פוסטמודרניזם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פוסטמודרניזם הינו מונח מקובל בקרב חוקרים והוגים רבים לציון תגובה, ואף דחייה, לתקופה המודרנית ולערכיה, ולמודרניזם. הרעיון הפוסטמודרני כולל בתוכו תקופה היסטורית חדשה, הבאה לאחר המודרניות (נקרא לעתים, "פוסטמודרניות", "התקופה הפוסטמודרנית", "העידן הפוסטמודרני"); תפיסה תאורטית חדשה, או שיח חברתי חדש, של העולם החברתי (נקרא לעתים, "פוסטמודרניזם", "שיח פוסטמודרני"); ומוצרי תרבות ומוצרי צריכה חדשים (נקרא לעתים "פוסטמודרניזם"). יש שוני רב בין ההוגים הפוסטמודרניים כך שהרעיון הפוסטמודרני איננו מייצג תאוריה שלמה ומהודקת, כי אם מכלול רעיונות הקשורים למסגרת שיח כללית מאוד בתחומי דעת שונים במדעי החברה ובמדעי הרוח. הרעיון הפוסטמודרני זכה בעבר להתנגדות רבה באקדמיה ובשיח הציבורי. על אף הביקורת המתמשכת, בשלושת העשורים האחרונים הרעיון הפוסטמודרני זוכה להכרה הולכת וגוברת.
| תקופות היסטוריות |
|
תוכן עניינים
|
[עריכה] הגדרת התקופה
אין הסכמה בנוגע להגדרת התקופה הפוסט-מודרנית על ציר הזמן. המושג מופיע בצורה ברורה ומודעת לעצמה בספרו של ליוטאר "המצב הפוסטמודרני" (1980). יש הרואים בעמנואל קאנט את ראשון הפוסטמודרניסטים, ויש הרואים בפרידריך ניטשה את הפוסטמודרניסט הראשון. ניטשה ראה במדע, כבר בסוף המאה ה-19, סוג של פעילות פרימיטיבית שלא שונה במהותה ממנהגי המאגיה והדת. לטענתו, החברה הרגה את האל, אך היא לא נפטרה ממנו, אלא הפנימה את האל. יש בכך ביקורת כלפי החשיבה המודרנית, ומכאן מיקומו כמבשרי הפוסטמודרניזם. אחריו באו הוסרל והיידגר בראשית המאה ה-20 עם הפילוסופיה הפנומנולוגית, ודה סוסיר ולודוויג ויטגנשטיין עם הפילוסופיה של השפה. אלו, למרות שהיו מודרניסטים בחשיבתם - יצרו את הבסיס לתפיסה הפוסט-מודרנית. בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20 תרמו לשיח הפוסטמודרני פילוסופים פוסט-סטרוקטורליסטים כמו מישל פוקו עמנואל לוינס וז'אק דרידה ותאורטיקנים של התקשורת כמו מרשל מקלוהן. בין ההוגים הפוסטמודרניסטים החשובים ניתן למנות את ז'אן-פרנסוא ליוטר, פרדריך ג'יימסון, ז'אן בודריאר, גיל דלז ופליקס גואטרי.
[עריכה] העידן הפוסטמודרני
מבחינה כלכלית-פוליטית, מאופיין העידן הפוסט מודרני בכמה נקודות ציון עיקריות:
- במלחמת העולם השנייה נעשו בשם אידאולוגיות שונות מעשי טבח ולחימה בקנה מידה חסר תקדים, ובכללם השואה והטלת פצצת הגרעין על הירושימה ונגאסאקי. מלחמה זו הותירה את העולם המערבי פסימי יותר בדבר האמונה באדם, ברציונליות, במדע ובעיקרון הקידמה.
- התנערות מהחשיבה המיכניסטית של המדע הניוטוני ומעבר לחשיבה אלקטרונית ופוטונית (מהפכת היחסות, המהפכה הקוונטית והמהפכה הדיגיטלית)
- סיום המלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית, והפיכת ארצות הברית למעצמת-על יחידה.
- התגבשות האיחוד האירופי כמעצמה משותפת, ויצירת שוק אירופי משותף ותודעה אירופית, על חשבון הלאומית ועיקרון מדינת-הלאום.
- חתימת העידן האימפריאליסטי, וייסוד מגוון מדינות חדשות ברחבי העולם; התקבלות עולם מדיני חדש, המחולק למאות יחידות מדיניות ותרבותיות אוטונומיות, המבקשות פלורליזם והכרה.
- התפתחות מואצת של תהליך הגלובליזציה: היווצרותה של רשת כלכלית עולמית הולכת ומצטופפת, הנמשלת על ידי תאגידי-ענק בינלאומיים.
- עלייה הולכת וגוברת בקצב ההתפתחות הטכנולוגית (תופעה שזכתה לכינוי "הלם העתיד"); ובפרט, התפתחויות טכנולוגיות בתחום הצריכה הביתית, התחבורה והתקשורת.
- עלייה ניכרת ברמת החיים של תושבי העולם המערבי, וברמת הצריכה שלהם.
