טרישה בראון

טרישה בראון
Trisha Brown
	אין תמונה חופשית
לידה	25 בנובמבר 1936; אברדין, ארצות הברית
פטירה	18 במרץ 2017 (בגיל 80); סן אנטוניו, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
השכלה	קולג' מילס; בייטס קולג' ;
תקופת הפעילות	1958–2010 (כ־52 שנים)
פרסים והוקרה	פרס לורנס אוליבייה להישג בריקוד (1987); עמיתי מקארתור (יולי 1991); פרס הריקוד קאפצ'יו (2010); המדליה הלאומית לאומנויות (2002); מלגת גוגנהיים; פרסי בסי; מפקד מסדר האמנויות והספרות ;
	www.trishabrowncompany.org

טרישה בראון (25 בנובמבר 1936 – 18 במרץ 2017, באנגלית Trisha Brown, נולדה בשם Patricia Ann Brown) הייתה כוריאוגרפית, רקדנית ואמנית חזותית. יצירותיה ומחקרה התנועתי של בראון תרמו רבות לשבירת מסורות במחול הבימתי המודרני ולהתפתחות שפה תנועתית מופשטת שמזוהה עם המחול העכשווי. עיקר חדשנותה של בראון הוא בשימוש בתרגילי אימפרוביזציה ככלי המרכזי בתהליך היצירה, וכן בעבודה אינטרדיסציפלינרית ושיתופי פעולה עם אמנים מתחומים שונים. בראון מזוהה עם סצנת האוונגרד של שנות ה-60 וה70 של המאה העשרים בניו-יורק. בראון פעלה גם בתחום האמנות הוויזואלית, וציוריה הוצגו במוזיאונים וגלריות רבות.^[1]

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראון נולדה ב-25 בנובמבר 1936 באברדין, וושינגטון. בהיותה בת 11, החלה בראון ללמוד מחול - היא למדה ג'אז, סטפס, בלט ואקרובטיקה.^[2] היא למדה מחול מודרני במילס קולג' שבאוקלנד, קליפורניה, שם התנסתה בשיטותיהם של מרת'ה גרהאם ולואיס הורסט (Horst), וכן למדה מחול אפריקאי אצל רות בקפורד (Beckford). בצעירותה עבדתה בראון עם כוריאוגרפים מובילים בסצנת המחול המודרני כגון מרס קנינגהם וחוזה לימון.^[2] בין השנים 1958-1960 לימדה בראון מחול מודרני בקולג' בפורטלנד, אורגון. בשנים אלו נחשפה בראון יותר ויותר לטכניקות אימפרוביזציה, כגון שיטת האימפרוביזציה של אן הלפרין (Ann Halperin).^[1] בעידוד חברותיה הרקדניות איבון ריינר וסימון פורטי (Forti), עברה בראון לניו יורק ב-1961.

בניו יורק, השתתפה בראון בסדנאות הקומפוזיציה הכוריאוגרפית של רוברט דאן (Dunn), שמהן קם הקולקטיב שהקים את תיאטרון המחול ג'אדסון (Judson Dance Theater).^[1] הקבוצה פעלה בכנסיית ג'אדסון, היא כנסייה פרוטסטנטית הדוגלת בתמיכה באמנות ומעורבות חברתית בשכונת גרין וילג' בניו יורק.^[3] הקבוצה מנתה רקדנים, כוריאוגרפים, אמנים חזותיים, מוזיקאים ואנשי קולנוע ופעולתה נחשבת למהפכנית, שכן שינתה לחלוטין את פני המחול.^[4] תיאטרון המחול ג'אדסון פעל לשם שבירת הגבולות של המחול הבימתי כפי שהוגדר על ידי המחול המערבי הקלאסי והמודרני, ויצר את אבני הבניין של המחול הפוסטמודרני^[5] תיאטרון המחול ג'אדסון פעל לזמן קצר בלבד, אולם שיטת העבודה האינטרדיסציפלינרית והשאיפה להרחיב את הלקסיקון התנועתי המקובל במחול המשיכו לאפיין את עבודותיה של בראון לאחר מכן.

