לייזרדיסק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לייזרדיסק (אנגלית: Laserdisc, ראשי תיבות LD) היה תקליטור וידאו אנלוגי. הוא היה הפורמט הראשון שסיפק וידאו ביתי באיכות גבוהה, לעומת קלטות הווידאו שאיכותן הייתה נמוכה.

לייזרדיסק (משמאל) לעומת DVD

לייזרדיסק היה התקליטור הראשון, היחיד שהמידע עליו נצרב בפורמט אנלוגי ולא דיגיטלי כפי שנעשה בתקליטורים שפותחו אחריו. גודלו של הלייזרדיסק היה מגושם יחסית לתקליטורי ה-CD וה-DVD המוכרים כיום ודמה לתקליט ויניל (אריך נגן). הפורמט הומצא לראשונה ב-1958, נרשם כפטנט ב-1961 ונקנה על ידי חברת MCA. במקביל פיתחה חברת האלקטרוניקה ההולנדית "פיליפס" טכנולוגיית וידאודיסק משלה במהלך שנות השישים. שתי החברות שילבו כוחות והציגו לציבור את הווידאודיסק הראשון בשנת 1972. הלייזרדיסק שווק לראשונה באטלנטה בדצמבר 1978, שנתיים לאחר מכשיר הווידאו (VHS VCR) וארבע שנים לפני ה-CD (שפותח בהתבסס על הטכנולוגיה של הלייזרדיסק).

הלייזרדיסק צבר פופולריות בעולם במהלך שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים גם בישראל, אך נשאר טכנולוגיה יקרה שלא חדרה לכל בית אלא רווחה בעיקר בקרב אספנים וחובבי סרטים בעלי אמצעים. הלייזרדיסק הציג מספר יתרונות בולטים לעומת קלטות הווידאו שהיו חדשניים לזמנו ולימים הפכו לסטנדרט בכל DVD: רזולוציה גבוהה יותר, חלוקה לפרקים (יכולת לקפוץ לסצינות מסוימות בסרט) ושמירת כמה ערוצי שמע, שאפשרה להפיץ דיבובים בשפות שונות ולכלול גם ערוץ פרשנות (קומנטרי) מאת יוצרי הסרט (לרוב הבמאי). כך שווקו סרטים ב"מהדורה מיוחדת" שכללה גם תוספות מלבד הסרט.

ב-1995 הומצא ה-DVD, תקליטור הווידאו הקומפקטי, בגודל זהה ל-CD ובנפח אחסון רב, וסימן את סופו של הלייזרדיסק. בתחילת שנות האלפיים נדחק הלייזרדיסק סופית מפני ה-DVD ונשאר פורמט נישה בקרב אספנים בלבד.

Stub comp.png ערך זה הוא קצרמר בנושא טכנולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.