- התפתחות תחומי העיסוק ועולם הפנאי של האדם הפרטי המערבי; חדירת אלמנטים תרבותיים לא-מערביים לתחומים אלה.
- תהליכי הפרטה מואצים, בכל רחבי העולם (התופעה זכתה לכינוי "בום ההפרטה"). תהליכים אלה החלו בסוף שנות ה-80, ונמשכו בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, ובתחילת המאה ה-21.
הרחבה בנוגע לחברה ולתרבות הפוסטמודרנית ראו בהמשך.
[עריכה] השיח הפוסטמודרני
עיקר הביקורת של התאוריה הפוסטמודרנית מול החשיבה המודרנית הוא בכך שהפוסטמודרנה מבקשת לערער על הנחות היסוד המודרניסטיות בדבר הבסיס האוניברסלי, הרציונלי והא-היסטורי של החברה האנושית. החשיבה הפוסטמודרנית נוטה לתפיסה רלטיוויסטית, אי-רציונלית וניהיליסטית של המציאות האנושית. היא מעלה על נס את עיקרון ריבוי הקולות ודוחה מטה-נרטיבים.
[עריכה] דחיית רעיון הקידמה
השיח הפוסטמודרני דוחה את רעיון הקידמה המערבית ואת הרציונליזם המערבי. לאחר אירועי המאה ה-20, ובראשם השואה, שבוצעו בשם "רציונליות" ו"מדעיות", טוענים הפוסטמודרניים כי יש להתייחס למושגים אלה בחשדנות. החשיבה הפוסטמודרנית ובמיוחד הדקונסטרוקציה מבקרת בצורה רדיקלית את פרויקט עידן האורות ואת המטאפיזיקה, שכוללת באופן ספציפי טקסטים מכוננים של פילוסופים כאפלטון, רוסו והוסרל, אך גם טקסטים מסוג אחר, כולל ספרות. הדקונסטרוקציה מזהה במסורת הפילוסופיה המערבית "מטאפיזיקה של נוכחות" (הידועה גם כ"לוגוצנטריות"), שמאמינה כי השפה-מחשבה (ה"לוגוס") היא בעלת זכות יתר, אידאלית, וישות נוכחת, ממנה כל שיח ומשמעות נובעים. לוגוצנטריות זו היא יעד התקיפה העיקרי של הפוסטמודרניזם ובמיוחד הדקונסטרוקציה.
[עריכה] קץ האידאולוגיה
-
ערך מורחב – קץ האידאולוגיה
התמוטטות האידאולוגיות הישנות (ובפרט הסוציאליזם) מותירה את האדם הבודד ללא כלים מוסריים ואידאולוגים על מנת לנסח את השינוי אותו הוא מבקש לממש בעולמו, וללא הכוחות לבצעם. קץ האידאולוגיה הוא בראש ובראשונה ניתוק בין החיים הפרטיים לבין חיי הכלל. במונחים של מחשבה שלאחר מות האידאולוגיה, הפרט נתפס כאדם יחיד, העומד עם מכריו ומעגליו המצומצמים כנגד "המערכת", הגדולה והבלתי ניתנת להשפעה. על פי רוב, נוטים החוקרים להצביע על טראומה מהמשטרים הדמוקרטיים והטוטליטריים כאחת. מישל פוקו הצביע על האימים של המשטרים הדמוקרטיים שכלאו משוגעים וכינו אותם "חולי נפש", שטבחו עמים משום שהיו "פרימיטיבים", שכלאו ילדים במה שנקרא בית ספר, מצד אחד; וכן על אימים של משטרים טוטליטריים: ברית המועצות ומעצמות הציר, מצד שני; כעל מניע פסיכולוגי מכונן של המחשבה הפוסטמודרנית. נוראות מלחמת העולם השנייה, האיום במלחמת עולם שלישית גרעינית, וגילוי זוועות המשטר הסובייטי, הביאו את האדם המערבי לפיתוח חשש עמוק מפני תופעות דומות.
המיוחד במשטרים הטוטליטריים המודרניים הוא שהמניע להקמתם היה אידאולוגי: אידאולוגיה קומוניסטית, שהיוותה עיוות של האוטופיה של קרל מרקס (בברית המועצות), אידאולוגיה לאומנית-גזענית קיצונית בגרמניה הנאצית, אידאולוגיה רומנטיציסטית-קיצונית במשטרים הפשיסטיים, ואידיאולגיה פטריוטית-פסאודו-ליברלית במשטרים הדמוקרטיים.
על-פי התאוריה הרווחת, התוצאות הרות האסון של השימוש באידאולוגיה הביאו לכך, שהטראומה ממלחמות העולם התגלגלה לטראומה מאידאולוגיה באופן כללי, ורתיעה עמוקה מרעיון האמת המוחלטת, המשמשת כבסיס לאמונותיו של האדם. תהליך זה כונה בשם "קץ האידאולוגיה".
