כלכלה מוסדית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כלכלה מוסדית היא זרם כלכלי, שהמיקוד שלו הוא מעבר להתמקדות הכלכלית הרגילה בשווקים וההזנחה של כל הדברים האחרים. תחת זאת, כלכלה מוסדית מתבוננת מקרוב יותר במוסדות מעשה ידי אדם, ורואה בשווקים תוצאה של אינטראקציות בין המוסדות השונים הללו (לדוגמה פרטים, פירמות, מדינות, נורמות חברתיות וכו').

עם הפיתוח של התאוריות בדבר מידע א-סימטרי ושל הפצת מידע נעשה נסיון למזג את הכלכלה המוסדית לתוך הכלכלה הנאו-קלאסית, תחת השם כלכלה מוסדית חדשה. עם זאת, זרם זה של הכלכלה המוסדית לא הצליח לרשת את הזרם של הכלכלה הקלאסית, היות שהוא ירש את כל הפגמים של הכלכלה הנאו־קלאסית. באופן מפורש, נמתחה ביקורת על היות הכלכלה המוסדית החדשה רדיוקציוניסטית ולא מציאותית: זאת הופנתה כנגד הכלכלה הנאו קלאסית על התעלמותה למעשה ממוסדות, וכנגד הכלכלה המוסדית החדשה על נסיונותיה לצמצם את המוסדות להחלטות ראציונליות ויעילות שפותרות בעיות הקשורות בעלויות עסקה.

כלכלה מוסדית, או מוסדיות, מחולקת איפה באופן חד בין הכלכלה המוסדית החדשה שמיוצגת על ידי אנשים כמו דאגלס נורת' (שזכה בפרס נובל בכלכלה), לבין כלכלה מוסדית פוליטית (גישה המנוגדת לכלכלה הנאו-קלאסית וקרובתה הפוליטית הנאו-ליברליזם) שמשויכת לסוציולוג פטר בי אוונס מברקלי והכלכלן ה-ג'ון צ'אנג' מקיימברידג'.

כלכלה מוסדית הייתה בעבר זרם המחשבה הדומיננטי בהגות הכלכלית בארצות הברית, כשנכללו בה כלכלנים מפורסמים אך שונים כמו טורסטין וובלן, ווסלי מיטשל, וג'ון אר. קומונס. חלק מהמוסדיים חושבים שקרל מרקס השתייך למסורת המוסדית היות שהוא תיאר את הקפיטליזם כמערכת חברתית בעלת תיחום היסטורי. כלכלנים מוסדיים אחרים חולקים על הגדרתו של הקפיטליזם על פי מרקס, ורואים במאפיינים מגדירים כמו שווקים, כסף ובעלות פרטית של הייצור דברים שהתפתחו באופן טבעי במשך הזמן, כתוצאה מפעולות תכליותיות של פרטים.

כלכלנים מוסדיים מסורתיים [1], דוחים את ה"רדוקציה" של מוסדות לכדי דברים פשוטים כמו טעמים, טכנולוגיה, וטבע. טעמים, יחד עם ציפיות לגבי העתיד, הרגלים, ומוטיבציה, לא רק שקובעים את טבעם של מוסדות, אלא גם הינם מוגבלים ומעוצבים בידי מוסדות. אם אנשים חיים ועובדים במוסדות על בסיס קבוע, הדבר מעצב את השקפת עולמם. באופן בסיסי, מוסדיות מסורתית זו (וקרובתה כלכלה מוסדית פוליטית) מדגישות את היסודות המשפטיים של כלכלה ואת התהליכים האבולוציוניים, ההרגליים, והרצוניים בהם מוסדות מוקמים ולאחר מכן משתנים (ראו ג'ון דואוי, טורסטין וובלן ודניאל ברומבלי). התנודות במוסדות הן תוצאה הכרחית של אותם תמריצים שגרמות ליצירת אותם מוסדות, והינם לכן אנדוגניים (כלומר נקבעים בתוך המערכת).

באופן מובלט, כלכלה מוסדית מסורתית הינה במובנים רבים תגובה לארותודוקסיה הכלכלית הקיימת; חזרתה בדמות כלכלה מוסדית פוליטית הינה לכן קריאת תִּגָּר מפורשת בפני הכלכלה הנאו־קלאסית, היות שהיא מבוססת על הנחת יסוד שהכלכלנים נאו קלאסיים מתנגדים לה: שלא ניתן להפריד בין הכלכלה לבין המערכות הפוליטיות והחברתיות שבהן היא טבועה. חלק מהכותבים המשויכים לזרם הזה הם רוברט פרנק, וורן ג'י סמואלס, מרק אר. טול, ג'פרי הודג'סון, דניאל ברומלי, ואנה מיהו.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Commons, John. "Institutional Economics," American Economic Review Vol. 21 (1931): pp. 648-657.
  • Hodgson, Geoffrey M., "The Approach of Institutional Economics," Journal of Economic Literature v36, n1 (March 1998): 166-92.
  • Chang, Ha-Joon, "Globalization, Economic Development and the Role of the State", Zed Books (2002)