פוסטמודרניזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פוסטמודרניזם הוא מונח מקובל בקרב חוקרים והוגים רבים לציון מערך רעיונות או הגות המתאפיינת בתגובה, ואף דחייה, לתקופה המודרנית ולערכיה, ולמודרניזם. הרעיון הפוסטמודרני כולל בתוכו הנחה או אמירה על תקופה היסטורית חדשה, הבאה לאחר המודרניות (נקרא לעתים "פוסטמודרניות", "התקופה הפוסטמודרנית" או "העידן הפוסטמודרני"); תפיסה תאורטית חדשה, או שיח חברתי חדש של העולם החברתי (נקרא לעתים "שיח פוסטמודרני"); ומוצרי תרבות ומוצרי צריכה חדשים (נקרא לעתים "פוסטמודרניזם"). אולם הפוסטמודניזם אינו יריעה אחת. יש שוני רב בין ההוגים הפוסטמודרניים. כמו כן, הרעיון הפוסטמודרני אינו מייצג תאוריה שלמה ומהודקת, כי אם מכלול רעיונות, הקשורים למסגרת שיח כללית מאוד בתחומי דעת שונים במדעי החברה ובמדעי הרוח.

רעיונות הפוסטמודרניים ספגו התנגדויות רבות באקדמיה ובשיח הציבורי. אף על פי כן ולמרות הביקורת המתמשכת, זוכה הרעיון הפוסטמודרני מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 להכרה הולכת וגוברת.

תקופות היסטוריות
ראו גם: תקופות פרהיסטוריות


הגדרת התקופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין הסכמה בנוגע להגדרת התקופה הפוסטמודרנית על ציר הזמן. המושג מופיע בצורה ברורה ומודעת לעצמה בספרו של ליוטר "המצב הפוסטמודרני" (1980). יש הרואים בעמנואל קאנט את ראשון הפוסטמודרניסטים, ויש הרואים בפרידריך ניטשה את הפוסטמודרניסט הראשון. ניטשה ראה במדע, כבר בסוף המאה ה-19, סוג של פעילות פרימיטיבית שלא שונה במהותה ממנהגי המאגיה והדת.[דרוש מקור] לטענתו, החברה הרגה את האל, אך היא לא נפטרה ממנו, אלא הפנימה את האל. יש בכך ביקורת כלפי החשיבה המודרנית, ומכאן מיקומו כמבשר הפוסטמודרניזם. אחריו באו הוסרל והיידגר בראשית המאה ה-20 עם הפילוסופיה הפנומנולוגית, ודה סוסיר ולודוויג ויטגנשטיין עם הפילוסופיה של השפה. אלו, אף על פי שהיו מודרניסטים בחשיבתם - יצרו את הבסיס לתפיסה הפוסטמודרנית. בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20 תרמו לשיח הפוסטמודרני פילוסופים פוסט-סטרוקטורליסטים כמו מישל פוקו עמנואל לוינס וז'אק דרידה ותאורטיקנים של התקשורת כמו מרשל מקלוהן. בין ההוגים הפוסטמודרניסטים החשובים ניתן למנות את ז'אן פרנסואה ליוטר, ז'אן בודריאר, גיל דלז ופליקס גואטרי. גם ההוגה וחוקר הספרות הנאו-מרקסיסטי, פרדריק ג'יימסון, עוסק רבות בפילוסופיה פוסטמודרנית, אם כי מנקודת מבט ביקורתית.

העידן הפוסטמודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה כלכלית-פוליטית, מאופיין העידן הפוסטמודרני בכמה נקודות ציון עיקריות:

  • במלחמת העולם השנייה נעשו בשם אידאולוגיות שונות מעשי טבח ולחימה בהיקף חסר תקדים, ובכללם השואה והטלת פצצת הגרעין על הירושימה ונגאסאקי. מלחמה זו הותירה את העולם המערבי פסימי יותר בדבר האמונה באדם, ברציונליות, במדע ובעקרון הקידמה.
  • סיום המלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית, והפיכת ארצות הברית למעצמת-על יחידה.
  • התגבשות האיחוד האירופי כמעצמה משותפת, ויצירת שוק אירופי משותף ותודעה אירופית משותפת, על חשבון הלאומיות ועקרון מדינת-הלאום.
  • סיום העידן האימפריאליסטי, וייסוד מדינות חדשות רבות ברחבי העולם. נוצר עולם מדיני חדש, המחולק למאות יחידות מדיניות ותרבותיות אוטונומיות, המבקשות פלורליזם והכרה.
  • התפתחות מואצת של תהליך הגלובליזציה: היווצרותה של רשת כלכלית עולמית הולכת ומצטופפת, הנמשלת על ידי תאגידי-ענק בינלאומיים.
  • עלייה הולכת וגוברת בקצב ההתפתחות הטכנולוגית (תופעה שזכתה לכינוי "הלם העתיד"), ובפרט, התפתחויות טכנולוגיות בתחום הצריכה הביתית, התחבורה והתקשורת.
  • עלייה ניכרת ברמת החיים של תושבי העולם המערבי, וברמת הצריכה שלהם.
  • התפתחות תחומי העיסוק ועולם הפנאי של האדם הפרטי המערבי; חדירת אלמנטים תרבותיים לא-מערביים לתחומים אלה.
  • תהליכי הפרטה מואצים בכל רחבי העולם (התופעה זכתה לכינוי "בום ההפרטה"). תהליכים אלה החלו בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20.

