששת שנדונתי לנצח להשאר רכוש ציבורי ולשחוק את חיי למען הדאגה לחיי אחרים".‏[19]

במהלך 1906 החליטה גולדמן לייסד כתב-עת משלה בשם "אמא אדמה". בנוסף לפרסום עבודות מקוריות מאת עורכיו ואנרכיסטים מרחבי העולם, "אמא אדמה" פרסם מחדש כתבים נבחרים של כותבים מגוונים, בהם כתבים של האנרכיסט הצרפתי פייר-ז'וזף פרודון, האנרכיסטי הרוסי פיוטר קרופוטקין, הפילוסוף פרידריך ניטשה והסופרת הבריטית מרי וולסטונקראפט. קוראיו היוו בעצם את מרכז השמאל הרדיקלי בארצות הברית בתחילת המאה ה-20.

ב-18 במאי של אותה שנה, שוחרר אלכסנדר ברקמן מן הכלא. בשנת 1907, ברקמן נוטל אחריות על "אמא אדמה", בעוד גולדמן יוצאת לסבב הרצאות במדינה על מנת לממן את כתב העת. מאוחר יותר באותה שנה גולדמן שימשה כנציגת ארצות הברית בקונגרס האינטרנציונל האנרכיסטי באמסטרדם. אנרכיסטים וסינדיקליסטים מרחבי העולם התאספו על מנת לדון במתח בין שתי האידאולוגיות, אך לא הגיעו להסכמה מכרעת. גולדמן חזרה לארצות הברית והמשיכה את נאומיה בפני קהל רחב של אנשים.

רייטמן, מאמרים ואמצעי מניעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדמן הצטרפה למרגרט סנגר במאבקה למען הנגשת אמצעי מניעה לנשים. שתי הנשים נעצרו בשל פעולתן למען מטרה זו

במהלך 10 השנים הבאות, סיירה גולדמן ללא הפסקה בכל רחבי ארצות הברית, מרצה ומשכנעת אנשים להצטרף לתנועה האנרכיסטית. הקואליציות שנוצרו במטרה להתנגד ל"חוק הרחקת האנרכיסטים" עזרו לה לקבל הערכה ולבסס מוניטין של מי שמצליחה להגיע אל אנשים מעמדות פוליטיות אחרות. כאשר משרד המשפטים של ארצות הברית שלח סוכני חרש על מנת לצפות בנאומיה, הוא דיווח שהרצאותיה היו "מלאות אנשים".‏[20] סופרים, עיתונאים, אמנים, שופטים ועובדים מכל הקשת הפוליטית העידו על "הכוח המגנטי", "הנוכחות המשכנעת" ו"כוח, צחות הלשון והאש" שלה.‏[21]

באביב 1908, פגשה גולדמן את בן רייטמן, רופא שכונה "הדוקטור הנווד". רייטמן גדל ברובע העני של שיקגו והתהלך בארצות הברית מספר שנים כנווד לפני שרכש תואר ברפואה. כרופא דאג בעיקר לעניים הסובלים ממחלות מין. גולדמן התאהבה ברייטמן, ובין השניים התרקם רומן. הם חלקו מחויבות ל"אהבה חופשית", אך בעוד שלרייטמן היו מאהבות נוספות, גולדמן נשארה נאמנה לו בלבד. היא ניסתה לפייס את רגשות הקנאה שלה בעזרת אמונה בחירות הלב, אך התקשתה להשלים עם המצב.

שנתיים לאחר מכן החלה גולדמן להרגיש תסכול מקהל הרצאותיה. היא ייחלה "להגיע למעט האנשים שבאמת רצו ללמוד, במקום לרבים שמגיעים לשם הבידור".‏[22] היא אספה סדרת נאומים ומאמרים שכתבה עבור "אמא אדמה" ופרסמה ספר שנקרא "אנרכיזם ומאמרים נוספים". הספר מכסה מגוון רחב של נושאים - בנוסף למבט מקיף על אנרכיזם והביקורת עליו, הספר כולל מאמרים בנושאים של פטריוטיות, סופרג'יזם, נישואים ובתי סוהר.

כאשר מרגרט סנגר, פעילה פמיניסטית, טבעה את המושג "פיקוח ילודה" (Birth Control) והפיצה מידע על מגוון אמצעי מניעה במהדורת יוני 1914 של המגזין שלה "האישה המורדת", היא קיבלה תמיכה רבה מגולדמן. סנגר נעצרה בחודש אוגוסט במסגרת חוק שאסר על הפצה של "מאמרים מגונים, גסים ושטופי זימה", כולל מידע הקשור לאמצעי מניעה. גולדמן ורייטמן חילקו עותקים של מנשר של סנגר בשם "הגבלת המשפחה" (יחד עם מאמר בעל רוח דומה של רייטמן), ובשנת 1915 גולדמן ערכה סיור ברחבי ארצות הברית, בחלקו במטרה להעלות את המודעות לאמצעי מניעה. על אף שהגישה הציבורית לנושא נראתה ליברלית למדי, גולדמן נעצרה בחודש פברואר 1916, והואשמה גם היא בהפצת מידע בנוגע לאמצעי מניעה. גולדמן בחרה שלא לשלם קנס בסך 100 דולר, ובילתה שבועיים בעבודות בכלא, שאותן ראתה כהזדמנות להתחבר לאלו שנדחו על ידי החברה.‏[23]

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמה גולדמן

ב-1916 נבחר וודרו וילסון מחדש כנשיא ארצות הברית תחת הסיסמה "הוא שמר עלינו מפני מלחמה". ברם, בתחילת הקדנציה השנייה של וילסון, הוא החליט שהתעלמות גרמניה מההגבלות שהוטלו על לחימת צוללות מהווה עילה מספקת לכניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה. זמן קצר לאחר מכן, הקונגרס האמריקאי העביר את "חוק השירות הסלקטיבי", שדרש מכל הגברים בגילאים 21-30 להתייצב לגיוס לצבא ארצות הברית. גולדמן ראתה בהחלטה שימוש בתוקפנות מיליטריסטית, המונעת ממניעים קפיטליסטים. היא הכריזה ב"אמא אדמה" על כוונתה לצאת כנגד הגיוס, וכנגד התערבותה של ארצות הברית במלחמה.

למען מטרה זו, גולדמן וברקמן ארגנו את "הליגה נגד הגיוס" בניו יורק, שהכריזה: "אנחנו מתנגדים לגיוס כיוון שאנחנו אינטרנציונליסטים, אנטי-מיליטריסטים, ומתנגדים לכל המלחמות אשר מנוהלות על ידי ממשלות קפיטליסטיות". הקבוצה הייתה חלוצה בפעילות נגד גיוס, ותאים נוספים שלה החלו להופיע בערים נוספות. אולם כאשר המשטרה החלה לפשוט על האירועים הציבוריים של הקבוצה על מנת למצוא גברים צעירים שלא התייצבו לגיוס, גולדמן וחבריה החלו להתמקד בהפצת מנשרים וחומרים כתובים אחרים. בעיצומו של הגל הפטריוטי שפשט במדינה, חלקים רבים בשמאל הפוליטי סירבו להצטרף למאמצי הליגה. "מפלגת השלום של הנשים", למשל, הפסיקה את התנגדותה למלחמה ברגע שארצות הברית נכנסה אליה. "המפלגה הסוציאליסטית של אמריקה" התנגדה רשמית להתערבות ארצות הברית, אך תמכה בווילסון במרבית פעולותיו.

