DVD

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

DVD הוא תקליטור שהמידע בו מאוחסן בצפיפות גבוהה במיוחד, דבר המאפשר לאחסן על-גבו מידע דיגיטלי רב.

קיימים תקליטורי DVD בפורמטים שונים; כמות המידע שניתן לאחסן על-גבם נעה בין 4.7 ג'יגהבייט ו-17 ג'יגהבייט. לשם השוואה, על תקליטור CD-ROM ניתן לאחסן לכל היותר 0.9 ג'יגהבייט.

ה-DVD הינו המצאה חדשה יחסית; התקליטורים והנגנים הראשונים הופיעו לראשונה ב-1996 ביפן וב-1997 בארצות הברית. בשנת 2005, שנים בודדות לאחר הופעתו, הפך ה-DVD לאמצעי האחסון המועדף.

עם המצאת ה-DVD ניתן לו שם זה כראשי תיבות באנגלית של Digital Video Disc ("תקליטור וידאו סיפרתי"). במשך הזמן הוחלט שראשי התיבות יציינו Digital Versatile Disc ("תקליטור סיפרתי רב-שימושי") כדי לא לרמוז ש-DVD משמש לסרטים בלבד. היות שלא הושגה הסכמה באשר לראשי התיבות הנכונים, והנושא היה שנוי במחלוקת במשך מספר שנים, הוחלט באופן רשמי כי השם DVD לא יהווה ראשי תיבות כלשהן.

קיימים נגני DVD אותם יש לחבר למחשב ונגנים העומדים בפני עצמם, אותם יש לחבר למכשיר הטלוויזיה או לצג. בדומה לנגני תקליטורים (מכשירי קומפקט דיסק), נגני DVD אינם מסוגלים להגביר בעצמם את עוצמת הקול; לא ניתן לחבר אליהם רמקולים באופן ישיר, ויש לעשות זאת דרך מגבר. כל מכשירי ה-DVD מסוגלים לנגן גם תקליטורי אודיו או CD-ROM. רוב מכשירי ה-DVD שיוצרו אחרי שנת 2000 מסוגלים לקרוא קובצי קול דחוסים בפורמט MP3 המוקלטים על-גבי תקליטורי DVD או CD-ROM.

ה-DVD משמש בעיקר בשני תחומים: הפצת תוכנה והפצת סרטים.

לפני המצאתו נאלצו יצרניות משחקי מחשב לוותר על מרבית יכולות המולטימדיה הנפוצות במשחקים של ימינו (סרטים וקול באיכות גבוהה, בעיקר). אפשרות נוספת הייתה להפיץ משחקים על-גבי תקליטורים רבים (המשחק פנטזמגוריה, למשל, נמכר על-גבי שבעה תקליטורי CD-ROM), אפשרות יקרה ולא נוחה. המצאת ה-DVD הביאה לשכלול רב של משחקי המחשב.

עיקרון פעולה והנדסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-DVD היא מדיה אופטית המאחסנת מידע באמצעות "צריבה" או חריטה על מצע מיוחד. את ה-DVD קוראים באמצעות לייזר דיודה באורך גל של 650 ננומטר, ובאמצעות היסט הקרן, כונן ה-DVD יודע לתרגם את החריטה על פני המשטח שעל הדיסק לביטים (מידע בינארי).

סרטי DVD[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחום הסרטים חולל ה-DVD מהפכה של ממש. עד להמצאתו היה מכשיר הווידאו הדרך הכמעט יחידה לצפות בסרטים שלא בבית הקולנוע. חסרונותיו היו רבים: חוסר בגישה ישירה למידע (כלומר, כדי להגיע לנקודה מסוימת בסרט יש "להעביר" את הסרט במשך זמן רב), איכות תמונה וקול נמוכים ואמינות נמוכה (קלטות הווידאו לא שרדו זמן רב והיו רגישות לחום; הראש-הקורא במכשיר הווידאו התלכלך לעתים קרובות, דבר שפגם באיכות התמונה). בנוסף לווידאו, היו קיימים בתחילת שנות ה-90 מכשירי לייזרדיסק; הללו היו יקרים ותפוצתם (והיצע הסרטים) הייתה נמוכה. דיסק הלייזרדיסק היה גם גדול ומסורבל לשימוש.