השיח הפוסטמודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר הביקורת של התאוריה הפוסטמודרנית מול החשיבה המודרנית היא על מערך הנחות כמעט אקסיומטיות של המודרנה, כפי שמקובל לתפוס אותה. הפוסטמודרנה מבקשת לערער על הנחות היסוד המודרניסטיות בדבר הבסיס האוניברסלי, הרציונלי והא-היסטורי של החברה האנושית. החשיבה הפוסטמודרנית נוטה לתפיסה רלטיוויסטית, אי-רציונלית וניהיליסטית של המציאות האנושית. היא מעלה על נס את עקרון ריבוי הקולות ודוחה מטא-נראטיבים.

דחיית רעיון הקידמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיח הפוסטמודרני דוחה את רעיון הקידמה המערבית ואת הרציונליזם המערבי. לאחר אירועי המאה ה-20, ובראשם השואה, שבוצעו בשם "רציונליות" ו"מדעיות", טוענים הפוסטמודרניים כי יש להתייחס למושגים אלה בחשדנות. החשיבה הפוסטמודרנית ובמיוחד הדקונסטרוקציה מבקרת בצורה רדיקלית את פרויקט עידן האורות ואת המטאפיזיקה, שכוללת באופן ספציפי טקסטים מכוננים של פילוסופים כאפלטון, רוסו והוסרל, אך גם טקסטים מסוג אחר, כולל ספרות. הדקונסטרוקציה מזהה במסורת הפילוסופיה המערבית "מטאפיזיקה של נוכחות" (הידועה גם כ"לוגוצנטריות"), שמאמינה כי השפה-מחשבה (ה"לוגוס") היא בעלת זכות יתר, אידאלית, וישות נוכחת, שממנה נובעים כל שיח ומשמעות. לוגוצנטריות זו היא יעד התקיפה העיקרי של הפוסטמודרניזם ובמיוחד הדקונסטרוקציה.

קץ האידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קץ האידאולוגיה

התמוטטות האידאולוגיות הישנות (ובפרט הסוציאליזם) מותירה את האדם הבודד ללא כלים מוסריים ואידאולוגים על מנת לנסח את השינוי אותו הוא מבקש לממש בעולמו, וללא הכוחות לבצעם. קץ האידאולוגיה הוא בראש ובראשונה ניתוק בין החיים הפרטיים לבין חיי הכלל. במונחים של מחשבה שלאחר מות האידאולוגיה, הפרט נתפס כאדם בודד, העומד עם מכריו ומעגליו המצומצמים כנגד "המערכת", הגדולה והבלתי ניתנת להשפעה. על פי רוב, נוטים החוקרים להצביע על טראומה מהמשטרים הדמוקרטיים והטוטליטריים כאחת. מישל פוקו הצביע על האימים של המשטרים הדמוקרטיים שכלאו משוגעים וכינו אותם "חולי נפש", שטבחו עמים משום שהיו "פרימיטיבים", שכלאו ילדים במה שנקרא בית ספר, מצד אחד; וכן על אימים של משטרים טוטליטריים: ברית המועצות ומעצמות הציר, מצד שני; כעל מניע פסיכולוגי מכונן של המחשבה הפוסטמודרנית. נוראות מלחמת העולם השנייה, האיום במלחמת עולם שלישית גרעינית, וגילוי זוועות המשטר הסובייטי, הביאו את האדם המערבי לפיתוח חשש עמוק מפני תופעות דומות.

המיוחד במשטרים הטוטליטריים המודרניים הוא שהמניע להקמתם היה אידאולוגי: אידאולוגיה קומוניסטית, שהיוותה עיוות של האוטופיה של קרל מרקס (בברית המועצות), אידאולוגיה לאומנית-גזענית קיצונית בגרמניה הנאצית, אידאולוגיה רומנטיציסטית-קיצונית במשטרים הפשיסטיים, ואידאולגיה פטריוטית-פסאודו-ליברלית במשטרים הדמוקרטיים.

על-פי התאוריה הרווחת, התוצאות הרות האסון של השימוש באידאולוגיה הביאו לכך, שהטראומה ממלחמות העולם התגלגלה לטראומה מאידאולוגיה באופן כללי, ולרתיעה עמוקה מרעיון האמת המוחלטת, המשמשת כבסיס לאמונותיו של האדם. תהליך זה כונה בשם "קץ האידאולוגיה".

תופעה זו הייתה חריפה ביותר, על רקע התמיכה הרבה לה זכתה האידאולוגיה המרקסיסטית, אשר זוהתה עם קידמה ושחרור. התגלגלות המרקסיזם למשטר טוטליטרי דורסני, כנגד שאיפותיהם של רוב תומכי הקומוניזם של אותה התקופה, המחישה את הסכנות שעלולות להתפתח מתוך הליכה אחר אמונה מסוימת, וניסיון להגשימה.

