קרל מרקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
קרל מרקס
Karl Marx 001.jpg
תאריך לידה 5 במאי 1818
תאריך פטירה 14 במרץ 1883
זרם מרקסיזם
תחומי עניין מדע המדינה, כלכלה, פילוסופיה של ההיסטוריה
הושפע מ גאורג וילהלם פרידריך הגל, עמנואל קאנט, ז'אן-ז'אק רוסו
השפיע על הרברט מרקוזה, ז'אן-פול סארטר, אריך פרום, מקס הורקהיימר, תאודור אדורנו, ולדימיר לנין, לאון טרוצקי, מאו דזה-דונג, לואי אלתוסר, פרדריק ג'יימסון

קרל היינריך מרקסגרמנית: Karl Heinrich Marx‏; 5 במאי 181814 במרץ 1883) היה פילוסוף, כלכלן, סוציולוג, היסטוריון, עיתונאי וסוציאליסט מהפכני גרמני ממוצא יהודי. עבודתו של מרקס בכלכלה הניחה את היסודות להבנת יחסי הכוחות בשוק: הציבור, העבודה וההון, והשפיעה על מספר רב של תורות כלכליות. מרקס פרסם מספר ספרים בחייו, כשהמפורסמים ביותר הם המניפסט הקומוניסטי (1848) והקפיטל (1867-1894).

מרקס נולד למשפחה אמידה ממעמד הביניים בעיר טריר שבפרוסיה, ולמד באוניברסיטאות בון והומבולדט שבברלין, שם נחשף לרעיונות ההגליאניים הצעירים. לאחר לימודיו, עבד כעיתונאי בעיר קלן, והחל לעבוד על פיתוח התאוריה שלו במטריאליזם דיאלקטי. מרקס עבר לפריז בשנת 1843, וגם שם עבד ככתב במספר עיתונים. שם פגש את פרידריך אנגלס, חבר קרוב שליווה אותו ושיתף עימו פעולה במשך שנים רבות. בשנת 1849 הוא גורש ועבר ללונדון, יחד עם אשתו וילדיו, ושם המשיך לעבוד ולפתח את התאוריות שלו בנושאי סוציולוגיה וכלכלה. שם גם החל לדרוש בחוצות בעד הסוציאליזם והיה לאחד מחשובי החברים באינטרנציונל הראשון.

על פי התאוריות של מרקס בנושאי חברה, כלכלה ופוליטיקה – הידועות יותר כזרם המרקסיזם – החברות האנושיות מתפתחות דרך מלחמת מעמדות: קונפליקט בין המעמד השולט, שמחזיק בתוצר ובהון, והמעמד הנשלט, שמספק את כוח העבודה והייצור. מרקס סבר שקפיטליזם היא "דיקטטורת הבורגנות", וששיטה זו מועדפת על ידי המעמדות העשירים למען טובתם האישית. מרקס סבר שכמו מערכות סוציו-אקונומיות קודמות, גם הקפיטליזם תדעך בתהליך של הרס עצמי ותוחלף על ידי שיטה חדשה, הסוציאליזם. טיעונו של מרקס היה שהיחסים העוינים בין המעמד הבורגני ומעמד הפועלים יובילו בסופו של דבר ל"מרד" מצד המעמד העובד וצבירת כוח פוליטי, שיוביל לדיקטטורה של הפרולטריון, ושבסופו של דבר תתפתח חברה חסרת מעמדות – סוציאליזם או קומוניזם, אחווה חופשית של אנשים יצרנים. מתוך שכנוע עמוק שאין מנוס מסוציאליזם או קומוניזם, מרקס לחם למען החלתן בחברה, וקרא הן לאנשי רוח והן לכל מי שהרגיש חלק ממעמד הפועלים לקחת חלק במהפכה מאורגנת, שתפיל את השיטה הקפיטלסטית ותוביל לסדר סוציו-אקונומי חדש.