המצאת ה-DVD פתרה את רוב הבעיות. תקליטורי ה-DVD עמידים והנגנים אמינים. אחת מהסיבות לכך היא שמספר החלקים הנעים פחות בהרבה מזה שבמכשירי הווידאו. קיימת גישה ישירה לכל נקודה שהיא בסרט, ובדרך-כלל הסרטים מחולקים בצורה נוחה לפרקים, לפי סצנות הסרט. איכות התמונה והקול הינה ללא פגם, וכמעט ואין מקום לשיפור עתידי בתחום זה. בנוסף, סרטי DVD מאפשרים שלל אפשרויות מיוחדות המעשירות את חוויית הצפייה: כתוביות תרגום לשפות שונות, זוויות צפייה שונות, תוספת קטעים קצרים הקשורים לסרט (למשל: קטעים שנכללו בסרט עם צילומו אך שהוחלט לא להפיצם (Deleted scenes), קטעי "פיספוסים", ראיונות עם יוצרי ושחקני הסרט, סיום אלטרנטיבי לסרט, סרטון "מאחורי הקלעים", סרטוני "בקרוב" (Trailers) ועוד).

ספריות הווידאו, בהן ניתן לשכור סרטים לצפייה ביתית, המירו ברובן את רוב מלאי הסרטים שלהן מווידאו ל-DVD. ספריות רבות מציעות סרטי DVD בלבד. בנוסף, מחירם של נגני ה-DVD צנח במהירות וכיום הוא משתווה לזה של מכשירי וידאו ולעתים קרובות אפילו יותר זול ממנו. אף חסרונו הבולט של ה-DVD על-פני הווידאו - היעדר אפשרות ההקלטה - נפתר בתחילת המאה ה-21 עם המצאת צורב תקליטורי ה-DVD.

חיסרון נוסף של ה-DVD על-פני הווידאו הוא שהתקליטורים עלולים להישרט בקלות על ידי נפילה או הוצאה לא נכונה; שריטה על תקליטור עלולה במקרה הטוב לגרום ל"קפיצה" קלה בזמן הצפייה בסרט או למצב מסוים שבו צריכים לדלג מעל הקטע הניצפה; במקרה הרע לא ניתן לצפות בסרט כלל. לעומת קלטות הווידאו, אף שאיכותן פוחתת בהדרגה עם הזמן ועם החשיפה לחום ולתנאים מזיקים אחרים, כמעט ולעולם לא מגיעות למצב בו לא ניתן לצפות בהן כלל, אלא רק למצב שבו קטע מסוים נמחק.

הדור הבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמות המידע שניתן לשמור ב-DVD מספיקה לסרט באורך מלא בהפרדה של עד 720X576 פיקסלים - טוב יותר מהפרדה של שידור טלוויזיה רגיל. בשנים האחרונות, לאחר עשרות שנים של ויכוחים בנושאי תקינה, החלה הטלוויזיה בהפרדה גבוהה (HDTV) לפרוץ לשוק, ותוכניות וסרטים רבים מצולמים ומשודרים בהפרדה שהיא טובה יותר מ-DVD. ככל שציוד תצוגה ביתי (טלוויזיות ומקרנים) מסוגל להציג הפרדה גבוהה יותר ויותר, מתגבר הצורך בתקן שיאפשר שמירת מידע שתומך בהפרדה גבוהה.

הרזולוציה הגבוהה ביותר המוגדרת ב-HDTV היא 1920X1080 פיקסלים, כמות מידע שהיא יותר מפי חמישה מאשר בסרט DVD, ולכן לא ניתן לשמור סרט בהפרדה גבוהה מלאה, באורך מלא, על DVD יחיד. לפיכך החלו יצרני ציוד הווידאו הביתי לקדם תקנים חדשים למדיה שתוכל להכיל סרטי קולנוע שלמים בהפרדה גבוהה מלאה. ישנם שני תקנים שמסוגלים לאפשר את התמיכה הנדרשת: HD-DVD ו-Blu-ray. בשניהם משתמשים בדיסקים שמידותיהם הפיזיות זהות ל-DVD, אך המידע נשמר עליהם בצפיפות רבה יותר - קרן הלייזר הקוראת אותם היא באורך גל של 405 ננומטר (ב-DVD משתמשים בלייזר באורך גל 650 ננומטר). התקנים אינם תואמים - HD-DVD מאפשר קיבולת של 15 ג'יגה בייט בכל שכבה (עד 30 ג'יגה בייט בכל צד של הדיסק) בעוד ש-Blu Ray מאפשר קיבולת של 25 ג'יגה בייט בכל שכבה (עד 50 ג'יגה בייט בכל צד). במהלך חודש פברואר 2008, הודיעה טושיבה, מפתחת תקן ה-HD-DVD על פרישה מהתחרות, דבר שמשאיר את ה-Blu-Ray כמדיית ה-HD הניידת היחידה.

סוגי מדיות DVD לצריבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני סוגים של תקליטורי DVD

DVD-R — מדיה לצריבה הזהה במידותיה הפיזיות למדיית CD-R לצריבה. ההבדל הוא נפח הנתונים - מדיית DVD -/+R לצריבה חד פעמית אשר יכולה להכיל עד 4.7GB של מידע. מחירי מדיות אלו זולים מאוד כיום. ישנם שני תת-סוגים: DVD-R ו-DVD+R. למרות שלשני סוגי מדיות אלה קיבולת זהה, כוננים קוראים בדרך כלל את שני הסוגים, אך צורבים יכולים בדרך כלל לצרוב רק את אחד משני הסוגים.

(DVD-RW(ReWrite — מדיה לצריבה, בעלת נפח נתונים זהה למדיית DVD-R, אך מדיה זו מאפשרת כתיבה רב-פעמית על גביה, באופן תאורטי עד 1000 פעמים. ניתן לכתוב מידע ולמחוק אותו שוב ושוב - מתאים בעיקר לגיבוי נתונים או לגיבוי של מידע אשר משתנה באופן יומיומי. גם פה קיימים שני תקנים מתחרים - DVD-RW ו-DVD+RW.

DVD-R DL — מדיית DVD לצריבה חד-פעמית בעלת שתי שכבות צריבה. שתי השכבות ביחד נותנות נפח נתונים של 8.5GB על גבי צד אחד. מדיות אלו חדשות יחסית בשוק ומחירן גבוה יחסית. לא כל הצורבים מסוגלים לכתוב על גבי מדיה מסוג זה. היא הייתה קיימת עד לא מזמן רק בפורמט "+" אך לאחרונה נוצרה תחרות בשוק כאשר התחילו לשווק גם גרסה שלה בפורמט "-".

DVD-R Double Sided — זהה למדיית DVD-R, אך כאן מדובר על מדיה דו-צדדית (בשונה ממדיה דו שכבתית). זהו דיסק דו צדדי, אשר צריך לצרוב עליו כל צד בנפרד, ובכדי לקרוא את כל הנתונים יש להפוך פיזית את הדיסק בכונן. הדיסק מאפשר אחסון מידע של כ-4.7GB בכל צד, ובסך הכול כ-9.4 על גבי מדיה בודדת. קשה מאוד להשיג מדיות מסוג זה כיום, בעיקר בעקבות כניסת המדיה הדו שכבתית.

DVD-RAM — מדיה לצריבה אשר אינה מאוד נפוצה, אך משמשת בעיקר לגיבוי, היא אינה ניתנת לקריאה על ידי מכשירי DVD רגילים. לרוב היא נמכרת בתוך מחסנית ייעודית המשפרת את עמידות המדיה ומאפשרת לכתוב עליה (בתאוריה) עד כ-100,000 פעמים, למרות שישנם כוננים מסוימים אשר דורשים להוציאה מהמחסנית טרם השימוש בה.
יתרונותיה: יכולת יצירת מערכות קבצים רגילות עלייה וכתיבה אליהן כמו מדיה מגנטית רגילה.

הגנת זכויות יוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון אולפני הסרטים האמריקני (MPAA) יצר בשיתוף עם הגופים החברים ב-DVD Forum מערכת בשם CSS (ראשי תיבות של Content Scrambling System - מערכת ערבול תוכן) שמטרתה העיקרית היא הגנה על זכויות היוצרים של האולפנים, של השחקנים ושל יוצרי הסרטים. מערכת זו כופה על הצופה ב-DVD לצפות במסכי אזהרה של ה-FBI או בפרסומות, מאפשרת צפייה בסרט רק בכונן שמתאים לקוד האזור (Zone) שנמצא בסרט, ומצפינה את הסרט השמור על ה-DVD כך שרק חברות בעלות רישיון לייצור מכשירי DVD או תוכנות המנגנות DVD יהיו רשאיות לנגן את התוכן הזה.

טכנולוגיה זו פוצחה ב-1999 ונכתבה תוכנה (שהתפרסמה בכינוי DeCSS) שמאפשרת להתגבר על ההגנה. פריצת ההגנה הביאה תוך זמן קצר להגשת תביעה בארצות הברית נגד אדם ששיווק את התוכנה. תביעה זו גרמה לדיונים ציבוריים סוערים בתעשייה ובחברה בכלל, שבהם עמדו על סדר היום הציבורי חופש הביטוי מול ההגנה על זכויות יוצרים. ב-1999 הוציא בית משפט צו מניעה כנגד הפצת DeCSS, אך ב-2004 הפך בית המשפט לערעורים בקליפורניה את ההחלטה וקבע שאיסור ההפצה פוגע בחופש הביטוי שלא לצורך. את התוכנה ניתן כיום להוריד בחינם מאתרי אינטרנט מרובים.

לאחרונה יצרה חברת סוני שיטת הגנה נוספת ל-DVD הנקראת ARccOS, שמתבססת על הגנה מבנית של הדיסק על ידי אזורים בדיסק שאינם ניתנים לקריאה, אך נגן ה-DVD מתבקש לדלג עליהם, כך שההגנה לא תשפיע על הצפייה בסרט. השימוש בשיטה זו עורר מחאה שכן דיסקים שהוגנו בעזרתה לא סומנו בצורה ברורה וחלק מהקונים לא הצליחו לצפות בסרטים בכוננים מסוימים, במיוחד כאלה המשולבים במחשב. גם שיטה זו פוצחה וקיימות תוכנות שמאפשרות עקיפה שלה.

אזורי צפייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת אזורי הצפייה של DVD

כאשר נוצר הסטנדרט הבינלאומי של DVD רצו החברות להגביל את הייצוא והייבוא של סרטי DVD כדי לשלוט בהפצת הסרטים ברחבי העולם ולמנוע מצב שבו ניתן יהיה לצפות בארצות מסוימות בסרט ב-DVD לפני שהסתיימה הקרנתו בקולנוע באותו אזור.

הפתרון היה הוספת פרמטר מסוים בשם Zone או Region שנכלל ב-DVD ומזהה את האזור הגאוגרפי שאליו הוא מיועד. נגן ה-DVD אמור לבדוק שערך זה מתאים לאזור שבו הוא נמכר. החלוקה היא לשמונה אזורים:

  1. ארצות הברית וקנדה
  2. אירופה, המזרח התיכון (כולל ישראל), מצרים, דרום אפריקה, יפן וגרינלנד
  3. טייוואן, דרום קוריאה, הפיליפינים, אינדונזיה והונג קונג
  4. מקסיקו, דרום אמריקה, מרכז אמריקה, אוסטרליה, ניו זילנד, האיים באוקיינוס השקט והאיים הקריביים
  5. ברית המועצות לשעבר, מזרח אירופה, הודו, שאר חלקי אפריקה שלא הזכרו קודם, צפון קוריאה ומונגוליה
  6. סין
  7. שמור לשימוש עתידי
  8. מטוסים, ספינות וכדומה

מדינות מסוימות הוציאו אל מחוץ לחוק את השימוש בדיסקים שאינם מותאמים לאזור הצפייה המתאים או במכשירים המסוגלים לנגן DVD מכל אזור. אחרות, להבדיל, אסרו על קידוד אזורי צפיה לחלוטין.

מדינת ישראל מאפשרת ליצרני הדיסקים לקודד אזור צפיה אך אינה אוסרת מכירה או השכרה של דיסקים חסרי קידוד או מאזורים אחרים, או של נגני DVD המתעלמים מהקידוד האזורי (region free).

בנוסף, נוצרה דרישה על ידי ה-MPAA לתמיכה של מחשבים, כונני DVD, תוכנות ניגון סרטים, מערכות הפעלה וכרטיסי פיענוח בשיטת הקידוד הזו דבר שגרם לשני תקנים:

  1. RPC1 תקן קושחה המאפשר עבודה של כונן DVD ללא קשר לאזור הצפייה בו כך שההגבלה תלויה בתוכנה, במערכת ההפעלה, ובכרטיס הפיענוח בלבד. נאסר על ייצור תקן זה בשנת 2000 למעט אישורים מיוחדים.
  2. RPC2 תקן קושחה הדורש הגבלה של אזורי צפיה בכך שמגביל את המשתמש ל-5 שינויים של אזור הצפייה ואת המשווק לעוד 4.

אחת מהתוכנות הראשונות שאפשרו שינוי של אזורי הצפייה בתוכנות שתמכו בהגבלתן הייתה DVDGenie שנוצרה על ידי חברה ישראלית, אך מאז ועד היום נעשו שינויים בתחום וקיימות תוכנות שונות אשר מאפשרות חיקוי של RPC-2 בכוננים שאינם כאלה, או מפענחות את הסרט בזמן הצפיה ומפחיתות את הצורך בעיסוק בנושא.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]