תופעה זו הייתה חריפה ביותר, על רקע התמיכה הרבה לה זכתה האידאולוגיה המרקסיסטית, אשר זוהתה עם קידמה ושחרור. התגלגלות המרקסיזם למשטר טוטליטארי דורסני, כנגד שאיפותיהם של רוב תומכי הקומוניזם של אותה התקופה, המחישה את הסכנות שעלולות להתפתח מתוך הליכה אחר אמונה מסוימת, ונסיון להגשימה.
[עריכה] ההתנערות מסיפורי העל
אחת מהשלכות המושג "קץ האידאולוגיה" היא התנערות ההוגים הפוסטמודרניים מסיפורי העל. השיח הפוסטמודרני מצביע על כך שהמודרנה ביקשה למצוא הסברים כוללניים לכאוס הסובב אותנו. תפיסה זו הביאה הוגים רבים לייצר תאוריות על או פרדיגמות באמצעותן אפשר להבין את המציאות. הפוסטמודרניסטים דוחים את הניסיון הזה ומביעים חוסר האמון בסיפורי העל (מטא-נרטיבים) של המודרניסטים. הגישה הפוסטמודרנית רואה את ריבוי הקולות, את הרב-גוניות ואת הסתירות שבמציאות האנושית. בשל כך היא מנסה להימנע מהכפפה אדנותית וכוחנית של תאוריות מסוימות על חברות אחרות, חלשות יותר, באיצטלת טענות נוסח קאנט בדבר האנושיות האוניברסלית הכוללת כל אדם באשר הוא אדם. מכאן, הפוסטמודרניזם מוותר על מבט פאן-אנושי ומעדיף פתרון מקומי ויחסי נטול יומרות מסוכנות להצלת העולם.
[עריכה] ההתנערות מהאמת המוחלטת
החשיבה הפוסטמודרנית מתנערת מן האמת המוחלטת. הרעיון הרלטיוויסטי מצוי בהשקפה שהפילוסופיה איננה משקפת דבר הקיים במציאות ושהשפה מייצרת את המציאות ולא להיפך (למשל, "משחקי שפה" על פי ליוטאר בהשראת ויטגנשטיין). משמעות האמת היחסית היא שאין כל נקודת שיפוט תקיפה אפריורי, ולכן אין בסיס לאדם לשאוף לכך שהאמת בה הוא מאמין, תהיה תקיפה בצורה כלשהי על אדם אחר. רעיון זה טוען כי על כל אדם למצוא מכלול אמונות התקפות אך ורק לדידו, וכי לא ניתן להשליך כלל מוסרי כלשהו על פרט אחר.
[עריכה] פלורליזם וריבוי קולות
התפתחות רעיון האמת היחסית ליווה את שקיעת האמפריאליזם ואת הכניסה לעידן הפוסט-קולוניאליסטי. עידן זה לווה במאבקי עצמאות רבים, בכל רחבי העולם, והתקוממות כנגד ההגמוניה המערבית הפאטרנליסטית. התפיסה כי האדם הלבן הביא למלחמות שמד דווקא בגלל עליונותו הטכנולוגית והארגונית, בשילוב עם הזדהות עם העמים הכבושים לאור ערכים ליברליים שונים, הביאו לכך שהחשיבה האמפריליסטית והשימוש בכוח שלה נתפסה כשגויה מיסודה. את השגיאה שבאימפריאליזם, מצא האדם המערבי בכך שהנטייה לשוביניזם מערבי או ארופצנטריות, כלומר - העדפת התרבות של המערב על פני תרבויות אחרות - נובע מתפיסת-עולם מוטעית. תהליך זה הוביל לרעיון האמת היחסית, כתחליף לרעיון בדבר העליונות המערבית. כך שכערך-על, המקיים את אורח המחשבה הפוסטמודרני, הוצב ערך הסובלנות והפלורליזם. הסובלנות ביטאה את השאיפה של האדם הפוסטמודרני ליצור חברה בה תימנע כל אפשרות של מאבק על בסיס של מימוש האמת היחסית.
דפוס מחשבה זה הוא תאורטי בלבד, שכן בפועל, העימותים בין בני האדם לא חדלו. מה גם שהוא פרדוקסלי משום שהסובלניים, בסופו של דבר, נלחמים בפאנאטים. עם זאת, דפוס מחשבה זה מבטא את קוד המחשבה הכללי של הרוח הפוסטמודרנית.
[עריכה] מות הסובייקט
בעקבות הכרזתו של מישל פוקו על מות האדם, ושל רולאן בארת על מות המחבר, מכריזים הפוסטמודרניסטים על מותו של הסובייקט. בעוד שאצל פוקו מדובר על תוצר של יחסי ידע/כוח, הפוסטמודרניסטים טוענים כי את המציאות המודרנית של אינדיבידואל אמנם מנוכר וחרד, אך כזה המבקש לתקן את העולם, החליף המצב הפוסטמודרני בו אין לדבר על "מציאות" ואין לדבר על "סובייקט".