ההתנערות מסיפורי העל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מהשלכות המושג "קץ האידאולוגיה" היא התנערות ההוגים הפוסטמודרניים מסיפורי העל. השיח הפוסטמודרני מצביע על כך שהמודרנה ביקשה למצוא הסברים כוללניים לכאוס הסובב אותנו. תפיסה זו הביאה הוגים רבים לייצר תאוריות על או פרדיגמות באמצעותן אפשר להבין את המציאות. הפוסטמודרניסטים דוחים את הניסיון הזה ומביעים חוסר האמון בסיפורי העל (מטא-נרטיבים) של המודרניסטים. הגישה הפוסטמודרנית רואה את ריבוי הקולות, את הרב-גוניות ואת הסתירות שבמציאות האנושית. בשל כך היא מנסה להימנע מהכפפה אדנותית וכוחנית של תאוריות מסוימות על חברות אחרות, חלשות יותר, באצטלת טענות נוסח קאנט בדבר האנושיות האוניברסלית הכוללת כל אדם באשר הוא אדם. מכאן, הפוסטמודרניזם מוותר על מבט פאן-אנושי ומעדיף פתרון מקומי ויחסי נטול יומרות מסוכנות להצלת העולם.

ההתנערות מהאמת המוחלטת[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשיבה הפוסטמודרנית מתנערת מן האמת המוחלטת. הרעיון הרלטיוויסטי מצוי בהשקפה שהפילוסופיה איננה משקפת דבר הקיים במציאות ושהשפה מייצרת את המציאות ולא להפך (למשל, "משחקי שפה" על פי ליוטאר בהשראת ויטגנשטיין). משמעות האמת היחסית היא שאין כל נקודת שיפוט תקיפה אפריורי, ולכן אין בסיס לאדם לשאוף לכך שהאמת בה הוא מאמין, תהיה תקיפה בצורה כלשהי על אדם אחר. רעיון זה טוען כי על כל אדם למצוא מכלול אמונות התקפות אך ורק לדידו, וכי לא ניתן להשליך כלל מוסרי כלשהו על פרט אחר.

פלורליזם וריבוי קולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות רעיון האמת היחסית ליווה את שקיעת האימפריאליזם ואת הכניסה לעידן הפוסט-קולוניאליסטי. עידן זה לווה במאבקי עצמאות רבים, בכל רחבי העולם, והתקוממות כנגד ההגמוניה המערבית הפאטרנליסטית. התפיסה כי האדם הלבן הביא למלחמות שמד דווקא בגלל עליונותו הטכנולוגית והארגונית, בשילוב עם הזדהות עם העמים הכבושים לאור ערכים ליברליים שונים, הביאו לכך שהחשיבה האימפריאליסטית והשימוש בכוח שלה נתפסה כשגויה מיסודה. את השגיאה שבאימפריאליזם, מצא האדם המערבי בכך שהנטייה לשוביניזם מערבי או ארופצנטריות, כלומר - העדפת התרבות של המערב על פני תרבויות אחרות - נובע מתפיסת-עולם מוטעית. תהליך זה הוביל לרעיון האמת היחסית, כתחליף לרעיון בדבר העליונות המערבית. כך שכערך-על, המקיים את אורח המחשבה הפוסטמודרני, הוצב ערך הסובלנות והפלורליזם. הסובלנות ביטאה את השאיפה של האדם הפוסטמודרני ליצור חברה בה תימנע כל אפשרות של מאבק על בסיס של מימוש האמת היחסית.

דפוס מחשבה זה הוא תאורטי בלבד, שכן בפועל, העימותים בין בני האדם לא חדלו. מה גם שהוא פרדוקסלי משום שהסובלניים, בסופו של דבר, נלחמים בפאנאטים. עם זאת, דפוס מחשבה זה מבטא את קוד המחשבה הכללי של הרוח הפוסטמודרנית.

מות הסובייקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הכרזתו של מישל פוקו על מות האדם, ושל רולאן בארת על מות המחבר, מכריזים הפוסטמודרניסטים על מותו של הסובייקט. בעוד שאצל פוקו מדובר על תוצר של יחסי ידע/כוח, הפוסטמודרניסטים טוענים כי את המציאות המודרנית של אינדיבידואל אמנם מנוכר וחרד, אך כזה המבקש לתקן את העולם, החליף המצב הפוסטמודרני בו אין לדבר על "מציאות" ואין לדבר על "סובייקט". מרכז הטענה בדבר מות הסובייקט מתמצה במשפט הבא: לא האדם כותב טקסטים, אלא טקסטים כותבים את האדם. במילים אחרות, לא האדם המציא את השפה אלא השפה יוצרת אותנו ומעצבת את החוויה שלנו, אנו משועבדים לשפה - היא כותבת אותנו. האדם, מאוויו ואופקי חוויתו אינם אלא טקסט, יציר של השפה בה הוא חי.

דחיית הרצף ההיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשיבה הפוסטמודרנית דוחה את הרעיון המודרני בדבר תהליך היסטורי רציף כוללני ורציונלי, מגמה היסטורית אחת או תאוריה כוללנית המשתמשת בשפה של סיבה ותוצאה. פוסטמודרניסטים רבים טוענים שבידנו טקסטים על העבר, וכל מה שנותר לעשות זה להפיק טקסטים נוספים על אותם טקסטים. התוצאה היא ערבוב של רעיונות מבלי אפשרות להגיע לאמת היסטורית. אחד העוגנים המרכזיים לחשיבה זו הוא רעיון הדקונסטרוקציה, שתואר לראשונה על ידי ז'אק דרידה.

החברה והתרבות הפוסטמודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגים פוסטמודרניים מתארים את החברה הפוסטמודרנית ובדרך כלל (פרדריק ג'יימסון, למשל, יוצא דופן) מציירים מציאות קודרת ונטולת תקווה.