החל מ-1962 ועד מותה העלתה בראון יותר מ-100 יצירות כוריאוגרפיות שונות. ב-1970 ייסדה את להקת המחול ע"ש טרישה בראון (Trisha Brown Dance Company)^[1]. הלהקה פועלת עד היום, ומאז מותה של בראון ב-2017, היא משחזרת ומעמידה מחדש את יצירותיה בחללים ואתרים שונים לפי מתודות העבודה של בראון.^[1]

מאז 1968, בראון מארגנת את יצירותיה בסדרות, להן היא קוראת מחזורים (Cycles).^[6] בסוף שנות ה-70 החלה בראון ליצור לראשונה יצירות שנועדו להצגה בפרוסניום (אולם מסורתי להצגת יצירות מחול) בניגוד ליצירותיה הקודמות, שהוצגו במרחבים אלטרנטיביים, כגון על גגות, באגמים ובגלריות.^[7] כמו כן, בשנים הללו החלה בראון לשתף פעולה באופן קבוע עם אמנים חזותיים.^[2] בשנת 1998 החלה לביים אופרות, כאשר הראשונה מביניהן היא האופרה L’Orfeo שנכתבה על ידי קלאודיו מונטוורדי.^[8]

הופעתה הבימתית האחרונה של בראון הייתה ב-2008, ביצירתה I Love My Robots.^[1] ב-2012, פורסמה הודעה רשמית לפיה יצירותיה של בראון מ-2011 יהיו האחרונות שלה. לאחר מותה חשפה המנהלת המקצועית שלה שבראון חלתה בדמנציה וסקולרית ב-2011. בראון נפטרה ב-2017, בגיל 80, בסן אנטוניו, טקסס.^[9] בראון הייתה נשואה לאמן ברט באר (Barr) שנפטר ב-2016, לשניים ישנו בן וארבעה נכדים.^[9]

עבודתה המקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכה העצמאית, יצרה בראון יצירות סולו רבות, כשהראשונה מביניהן הייתה היצירה Trilium, בה השתמשה בשלוש משימות פשוטות: שכיבה, ישיבה ועמידה.^[6] כבר בשלב זה, בראון חקרה ביצירותיה את השימוש במשימות אלתור לצורך יצירת תגובות בימתיות כנות. כמו כן, בעקבות העבודה עם חברים אחרים בתיאטרון המחול ג'אדסון, בראון חקרה את היחסים בין הרקדנים וביניהם לבין הקהל. יצירותיה המוקדמות של בראון הוצגו לרוב בחללים אלטרנטיביים כגון גלריות, גגות בניינים, אגמים ועוד.^[2] יצירותיה המוקדמות הושפעו מהנוף העירוני של שכונת סוהו בניו יורק, בה הייתה מתיישבת "חלוצה".^[1] ביצירות אלו בא לידי ביטוי האופי המינימליסטי של יצירתה של בראון; יצירות אלו התרחשו ללא מוזיקה, כך שהקהל יכל להתמקד בצלילי תפיפות הרגליים וההתנשמויות של הרקדנים.^[10] יחד עם דחיית ה'הכרח' למוזיקליות, בראון דחתה ביצירותיה המוקדמות מאפיינים נוספים של המחול המודרני המסורתי, כגון תאטרליות, דרמטיות ותנועה 'מסוגננת'. לעומת אלו, בראון (כמו עמיתיה האוונגרדיסטים כגון סטיב פקסטון, איבון ריינר וסימון פורטי) שאפה ליצור בשפה תנועתית אבסטרקטית, תוך לקיחת השראה ממחוות גופניות יומיומיות.^[11] בראון הייתה לאחת הכוריאוגרפיות הראשונות שהציגו באופן קבוע בחללי תצוגה לאמנות חזותית כגון גלריות, תערוכות בינ"ל ומוזיאונים.^[2]