[עריכה] דחיית הרצף ההיסטורי
החשיבה הפוסטמודרנית דוחה את הרעיון המודרני בדבר תהליך היסטורי רציף כוללני ורציונלי, מגמה היסטורית אחת או תאוריה כוללנית המשתמשת בשפה של סיבה ותוצאה. פוסטמודרניסטים רבים טוענים שבידנו טקסטים על העבר, וכל מה שנותר לעשות זה להפיק טקסטים נוספים על אותם טקסטים. התוצאה היא ערבוב של רעיונות מבלי אפשרות להגיע לאמת היסטורית. אחד העוגנים המרכזיים לחשיבה זו הוא רעיון הדקונסטרוקציה, שתואר לראשונה על ידי ז'אק דרידה.
[עריכה] החברה והתרבות הפוסטמודרנית
הוגים פוסטמודרניים מתארים את החברה הפוסטמודרנית ובדרך כלל (פרדריק ג'יימסון, למשל, יוצא דופן) מציירים מציאות קודרת ונטולת תקווה.
[עריכה] תרבות שטחית ונטולת רגשות
-
ערך מורחב – אומנות פוסטמודרנית
הוגים פוסטמודרניים רבים מתארים את החברה הפוסטמודרנית כשטחית, נעדרת עומק ונטולת רגשות. דוגמאות לכך ניתן לראות בתרבות הפוסטמודרנית, לדוגמה, מרילין מונרו של אנדי וורהול, שאינו מבטא רגש אמיתי.
[עריכה] עולם של היפר מציאות
מאפיין מרכזי של העולם הפוסטמודרני הוא ה"סימולציות" שמוביל ליצירה "סימולאקרות". ז'אן בודריאר משתמש במושג ה'סימולאקרה' כדי לתאר את המציאות כתחליף לעולם שאיננו קיים - כהעתק ללא מקור. מושג זה הודגם בסרט "המטריקס" שבו האנשים חיים בתוך תוכנת מחשב ללא ידיעה של העולם האמיתי. למושג זה יש תקדימים במשל המערה של אפלטון ואף על מושג ה'פאסטיש' של וולטר בנימין.
בודריאר מגדיר ארבעה שלבים בהתפתחות הקשר בין המציאות לבין הדימוי בתרבות המערבית והם:
- שלב ראשון - הדימוי כהשתקפות המציאות, רפרזנטציה.
- שלב שני - הדימוי כעיוות המציאות, השחתה.
- שלב שלישי - הדימוי כהסוואה להיעדר, יצירת רושם, מעשה כשפים של הדימוי.
- שלב רביעי, הסימולאקרה, דימוי חסר קשר מוחלט למציאות. המודל מכריע את דרך ראיתנו את המציאות.
[עריכה] אדריכלות פוסטמודרנית
-
ערך מורחב – אדריכלות פוסט מודרנית
חלוצי תנועת הפוסט-מודרניזם הם האדריכלים מייקל גרייבס, צ'ארלס מור ורוברט ונטורי. האדריכלות הפוסטמודרנית מייצגת עושר ושפע, מושרשת ברעיונות בתרבות המערבית, עונה לצרכי המקום אפילו במחיר ביטול הצורה הטהורה והנקייה של המבנה, דוגלת ב"פחות הוא משעמם" בניגוד לרעיון המודרני "פחות זה יותר", אדריכלות כוללנית ומרובת סגנונות, מסחרית ואקלקטית.
[עריכה] החברה הפוסט מודרנית אטומית ומנוכרת
הלכידות החברתית של החברה המסורתית שהתפוררה בחברה המודרנית, ממשיכה להתפורר ביתר שאת בחברה הפוסטמודרנית. המוסר החברתי הוא מוסר המופנם מערכי כלכלת השוק הקפיטליסטי-מודרני. תהליכי ההפרטה ואווירת ההפרטה המאפיינת את התרבות הפוסט-מודרנית, הביאו לאימוץ תפיסה אינדיבידואליסטית קיצונית, המבטלת את הצורך בסולידריות חברתית, ומעמידה את האדם כפרט אנוכי המתייחס לטובתו האישית בלבד.
[עריכה] תרבות הצריכה
-
ערך מורחב – תרבות הצריכה
העלייה הניכרת ברמת החיים במערב, ההתפתחויות הטכנולוגיות והגידול בנתח הפנאי, יצרו עולם בו האדם תפס את עולמו כעולם של צריכה. בניגוד למאה ה-19, שהמוטיבים המרכזי בה היו חסכנות, עבודה קשה ונכונות לויתור ניכר על הנאות וצרכי ההווה למען אפשרות סיפוקם בעתיד, העידן הפוסט-מודרני הציב הנאה, רגיעה, צרכנות ונהנתנות, כמוטיב המרכזי.
במובן זה, הפכה המציאות המערבית למציאות בה האדם מודד את איכות חייו על-פי המוצרים אותם הוא קונה, והעיסוקים בהם בוחר לבלות. תפיסה זו מנוגדת לתפיסה המודרנית, על פיה אדם נמדד במאמצים אותם הוא משקיע, על מנת להשיג את מטרותיו. בתהליך זה, ערכו של אדם נמדד על פי הבחירות שהוא עושה בתוך המציאות הנתונה, בניגוד לדפוס הפעולה המודרני השואף לשנות את המציאות.