ב-15 ביוני 1917 נעצרו גולדמן וברקמן במהלך פשיטה על משרדיהם, שהניבה כמות גדולה של מסמכים ותעמולה אנרכיסטית.‏[24] בניו יורק טיימס דווח שגולדמן ביקשה להחליף לתלבושת הולמת יותר, והגיעה בגלימה ב"סגול מלכותי"."‏[24] גולדמן וברקמן הואשמו בקשירת קשר "להדיח אנשים לא להתגייס"‏[25] במסגרת "חוק הריגול" החדש, שקבע עונשים כבדים לכל מי שהפריע לגיוס לצבא או עודד "אי-נאמנות" כנגד ממשלת ארצות הברית, חויבו גולדמן וברקמן בערבות בסך 25,000 דולר כל אחד. גולדמן בחרה להגן בעצמה עליה ועל ברקמן במהלך המשפט, ופנתה לתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית בשאלה כיצד הממשלה יכולה לטעון שהיא נלחמת למען הדמוקרטיה כאשר היא מדכאת את חופש הביטוי בביתה.

אנו אומרים שאם אמריקה נכנסה למלחמה על מנת להפוך את העולם למקום בטוח עבור הדמוקרטיה, עליה, לפני הכל, להבטיח את הדמוקרטיה באמריקה. אחרת, איך העולם אמור לקחת את אמריקה ברצינות, כאשר היא מתאכזרת לדמוקרטיה בביתה מידי יום ביומו, חופש הביטוי מדוכא, אסיפות שקטות נשברות בידי פושעים שחצנים ואכזריים במדים. כאשר חופש העיתונות מקוצץ וסותמים את הפה לכל דעה עצמאית? אכן, אם אנחנו כה עלובים בדמוקרטיה, כיצד נוכל לתת אותה לעולם?

– "אמא אדמה", יולי, 1917

חבר המושבעים לא הסכים עם טענותיה של גולדמן וקו הגנתה ומצא אותה ואת ברקמן חייבים בדין. השופט גזר עליהם את העונש המרבי - שנתיים מאסר, קנס בסך 10,000 דולר כל אחד, ואפשרות של גירוש לאחר שחרורם. בעת שהעבירו את גולדמן לבית הסוהר, היא כתבה לחבר: "כליאה של שנתיים עבור עמידה בלתי מתפשרת באידאל של אדם. הרי זהו מחיר קטן".‏[26]

בכלא פגשה בסוציאליסטית קייט ריצ'רדס או'הר, שאף היא נכלאה במסגרת "חוק הריגול". על אף שהיו חלוקות באסטרטגיות הפוליטיות שלהן (או'הר האמינה בבחירות במטרה להגיע לשלטון), השתיים התאחדו במטרה להתסיס את האסירים למען תנאים טובים יותר עבורם. גולדמן התחברה גם עם האנרכיסטית גבריאלה סגטה אנטוליני, חסידה של האנרכיסט לואיג'י גלאני. אנטוליני נעצרה בשעה שהובילה ילקוט מלא בדינמיט ברכבת שנסעה לשיקגו. היא סרבה לשתף פעולה עם הרשויות ולספק מידע נוסף, ונכלאה למשך 14 חודשים. שלוש הנשים שעבדו יחד על מנת לשפר את תנאיהם של שאר האסירים, נודעו בשם "השילוש הקדוש". גולדמן שוחררה מהכלא ב-27 בספטמבר 1919.

רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר גולדמן וברקמן שוחררו, הגל הראשון של "הפחד האדום" - תקופה בה גבר הפחד מפני התפשטות הקומוניזם בעולם - היה בעיצומו. מהפכת אוקטובר, בשילוב השתתפותה של ארצות הברית במלחמה, הובילו לשיא של עוינות כלפי פעילים רדיקליים ומהגרים שאינם אזרחים. יחידת המודיעין הכללית של משרד המשפטים של ארצות הברית בראשות ג'ון אדגר הובר, ניהלה סדרה של פשיטות במטרה לעצור פעילים רדיקלים, תחת הוראותיו של התובע הכללי, אלכסנדר מיצ'ל פלמר. במזכר שהוכן בעת שהותם של גולדמן וברקמן בכלא, כתב הובר: "אמה גולדמן ואלכסנדר ברקמן הם, מעבר לכל ספק, שניים מהאנרכיסטים המסוכנים ביותר במדינה הזו וחזרתם לקהילה תגרום לנזק מופרז".‏[27] על אף שנישואיה לג'ייקוב קרשנר העניקו לה אזרחות אמריקאית, הממשלה הפעילה את "חוק הרחקת האנרכיסטים" וגירשה את גולדמן וברקמן לברית המועצות, יחד עם 200 פעילים נוספים.

בתחילה, גולדמן ראתה במהפכת אוקטובר צעד חיובי. היא כתבה ב"אמא אדמה" כי למרות התלות בממשלה הקומוניסטית, המהפכה ייצגה את העקרונות "הכי בסיסיים, מרחיקי-לכת וחובקי-כל של חירות אנושית ורווחה כלכלית".‏[28] אולם, כאשר גולדמן וחבריה התקרבו לאירופה, היא הביעה חשש מהעתיד לבוא. היא הייתה מודאגת ממלחמת האזרחים ברוסיה, ומהאפשרות שכוחות אנטי-בולשביקים יעלו לשלטון. המדינה, על אף שהייתה אנטי-קפיטליסטית, היוותה גם היא איום עבורה. "אני לעולם לא אוכל לעבוד בתוך המסגרת של המדינה", כתבה לאחייניתה, "בין אם היא בולשביקית ובין אם אחרת".‏[29]

חששותיה של גולדמן היו מוצדקים, כפי שגילתה זמן קצר לאחר מכן. מספר ימים לאחר שחזרה לסנקט פטרבורג (ששמה היה אז "פטרוגרד"), הזדעזעה לשמוע אישיות רשמית של המפלגה מתייחסת לחופש הביטוי כ"אמונה בורגנית תפלה".‏[30] בזמן שגולדמן וברקמן סיירו במדינה, הם מצאו דיכוי, ניהול כושל ושחיתות, במקום שוויון והעצמת עובדים להם ייחלו. אלו שביקרו את הממשלה הושמצו כאנטי-מהפכניים, והעובדים עבדו בתנאים מחמירים. הם פגשו את לנין שהסביר להם שדיכוי חופש העיתונות בידי הממשלה מוצדק. הוא אמר להם ש"בלתי אפשרי שיהיה חופש ביטוי בזמן תקופה מהפכנית".‏[31] ברקמן היה סלחני יותר כלפי פעולות הממשלה בשם "הנחיצות ההיסטורית", אך בסופו של דבר הצטרף לגולדמן בהתנגדותה לסמכות הממשלה הסובייטית.‏[32]