מרקס הינו בין הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה האנושית. ממשלות סוציאליסטיות מהפכניות, ששאבו השראה מרעיונותיו ושיטותיו של מרקס, עלו לשלטון במהלך המאה העשרים, והובילו לכינון מדינות סוציאליסטיות: ברית המועצות ב-1922 והרפובליקה העממית של סין ב-1949. מפלגות פוליטיות ואיגודי עובדים רבים ברחבי העולם מושפעים ממרקסיזם, ומספר תאוריות אף התפתחו ממנה: הלניניזם, סטליניזם, טרוצקיזם ומאואיזם. מרקס נחשב, יחד עם אמיל דורקהיים ומקס ובר, כאחד משלושת ה"אבות המייסדים" של ענף מדעי החברה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו והשכלה מוקדמת: 1818-1835[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הולדתו של מרקס בטריר. בשנת 1928 נרכש המבנה על ידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה וכיום משמש כמוזיאון לזכרו.

קרל היינריך מרקס נולד ב-5 במאי 1818 בטריר, עיירה בחבל הריין שבממלכת פרוסיה, והיה נצר למשפחה יהודית אשכנזית, המיוחסת לרב שאול וואהל. סבו מצד אימו היה רב הולנדי, וסבו מצד אביו, מאיר הלוי מרקס, היה רב העיר טריר. אביו של מרקס, הרשל מרקס, היה הראשון במשפחה שקיבל השכלה חילונית, ועסק בעריכת דין. עוד לפני לידת בנו, כדי להשתחרר מכבלי החוקים האנטישמיים, ולהמשיך במקצוע עריכת הדין, הרשל המיר את דתו מיהדות לזרם הנוצרי-פרוטסטנטי, לותרניזם, ושינה את שמו מהשם היידי הרשל, להיינריך.

מעט ידוע על ילדותו של קרל מרקס. שלישי מבין תשעה ילדים, שהיה לבן הבכור לאחר מות אחיו הגדול מוריץ ב-1819. מרקס הוטבל לכנסייה הלותרנית ביחד עם אחיו ואחיותיו באוגוסט 1824. מרקס גדל בבית פתוח וליברלי, שאירח אינטלקטואלים רבים. מרקס למד בבית ספר תיכון שהיה ידוע בגישתו הליברלית וההומנית. כבר במהלך התיכון היה מרקס תלמיד מצטיין. הוא זכה בפרס על עבודת הגמר שלו, שכותרתה "דת: הדבק שמאגד את החברה". כשהיה בן 17, באוקטובר 1835, מרקס נסע לאוניברסיטת בון. למרות שרצה ללמוד פילוסופיה וספרות, אביו עמד על כך שבנו ילמד מקצוע פרקטי כמשפטים. בבון היה מרקס חבר ב"תא המשוררים", קבוצה שהכילה מספר רדיקליים פוליטיים ושהייתה תחת השגחת המשטרה. ציוניו הטובים הדרדרו במהרה, עד שאביו התעקש להעבירו לאוניברסיטת הומבולדט שבברלין, שנחשבה לרצינית יותר.

הגליאניזם ואקטיביסטיות מוקדמת: 1836-1843[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר חודשים לפני שהחל ללמוד בברלין, בילה מרקס את הקיץ בעיר ילדותו, שם התארס עם ג'ני פון וסטפאלן, ברונית בעלת השכלה מהמעמד הפרוסי הגבוה. ג'ני וקרל היו חברי ילדות. מאחר שביטלה את אירוסיה עם אדם אחר כדי להינשא למרקס, אירוסיהם לא התקבלו בעין טובה בעיני החברה, וכן בגלל הבדלי המעמדות וההבדלים האתניים ביניהם. כל זה לא הפריע למרקס לרקום ידידות עמוקה עם חמיו לעתיד, לודוויג פון וסטפאלן, ומאוחר יותר יקדיש לו מרקס את עבודת הדוקטורט שלו. 