סגנון חיים זה מכונה לרוב תרבות הצריכה. תרבות הצריכה בהתייחסות לחברה כגוף, מכונה חברת ההמון, כביטוי לחברה בה לפרט אין השפעה נתפסת על החברה.
[עריכה] "העידן החדש"
-
ערך מורחב – העידן החדש
תהליכי העצמאות של המדינות החדשות הרבות, התפתחות הגלובליזציה, והתפתחות התקשורת, איפשרו חיבור בין העולם המערבי לאחר. מבחינת האדם המודרני, תהליך זה תאם את האמת היחסית בה האמין, וסממנים תרבותיים רבים נקלטו בעולם המערבי.
תוצאת תהליך זה היא יצירת מגמה של אימוץ מכלול תורות עתיקות, מסורתיות, ולרוב מיסטיות מכל רחבי העולם, חלקן תורות על-טבעיות (כגון אסטרולוגיה וקבלה), חלקן פילוסופיות מזרחיות רוחניות (כדוגמת הבודהיזם). מכלול תופעות זה מכונה "העידן החדש" (ניו-אייג') ועיקרו יצירת אדם בעל מודעות עמוקה, המפתח את עצמו באמצעות עיסוק בעצמו וברגשותיו.
מבקרים של התופעה טוענים שאימוץ ה"רוחניות בגרוש" והנהירה אחרי גורואים ומיסטיקנים היא סימפטום לרעה החולה שהפוסט-מודרניזם הביא על האדם: אובדן משמעות החיים. ברגע שאין אמת ולשום אידאל אין משמעות, הרי שלחייו של אדם אין משמעות והם נהפכים ללא יותר מקיום פונקציונלי ומכני. אנשים רבים מנסים למלא את החלל הרוחני בחייהם באמצעות נהירה אחרי תורות מיסטיות חצי-דתיות שמבטיחות אושר ומשמעות בחיים, דבר שגרם לעליית התופעה של שרלטנות דתית וכתות פאנאטיות.
[עריכה] תקשורת
אחד הנושאים העיקריים בחקר העולם הפוסט-מודרני, הינו ביקורת על התרבות המערבית. על ציר אחד, תרבות הצריכה הביאה ליצירה של קשת מוצרים רחבה אל הבית הסטנדרטי. על ציר שני, החברה הפוסטמודרנית מאופיינת בטכנולוגיות תקשורתיות עשירות בעלות תפוצה רחבה, ושוק תקשורתי הולך וגדל.
[עריכה] פרסום ומיתוג
המפגש בין שני הצירים, תרבות הצריכה והתפתחות התקשורת, יצר את עולם הפרסום והמיתוג, כתופעה חסרת תקדים. בהשוואה לכלכלה של העידן המודרני, בעידן הפוסט-מודרני משקל רב ביותר לפרסום ולמיתוג ובתאגידים הגדולים (קוקה קולה, נייקי ועוד), עיקר התשומות הושקעו במיתוג, ולא בייצור עצמו.
תופעה זו יצרה, כתוצר לוואי של המנגנונים השוקיים, עומס רב של מידע פרסומי, בעיקר בדמות סיסמאות קליטות ותמונות המושכות את העין. מלבד העומס הרב, הפך עולם הפרסום גורמים רבים, כגון רשויות השידור, עולם הספורט, חנויות, עיתונות, מוסדות ציבוריים ועוד, לתלויים בתקציבים הזורמים מהפרסום.
גורם זה, בשילוב עם תחרותיות הולכת וגוברת בשוק תקשורתי גדל, יצרו את הצורך בפופולריות מיידית, בכל מחיר אפשרי.
ירידת משקלה של המדינה וחוסר היכולת התודעתית של הפרט להשפיע על החברה, הפכו תהליכים אלו לבלתי מבוקרים על ידי מרבית הפרטים.
[עריכה] בידור ופופולריות
מבחינת השוק התקשורתי, נוצרה תרבות אמנותית המתבססת על פופולריות וסיפוק מיידי, שהפכה למדד העיקרי להצלחתן של יצירות ותוכניות. הדוגמה המובהקת ביותר הינה תעשיית הקולנוע של הוליווד, אשר מהווה סמל לקולנוע פופולרי במכוון. תחומים נוספים הינם מוזיקה פופולרית, תוכניות טלוויזיה אופנתיות, ועוד.
תופעה זו, שעיקרה התפתחות מואצת של עולם הבידור, הביאה ליצירה של עולם מושגים אוטונומי המבוסס על גיבורי תרבות ופולחני תרבות, הלקוחים מעולם הקולנוע, האופנה וכו', על חשבון גיבורים לאומיים, יצירות מופת קלאסיות וכו'.