בחודש מרץ 1921, החלו שביתות בפטרוגרד, כאשר עובדים יצאו לרחובות בדרישה להקצבת מזון גדולה יותר וחופש נרחב יותר לאיגודי העובדים. גולדמן וברקמן חשו מחויבים לתמוך בשובתים. הם הכריזו כי "לשתוק עכשיו זה בלתי אפשרי, אפילו פלילי".‏[33] התסיסה התפשטה לעיר הנמל קרונשטט, שבה ניתנה לצבא פקודה להגיב. בהתקוממות שהחלה, נהרגו 600 מלחים ואלפי חיילים סובייטים, ו-2,000 מלחים נוספים נעצרו. לאור אירועים אלו, גולדמן וברקמן החליטו כי אין להם עתיד במדינה זו. "יותר ויותר", כתבה, "הגענו למסקנה שאיננו יכולים לעשות כאן דבר. ומאחר שלא יכלנו להמשיך בחיים ללא פעילות במשך זמן רב, החלטנו לעזוב".‏[34]

בחודש דצמבר 1921, גולדמן וברקמן עזבו את המדינה ונסעו לבירת לטביה, ריגה. נציג ארצות הברית בעיר העביר את המידע לבכירים בוושינגטון הבירה, שהחלו לבקש מידע מממשלות באירופה על פעילות הזוג. לאחר מסע קצר לסטוקהולם, הם עברו להתגורר בברלין במשך מספר שנים. בזמן זה גולדמן הסכימה לכתוב סדרה של מאמרים על תקופת שהותה ברוסיה לעיתונו של ג'וזף פוליצר. מאמרים אלו נאספו מאוחר יותר ויצאו לאור בשני ספרים בשם "ההתפכחות מהאשליה שלי ברוסיה" (1923) ו"ההתפכחות הנוספת מהאשליה שלי ברוסיה" (1924). כותרות הספרים האלו נוסחו על ידי המוציאים לאור על מנת לעורר התעניינות, וגולדמן מחתה על כך, אך לשווא.‏[35]

אנגליה, קנדה וצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדמן התקשתה להתחבר לחוגים השמאלניים בגרמניה. מאחר שגולדמן יצאה נגד הדיכוי הסובייטי, שנאו אותה הקומוניסטים מחד ואילו הליברלים מאידך לעגו לרדיקליות שלה. בעוד ברקמן נשאר בברלין לעזור לפליטים רוסים, גולדמן עברה ללונדון בספטמבר 1924. עם הגיעה, הסופרת רבקה וסט ארגנה ארוחת קבלת פנים עבורה, אליה הגיעו הפילוסוף ברטראנד ראסל, הסופר הרברט ג'ורג' ולס וכמאתיים אורחים נוספים. כאשר דיברה גולדמן על אכזבתה מהממשלה הסובייטית, הקהל נותר המום. חלקם עזבו את האירוע, ואחרים גערו בה על כך שהיא מבקרת את הניסוי הקומוניסטי בטרם עת. מאוחר יותר, ראסל כתב לה שהוא מסרב לתמוך במאמציה לשינוי מערכתי בברית המועצות, ולעג לאידאליזם האנרכיסטי שלה.‏[36]

בשנת 1925, אוימה גולדמן בגירוש נוסף, אך אנרכיסט סקוטי בשם ג'יימס קולטון הציע להתחתן אתה במטרה להעניק לה אזרחות בריטית. על אף שהיו מכרים רחוקים, גולדמן הסכימה והם התחתנו ב-27 ביוני 1925. המעמד החדש שלה סיפק לה שקט נפשי, ואיפשר לה להגיע לצרפת ולקנדה. החיים בלונדון היו מלאי מתחים עבור גולדמן. היא כתבה לברקמן: "אני עייפה נורא, וכל כך בודדה ומדוכאת. זו הרגשה נוראה לחזור הנה מהרצאות ולא למצוא נשמה קרובה, אף אחד שאכפת לו אם אדם חי או מת".‏[37] היא המשיכה במחקר אנליטי על דרמה, בעודה מרחיבה עבודה שפרסמה בשנת 1914. אך היא חוותה קשיים רבים באינטראקציה עם הקהל ומעולם לא סיימה את ספרה השני בנושא.‏[38]

הוצאתם להורג של ניקולה סאקו וברתולומאו ונצטי, ב-1927 הסעירה את גולדמן

גולדמן הגיעה לקנדה בשנת 1927, שם התוודעה להוצאה להורג של שני האנרכיסטים האיטלקיים, סאקו וונצטי. היא זעמה על חוסר הצדק במשפטם, וראתה את המקרה כלעג נוסף לצדק בארצות הברית. גולדמן רצתה להצטרף להפגנות הגדולות בבוסטון, אך זכרונותיה ממהומות היימרקט, בשילוב עם בדידותה, הכניעו אותה. "אז," כתבה, "כל חיי היו לפני על מנת לצאת למען אלו שנהרגו. כעת אין לי דבר".

בשנת 1928 החלה לכתוב את האוטוביוגרפיה שלה, בתמיכתה של קבוצת מעריצים, בהם העיתונאי ה. ל. מנקן, המשוררת זוכת פרס פוליצר עדנה סיינט וינסנט מיליי, והסופר תאודור דרייזר. היא עברה לגור בסן טרופז שבצרפת, שם בילתה שנתיים בכתיבה על חייה. ברקמן הציע לתת לה משוב ביקורתי, אותו היא קיבלה וכללה בספר במחיר פגיעה ביחסיהם.‏[39] גולדמן רצתה שהספר, "לחיות את חיי", יהיה בעל כרך אחד במחיר בו יוכל לעמוד מעמד העובדים (היא התעקשה על לא יותר מחמישה דולר), אך המוציא לאור הוציא את הספר בשני כרכים במחיר של 7.5 דולר. כעסה של גולדמן היה רב, אך היא לא יכלה לכפות דעתה בנושא. מכירות הספר קרטעו, בעיקר עקב השפל הגדול, ולמרות התעניינות גדולה מצד ספריות ברחבי ארצות הברית. הביקורות, לעומת זאת, היו נלהבות ברובן. "ניו יורק טיימס", "ניו יורקר" ו"ביקורת השבת של הספרות" כללו את הספר ברשימת ספרי העיון הטובים של השנה.‏[40] שנה לאחר מכן הוציאה גולדמן חוברת ביוגרפית על האנרכיסטית וולטרין דה קלייר, אותה תיארה כ"אנרכיסטית המחוננת והמבריקה ביותר שאמריקה ראתה".‏[41]

בשנת 1933 קיבלה גולדמן אישור להרצות בארצות הברית, בתנאי שתדבר רק על דרמה ועל האוטוביוגרפיה שלה - אך לא על האירועים הפוליטיים של התקופה. היא חזרה לניו יורק ב-2 בפברואר 1934, כאשר הסיקור העיתונאי של ביקורה, מלבד העיתונות הקומוניסטית, היה חיובי. עד מהרה הוקפה במעריצים וחברים, והוצפה בהזמנות לשיחות וראיונות. האשרה שלה פגה בחודש מאי, והיא חזרה לטורונטו במטרה להגיש בקשה נוספת לבקר בארצות הברית. אולם, בקשתה השנייה נדחתה, והיא נשארה בקנדה וכתבה מאמרים לכתבי עת אמריקאיים.