ב-1968 יצרה בראון את Planes, בה הרקדנים נעו בהילוך איטי על גבי קיר מדומה שיצרה בראון בעצמה, ועליו קובעו נקודות אחיזה לידיים ולרגליים. על גבי הרקדנים הנעים הוקרנה יצירת וידאו של ג'אד ילקוט ׂ(Yalkut) שגרמה לכך שהרקדנים יראו כאילו הם נופלים בחלל.^[2] יצירה זו מסמנת את תחילת האיגוד של יצירותיה בסדרות, להן קראה מחזורים (Cycles). למרות שרבים מן המחזורים הללו חפפו האחד את השני, בראון כינתה אותם בשמות (או בעת העלאת היצירה או באופן רטרואקטיבי) כדי לעצב את האופן בו העבודות הללו יובנו על ידי הקהל.^[2] Planes הייתה היצירה הראשונה במחזור (1962-1970) Equipment pieces, שנכללו בו יצירות שונות בהן התנועה הטבעית של הרקדנים הושפעה על ידי אביזר או מבנה חיצוני ומלאכותי.^[9] במחזור היצירות (1971-1975) Accumulations, יצרה בראון תוך שימוש בסדרות מתמטיות על מנת ליצור משפטים תנועתיים. היצירה הראשונה במחזור זה Accumulation, מהווה דוגמה לשפתה התנועתית של בראון, שמורכבת ממחוות יומיומיות פשוטות ותנועות שאינן טעונות במשמעות פרפורמטיבית ברורה.^[11]

עד שנת 1980, בראון עבדה בעיקר עם רקדניות נשים,^[2] רבות משותפותיה לאורך דרכה היו אמניות, הלהקה שהקימה כללה עד אז רק נשים והיא הושפעה מעוד מנשים יצירתיות וחזקות בסביבתה. כאשר החלה בראון לשלב רקדנים גברים ביצירותיה, היא נותרה נאמנה לשפה התנועתית שיצרה, שכללה מבעים אינטימיים של מגע שבוצעו באופן יומיומי ופשוט, בלא תיאטרליות ומשחקיות. בכך תרמה בראון לשבירת הדיכוטומיות המגדריות המקובלות במחול הבימתי.^[11]

ב-1979, יצרה בראון את Glacial Decoy, יצירה שהוזמנה בעבור מרכז וולקר לאמנות. יצירה זו הייתה הראשונה מבין יצירותיה של בראון שהוצגו על בימה מסורתית באולם פרוסניום. האמן החזותי הפוסטמודרני רוברט ראושנברג יצר את התלבושות והתפאורה ליצירה. בעוד שיצירה זו מהווה תפנית מבחינת הפנייה של בראון לבמה מסורתית, תנועותיהם הקפואות של הרקדניות, התלבושות ושם היצירה שיחקו במודע עם הקונוטציות של מחול מודרני מסורתי, שלעיתים נחשב לקפוא ומקובע.^[7]^[10] ארבע הרקדניות נעו במחוות קוויות, ותנועתן הלוך ושוב על גבי הבמה יצרה את התחושה שהן נופלות מן הבמה.^[2] Glacial Decoy היוותה את יריית הפתיחה לשורה ארוכה של שיתופי פעולה של בראון עם אמנים פוסטמודרניים בולטים. בין היתר, בראון שיתפה פעולה עם האמנים פוג'יקו נאקיה (Nakaya), דונלד ג'אד (Judd), ננסי גרייבס, טרי וינטרס (Winters) ואליזבת' מוריי ועם המוזיקאים רוברט אשלי (Ashley), לורי אנדרסון, פטר זומו (Zummo), אלבין קורן (Curran) ועוד.^[1] דוגמה ליצירה נוספת שנוצרה בשיתוף פעולה עם אמנים שונים היא Set and Reset אותה יצרה בראון ה1983 בשיתוף פעולה עם ראושנברג והזמרת לורי אנדרסון. ביצירה זו השתמשה בראון בשיטה של אימפרוביזציה משוננת, שהפכה למזוהה איתה.^[1]

במשך שנות השמונים ותחילת שנות התשעים המשיכה ליצור בראון יצירות חדשות, אותן קיטלגה בתוך מחזורי יצירה כבר מההתחלה. כמו כן, בראון העלתה באופן מחודש יצירות מעברה, תוך שינוי והתאמה תמידיים של תוכנם באופן המתאים אותם לאתר בו הועלה באופן מחודש.^[11]