באוקטובר 1836 הגיע מרקס לברלין, ולמרות שלמד משפטים, הוקסם מפילוסופיה וחיפש אחר דרך לשלב בין שתיהן, מתוך אמונה עמוקה ש"ללא פילוסופיה דבר לא יוכל להתגשם". מרקס החל להתעניין במשנת הפילוסוף הגרמני שנפטר אך זמן קצר לפני כן, הגל, שרעיונותיו היו שנויים במחלוקת עמוקה בקרב רבים מאנשי הרוח באירופה. ההתעניינות סחפה אותו, והוא הצטרף לקבוצה הנודעה בשם "ההגליאניים הצעירים", אנשי רוח ומחשבה רדיקליים. שם פגש בצעירים נוספים שחלקו את השקפת עולמו. מרקס ושאר ההגלייאנים הצעירים דחו את טענות הגל בנוגע למטאפיזיקה, אך אימצו את שיטת הדיאלקטיקה ההגליאנית שלו, במטרה לבקר את סדרי החברה, הפוליטיקה והדת הקיימים, מתוך נקודת מבט הומנית.

ג'ני פון וסטפהלן

מרקס היה סופר פורה, וכבר ב-1837 הוציא לאור מספר ספרים, ואף כתב מספר ספרי שירה לאשתו ג'ני, שמעולם לא יצאו לאור. מרקס החל להתעניין בנושאים הומניים: הוא למד אנגלית ואיטלקית, תולדות האומנות, ואף תירגם מספר קלאסיקות לטיניות. תזת הדוקטורט שלו, שתוארה כ"מסמך אמיץ המנסה להוכיח את עליונות חכמת הפילוסופיה על התאולוגיה", הייתה שנויה במחלוקת בקרב עמיתיו השמרניים והמאמינים באוניברסיטת ברלין. מרקס שלח את התזה לאוניברסיטת פרדריך שילר אשר בעיר יינה, שהייתה ליברלית יותר, ואכן באפריל 1841 קיבל על סמך התזה תואר Ph.D מאת האוניברסיטה. 

מרקס שקל קריירה אקדמית, אך אפשרות זו נחסמה עבורו על ידי הממשל השמרני, שהקים אופוזיציה לדעות ליברליות, ובמיוחד אל אלו של ההגליאניים הצעירים. הוא עבר לקלן בשנת 1842 והתמנה לעורך Rheinische Zeitung (ריינישה צייטונג; "עיתון הריין"), עיתון צעיר, רפורמיסטי ופרו-דמוקרטי, שהתנגד לשלטון הפרוסי. תחת הנהגת מרקס הפך העיתון להיות רדיקלי יותר ויותר; הוא ביקר את היחסים בין ההנהגה הפרוסית לכנסייה, פרסם מאמרים על מצבו של מעמד הפועלים ואף הציע להחליף את המונרכיה הפרוסית במדינה דמוקרטית. שם החל להשמיע את דעותיו הראשונות בנוגע לסוציאליזים. מרקס ביקר את הממשלות האירופאיות הימניות, אך גם לא חסך שבטו מגורמים ליברליים וסוציאליסטים, שלדעתו לא היו אפקטיביים מספיק או הזיקו יותר מאשר הועילו. העיתון החל למשוך אש מצד הממשל, והוגבל על ידי צנזורה קפדנית. לדברי מרקס, "העיתון שלנו מוצג למשטרה על מנת שתרחרח בו, ואם היא מריחה משהו שאינו נוצרי או שאינו פרוסי, אין העיתון רשאי לרדת לדפוס". אחרי שפורסמה בעיתון כתבת ביקורת רחבה כנגד המונרכיה הרוסית, ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה דרש שהעיתון ייסגר וייצא מחוץ לחוק, ובשנת 1843 ממשלת פרוסיה נענתה לכך והעיתון נסגר. שבע שנים לאחר אירוסיהם, ביוני 1843, מרקס נשא לאישה את ג'ני.

פריז: 1843-1845[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרידריך אנגלס, חבר קרוב של מרקס ושותפו.

בעקבות הקמתו של עיתון חדש, שניסה לאחד את הסוציאליסטים הגרמנים והצרפתים, עקרו מרקס ואשתו לפריז, ונהיה לאחד מעורכי העיתון, בשנת 1843. שנה לאחר מכן נולדה בתם, ג'ני. למרות שהעיתון נועד למשוך כותבים צרפתים וגרמנים כאחד, רוב העיתון היה גרמני. הכותב הלא-גרמני היחיד היה מיכאיל באקונין, אנרכו-קומוניסט רוסי. אחד מכתביו המפורסמים של מרקס, "לשאלת היהודים", נכתב עבור עיתון זה. במאמר זה מרקס העלה על נס את "האדם העובד", בהאמינו שהאדם העובד יכול להיות כוח מהפכני בשינוייה של החברה. כתיבה זו סימנה את תחילת קבלת הקומוניזם על ידי מרקס. רק גיליון אחד של העיתון המדובר יצא לאור, וזכה לתפוצה רחבה בעיקר בזכות שיריו הסאטיריים של היינריך היינה כנגד לודוויג הראשון, מלך באווריה. בעקבות השירים הללו, העיתון נאסר להפצה במדינות הגרמניות, ונפסקה הזרמת הכספים למערכת העיתון, כך שהוא נסגר לאחר שהוציא לאור את גיליונו הראשון.

באוגוסט 1844, בקפה דה לה רז'אנס, פגש מרקס את פרידריך אנגלס, פילוסוף גרמני יליד פרוסיה שהחזיק בדעות דומות למרקס בנושאי שוויון חברתי. החברות והשותפות ביניהם עתידה הייתה להימשך עד מותו של מרקס. יש הטוענים כי אנגלס הביא לידיעתו של מרקס את מצבו של מעמד הפועלים וקירב אותו לכלכלה. אנגלס גם מימן את מרקס לאורך כל תקופת היכרותם. 

במהלך שהותו בפריז (אוקטובר 1843 – ינואר 1845), מרקס שקע בלימודים אינטנסיביים של נושאים כגון כלכלה פוליטית (לימוד הגותם של אדם סמית', דיוויד ריקארדו, ג'יימס מיל וכו'), הסוציאליזם הצרפתי (במיוחד הגותם של קלוד-אנרי דה סן-סימון, שארל פורייה) והיסטוריה של צרפת. בתחום הפוליטיקה של הכלכלה ימשיך מרקס לעסוק במשך כל חייו, שיסתכם בסופו של דבר בהוצאה לאור של המסה הכלכלית שלו – סדרה של שלושה כרכים בשם "הקפיטל". שלושה השפעות מרכזיות היו על פיתוח המרקסיזם: הדיאלקטיקה של הגל, הסוציאליזם האוטופי הצרפתי והכלכלה האנגלית. 

אין ספק שהגדרה כללית של זרם המרקסיזם כבר הייתה קיימת במוחו של מרקס בסוף 1844, אך נשארו פרטים רבים באידאולוגייה הכלכלית-פוליטית שלו שהיה צריך לעבד – ועל כן החל בכתיבת "כתבי היד הכלכליים-פילוסופיים", שפורסמו רק בשנות ה-30 של המאה ה-20. כתבי היד האלו, שעסקו במספר נרחב של נושאים ובהם פיתח את היסודות התאורטיים וההומניסטיים של ביקורתו על החברה הבורגנית. מושג מרכזי שפותח בחיבור זה היה מושג הניכור, המאפיין את החברה הקפיטליסטית. 

כתבי היד הכלכליים-פילוסופיים נכתבו בין אפריל ואוגוסט 1844. תוך כדי כתיבתו, מרקס הבחין שכתיבתו מושפעת באופן לא-עקבי מתאוריות של הפילוסוף הגרמני לודוויג פיורבך. מרקס הרגיש שיש צורך להתעמת באופן ישיר עם מספר מטענותיו של פיורבך, בעיקר בנושא המטריאליזם ההיסטורי. על כן, שנה מאוחר יותר, באפריל 1845, לאחר שעבר מפריז לבריסל, מרקס פרסם את "אחד עשר התזות על פיורבך". התזות המפורסמות בעיקר בזכות האחרונה, האחת-עשרה, שבה כתב מרקס "הפילוסופים רק מפרשים את העולם בדרכים שונות, המטרה היא לשנות אותו". בתזה זו מרקס יוצא גם כנגד המטריאליזם (על היותו חסר-אופי), וגם כנגד האידאליזם (על היותו בכוח יותר מאשר בפועל), ובאופן כללי מבקר את הפילוסופיה על כך שהיא מציבה מציאות אבסטרקטית מעל העולם המוחשי. אם כן בתזה זו הוצג לראשונה חידושו של מרקס: המטריאליזם ההיסטורי, הטוען שהעולם משתנה לא על ידי רעיונות אלא על ידי פעילויות חומריות פיזיות. 

בשנת 1845, לאחר שהתבקש לכך על ידי המלך הפרוסי, השלטונות הצרפתים סגרו את עיתונו הרדיקלי של מרקס, והשר פרנסואה גיזו גירש את מרקס מצרפת. מרקס עבר מפריז לבריסל, שם קיווה להמשיך את מחקרו על קפיטליזם וכלכלה פוליטית. 

בריסל: 1845-1847[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההוצאה לאור הראשונה של המניפסט הקומוניסטי, גרמניה 1848.

מאחר שלא יכל להישאר בצרפת או בגרמניה, מרקס החליט להגר לבריסל שבבלגיה בפברואר 1845. אולם, על מנת להישאר בבלגיה, על מרקס היה להתחייב שלא להתבטא או לפרסם דבר בעניין פוליטיקה עכשווית. בבריסל, הוא חבר לכמה סוציאליסטים גולים משאר ארצות אירופה, משה הס ביניהם, ובאפריל 1845 הצטרף לחבורת הסוציאליסטים גם פרידריך אנגלס. ביולי 1845, מרקס ואנגלס נסעו לאנגליה על מנת לבקר את מנהיגי התנועה הצ'רטיסטית, ארגון עובדים סוציאליסטי בבריטניה. 

בשיתוף פעולה עם אנגלס, החל מרקס לכתוב את חיבורו הברור ביותר בנושא המטריאליזם ההיסטורי, בשם "האידאולוגיה הגרמנית". בספר זה, מרקס פרך את התיזה ההגליאנית, שהייתה מנת חלקם של מספר סוציאליסטים, שראו חשיבות רבה לאידאליזם וראו באידאות כמעצבות עולם. ב"האידאולוגיה הגרמנית", מרקס ואנגלס הביאו לידי שכלול את הגותם, המבוססת אך ורק על ידי מטריאליזם – קרי, מעשים ומציאות כמעצבים תודעה ועולם, ולא אידאות, וקבעו, אליבא דהם, את המטריאליזם כמניע היחיד בהיסטוריה. הספר כתוב בסגנון של ויכוח סאטירי מול הדעות הנוגדות. אך הסגנון הסאטירי לא הציל את הספר מידיה הארוכות של הצנזורה. כמו רבים מכתביו המוקדמים, "האידאולוגיה הגרמנית" לא יצא לאור בחייו של מרקס, וירד לדפוס רק בשנת 1932.

בסוף שנת 1847, החלו מרקס ואנגלס בכתיבת מה שלעתיד לבוא תהיה עבודתם המפורסמת ביותר – תוכנית פעולה לארגון קומוניסטי. "המניפסט הקומוניסטי" נכתב במשותף על ידי שניהם, בדצמבר 1847-ינואר 1848, ופורסם לראשונה בפברואר 1848. מילות הפתיחה של המניפסט מגדירות את הנחת היסוד של המרקסיזם, ש"לאורך כל ההיסטוריה, החברה הקיימת נתונה במלחמת מעמדות". המניפסט ממשיך ומתאר את מה שמרקס ראה כרגשות האנטגוניזם שצפים ועולים בעקבות התנגשות האינטרסים בין מעמד הבורגנים (המעמד הבינוני האמיד) והפרולטריון (המעמד העובד המתועש). 

מאוחר יותר באותה שנה, חוותה אירופה מספר הפגנות, אירועי מרי והתנגשויות אלימות שנודעו כאביב העמים – התקוממיות ומהפכות לאומיות. בצרפת, מהפכה הובילה לביטול המונרכיה ולהקמת הרפובליקה הצרפתית השנייה. מרקס תמך בהתקוממיות הללו, ולאחר שקיבל ירושה בסך 5,000 פרנקים מאביו, לכאורה תרם אותם למטרת חימוש עובדים בלגיים שתיכננו התקוממות משלהם במדינתם. למרות שאמיתותו של הסיפור הנ"ל שנוייה במחלוקת, מרקס הואשם בכך על ידי השלטונות הבלגיים, והובילו למעצרו מספר פעמים. מרקס נאלץ לנוס בחזרה לצרפת, שם האמין שיוכל להיות בטוח, תחת השלטון החדש והחופשי.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקס גלה לפריז. בתקופה זו חיזק את קשריו עם אנגלס ופרסם מאמרים רבים, ובהם "על השאלה היהודית", משנת 1844, ובו טען כי הבסיס החילוני של היהדות הוא אנוכיות, דתו - הרוכלות, ואלוהיו - הממון, וגרס "שחרור מהרוכלות והכסף, וכתוצאה מכך מהיהדות המעשית, הממשית, יהיה האמנציפציה-העצמית של דורנו... השחרור ליהודי יהווה שחרור לחברה מהיהדות". ב-1844 חיבר את "כתבי היד הכלכליים-פילוסופיים", שפורסמו רק בשנות ה-30 של המאה ה-20, ובהם פיתח את היסודות התאורטיים וההומניסטיים של ביקורתו על החברה הבורגנית: מושג מרכזי שפותח בחיבור זה היה מושג ה"ניכור", המאפיין את החברה הקפיטליסטית.

כבר ב-1845 נאלצו מרקס ואנגלס לגלות מצרפת לבריסל; לטענתם, עקב לחץ של שלטונות פרוסיה על צרפת. שם, פרסמו מספר מאמרים עד שבפברואר 1848 הם פרסמו את המניפסט הקומוניסטי, החיבור החשוב והמפורסם ביותר שלהם.

בימי אביב העמים של שנת 1848 שב מרקס לגרמניה, וחזר לערוך במתכונת מחודשת את העיתון הדמוקרטי-רדיקלי "עיתון הריין החדש" (Neue Rheinische Zeitung). כשנכשלו המהפכות הללו עבר מרקס ללונדון, בה בילה את שארית ימיו.

ב-1864 היה מרקס שותף להקמת "האיחוד הבינלאומי של העובדים" שנודע מאוחר יותר כ"האינטרנציונל הראשון". ארגון זה קרס 12 שנים מאוחר יותר, ב-1876, בהשפעת תנועת האנרכיזם והקומונה הפריזאית.

במהלך חייו בלונדון פרסם מרקס את הכרך הראשון של "הקפיטל", שבו תיאר את התפתחות החברה הקפיטליסטית ואת מתחיה הפנימיים האמורים להביא להתפרקותה. הכרכים השני והשלישי של "הקפיטל" פורסמו לאחר מותו, בעריכת אנגלס ואחרים.

תחילה חיו מרקס ומשפחתו חיי מחסור בלונדון. הוא התקיים בעיקר הודות לקצבה חודשית שקיבל מאנגלס. מרקס אף נאלץ לקבור שניים מילדיו שמתו מחולי, כשהוא נטול יכולת להושיע אותם. מאוחר יותר שימש במשך שנים ככתב בלונדון של העיתון הניו-יורקי הרדיקלי "ניו יורק דיילי טריביון". מאורעות אלו תרמו רבות להתפתחותה של תפיסת הצדק החברתי אצל מרקס.

מרקס מת בלונדון מדלקת סימפונות ודלקת קרום הריאה, ב-14 במארס 1883. הוא נפטר כאדם חסר אזרחות, ונקבר בבית הקברות הייגייט בצפון לונדון.

הגותו של מרקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקסיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרקסיזם

לפי השקפתו של מרקס, המציאות היא קונפליקטואלית, בין שני כוחות מרכזיים - מדכאים ומדוכאים. המדכאים (המעמד הבורגני) הם בעלי אמצעי הייצור והמדוכאים (מעמד הפועלים, הפרולטריון) הם אלה שאינם בעלי אמצעי הייצור. בשלב הנוכחי הבורגנות מדכאת את הפרולטריון. לפי השקפתו המטריאליסטית של מרקס, מבנה העל הוא השתקפות של התשתית הכלכלית, דהיינו, התודעה היא תוצר של הוויה. מרקס טען שהמהפכה בוא תבוא, בין השאר כתוצאה מכך שהקפיטליזם יביא אותה על עצמו, בהיותו מכיל סתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב. מעמד הפועלים, לכשיתאחד ויגיע למצב בו לא יוכל עוד לחיות (מרקס מתאר זאת בכך שמעמד הפועלים לא יפסיד דבר "למעט כבליו"), ישתחרר מהתודעה הכוזבת וישנה את תנאי חייו באמצעות מהפכה שתמוטט את הסדר החברתי הקיים: במהפכה זו ישתלט מעמד הפועלים על אמצעי הייצור ויקים את החברה הסוציאליסטית, בה אין מנצלים ומנוצלים, קניין פרטי, כסף, מדינה או משפחה.

עיקרי המרקסיזם פורסמו בשנת 1848 על ידי קרל מרקס ופרידריך אנגלס, במניפסט הקומוניסטי. תקופה זו, של אמצע המאה ה-19, נחשבת לתחילת צמיחת המרקסיזם. הייתה זו תאוריה אחת מבין כמה תאוריות סוציאליסטיות.

במשך השנים לא שמר המרקסיזם על צורתו המקורית. התשתית החשיבתית של המרקסיזם, אמנם לא בצורתו הטהורה, הוסיפה להתקיים, ומורשת המרקסיזם מתקיימת ברוב הזרמים הביקורתיים. גישה זו מיושמת כיום בתחומים שונים (למשל חינוך ומשפחה).

יחסו ליהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1843 טען מרקס בסדרת מאמרים שהופיעו בעיתונות הגרמנית כי היהודים סוגדים לממון ולתגרנות, והחברה המתוקנת כשתקום תיצור מציאות שבה לא תתקיים היהדות.‏[1] התייחסות נוספת של מרקס ליהדות ניתן ללמוד מחיבורו המפורסם "על השאלה היהודית", שפורסם ב-1844. טענתו המרכזית הייתה שהיהדות מייצגת את השתקפותן של הכלכלה הקפיטליסטית והחברה הבורגנית. הסיבה לכך אינה טבועה בדת עצמה אלא בעקבות מאות השנים שבהן הורחקו היהודים מעיסוקים רבים, ולכן פנו להתפרנס בעיקר ממסחר ומבנקאות.

השפעתו ברחבי העולם ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרכז ברלין (רובע מיטה) נקרא על שמו ועל שם פרידריך אנגלס פארק ציבורי בשם פורום מרקס אנגלס, אשר הוקם על ידי שלטונות גרמניה המזרחית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המניפסט הקומוניסטי, 1848
  • קפיטל I, ‏ 1867
  • קפיטל II, ‏ 1885
  • קפיטל III, ‏ 1894
  • על השאלה היהודית, 1843

כתביו בתרגום עברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השמונה עשר בברימר של לואי בונאפארט,‬ 1940
  • תורת החברה : הסוציאליות המדעית, 1932
  • ביקורת תוכנית גותהא, ‬ 1952
  • דלות הפילוסופיה : תשובה לפילוספית הדלות של פ’ פרודון, 1957
  • כתבים היסטוריים,‬ 1952, 1978
  • כתבים נבחרים,‬ 1942, 1955

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלמה אבינרי, משנתו החברתית והמדינית של קארל מרקס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1976.
  • טרי איגלטון, מרקס, הוצאת ידיעות אחרונות.
  • ישעיה ברלין, קרל מרקס, חייו וסביבתו, תרגם אריה חשביה, הוצאת זמורה ביתן מודן, תשל"ה 1974.
  • פרנסיס ווין, קרל מרקס, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.
  • אנרי לפבר, מרקסיזם, תרגם עירן דורפמן, הוצאת רסלינג, 2005.
  • יואב פלד, מתאולוגיה לסוציולוגיה: מרקס והאמנסיפציה של היהודים, תיאוריה וביקורת 6 / אביב 1995.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


פילוסופיה
P philosophy1.png
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזהבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוסשון דזהקונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסג'ון דנס סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאםניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקון
פילוסופים מודרניים רנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגיאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני זמננו גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלארד
פורטל פילוסופיה