ערכי התרבות החדשה שנוצרה מבוססים על עולם הזוהר והפרסום, כשמודל הגיבור בו הושתת על שחקן קולנוע, זמר, להקה וכו', בעלי פרסום עולמי ועושר. במיוחד בלט העולם ההוליוודי, שסימל את עולם הפרסום הנוצץ.
מלבד האמנות, מקובל להאמין כי גם העיתונות, הכתובה והמשודרת, הפכה את שאיפתה לסיפוק מיידי של צורך בבידור, ושמה את הפופולריות בראש סדר העדיפויות.
גם עבור העיתונות, נוצר עולם מושגים מלאכותי, המבוסס על תקשורת סלקטיבית המעוניינת בסיפוק מיידי של סקרנות הצרכנים. כך, לדוגמה, עימותים ממושכים בין עמים (רואנדה, סרביה, אלבניה ועוד), אינם מוזכרים כלל מלבד קטעי תוקפנות ממוקדים שזכו לסקירה תקשורתית נרחבת למשך זמן קצר ובלא העמקה.
דוגמה נוספת הינה החלפת עימותים פוליטיים בין זרמים אידאולוגיים של שמאל וימין, לעימות אישי בין מועמדים ראשיים, שאופיים האישי הפך למגדיר העיקרי של שיקולי ההצבעה.
תרבות הצריכה, בשילוב עם התפתחות התקשורת, הפרסום והמיתוג, הפכו את עיצוב התרבות לנובע מצורכי פופולריות של ארגונים כלכליים. השליטה התרבותית למטרות רווח של עולם התקשורת, המיתוג והצריכה, הפכה את האוכלוסייה למושא פסיבי לעיצוב נפשי מתמיד, בעיקר באופן לא-מודע. נוצרו תהליכים שונים של פגיעה נפשית בצרכן התרבות המשובשת, במובן הפשוט של העמסת המוח האנושי במגוון מניפולציות ומצבים בלתי אפשריים מבחינה קוגניטיבית. תהליכים אלו זכו לשם זיהום נפשי, על משקל זיהום הסביבה שנוצר על ידי מפעלים כתוצר לוואי של פעילותם. זיהום נפשי כולל, בין היתר, רעש, הפצצת מסרים, הגברת העוצמה והתדירות של הפחד והמין בתקשורת, שטיפת מוח בלתי-מודעת (במובנה הגס), עליית סף הרגש, עומס מידע תלוש מהמציאות ועוד. (ראו: שיבוש תרבות (ספר))
[עריכה] ירידת משקל המדינה
כחלק מהגישה על פיה לא ניתן להשליך על אדם אחר אמת יחסית, יחס הפרט למשטר השתנה באופן מהותי מהתקופה המודרנית.
העידן הפוסטמודרני מאופיין בכך שעם "קץ האידאולוגיה", ירד משקלה של החשיבה המדינית בחייו ומחשבתו של הפרט. תהליך זה, הקשור בהיווצרות חברת ההמון ו"העידן החדש", ו"בום ההפרטה", הביא לכך שאדם מבקש פתרונות אינדיבידואליים למצבו, על ידי מציאת חיבור מתאים לאורח חיים שהוא מעוניין בו, לאור האמת היחסית שעליו לגבש.
אינדיבידואליזם זה ניכר את האדם הפוסט-מודרני ולאו דווקא הבורגני, מההתרחשות המדינית כקובעת את עולמו. ההתעניינות בעשייה פוליטית פחתה ובמקרים רבים צומצמה להשתתפות בבחירות בלבד. ירידה זו במודעות ובעשייה, מהווה חלק בלתי נפרד מרעיון האמת היחסית ופיתוח מודעות אישית שאינה תלויה בכלכלה, בחברה וכו'.
כחלק מהתהליך זה, משקל הצריכה במגזר הפרטי עלתה ביחס לתלות במגזר הציבורי, גורם שחידד את הניתוק מהמדינה כביטוי לעיצוב עולמו של האדם.
בניגוד לליברליזם המודרני, אשר התבסס על מעורבות של האזרח בחיי המדינה, על מנת לשמור על ניהולה התקין ועל זכויות הפרט, הגישה הפוסטמודרנית אינה מייחסת למדינה חשיבות רבה ומעמידה את עיקר מאבק חייו של הפרט מול עצמו.
[עריכה] גלובליזציה
-
ערך מורחב – גלובליזציה
[עריכה] גלובליזציה כלכלית
-
ערך מורחב – גלובליזציה כלכלית
בעוד בתקופה שקדמה לגלובליזציה היה הייצור מרוכז במדינה יחידה, במפעלי ענק שבהם התבצעו כל שלבי היצור, או לכל היותר במספר מפעלים סמוכים, הרי שבשנים אלו התרחב מאוד היקפם של תאגידים בינלאומיים, בהם הן השליטה והן היצור אינם מרוכזים יותר בארץ אחת, וכל אחת מהפונקציות של התאגיד ממוקמת במדינה ובאזור המתאימים ביותר לצרכיה. התוצאה המרכזית של שינוי זה הוא יציאת הייצור עצמו ממדינות הצפון, המאופיינות בשכר עבודה גבוה יחסית, למדינות הדרום שבהן השכר הוא נמוך, ויותר מכך - בניידות של מפעלים, הנוטים לעבור בקלות ממדינה למדינה לפי השינויים בתנאי הסחר ובעלות העבודה.