לאחר שהופיעה בראון באופרה כרמן של ביזה ב-1987, היא החלה להתעניין בבימוי אופרה. כהכנה, החלה בראון לעבוד עם מוזיקה פוליפונית ביצירותיה, ובין 1995-1998 יצרה את מחזור היצירות Music Cycle, בו עבדה עם יצירות מאת יוהאן סבסטיאן באך ואנטון וברן.^[1] ב-1998, בראון הוזמנה על ידי ברנרד פוקרולה (Fouccroulle),, מנהל בית האופרה המלכותי של בריסל לביים את האופרה L'Orfeo של מונטוודרי.^[2] אף על פי שבראון לא ביימה אופרות בעבר, ההפקה הניסיונית עם האופרה של בריסל נרשמה כהצלחה.^[8] לאחריה, בראון ביימה 6 אופרות נוספות בעבור כמה מבתי האופרה הנודעים בעולם, ואף יצרה את הבלט O Zlozony/ O Composite לבלט האופרה של פריז ב-2004.^[1]

יצירתה בתחום הציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שעיקר פרסומה של בראון הוא מפעלה ככוריאוגרפית, היא זכתה להערכה גם כאמנית חזותית. רבים מרישומיה של בראון מהווים רישומי עזר ליצירתה הכוריאוגרפית, ציורים אלו משלבים טקסט, דמויות אנושיות, חזרתיות ולעיתים עשויים כהדפסים. ביצירות כגון Footworks #1 ו Footworks #2 הציור מתפקד הן כעזר לצורך תיעוד הפעולה התנועתית והן כמקבע על הדף רגע שבמחול היה לעד בר חלוף.^[2] ציוריה של בראון הוצגו במהלך חייה במגוון גלריות ומוזיאונים, וביניהם: הגלריה האוניברסיטאית של אוניברסיטת ייל (1974), הביאנלה בוונציה (1980), גלריית White Box, לונדון (2004), דוקומנטה XII (2007), מרכז וולקר לאמנות (2008). כיום חלק מיצירותיה שמורות באוספים של מוזיאונים כגון המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMa), מרכז וולקר לאמנות (Walker Art Center) ומוזיאון ג'ורג' פומפידו בפריז (Centre George Pompidou).

מיצירותיה^[12][עריכת קוד מקור | עריכה]

Trillium (1962)
Part Of A Target (1963)
Lightfall (1963)
Target (1964)
Motor (1965)
Homemade (1966)
Inside (1966)
Medicine Dance (1967)
Snapshot (1968)
The Dance With The Duck's Head (1968)
Falling Duet I (1968)
Planes (1968)
Yellowbelly (1969)
Leaning Duets (1970)
Man Walking Down the Side of a Building (1970)
Floor of the Forest (1970)
Leaning Duets (1970)
Accumulation (1971)
Walking on the Wall (1971)
Roof Piece (1971)
Primary Accumulation (1972)
Group Primary Accumulation (1973)
Structured Pieces II (1974)
Spiral (1974)
Locus (1975)
Structured Pieces III (1975)
Solo Olos (1976)
Line Up (1976)
Spanish Dance' (1976)
Watermotor (1978)
Accumulation with Talking plus Watermotor (1978)
Glacial Decoy (1979)
Opal Loop (1980)
Son of Gone Fishin' (1981)
Set and Reset (1983)
Lateral Pass (1985)
Newark (1987)
Astral Convertible (1989)
Foray Forêt (1990)
For M.G.: The Movie (1991)
One Story as in falling (1992)
Another Story as in falling (1993)
If you couldn't see me (1994)
M.O (1995)
You Can See Us (1995)
Twelve Ton Rose (1996)
For Merce (1997)
Groove and Countermove (2000)
Geometry Of Quite (2002)
Winterreise (2002)
PRESENT TENSE (2003)
O Zlozony/ O Composite (2004)
How Long Does The Subject Linger On The Edge of Volume (2005)
I Love My Robots (2007)
L'Amour au Theatre (2009)
Pygmalion (2010)
I'm Going to Toss My Arms - If You Catch Them They'r Yours (2011)
L'es Yeux et L'ame (2011)
Rougues (2011)

אופרות שביימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

L’Orfeo (1998)
Luci Mie Traditrici (2001)
Winterreise (2002)
Da Gelo a Gelo (2006)
Pygmalion (2010)