תרבות שטחית ונטולת רגשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגים פוסטמודרניים רבים מתארים את החברה הפוסטמודרנית כשטחית, נעדרת עומק ונטולת רגשות. דוגמאות לכך ניתן לראות בתרבות הפוסטמודרנית, לדוגמה, מרילין מונרו של אנדי וורהול, שאינו מבטא רגש אמתי.

עולם של היפר מציאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיין מרכזי של העולם הפוסטמודרני הוא ה"סימולציות" שמוביל ליצירה "סימולאקרות". ז'אן בודריאר משתמש במושג ה"סימולאקרה" כדי לתאר את המציאות כתחליף לעולם שאיננו קיים - כהעתק ללא מקור. מושג זה הודגם בסרט "המטריקס" שבו האנשים חיים בתוך תוכנת מחשב ללא ידיעה של העולם האמתי. למושג זה יש תקדימים במשל המערה של אפלטון ואף על מושג ה"פסטיש" של וולטר בנימין.

בודריאר מגדיר ארבעה שלבים בהתפתחות הקשר בין המציאות לבין הדימוי בתרבות המערבית והם:

  • שלב ראשון - הדימוי כהשתקפות המציאות, רפרזנטציה.
  • שלב שני - הדימוי כעיוות המציאות, השחתה.
  • שלב שלישי - הדימוי כהסוואה להיעדר, יצירת רושם, מעשה כשפים של הדימוי.
  • שלב רביעי, הסימולאקרה, דימוי חסר קשר מוחלט למציאות. המודל מכריע את דרך ראייתנו את המציאות.

אדריכלות פוסטמודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אדריכלות פוסט-מודרנית

חלוצי תנועת הפוסטמודרניזם הם האדריכלים מייקל גרייבס, צ'ארלס מור ורוברט ונטורי. האדריכלות הפוסטמודרנית מייצגת עושר ושפע, מושרשת ברעיונות בתרבות המערבית, עונה לצורכי המקום אפילו במחיר ביטול הצורה הטהורה והנקייה של המבנה, דוגלת ב"פחות הוא משעמם" (Less is a Bore) בניגוד לרעיון המודרני "פחות זה יותר" (Less is More), אדריכלות כוללנית ומרובת סגנונות, מסחרית ואקלקטית.

החברה הפוסט מודרנית אטומית ומנוכרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלכידות החברתית של החברה המסורתית שהתפוררה בחברה המודרנית, ממשיכה להתפורר ביתר שאת בחברה הפוסטמודרנית. המוסר החברתי הוא מוסר המופנם מערכי כלכלת השוק הקפיטליסטי-מודרני. תהליכי ההפרטה ואווירת ההפרטה המאפיינת את התרבות הפוסטמודרנית, הביאו לאימוץ תפיסה אינדיבידואליסטית קיצונית, המבטלת את הצורך בסולידריות חברתית, ומעמידה את האדם כפרט אנוכי המתייחס לטובתו האישית בלבד.

תרבות הצריכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תרבות הצריכה

העלייה הניכרת ברמת החיים במערב, ההתפתחויות הטכנולוגיות והגידול בנתח הפנאי, יצרו עולם בו האדם תפס את עולמו כעולם של צריכה. בניגוד למאה ה-19, שהמוטיבים המרכזי בה היו חסכנות, עבודה קשה ונכונות לוויתור ניכר על הנאות וצרכי ההווה למען אפשרות סיפוקם בעתיד, העידן הפוסטמודרני הציב הנאה, רגיעה, צרכנות ונהנתנות, כמוטיב המרכזי.

במובן זה, הפכה המציאות המערבית למציאות בה האדם מודד את איכות חייו על-פי המוצרים אותם הוא קונה, והעיסוקים בהם בוחר לבלות. תפיסה זו מנוגדת לתפיסה המודרנית, על פיה אדם נמדד במאמצים אותם הוא משקיע, על מנת להשיג את מטרותיו. בתהליך זה, ערכו של אדם נמדד על פי הבחירות שהוא עושה בתוך המציאות הנתונה, בניגוד לדפוס הפעולה המודרני השואף לשנות את המציאות.

סגנון חיים זה מכונה לרוב תרבות הצריכה. תרבות הצריכה בהתייחסות לחברה כגוף, מכונה חברת ההמון, כביטוי לחברה בה לפרט אין השפעה נתפסת על החברה.

"העידן החדש"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העידן החדש

תהליכי העצמאות של המדינות החדשות הרבות, התפתחות הגלובליזציה, והתפתחות התקשורת, איפשרו חיבור בין העולם המערבי לאחר. מבחינת האדם המודרני, תהליך זה תאם את האמת היחסית בה האמין, וסממנים תרבותיים רבים נקלטו בעולם המערבי.

תוצאת תהליך זה היא יצירת מגמה של אימוץ מכלול תורות עתיקות, מסורתיות, ולרוב מיסטיות מכל רחבי העולם, חלקן תורות על-טבעיות (כגון אסטרולוגיה וקבלה), חלקן פילוסופיות מזרחיות רוחניות (כדוגמת הבודהיזם). מכלול תופעות זה מכונה "העידן החדש" (ניו-אייג') ועיקרו יצירת אדם בעל מודעות עמוקה, המפתח את עצמו באמצעות עיסוק בעצמו וברגשותיו.