[עריכה] גלובליזציה תרבותית או אמריקניזציה
-
ערך מורחב – גלובליזציה תרבותית
אופיים הרב-לאומי של התאגידים החדשים, בשילוב עם הגלובליות של אמצעי התקשורת החדשים, איפשרו לפרסום ולמיתוג להגיע לרמות שלא נודעו בעבר, ובכך ליצור חברה שבה המותג הוא בעל חשיבות עליונה. לפי טענה זו, הרדיפה אחר המותגים הכרוכה בתהליך הגלובליזציה מביאה למסחור של החברה, ובכך להשתלטות תאגידים מסחריים על כל המרחבים הציבוריים. כך נע מרכז החיים הציבוריים מהפארק אל הקניון, ומופעי תרבות הופכים להיות בחסות מסחרית. תופעה זו גוררת, לטענת הפוסטמודרניסטים, הכתבה של התכנים התרבותיים על ידי התאגידים המסחריים וחוסמת תופעות תרבותיות שאינן אהודות עליהם. כמרכז התרבותי, הכלכלי והפוליטי של ההתרחשות נחשבת ארצות הברית. תהליך זה, בו נוצר קשר פוליטי עם ארצות הברית, בשילוב פתיחת גבולות המכס לתאגידים אמריקאיים בעיקר ואימוץ תרבות פוסטמודרנית שמרכזה בארצות הברית, מכונה בשם אמריקניזציה. ארצות הברית, שהנהיגה מדיניות חוץ מעורבת בעולם השלישי ובאירופה במהלך המלחמה הקרה, נותרה מעצמת העל היחידה לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי, אך המשיכה במדיניות החוץ שלה גם בלא איום ממשי. תוצאות מעורבות זו הינה האמריקניזציה, אשר נחשבת בעיני רבים לאימפריאליזם עקיף.
[עריכה] מתנגדי הגלובליזציה
-
ערך מורחב – אנטי גלובליזציה
כתגובה לתהליכים השונים של הפוסטמודרניזם ובזכות המוטיבים האנרכיים בחשיבה הפוסטמודרנית, התעוררה תופעה של התנגדות לתהליכים השונים של הגלובליזציה, אמריקניזציה וכו'.
ייחודה של התנגדות זו בכך שהיא אינה תנועת התנגדות ממשית ואין לה מרכז אידאולוגי, מלבד מספר ספרים שהפכו לסמל המאבק ("שיבוש תרבות" ו-"נו-לוגו" במרכזם). התנגדות זו מורכבת ממגוון רחב ביותר של ארגונים, הכוללים ארגונים "ירוקים" ובמרכזם גרינפיס, אמנסטי, קבוצות אנרכיסטיות, נאו-מרכסיסטים, ליברלים, ועוד.
ההתנגדות באה לידי ביטוי בעלונים שונים, אתרי אינטרנט, גרפיטי וביטויים רבים אחרים, החל מקבוצות נוער במרד נעורים ספונטני, עד ארגונים מבוססים ורחבים, כדוגמת גרינפיס. ההתנגדות העיקרית מתבטאת בהפגנות ענק כנגד המושבים הרשמיים של איגוד הסחר העולמי.
עם כל הנאמר לעיל- יש לציין כי יש הרואים בתנועות אלו כמייצגות דווקא את העידן הפוסט מודרני, בכך שהן על-לאומיות (ולעתים אנטי לאומיות) ואשר אינן כבולות לתחום גאוגרפי נתון ובכך גם מייצגות את תנועת הגלובליזציה בשיאה.
[עריכה] הסדר העולמי החדש
לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, עם עליית כוחו של האיחוד האירופי, חלה תפנית בעולם הפוסטמודרני, עם הנסיון התודעתי להפיכת העולם לקוטבי, כלומר, להצגת העולם כבמה לעימות בין מספר גישות אידאולוגיות יריבות.
לעומת המלחמות עד לאותה תקופה, שהיו מלחמות קצרות של איחוד של מעצמות כנגד מדינה אחת (מלחמת המפרץ, המלחמה בקוסובו וכו'), המלחמות החל מתקופה זו נתפסות כמלחמות של ארצות הברית וגרורתיה כנגד איום הטרור האיסלאמי, המיוצג על ידי ארגון אל קעידה וציר הרשע (איראן-עיראק-צפון קוריאה) וכנגד הכוח העולמי החדש-ישן, האיחוד האירופי, המציב אופוזיציה שוחרת שלום כביכול לארצות הברית.
עולם מושגים זה, המעמת גישות אידאולוגיות שונות, גם אם לרבים באופן שטחי, מייצג תפנית בצורת החברה הפוסט-מודרנית. לגבי אופייה של תפנית זו וכיווני התפתחותה אין כיום תאוריה ידועה, מגובשת ומקיפה.