ביוני 1936 גולדמן נסעה לצרפת לבקר את ברקמן שחלה במחלה קשה, אך כשהגיעה גילתה שברקמן ירה בעצמו ונכנס לתרדמת. הוא נפטר באותו היום.‏[42]

מלחמת האזרחים בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1936 החלה מלחמת האזרחים בספרד, בה לקחו חלק מגוון ארגונים מן השמאל הפוליטי, בהם ארגונים אנרכיסטים ואנרכו-סינדיקליסטים. בחודש ספטמבר, בגיל 67, הגיעה גולדמן לספרד על מנת לתמוך בכוחות האנרכיסטים. היא הוזמנה לברצלונה, כאשר חברי ה-CNT וה-FAI קיבלו את פניה ובפעם הראשונה בחייה היא חייתה בקהילה שנוהלה על ידי אנרכיסטים ולמענם, על פי עקרונות אנרכיסטים. מאוחר יותר כתבה: "בכל חיי לא הרגשתי אירוח, חברות וסולידריות כל כך חמים".‏[43] לאחר שסיירה במספר קולקטיבים באואסקה, אמרה גולדמן לקבוצת עובדים: "המהפכה שלכם תהרוס לנצח את התפיסה שאנרכיזם מייצג כאוס".‏[44] בנוסף, גולדמן החלה לערוך את העיתון השבועי של ה-CNT-FAI והגיבה למכתבים באנגלית.

גולדמן החלה לדאוג לעתיד האנרכיזם בספרד כאשר ה-CNT-FAI הצטרפו לקואליציה הממשלתית בשנת 1937, בניגוד לעקרון האנרכיסטי המרכזי של הימנעות ממבנים מדינתיים. דאגתה גברה עוד יותר כאשר האנרכיסטים ביצעו ויתורים חוזרים ונשנים לכוחות הקומוניסטים בשם הלחימה המאוחדת כנגד הפשיזם. היא כתבה ששיתוף פעולה עם הקומוניסטים בספרד היה "התכחשות לחברינו במחנות הריכוז של סטלין".‏[45] רוסיה, באותו זמן, סירבה לשלוח נשק לכוחות האנרכיסטים, וקמפיינים של מידע מוטעה נפתחו כנגד נציגים רשמיים ה-CNT-FAI.

למרות הצטרפות האנרכיסטים לממשלה, גולדמן סרבה לגנותם מאחר שהרגישה שהחלופה היא דיקטטורה קומוניסטית. בהרצאות ובראיונות, גולדמן תמכה בצורה נלהבת באנרכו-סינדיקליסטים הספרדים. היא אף כתבה בעקביות לכתב-עת דו-שבועי שהתמקד במלחמת האזרחים. עם חזרתה של גולדמן לספרד מביקור בלונדון בספטמבר, אנשי ה-CNT-FAI נראו לה כמו אנשים "בתוך בית בוער", אך שלא כמו גולדמן, אנרכיסטים ופעילים רדיקליים אחרים מסביב לעולם סירבו לתמוך במטרתם. הלאומנים בספרד הכריזו על ניצחונם זמן קצר לפני חזרתה ללונדון. מתוסכלת מהאווירה הדכאנית באנגליה, לה קראה "יותר פשיסטית מאשר אצל הפשיסטים"‏[46], חזרה גולדמן לקנדה ב-1939, וגייסה כספים למען האנרכיסטים בספרד.‏[47] תרומתה למטרה האנרכיסטית בספרד לא נשכחה. ביום הולדתה ה-70, המזכיר הכללי לשעבר של ה-CNT-FAI, מריאנו וסקז, שלח לה מסר מפריז, בו שיבח אותה על תרומתה וכינה אותה "האם הרוחנית שלנו". היא כתבה על כך שהייתה זו "המחווה היפה ביותר שאי פעם קיבלתי".‏[43]

קברה של אמה גולדמן ב"בית הקברות ולדהיים" ממוקם בסמוך לקברם של האנרכיסטים שהוצאו להורג במהומות היימרקט (שנת מותה החקוקה על המצבה מקורה בטעות)

שנים אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך האירועים שקדמו למלחמת העולם השנייה באירופה, חזרה גולדמן על עמדתה כנגד מלחמות המנוהלות בידי ממשלות. "כמה שאני מתעבת את היטלר, מוסוליני, סטלין ופרנקו," כתבה לחבר, "לא הייתי תומכת במלחמה נגדם ובעד הדמוקרטיות, שבפעם האחרונה שבדקתי, הן פשיסטיות במסווה".‏[48] גולדמן האמינה כי אנגליה וצרפת החמיצו את ההזדמנות להתנגד לפשיזם מאחר שלא תמכו בצורה מספקת במאבק הרפובליקה הספרדית בפרנקו. עוד חשבה, כי המלחמה המתקרבת תסתיים ב"סוג חדש של טירוף בעולם".‏[48] גולדמן הייתה בין הבודדים שהחזיקו בעמדה זו, במיוחד כאשר התקפותיו של היטלר על הקהילות היהודיות הגיעו לחלקים נרחבים באירופה.

מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשבת, ה-17 בפברואר 1940, לקתה גולדמן בשבץ מוחי. צדו הימני של גופה הפך משותק, ועל אף ששמיעתה לא נפגעה, כושר הדיבור נלקח ממנה. כפי שחבר אחד תיאר זאת: "רק לחשוב שהנה הייתה אמה, הנואמת הגדולה ביותר באמריקה, והיא לא יכלה לבטא מילה אחת".‏[49] בשלושת החודשים הבאים מצבה השתפר במעט. היא קיבלה אורחים, ובמקרה אחד הצביעה לעבר ספר הכתובות שלה וסימנה בכך לחבר שהוא עשוי למצוא קשרים חבריים במהלך טיול למקסיקו. היא לקתה בשבץ נוסף ב-8 במאי, וב-14 במאי נפטרה בטורונטו, בגיל 70.‏[50] שירות ההגירה והאזרוח של ארצות הברית איפשר את החזרת גופתה לארצות הברית, וגולדמן נקברה בשיקגו ב"בית הקברות ולדהיים" יחד עם פעילים רדיקלים נוספים, בסמוך לקבריהם של אלו שהוצאו להורג במהומות היימרקט. על מצבתה נכתב: "החירות לא תרד אל העם, העם חייב להרים את עצמו אל החירות".

פילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנרכיזם
Anarchy-symbol.svg

זרמים של אנרכיזם

אנרכו-קומוניזם
אנרכו-סינדיקליזם
אנרכו-פרימיטיביזם
אנרכו-פמיניזם
אנרכיזם אינדיבידואליסטי
אקו-אנרכיזם
אנרכו-קפיטליזם
אנרכיזם-קווירי
אנרכיזם קולקטיביסטי
אנרכיזם ללא תארים


אנרכיזם מסביב לעולם

אנרכיזם בספרד
אנרכיזם באפריקה
אנרכיזם באנגליה
קהילות אנרכיסטיות


אנרכיזם בתרבות

אנרכיזם וחברה
אנרכיזם ודת
אנרכיזם ואמנות
אנרכיזם שחור
אנרכיזם נוצרי
אנרכיזם בודהיסטי
סמלים אנרכיסטיים



אנרכיזם בהיסטוריה

הקומונה הפריזאית
מהומות היימרקט
מרד קרונשטט
אנרכיזם באוקראינה
מאי 1968

נאומיה של גולדמן וכתיבתה הפוריה עסקו במגוון רחב של נושאים. היא דחתה חשיבה אורתודוקסית ודתית, ותרמה רבות במספר תחומים של מדע המדינה המודרני. גולדמן הושפעה מהוגים וסופרים רבים, בהם מיכאיל באקונין, הנרי דייוויד ת'ורו, פיוטר קרופוטקין, ראלף ואלדו אמרסון, ניקולאי צ'רנישבסקי ומרי וולסטונקראפט. פילוסוף נוסף שהשפיע על גולדמן היה פרידריך ניטשה. באוטוביוגרפיה שלה כתבה: "ניטשה לא היה תאורטיקן חברתי, אלא משורר, מורד, וממציא. האריסטוקרטיות שלו לא נבעה מלידה או עושר; הייתה זו הרוח. במובן זה ניטשה היה אנרכיסט, וכל האנרכיסטים האמיתיים היו אריסטוקרטים".‏[51]

אנרכיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנרכיזם היה מרכזי בתפיסת עולמה של גולדמן, והיא נחשבת לאחת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה של האנרכיזם. החידוש העיקרי שלה היה במציאת דרכים חדשות להכנסת הפוליטיקה המגדרית לתאוריה האנרכיסטית, ובהתמקדות שלה בשחרור מיני. היא נמשכה לראשונה לאנרכיזם במהלך מהומות היימרקט, וכתבה ודיברה באופן קבוע בזכות האנרכיזם. במאמר הראשי בספרה, "אנרכיזם ומאמרים נוספים", כתבה:

מכל המשנות החברתיות, אך ורק האנרכיזם מכריז שהחברה קיימת למען הפרט, ולא האדם למען החברה. הייעוד הלגיטימי היחיד של החברה הוא לשרת את צורכי האדם ולקדם את שאיפותיו. רק בדרך זו מוצדק קיומה, והיא משרתת את הקדמה ואת התרבות. ... שאיפתו של האדם לשחרור מכל מרות ושלטון לא תדוכא לעולם. כמיהתו לחירות מכל כובל היא נצחית, היא הכרחית, ואכן היא תתממש.

...אנרכיזם, אם כן, מייצג את חירות הרוח האנושית משליטת הדת, חירות הגוף האנושי משליטת הרכוש, חירות מכבלי ומגבלות הממשלה. אנרכיזם מייצג סדר חברתי המבוסס על התקבצות חופשית של יחידים למטרת ייצור הון חברתי אמיתי. סדר שיבטיח לכל בן אנוש גישה חופשית לכדור הארץ, והנאה מלאה מנחיצות החיים, על פי התשוקות, הטעמים והנטיות של היחיד.

– Emma Goldman, Anarchism and Other Essays.

האנרכיזם של גולדמן אישי. היא האמינה כי הכרחי שהוגים אנרכיסטים יחיו את אמונותיהם, וידגימו את עקרונותיהם בכל פעולה ומילה. "לא אכפת לי אם התאוריה של אדם לגבי מחר היא נכונה", כתבה, "אכפת לי אם רוחו היום היא נכונה".‏[52] אנרכיזם והתארגנות חופשית היו עבורה תגובה הגיונית למגבלות שליטת הממשלה ולקפיטליזם. היא כתבה: "נדמה לי שאלו הן צורות החיים החדשות, ושהן יחליפו את הישנות, לא על ידי הטפה או הצבעה, אלא על ידי כך שנחיה אותן"."‏[52]

במקביל האמינה גולדמן שעל התנועה למען חירות האדם להיות מאוישת על ידי אנשים משוחררים. בעודה רוקדת יחד עם חבריה האנרכיסטים באחד הערבים, אחד מהם העיר לה על התנהגותה המשוחררת מדי. באוטוביוגרפיה שלה היא הסבירה:

אמרתי לו שיתעסק בעניינים שלו. נמאס לי ש"המטרה" נזרקה כל הזמן בפרצופי. לא האמנתי שמטרה שמייצגת אידאל יפהפה, אנרכיזם, שחרור וחופש ממוסכמות ודעות קדומות, צריכה לדרוש את שלילת החיים וההנאה. התעקשתי ש"המטרה" שלנו לא יכולה לצפות ממני להתנהג כנזירה, ושאסור שהתנועה שלנו תהפוך למנזר. אם זו הכוונה שלה, לא רציתי אותה. אני רוצה חופש, הזכות לביטוי עצמי, זכות כולם לדברים יפהפיים וזוהרים.

– Emma Goldman, Living My Life. P. 56

קפיטליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדמן האמינה כי השיטה הכלכלית הקפיטליסטית פוגעת בחירות האדם. היא כתבה ש"הדרישה היחידה שהרכוש מכיר בה, היא התאבון הרעבתני שלו עצמו לעושר גדול יותר, מכיוון שעושר משמעו כוח. הכוח לדכא, למעוך, לנצל, הכוח להעביד, לעשות עוול, להשפיל".‏[53] עוד טענה כי הקפיטליזם ממכן את העובדים: "הופך את היצרן לחלקיק של מכונה, עם פחות רצון וכוח החלטה מאדון הפלדה והברזל שלו".‏[53]

בתחילה התנגדה לכל מה שהוא פחות ממהפכה מוחלטת, אך באחד מנאומיה אותגרה על ידי עובד מבוגר בשורה הראשונה, כפי שתיארה באוטוביוגרפיה שלה:

הוא אמר שהוא מבין את חוסר הסבלנות שלי מדרישות קטנות כמו קצת פחות שעות עבודה ביום, או קצת יותר כסף בשבוע...אך מה על גברים בגילו לעשות? סביר להניח שהם לא יראו את נפילתה הסופית של השיטה הקפיטליסטית. האם עליהם לוותר על חופש של שעתיים ביום מעבודתם השנואה? זה כל מה שהם יכולים לקוות שיושג בזמן חייהם.

– Emma Goldman, Living My Life. P. 52

בעקבות אירוע זה, גולדמן החזיקה בדעה שמאמצים קטנים לשיפור תנאים, כגון משכורות גבוהות יותר ופחות שעות עבודה, יכולים אף הם להוות חלק ממהפכה חברתית.

אמצעים להשגת המטרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מהאמצעים בהם תמכה גולדמן להשגת המטרה, היה אלימות מכוונת מטרה. בתחילת דרכה, גולדמן האמינה כי שימוש באלימות, גם אם גורם לכאב או סבל, יכול להיות יעיל בהשגת טובת הכלל. היא תמכה ב"תעמולה באמצעות פעולה" - פעולות אלימות שמטרתן לעודד את ההמונים להתקומם. היא תמכה גם בניסיונו של שותפה, אלכסנדר ברקמן, להתנקש בתעשיין, הנרי קליי פריק, ואף התחננה בפניו שירשה לה לקחת חלק בפעולה. גולדמן האמינה שפעולותיו של פריק בזמן שביתת הומסטד היו ראויות לגינוי וכי רציחתו תשיג תוצאות חיוביות לפועלים, כך שבמקרה זה, המטרה מקדשת את האמצעים. הגם שגולדמן מעולם לא תמכה מפורשות בהתנקשות של לאון צ'ולגוש בנשיא ויליאם מקינלי, היא הגנה על האידאלים שלו, והאמינה כי פעולות מסוג זה הן תוצאה טבעית של מוסדות דכאניים.

חוויותיה ברוסיה גרמו לה לחשוב שנית על העקרון בו האמינה, כי מטרות מהפכניות מצדיקות אמצעים אלימים. הדיכוי והשליטה הסמכותנית של ברית המועצות גרמו לשינוי רדיקלי בתפיסת עולמה. במבוא לספרה "ההתפכחות מהאשליה שלי ברוסיה" הסבירה גולדמן: "אין טענה מופרכת יותר מהאמונה שמטרות וכוונות הם דבר אחד, בעוד שיטות וטקטיקות הם דבר אחר. האמצעים שאנו נוקטים בהם הופכים, באמצעות הרגל של היחיד ומנהגים חברתיים, לחלק בלתי נפרד מהמטרה הסופית...".‏[54]

גולדמן ראתה במוסד המדינה כלי שהוא במהותו ובאופן בלתי נמנע כלי שליטה ודיכוי. עקב כך, האמינה שהצבעה בבחירות היא בלתי יעילה במקרה הטוב, ומסוכנת במקרה הרע. היא כתבה שהצבעה בבחירות מספקת אשליה של השתתפות, בעודה מסתירה את המבנים האמיתיים של קבלת ההחלטות. במקום זאת, גולדמן תמכה בהתנגדות מכוונת מטרה בצורה של שביתות, מחאות ופעולה ישירה. היא נשארה בעמדתה המתנגדת להצבעה אפילו כאשר אנרכו-סינדיקליסטים רבים בספרד הצביעו עבור יצירתה של רפובליקה ליברלית. היא כתבה שכל כוח אותו מפעילים אנרכיסטים כ"גוש הצבעה", צריך להיות מופעל במקום זה בצורה של שביתות ברחבי המדינה. היא אף התנגדה לתנועת הסופרג'יזם שדרשה זכות הצבעה לנשים. במאמרה, "הצבעת נשים", לעגה לרעיון שהתערבות נשים תיצוק מגמה צודקת יותר במדינה הדמוקרטית: "אפשר לחשוב שנשים לא מכרו את הקול שלהן, שאי אפשר לקנות פוליטיקאיות!".‏[55] למרות זאת, הסכימה עם טענתן של הסופרג'יסטיות בכך שנשים שוות לגברים, אך לא הסכימה שהשתתפות בתהליך הבחירות לבדה יכולה לגרום למדינה להיות צודקת יותר. "...לכן, להניח שהיא תצליח לטהר משהו שהוא אינו בר-טיהור, זה לזקוף לזכותה כוחות על-טבעיים".‏[56]

פמיניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות עוינותה לגל הראשון של הפמיניזם ולמטרות הסופרג'יסטיות, גולדמן תמכה בהתלהבות בזכויות נשים, והיא נחשבת למייסדת זרם האנרכו-פמיניזם, הקורא תיגר על הפטריארכיה כסוג של היררכיה אליה יש להתנגד יחד עם כוח המדינה והחלוקה למעמדות. בשנת 1897 כתבה: "אני דורשת עצמאות לנשים, הזכות שלה לתמוך בעצמה, לחיות למען עצמה, לאהוב את כל מי שתחפוץ, וכמה שתחפוץ. אני דורשת חופש לשני המינים, חופש פעולה, חופש באהבה וחופש באמהות".‏[52]

כאחות במקצועה, הייתה גולדמן מהתומכות הראשונות בחינוך נשים לשימוש באמצעי מניעה. בדומה לפמיניסטיות מודרניות רבות, היא ראתה בהפלה מלאכותית תוצאה טרגית של תנאים חברתיים, ואמצעי מניעה כחלופה חיובית. גולדמן תמכה גם באהבה חופשית - מושג המתאר תפיסה המבקרת את מוסד הנישואים ולעתים אף את המונוגמיה, ותומכת בחופש הפרט בכל הנוגע לחיי המין שלו, ובאי-התערבות המדינה והדת במערכות יחסים רומנטיות ומיניות. היא ראתה בפמיניסטיות המוקדמות כמוגבלות בטווח ההתייחסות שלהן ומוגבלות על ידי כוחות חברתיים של פוריטניות וקפיטליזם. היא כתבה:

Cquote2.svg

אנחנו צריכות לגדול ללא עכבות, מעבר למסורות והרגלים ישנים. התנועה לשחרור האישה עשתה עד כה רק את הצעד הראשון בכיוון השחרור. תקוותי שתאמץ ותנקוט בצעדים נוספים. הזכות להצביע וזכויות אזרח שוות הרי הן תביעות טובות, ואולם השחרור האמיתי איננו בבחירות ובבתי המשפט. השחרור מתחיל בנפשה של האישה פנימה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שכל מעמד מדוכא משיג את חירותו בכוח מאמציו שלו. הכרחי שנשים ילמדו לקח זה, כלומר שיבינו שחירותן תושג באותה מידה שכוחן מבטיח זאת. על כן חשוב יותר לאישה שתתחיל בתהליך ההתעצמות הפנימית של עצמה ותדע להשתחרר מכובד משקלם של הדעות הקדומות, של המסורת ושל המנהגים.

Cquote3.svg
– Emma Goldman, Anarchism and Other Essays.

כמו כן, גולדמן ביקרה את השתלבות הנשים בעבודה כמקור לשוויון בין המינים:

Cquote2.svg

השחרור הביא שוויון כלכלי בין נשים לגברים. האישה יכולה לבחור לה מקצוע ועסק, ואולם ההכשרה שלה בעבר ובהווה לא הכשירה אותה להתחרות עם הגבר, ולעתים קרובות היא חסרת אונים, מותשת ומתוחה מאוד כדי לספק את ערך השוק. מעטות מצליחות. ... העצמאות המהוללת! אין פלא שמאות בנות משתוקקות להיענות להצעת הנישואים הראשונה, חולות ועייפות מאוד מן "העצמאות" מאחורי הקופה, מכונה התפירה או מכונת ההדפסה. הן מוכנות להנשא ממש כמו בנות המעמד הבינוני, העושות הכל כדי להשתחרר מריבונות ההורים. מה שמכונה "עצמאות המביאה התפרנסות כדי קיום" אינו כה מפתח את האישה ואינו נעלה עד כדי כך שנצפה שהאישה תקריב הכל למענו. עצמאותנו המהוללת אינה, אחרי ככלות הכל, אלא תהליך איטי של פגיעה והכנעת טבע האישה, יצרי האהבה שלה ואינסטינקט האמהות.

Cquote3.svg
– Emma Goldman, Anarchism and Other Essays.

זכויות הומוסקסואלים ולסביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדמן יצאה בגלוי כנגד דעות קדומות לגבי הומוסקסואלים. אמונתה כי שחרור חברתי צריך לכלול גם הומוסקסואלים ולסביות הייתה למעשה חסרת תקדים בתקופתה, אפילו בקרב אנרכיסטים.‏[57] מגנוס הירשפלד כתב: "היא הייתה האישה הראשונה והיחידה, בטח שהאישה האמריקאית הראשונה והיחידה, שהגנה על אהבה הומוסקסואלית בפני כלל הציבור".‏[58] באינספור נאומים ומכתבים הגנה גולדמן על זכותם של הומוסקסואלים ולסביות לאהוב כפי שהם ראו לנכון, וגינתה את הפחד והסטיגמה הקיימת לגבי הומוסקסואליות. על כך כתבה במכתב להירשפלד: "זו היא טרגדיה, אני חושבת, שאנשים מאוריינטציה מינית שונה כלואים בעולם המגלה הבנה כה מועטה להומוסקסואלים, וכל כך אדיש למגוון השלבים והשונות של המגדר, ולמשמעות הגדולה שלו בחיים".‏[58]

זכויות אדם וחופש הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאנרכיסטית, גולדמן תמכה בנושאים רבים הקשורים בזכויות אדם, במיוחד בנושאים של חופש הביטוי ורפורמות בבתי סוהר. היא נרדפה רבות בשל תמיכתה באנרכיזם והתנגדותה למלחמת העולם הראשונה. בנוסף, הייתה פעילה בתנועה למען חופש הביטוי של תחילת המאה ה-20, וראתה בחופש הביטוי הכרח מהותי להשגת שינוי חברתי.‏[59] ההגנה הנמרצת והפומבית שלה על עקרונותיה, נוכח מעצרים רבים, היוותה השראה לרוג'ר בולדווין, ממייסדי האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות.‏[60]

פשיעה ובתי כלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדמן ראתה בפשיעה תוצאה טבעית של מערכת כלכלית לא צודקת. במאמרה, "בתי כלא: פשע חברתי וכישלון", היא מצטטת סופרים של המאה ה-19 כגון פיודור דוסטויבסקי ואוסקר ויילד, וכותבת: "שנה אחר שנה, שערי גיהנום הכלא מחזירים לעולם צוות רזה, מעוות, חסר-רצון והרוס של האנושות, עם אות קין על מצחם, תקוותיהם מעוכות, וכל הנטיות הטבעיות שלהם מסוכלות. כאשר אין דבר מלבד רעב וחוסר-אנושיות המקבלים את פניהם, קורבנות אלו שוקעים במהרה חזרה בפשע, כאפשרות הקיום היחידה".‏[61]

אתאיזם, דת וציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאתאיסטית מסורה, ראתה גולדמן בדת כלי נוסף לשליטה ופיקוח. במאמרה, "הפילוסופיה של האתאיזם" היא מצטטת רבות את מיכאיל באקונין בנושא זה, ומוסיפה:

Cquote2.svg

במודע או שלא במודע, רוב התאיסטים רואים באלים ושדים, גן-עדן וגהנום, פרס ועונש, כשוט להצליף את האנשים לצייתנות, כניעות ושביעות רצון... הפילוסופיה של אתאיזם מבטאת את הרחבת וצמיחת הרוח האנושית. הפילוסופיה של התאיזם, אם אפשר לקרוא לה פילוסופיה, היא קבועה וסטטית.

Cquote3.svg
– Mother Earth

במאמרים כמו "הצביעות שבפוריטניות" ובנאום שכותרתו "כישלון הנצרות", גולדמן הקימה לעצמה מספר רב של אויבים בקהילות הדתיות, כיוון שתקפה את הגישות והמאמצים המוסריים שלהם לשלוט בהתנהגות האנושית. גולדמן האשימה את הנצרות ב"הנצחה של חברת עבדים", בטענתה שהיא מכתיבה את פעולות האנשים על פני כדור הארץ ומציעה לאנשים עניים הבטחה כוזבת של עתיד מלא שפע בגן-עדן.‏[62] בנוסף, גולדמן הייתה ביקורתית כלפי התנועה הציונית, אותה ראתה כניסוי כושל נוסף בשליטה מדינית.‏[63]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדמן זכתה לפרסום רב במהלך חייה. פעילותה הציבורית ותמיכתה באנרכיזם הקנו לה אוהדים ומבקרים לרוב. היא אף תוארה, בין השאר, כ"אישה המסוכנת ביותר באמריקה".‏[64] אולם, לאחר מותה ובמהלך אמצע המאה ה-20, זכרה דעך. אקדמאיים והיסטוריונים של האנרכיזם ראו אותה כנואמת ופעילה גדולה, אך לא התייחסו אליה כהוגה פילוסופית או תאורטית, כפי שהתייחסו, למשל, לפיוטר קרופוטקין.‏[65]

דמותה של גולדמן, לעתים קרובות בצירוף פרפרזה על רעיונותיה - "אם לא יניחו לי לרקוד, איני מוכנה לקחת חלק במהפכה שלכם" - הודפסה על אינספור חולצות, פוסטרים וסטיקרים כסמל לחירות

בשנת 1970, הוצאת דובר האמריקאית הוציאה לאור מחדש את האוטוביוגרפיה שלה, "לחיות את חיי", ובשנת 1972, הסופרת הפמיניסטית, אליקס קייטס שולמן, הוציאה אוסף של כתביה ונאומיה של גולדמן בשם "אמה האדומה מדברת". עבודות אלו הביאו את חייה וכתביה של גולדמן לקהל רחב יותר, ושמה הואדר בעיקר על ידי הגל השני של הפמיניזם לקראת סוף המאה ה-20. בשנת 1973, חבר של שולמן, שהיה גם עובד בבית דפוס, ביקש ממנה ציטוט של גולדמן לשימוש על חולצות טי-שירט. היא שלחה לו מבחר ציטוטים מ"לחיות את חיי", בו גם את "הזכות לביטוי עצמי, זכות כולם לדברים יפהפיים וזוהרים". חברה של שולמן יצר פרפרזה שהפכה לאחד הציטוטים המפורסמים ביותר המיוחסים לגולדמן, על אף שהיא, ככל הנראה, מעולם לא אמרה או כתבה אותו: "אם לא יניחו לי לרקוד, איני מוכנה לקחת חלק במהפכה שלכם".‏[66] צורות שונות של אימרה זו הופיעו על אלפי חולצות, כפתורים, פוסטרים, סטיקרים, כוסות קפה, כובעים ופריטים נוספים.‏[67] אף על פי שהאימרה לא הייתה מדויקת אלא פרפרזה על דברי גולדמן, הם תפסו את רוח אמונתה בחירות אישית וביטוי-עצמי.

בשנות ה-70 של המאה ה-20, תנועת הנשים "גילתה מחדש" את גולדמן. גם התנועה האנרכיסטית שקמה לתחייה בתחילת שנות ה-60, המריצה התעניינות אקדמאית מחודשת באנרכיסטים המוקדמים יותר. צמיחת התנועה הפמיניסטית הביאה גם להערכה מחדש של עבודתה הפילוסופית של גולדמן, כאשר אקדמאיים הצביעו על חשיבות תרומותיה למחשבה האנרכיסטית של זמנה. אפשר לראות את אמונתה של גולדמן בערך האסתטיקה, למשל, בהשפעות מאוחרות יותר באמנות אנרכיסטית. באופן דומה, זוקפים לזכותה של גולדמן את הרחבת טווח הפעילות האנרכיסטית לחירות מינית, זכויות הנוגעות לרבייה, וחופש הביטוי.‏[68]

דמותה של גולדמן גולמה ביצירות רבות במהלך השנים, כאשר המפורסמת שבהן הייתה בסרט "אדומים", שם דמותה של גולדמן גולמה על ידי השחקנית מורין סטייפלטון, שאף זכתה באוסקר על תפקידה. מבין ההצגות שתיארו את חייה של גולדמן, ניתן למצוא את המחזה "אמה" מאת ההיסטוריון הווארד זין שהועלה בשנת 2002, את המחזה "אמא אדמה" מאת מרטין דוברמן שהועלה בשנת 1991, את המחזה "אמה גולדמן: אהבה, אנרכיה ועניינים אחרים" מאת ג'סיקה ליטווק שתיאר את יחסיה עם ברקמן ואת מעצרה עקב ההתנקשות בנשיא מקינלי, ועוד. כמו כן, נכתב רומן המתאר את חייה בשם "ורד אדום" מאת את'ל מאנין.

מספר ארגונים נקראו על שם גולדמן. "קליניקת אמה גולדמן", מרכז לרפואת נשים באיווה, שבחר להקרא על שמה "כהכרה על רוחה המאתגרת".‏[69] "בית הקפה והספרים אמה האדומה", מרכז מידע במרילנד, אימץ את שמה מתוך האמונה ב"רעיונות והאידאלים למענם לחמה במשך כל ימי חייה: חופש הביטוי, עצמאות ושוויון מיני וגזעי, הזכות להתארגן במקום עבודתנו ובחיינו - רעיונות ואידאלים שאנחנו ממשיכים להלחם עבורם, אפילו היום".‏[70] הבית הקואופרטיבי בויסקונסין (חלק מהקהילה הקואופרטיבית במדיסון) גם כן אימץ את שמה.‏[71]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים מאת אמה גולדמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Anarchism and Other Essays. New York: Mother Earth Publishing Association, 1910.
  • The Social Significance of the Modern Drama. Boston: Gorham Press, 1914.
  • My Disillusionment in Russia. Garden City, New York: Doubleday, Page and Co., 1923.
  • My Further Disillusionment in Russia. Garden City, New York: Doubleday, Page and Co., 1924.
  • Living My Life. New York: Knopf, 1931.
  • Voltairine de Cleyre. Berkeley Heights, N.J.: Oriole Press, 1932.

אוספים ערוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפרק הרלוונטי מתוך: אברהם יסעור (עורך), אנרכיזם - אנתולוגיה, הוצאת רסלינג, 2004.
  • אמה גולדמן, חמישה מאמרים פמיניסטיים, פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2005.
  • Red Emma Speaks: Selected Writings and Speeches. New York: Random House, 1972.
  • Emma Goldman: A Documentary History Of The American Years, Volume 1 - Made for America, 1890-1901. Berkeley: University of California Press, 2003.
  • Emma Goldman: A Documentary History Of The American Years, Volume 2 - Making Speech Free, 1902-1909. Berkeley: University of California Press, 2004.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Early Life: Portrait of an Anarchist as a Young Woman - The Berkeley Digital Library
  2. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 28
  3. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 12
  4. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 22
  5. ^ 5.0 5.1 ‏Emma Goldman, Living my life. P. 54‏
  6. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 40
  7. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 52
  8. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 64
  9. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 61-62
  10. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 63-65
  11. ^ 11.0 11.1 Emma Goldman, Living my life. P. 91
  12. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 65
  13. ^ Alexander Berkman, the Anarchist, to Be Deported; Case of Emma Goldman Now Up for Decision, ניו יורק טיימס, נובמבר 1919
  14. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 65-66
  15. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 66
  16. ^ "הפניקה של 1893". Ohio History Central. Ohio Historical Society, 2007. נדלה ב-2 במאי 2008.
  17. ^ צוטט ב-Emma Goldman: Made for America, 1890-1901
  18. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 123
  19. ^ צוטט ב-Emma Goldman: Anarchist Woman (Biography)
  20. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 166
  21. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 168
  22. ^ Emma Goldman, Anarchism and Other Essays
  23. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 211-215
  24. ^ 24.0 24.1 [http://query.nytimes.com/gst/abstract.html?res=9D01EFDA123BE03ABC4E52DFB066838C609EDE1917
  25. ^ No-Conscription League
  26. ^ Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 235-244
  27. ^ עותק של המכתב של הובר - עמוד ראשון, עמוד שני
  28. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 243
  29. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 17
  30. ^ צוטט ב-ההתפכחות מהאשליה שלי ברוסיה, פרק 2
  31. ^ צוטט ב-ההתפכחות מהאשליה שלי ברוסיה, פרק 2
  32. ^ Autobiographical occasions and original acts: versions of American identity, By Albert E. Stone
  33. ^ ההתפכחות מהאשליה שלי ברוסיה, פרק 27
  34. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 47-49
  35. ^ Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 56-58
  36. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 96
  37. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 111
  38. ^ Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 115
  39. ^ Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 135
  40. ^ Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 154
  41. ^ ניתן לקרוא את החוברת במלואה באתר זה
  42. ^ Alexander Berkman's Last Days by Emma Goldman
  43. ^ 43.0 43.1 צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 232
  44. ^ צוטט ב-Demanding the Impossible: A History of Anarchism By Peter Marshall
  45. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 209
  46. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 226
  47. ^ "אנרכיזם - אנתולוגיה" מאת אברהם יסעור, עמ' 104
  48. ^ 48.0 48.1 Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 236
  49. ^ צוטט ב-Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 240
  50. ^ "EMMA GOLDMAN, ANARCHIST, DEAD; Internationally Known Figure, Deported From the U.S., Is Stricken in Toronto DISILLUSIONED BY SOVIETS Opposed Lenin and Trotsky as Betrayers of Socialism Through Despotism", הניו יורק טיימס, 14 במאי 1940
  51. ^ Emma Goldman, Living my life. P. 194
  52. ^ 52.0 52.1 52.2 Alice Wexler, Emma Goldman: An Intimate Life. P. 92
  53. ^ 53.0 53.1 Emma Goldman, Anarchism and Other Essays
  54. ^ My Further Disillusionment with Russia, by Emma Goldman
  55. ^ Emma Goldman, Anarchism and Other Essays
  56. ^ Emma Goldman, Anarchism and Other Essays
  57. ^ מתוך אנציקלופדיית הלהט"ב
  58. ^ 58.0 58.1 Emma Goldman The Unjust Treatment of Homosexuals (1900-1923)
  59. ^ Emma Goldman and Free Speech
  60. ^ Emma Goldman and Free Speech
  61. ^ Prisons - A Social Crime And Failure by Emma Goldman
  62. ^ Goldman, "The Failure of Christianity". Mother Earth, April 1913.
  63. ^ Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 41
  64. ^ Avrich, Paul (2006). Anarchist Voices: An Oral History of Anarchism in America. AK Press, P. 45
  65. ^ Demanding the Impossible: A History of Anarchism By Peter Marshall, P. 396-401
  66. ^ Shulman, Alix Kates. "Dances with Feminists". Women's Review of Books, Vol. IX, no. 3. December 1991. Available at the Emma Goldman Papers
  67. ^ Alice Wexler, Emma Goldman in Exile. P. 1
  68. ^ Demanding the Impossible: A History of Anarchism By Peter Marshall, P. 406-409
  69. ^ "About Us". The Emma Goldman Clinic. 2007.
  70. ^ Red Emma's Bookstore Coffeehouse
  71. ^ "Emma Goldman Cooperative House"