מבקרים של התופעה טוענים שאימוץ ה"רוחניות בגרוש" והנהירה אחרי גורואים ומיסטיקנים היא סימפטום לרעה החולה שהפוסטמודרניזם הביא על האדם: אובדן משמעות החיים. ברגע שאין אמת ולשום אידאל אין משמעות, הרי שלחייו של אדם אין משמעות והם נהפכים ללא יותר מקיום פונקציונלי ומכני. אנשים רבים מנסים למלא את החלל הרוחני בחייהם באמצעות נהירה אחרי תורות מיסטיות חצי-דתיות שמבטיחות אושר ומשמעות בחיים, דבר שגרם לעליית התופעה של שרלטנות דתית וכתות פאנאטיות.

תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הנושאים העיקריים בחקר העולם הפוסטמודרני הוא ביקורת על התרבות המערבית. על ציר אחד, תרבות הצריכה הביאה ליצירה של קשת מוצרים רחבה אל הבית הסטנדרטי. על ציר שני, החברה הפוסטמודרנית מאופיינת בטכנולוגיות תקשורתיות עשירות בעלות תפוצה רחבה, ושוק תקשורתי הולך וגדל.

פרסום ומיתוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפגש בין שני הצירים, תרבות הצריכה והתפתחות התקשורת, יצר את עולם הפרסום והמיתוג, כתופעה חסרת תקדים. בהשוואה לכלכלה של העידן המודרני, בעידן הפוסטמודרני משקל רב ביותר לפרסום ולמיתוג ובתאגידים הגדולים (קוקה קולה, נייקי ועוד), עיקר התשומות הושקעו במיתוג, ולא בייצור עצמו.

תופעה זו יצרה, כתוצר לוואי של המנגנונים השוקיים, עומס רב של מידע פרסומי, בעיקר בדמות סיסמאות קליטות ותמונות המושכות את העין. מלבד העומס הרב, הפך עולם הפרסום גורמים רבים, כגון רשויות השידור, עולם הספורט, חנויות, עיתונות, מוסדות ציבוריים ועוד, לתלויים בתקציבים הזורמים מהפרסום.

גורם זה, בשילוב עם תחרותיות הולכת וגוברת בשוק תקשורתי גדל, יצרו את הצורך בפופולריות מידית, בכל מחיר אפשרי.

ירידת משקלה של המדינה וחוסר היכולת התודעתית של הפרט להשפיע על החברה, הפכו תהליכים אלו לבלתי מבוקרים על ידי מרבית הפרטים.

בידור ופופולריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת השוק התקשורתי, נוצרה תרבות אמנותית המתבססת על פופולריות וסיפוק מיידי, שהפכה למדד העיקרי להצלחתן של יצירות ותוכניות. הדוגמה המובהקת ביותר הנה תעשיית הקולנוע של הוליווד, אשר מהווה סמל לקולנוע פופולרי במכוון. תחומים נוספים הנם מוזיקה פופולרית, תוכניות טלוויזיה אופנתיות, ועוד.

תופעה זו, שעיקרה התפתחות מואצת של עולם הבידור, הביאה ליצירה של עולם מושגים אוטונומי המבוסס על גיבורי תרבות ופולחני תרבות, הלקוחים מעולם הקולנוע, האופנה וכו', על חשבון גיבורים לאומיים, יצירות מופת קלאסיות וכו'.

ערכי התרבות החדשה שנוצרה מבוססים על עולם הזוהר והפרסום, כשמודל הגיבור בו הושתת על שחקן קולנוע, זמר, להקה וכו', בעלי פרסום עולמי ועושר. במיוחד בלט העולם ההוליוודי, שסימל את עולם הפרסום הנוצץ.

מלבד האמנות, מקובל להאמין כי גם העיתונות, הכתובה והמשודרת, הפכה את שאיפתה לסיפוק מיידי של צורך בבידור, ושמה את הפופולריות בראש סדר העדיפויות.

גם עבור העיתונות, נוצר עולם מושגים מלאכותי, המבוסס על תקשורת סלקטיבית המעוניינת בסיפוק מיידי של סקרנות הצרכנים. כך, לדוגמה, עימותים ממושכים בין עמים (רואנדה, סרביה, אלבניה ועוד), אינם מוזכרים כלל מלבד קטעי תוקפנות ממוקדים שזכו לסקירה תקשורתית נרחבת למשך זמן קצר ובלא העמקה.

דוגמה נוספת הנה החלפת עימותים פוליטיים בין זרמים אידאולוגיים של שמאל וימין, לעימות אישי בין מועמדים ראשיים, שאופיים האישי הפך למגדיר העיקרי של שיקולי ההצבעה.

תרבות הצריכה, בשילוב עם התפתחות התקשורת, הפרסום והמיתוג, הפכו את עיצוב התרבות לנובע מצורכי פופולריות של ארגונים כלכליים. השליטה התרבותית למטרות רווח של עולם התקשורת, המיתוג והצריכה, הפכה את האוכלוסייה למושא פסיבי לעיצוב נפשי מתמיד, בעיקר באופן לא-מודע. נוצרו תהליכים שונים של פגיעה נפשית בצרכן התרבות המשובשת, במובן הפשוט של העמסת המוח האנושי במגוון מניפולציות ומצבים בלתי אפשריים מבחינה קוגניטיבית. תהליכים אלו זכו לשם זיהום נפשי, על משקל זיהום הסביבה שנוצר על ידי מפעלים כתוצר לוואי של פעילותם. זיהום נפשי כולל, בין היתר, רעש, הפצצת מסרים, הגברת העוצמה והתדירות של הפחד והמין בתקשורת, שטיפת מוח בלתי-מודעת (במובנה הגס), עליית סף הרגש, עומס מידע תלוש מהמציאות ועוד. (ראו: שיבוש תרבות)

ירידת משקל המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהגישה על פיה לא ניתן להשליך על אדם אחר אמת יחסית, יחס הפרט למשטר השתנה באופן מהותי מהתקופה המודרנית.