[עריכה] ביקורת על הפוסטמודרניזם
הפוסטמודרניזם עומד בפני ביקורת חריפה הן במישור הפילוסופי-מדעי והן במישור המוסרי-ערכי.
[עריכה] במישור הפילוסופי-מדעי
- בהיעדר אמת אובייקטיבית מוחלטת אין משמעות ל"נכון" או "לא נכון" ואם הכול יחסי והכל תלוי-שפה, אין משמעות לעובדות וכל תעלול לשוני קביל.
- למרות נטייה לדחות את הנרטיבים הגדולים, התאוריה הפוסטמודרנית לעתים מנוסחת בצורה של תאוריה גדולה, למשל במקרה של ג'ימסון והגרסה שלו למרקסיזם.
- המודרניסטים רואים בתאוריות הפוסטמודרניות שיח שאינו ניתן להפרכה, וככזה הוא אינו מדעי. המודרניסטים פועלים מתוך מחשבה שקיימת מציאות ושניתן לומר משהו אמיתי עליה. הפוסטמודרניזם דוחה רעיון זה.
- השיח הפוסטמודרני הוא תאוריה אידאולוגית ולא מדע.
- הפוסטמודרניזם אינו מגביל עצמו לרטוריקה המאופקת של איש המדע המודרני אלא מלהטט במילים וברעיונות ומשתמש בהפרזות מילוליות.
- הרעיונות הפוסטמודרניים עמומים ומופשטים ולכן בלתי ניתנים להבנה. לעתים משמעויות מושגיות משתנות לאורך העבודות הפוסטמודרניות מבלי שהקוראים יוכלו להבחין בכך. (ראו: פרשת סוקל).
[עריכה] במישור המוסרי-ערכי
- בהיעדר אמת מוסר אובייקטיבית מוחלטת אין משמעות ל"טוב" או "רע" ואם הכול יחסי והכל תלוי-תרבות, אין משמעות לערכים וכל מעשה קביל.
- הפוסטמודרניזם מבטל את הסובייקט ומקדם גישה אנטי-הומנית.
- הפוסטמודרניזם, כתורה שמחייבת ודוגלת ברלטיביזם מוסרי היא גישה אנטי-מוסרית, מאחר והיא לא שופטת ערכית אידאולוגיות ומסורות תרבותיות המנוגדות לליברליזם. כך שהפוסטמודרניזם איננו עוסק בזכויות אדם, שאלת הייצוג, מעמד ואינדיבידואליזם. מתנגדי הפוסטמודרניזם מבקשים להגן על הנורמות המודרניות כגון, רציונליות אוניברסלית של המוסר והפוליטיקה.
- העמדה הפוסטמודרנית משקפת עמדה ניהליסטית.
[עריכה] ראו גם
- מודרניות
- מודרניזם
- פוסטקולוניאליזם
- קץ האידאולוגיה
- פוסט ציונות
- פמיניזם פוסטמודרני
- אדריכלות פוסט מודרניסטית
[עריכה] לקריאה נוספת
- דוד גורביץ', פוסטמודרניזם - תרבות וספרות בסוף המאה ה-20, הוצאת דביר, 1997.
- הרב ד"ר מיכאל אברהם, שתי עגלות וכדור פורח - על יהדות ופוסטמודרניזם, הוצאת בית אל, ה'תשס"ב.'
- גדי טאוב, המרד השפוף - על תרבות צעירה בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997.
- ז'אן-פרנסוא ליוטר, המצב הפוסטמודרני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999.
- הרב שג"ר, כלים שבורים - על ציונות דתית ופוסטמודרניזם, הוצאת ישיבת שיח יצחק, 2003.
- גילי זיוון, דת ללא אשליה (נוכח עולם פוסט-מודרני), מסדרת יהדות ישראלית בהוצאת מכון שלום הרטמן, 2005.
- דניאל שליט, ספר הקניון- המדריך השלם לקניון העולמי, הוצאת תואי.
- הרב יוסף קלנר, פלורליזם, פנטיזם, כלליות הוצאת מדרשת נצרים.
- אבינועם רוזנק, גבוליות וסטייה באורתודוקסייה: פסיקה קונסרווטיבית ואורתודוקסייה פוסט-מודרנית, י' סלמון, א' רביצקי וא' פרזיגר (עורכים), אורתודוקסייה יהודית: היבטים חדשים, מאגנס, ירושלים תשס"ז, עמ' 113 - 177.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- שמעון גלבץ, פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר (חלק א') (חלק ב') האייל הקורא
- אבשלום אליצור, על שמונה הבלים פוסט-מודרניסטיים - מגזין אימגו
- ביקורת על ההשקפה הפוסטמודרנית - תיאור מקרה סוקל - בוויקיפדיה האנגלית
- ביקורת הומוריסטית על השיח הפוסט מודרניסטי, מתוך הבלוג של "זו ש" בישראבלוג
- פוסטמודרניזם, האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד