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברת קרן מקארתור - 1991
חברת האקדמיה האמריקאית למדע ואמנויות - 2009
תואר כבוד מקולומביה קולג' - 2009
רולקס מנטור ופרוטז'ה לאמנויות - מנטורית - 2010
קרן המחול קפזיו - פרס קפזיו ליוצרי מחול - 2010
פרס הפעולה העצמאית S.L.A.M. - 2010
פרס "בסי" למפעל חיים - פרס ניו יורק למחול והופעה - 2011
פרס דורותי וליליאן גיש - 2011
הפרס המיוחד של קרן רוסוויתה האפטמן - 2011
פרס רוברט ראושנברג מהקרן לאמנות עכשווית - 2012
חברת סיימון ארצות הברית - 2012
פרס מגזין BOMB - 2013
פרס כבוד של מחול/ארצות הברית - 2015

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר האינטרנט הרשמי של טרישה בראון
https://walkerart.org/collections/artists/trisha-brown - עמוד האמנית של בראון בארכיון המקוון של מרכז וולקר לאמנות
טרישה בראון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ TBDC :: Trisha Brown Biography, trishabrowncompany.org
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ Trisha Brown, walkerart.org (באנגלית)
^ judson memorial church, judson memorial church (באנגלית)
^ Anderson, Jack (1982-01-31). "How the Judson Theater Changed American Dance". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-04-18.
^ Judson Dance Theater : The Work Is Never Done | MoMA, The Museum of Modern Art (באנגלית)
^ ¹ ² Sally Banes, Terpsichore in Sneakers: Post-Modern Dance, Wesleyan University Press, 2011, ISBN 978-0-8195-7180-9. (באנגלית)
^ ¹ ² Perron, Wendy (2004-01-11). "DANCE; Trisha Brown, the Artist's Dance Partner". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-04-18.
^ ¹ ² The Opera Quarterly: Volume 18, Number 4 Autumn 2002, The Opera Quarterly 18, 2002-10-01, עמ' i–iv doi: 10.1093/oq/18.4.i
^ ¹ ² ³ Macaulay, Alastair (2017-03-20). "Trisha Brown, Choreographer and Pillar of American Postmodern Dance, Dies at 80". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-04-18.
^ ¹ ² Simplicity of Movement, Directness of Address: Remembering Trisha Brown (1936–2017), walkerart.org (באנגלית)
^ ¹ ² ³ ⁴ Douglas Crimp, You Can Still See Her: Douglas Crimp On Trisha Brown, ArtForum, 01.2011
^ TBDC :: Repertory 2010s, trishabrowncompany.org

[:0-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ TBDC :: Trisha Brown Biography, trishabrowncompany.org

[:1-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ Trisha Brown, walkerart.org (באנגלית)

[3] udson memorial church, judson memorial church (באנגלית)

[4] Anderson, Jack (1982-01-31). "How the Judson Theater Changed American Dance". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-04-18.

[5] Judson Dance Theater : The Work Is Never Done | MoMA, The Museum of Modern Art (באנגלית)

[:2-6] ¹ ² Sally Banes, Terpsichore in Sneakers: Post-Modern Dance, Wesleyan University Press, 2011, ISBN 978-0-8195-7180-9. (באנגלית)

[Perron-7] ¹ ² Perron, Wendy (2004-01-11). "DANCE; Trisha Brown, the Artist's Dance Partner". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-04-18.

[dx.doi.org-8] ¹ ² The Opera Quarterly: Volume 18, Number 4 Autumn 2002, The Opera Quarterly 18, 2002-10-01, עמ' i–iv doi: 10.1093/oq/18.4.i

[:3-9] ¹ ² ³ Macaulay, Alastair (2017-03-20). "Trisha Brown, Choreographer and Pillar of American Postmodern Dance, Dies at 80". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-04-18.

[:4-10] ¹ ² Simplicity of Movement, Directness of Address: Remembering Trisha Brown (1936–2017), walkerart.org (באנגלית)

[:5-11] ¹ ² ³ ⁴ Douglas Crimp, You Can Still See Her: Douglas Crimp On Trisha Brown, ArtForum, 01.2011

[12] TBDC :: Repertory 2010s, trishabrowncompany.org

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]