העידן הפוסטמודרני מאופיין בכך שעם "קץ האידאולוגיה", ירד משקלה של החשיבה המדינית בחייו ומחשבתו של הפרט. תהליך זה, הקשור בהיווצרות חברת ההמון ו"העידן החדש", ו"בום ההפרטה", הביא לכך שאדם מבקש פתרונות אינדיבידואליים למצבו, על ידי מציאת חיבור מתאים לאורח חיים שהוא מעוניין בו, לאור האמת היחסית שעליו לגבש.

אינדיבידואליזם זה ניכר את האדם הפוסטמודרני ולאו דווקא הבורגני, מההתרחשות המדינית כקובעת את עולמו. ההתעניינות בעשייה פוליטית פחתה ובמקרים רבים צומצמה להשתתפות בבחירות בלבד. ירידה זו במודעות ובעשייה, מהווה חלק בלתי נפרד מרעיון האמת היחסית ופיתוח מודעות אישית שאינה תלויה בכלכלה, בחברה וכו'.

כחלק מהתהליך זה, משקל הצריכה במגזר הפרטי עלתה ביחס לתלות במגזר הציבורי, גורם שחידד את הניתוק מהמדינה כביטוי לעיצוב עולמו של האדם.

בניגוד לליברליזם המודרני, אשר התבסס על מעורבות של האזרח בחיי המדינה, על מנת לשמור על ניהולה התקין ועל זכויות הפרט, הגישה הפוסטמודרנית אינה מייחסת למדינה חשיבות רבה ומעמידה את עיקר מאבק חייו של הפרט מול עצמו.

גלובליזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גלובליזציה

גלובליזציה כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גלובליזציה כלכלית

בעוד בתקופה שקדמה לגלובליזציה היה הייצור מרוכז במדינה יחידה, במפעלי ענק שבהם התבצעו כל שלבי הייצור, או לכל היותר במספר מפעלים סמוכים, הרי שבשנים אלו התרחב מאוד היקפם של תאגידים בינלאומיים, שבהם הן השליטה והן הייצור אינם מרוכזים יותר במדינה אחת, וכל אחת מהפונקציות של התאגיד נמצאת במדינה ובאזור המתאימים ביותר לצורכי התאגיד, כך שיפיק את מרב הרווח. התוצאה המרכזית של שינוי זה הוא יציאת הייצור עצמו מהמדינות העשירות, המאופיינות בשכר עבודה גבוה יחסית, למדינות שבהן שכר העבודה נמוך, ויותר מכך - בניידות של מפעלים, הנוטים לעבור בקלות ממדינה למדינה לפי השינויים בתנאי הסחר ובעלות העבודה.

גלובליזציה תרבותית או אמריקניזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גלובליזציה תרבותית

אופיים הרב-לאומי של התאגידים החדשים, בשילוב עם הגלובליות של אמצעי התקשורת החדשים, איפשרו לפרסום ולמיתוג להגיע לרמות שלא נודעו בעבר, ובכך ליצור חברה שבה המותג הוא בעל חשיבות עליונה. לפי טענה זו, הרדיפה אחר המותגים הכרוכה בתהליך הגלובליזציה מביאה למסחור של החברה, ובכך להשתלטות תאגידים מסחריים על כל המרחבים הציבוריים. כך נע מרכז החיים הציבוריים מהפארק אל הקניון, ומופעי תרבות הופכים להיות בחסות מסחרית. תופעה זו גוררת, לטענת הפוסטמודרניסטים, הכתבה של התכנים התרבותיים על ידי התאגידים המסחריים וחוסמת תופעות תרבותיות שאינן אהודות עליהם.

כמרכז התרבותי, הכלכלי והפוליטי של ההתרחשות נחשבת ארצות הברית. תהליך זה, בו נוצר קשר פוליטי עם ארצות הברית, בשילוב פתיחת גבולות המכס לתאגידים אמריקאיים בעיקר ואימוץ תרבות פוסטמודרנית שמרכזה בארצות הברית, מכונה בשם אמריקניזציה. ארצות הברית, שהנהיגה מדיניות חוץ מעורבת בעולם השלישי ובאירופה במהלך המלחמה הקרה, נותרה מעצמת העל היחידה לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי, אך המשיכה במדיניות החוץ שלה גם בלא איום ממשי. תוצאות מעורבות זו הינה האמריקניזציה, אשר נחשבת בעיני רבים לאימפריאליזם עקיף.

מתנגדי הגלובליזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנטי גלובליזציה

כתגובה לתהליכים השונים של הפוסטמודרניזם ובזכות המוטיבים האנרכיים בחשיבה הפוסטמודרנית, התעוררה תופעה של התנגדות לתהליכים השונים של הגלובליזציה, אמריקניזציה וכו'.

ייחודה של התנגדות זו בכך שהיא אינה תנועת התנגדות ממשית ואין לה מרכז אידאולוגי, מלבד מספר ספרים שהפכו לסמל המאבק ("שיבוש תרבות" ו-"נו-לוגו" במרכזם). התנגדות זו מורכבת ממגוון רחב ביותר של ארגונים, הכוללים ארגונים "ירוקים" ובמרכזם גרינפיס, אמנסטי, קבוצות אנרכיסטיות, נאו-מרקסיסטים, ליברלים, ועוד.

ההתנגדות באה לידי ביטוי בעלונים שונים, אתרי אינטרנט, גרפיטי וביטויים רבים אחרים, החל מקבוצות נוער במרד נעורים ספונטני, עד ארגונים מבוססים ורחבים, כדוגמת גרינפיס. ההתנגדות העיקרית מתבטאת בהפגנות ענק כנגד המושבים הרשמיים של ארגון הסחר העולמי.

עם כל הנאמר לעיל- יש לציין כי יש הרואים בתנועות אלו כמייצגות דווקא את העידן הפוסטמודרני, בכך שהן על-לאומיות (ולעתים אנטי לאומיות) ואשר אינן כבולות לתחום גאוגרפי נתון ובכך גם מייצגות את תנועת הגלובליזציה בשיאה.

ביקורת על הפוסטמודרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפוסטמודרניזם עומד בפני ביקורת חריפה הן במישור הפילוסופי-מדעי והן במישור המוסרי-ערכי.

במישור הפילוסופי-מדעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביקורת העיקרית על הפוסטמודרניזם ושלילת האמת היא שהיא פוגעת במחקר המדעי המתיימר לגלות את האמת על המציאות, ופותחת פתח לשרלטנות מדעית המתבססת על להטוטים לשוניים וניסיון לרצות את הקוראים/מאזינים. המבקרים מונים את הטיעונים הבאים כנגד המדע הפוסטמודרני:

  • בהיעדר אמת אובייקטיבית מוחלטת אין משמעות ל"נכון" או "לא נכון" ואם הכול יחסי והכל תלוי-שפה, אין משמעות לעובדות וכל תעלול לשוני קביל.
  • למרות נטייה לדחות את הנרטיבים הגדולים, התאוריה הפוסטמודרנית לעתים מנוסחת בצורה של תאוריה גדולה, למשל במקרה של ג'יימסון והגרסה שלו למרקסיזם.
  • המודרניסטים רואים בתאוריות הפוסטמודרניות שיח שאינו ניתן להפרכה, וככזה הוא אינו מדעי. המודרניסטים פועלים מתוך מחשבה שקיימת מציאות ושניתן לומר משהו אמיתי עליה. הפוסטמודרניזם דוחה רעיון זה.
  • השיח הפוסטמודרני הוא תאוריה אידאולוגית ולא מדע.
  • הפוסטמודרניזם אינו מגביל עצמו לרטוריקה המאופקת של איש המדע המודרני אלא מלהטט במילים וברעיונות ומשתמש בהפרזות מילוליות.
  • הרעיונות הפוסטמודרניים עמומים ומופשטים ולכן בלתי ניתנים להבנה. לעתים משמעויות מושגיות משתנות לאורך העבודות הפוסטמודרניות מבלי שהקוראים יוכלו להבחין בכך.

פרשת סוקל, בה פיזיקאי בשם אלן סוקל כתב מאמר מדעי מלא שטויות בסגנון פוסטמודרני שזכה לפרסום בכתב עת מדעי התומך באידאולוגיה הפוסטמודרנית, ממחישה את הביקורת על המדע הפוסטמודרני, שבשם דחיית עיקרון האמת, מקבל כל שטות ללא בדיקה כל עוד ניסוחיה מתאימים לאידאולוגיה של הגוף המבקר את המאמר. עקב פרסום זה התחוללה שערורייה רבתי באקדמיה, סביב השאלה מדוע פורסם המאמר מלכתחילה, ומה אומר פרסום המאמר על אמות המידה של כתבי האקדמיה של ימינו. סוקל עצמו הכריז במפורש שמטרת המאמר הייתה להדגים את הטפשות שבפוסטמודרניזם ואת הניוון המחשבתי שהוא גורם לאקדמיה.

פרשה חמורה יותר של מדע פוסטמודרני נמצאת בתחום ההיסטוריה והיא עבודת התזה של תדי כ"ץ שטענה שחטיבת אלכסנדרוני ביצעה טבח בתושבי הכפר טנטורה במלחמת העצמאות. מרכיבים עקרוניים בהערכת המחקר של כ"ץ נגעו לכך שהוא בחר לשלב בעבודה גם טכניקה חדשה של ראיונות מוקלטים והיסטוריה שבעל פה (Oral History), ולקבל עמדה פוסטמודרנית מובהקת לגבי מושג האמת ההיסטורית, תוך שהוא כותב במפורש כי עבורו, כל האמיתות נכונות בעת ובעונה אחת. בסופו של דבר, בעקבות תביעה משפטית של ותיקי החטיבה כנגד כ"ץ, הוכחה התזה כשקרית ולבסוף נפסלה בידי אוניברסיטת חיפה.

במישור המוסרי-ערכי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בהיעדר אמת מוסר אובייקטיבית מוחלטת אין משמעות ל"טוב" או "רע" ואם הכול יחסי והכל תלוי-תרבות, אין משמעות לערכים וכל מעשה קביל.
  • הפוסטמודרניזם מבטל את הסובייקט ומקדם גישה אנטי-הומנית.
  • הפוסטמודרניזם, כתורה שמחייבת ודוגלת ברלטיביזם מוסרי היא גישה אנטי-מוסרית, מאחר שהיא לא שופטת ערכית אידאולוגיות ומסורות תרבותיות המנוגדות לליברליזם. כך שהפוסטמודרניזם איננו עוסק בזכויות אדם, שאלת הייצוג, מעמד ואינדיבידואליזם. מתנגדי הפוסטמודרניזם מבקשים להגן על הנורמות המודרניות כגון, רציונליות אוניברסלית של המוסר והפוליטיקה.
  • העמדה הפוסטמודרנית משקפת עמדה ניהיליסטית.
  • בעוד שהעמדה המודרניסטית, המאמינה בקיום האמת המוחלטת, מעודדת ויכוח פילוסופי ומדעי באשר למהי האמת, (ואדם המאמין בקיום האמת תמיד יחפש לשמוע דעות ורעיונות חדשים, מהאפשרות שהם קרובים יותר אל האמת מקודמיהם), הפוסטמודרניזם אינו מעודד ויכוח ושיח. אדם שאינו מאמין בקיום האמת לא ינסה לברר את מהותה ולא יהיה חשוף לרעיונות חדשים, אלא יפתור באלימות ויכוחים (כי אין אמת מוחלטת, והוא מאמין ב"אמת שלו"). לכן, הפוסטמודרניזם ששואף להיות ליברלי וסובלני מהיותו מקבל את כל הדעות כאמת, בעצם אינו כזה כלל.

ההגות היהודית לנוכח הפוסטמודרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הפוסטמודרנית, ככלל, לא מאמינה באמת אובייקטיבית, ולא תומכת באידיאלים גדולים ומטא - נרטיבים, דבר שלכאורה מעמיד אותה במצב של ניגוד ליהדות, שהינה במבט ראשוני בעלת מערכת אמיתות מסודרת.

עם זאת, באופן כללי התגובות בקרב היהדות (האורתודוקסית) כלפי הפוסטמודרניזם הם מגוונות, ונעות מקבלה מלאה‏[1] ועד דחייה מוחלטת.

אחד המיצגים הבולטים של קבלה של הפוסטמודרניזם, הוא הרב שג"ר, בספריו כלים שבורים ולוחות ושברי לוחות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P La Liberte.png

פורטל היסטוריה הוא שער לחקר ההיסטוריה ומדע ההיסטוריוגרפיה. הפורטל פורש תמונה של אירועים ותהליכים היסטוריים בפרספקטיבה רחבה ומציג את המחקר המדעי העדכני והשתקפותו בערכי הוויקיפדיה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוסטמודרניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד גורביץ', פוסטמודרניזם - תרבות וספרות בסוף המאה ה-20, הוצאת דביר, 1997.
  • גדי טאוב, המרד השפוף - על תרבות צעירה בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997.
  • ז'אן-פרנסואה ליוטר, המצב הפוסטמודרני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999.
  • דניאל שליט, ספר הקניון- המדריך השלם לקניון העולמי, הוצאת תואי.
  • עדי אופיר, תשעה עקרונות של עמדה פוסט מודרנית, בתוך אילן גור זאב (עורך) חינוך בעידן השיח הפוסטמודרני, י-ם, מאגנס, תשנ"ז, עמ' 160-148.
  • ריצ'רד רורטי, קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות,הוצאת רסלינג, 2006 (1989).
  • חיים כאלב (עורך), פוסטמודרניזם בקולנוע, הוצאת אופטימוס, תל אביב, 2010.
  • חיים דעואל לוסקי, הפילוסופיה ה (פוסט) מודרנית בעיני עצמה, אוניברסיטה משודרת, 2011.
  • דורית קדר, חוזרים אל הסובייקטיבי: על פוסט-מודרניזם באמנות, שופרא, 1985.
  • קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה, תרגם אהרן אמיר, הוצאת שלם, 2003 (יצא במקור ב-1946).

פוסט מודרניזם ויהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב ד"ר מיכאל אברהם, שתי עגלות וכדור פורח - על יהדות ופוסטמודרניזם, הוצאת בית אל, ה'תשס"ב.
  • גילי זיוון, דת ללא אשליה (נוכח עולם פוסט-מודרני), מסדרת יהדות ישראלית בהוצאת מכון שלום הרטמן, 2005.
  • הרב יוסף קלנר, פלורליזם, פנטיזם, כלליות הוצאת מדרשת נצרים.
  • אבינועם רוזנק, גבוליות וסטייה באורתודוקסייה: פסיקה קונסרווטיבית ואורתודוקסייה פוסט-מודרנית, י' סלמון, א' רביצקי וא' פרזיגר (עורכים), אורתודוקסייה יהודית: היבטים חדשים, מאגנס, ירושלים תשס"ז, עמ' 113 - 177.
  • הרב שג"ר, כלים שבורים - על ציונות דתית ופוסטמודרניזם, הוצאת ישיבת שיח יצחק, 2003.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]



פילוסופיה
P philosophy1.png
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטיתמוהיזםלגליזםנטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזםנאו-קונפוציאניזםפנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
פורטל פילוסופיה
  1. ^ גילי זיוון, דת ללא אשליה (נוכח עולם פוסט-מודרני), מסדרת יהדות ישראלית בהוצאת מכון שלום הרטמן, 2005.