מונגו פארק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מונגו פארק (Mungo Park)
Mungo Park portrait.jpg
מונגו פארק
לאום סקוטי בשירות בריטניה
לידה 1771
סולקריקשייר סקוטלנד
פטירה 1806 (בגיל 35 בערך)
ילווה, ניגריה
שנות פעילות 1806-1794
מספר מסעות 2
גילויים בולטים נהר הניז'ר
אזורים שחקר אפריקה שמתחת לסהרה
Title illustration of Reisen in Central-Afrika – von Mungo Park bis auf Dr. Barth u. Dr. Vogel (1859)

מונגו פארק (Mungo Park; ‏11 בספטמבר 1771 - 1806) היה מגלה ארצות סקוטי שחקר את יבשת אפריקה והיה האירופאי הראשון שהגיע לנהר הניז'ר[1][2].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונגו פארק נולד במחוז סלקירקשייר בעיירה פאולשילס שעל נהר יארו, בסמוך לסלקירק[3]. פארק היה הילד השביעי בין שלושה-עשר אחים ואחיות במשפחה. למרות שמשפחתו חיה בחווה חכורה, הוריו היו אמידים יחסית והקנו לפארק חינוך טוב. מילדות הוא גדל על פי המסורת הקאלויניסטית.

בגיל 14 עבר פארק לגור עם דודו, תומאס אנרדסון, שהיה מנתח באדינבורו. הוא עבד כשולייתו. הוא התידד עם בן דודו, אלכסנדר אנדרסון, ועם בת דודתו אליס, שאותה נשא אחר כך לאשה. באוקטובר 1788 החל ללמוד בוטניקה ורפואה באוניברסיטת אדינבורו. במהלך לימודיו הקדיש שנה בקורס ידיעת הטבע של פרופסור ג'ון ווקר (כימאי). בתום לימודיו יצא לעבודת שדה בצפון סקוטלנד עם גיסו ג'יימס דיקסון, שהיה בוטניקאי בגני המוזיאון הבריטי, ואחד ממקימי החברה הלינאלית. בינואר 1793, פארק סיים את לימודי הרפואה אחרי בחינה בעל-פה בלונדון.

בהמלצתו של דיקסון הוא התקבל לראיון אצל סר ג'וזף בנקס, נשיא החברה המלכותית. בהמלצתו של בנקס הוא כעוזר למנתח על סיפונה של הווסטר, שהפליגה לבנגקולו שבסומטרה בפברואר 1793. הוא שב מהמסע במאי 1794, הוא הרצה בפני החברה הלינאנית ודיווח על מציאת זני דגים וצמחים חדשים בסומטרה.

מסעו הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

View of Kamalia in Mandingo country, Africa from: Mungo Park: Travels in the interior districts of Africa

האיגוד האפריקאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיגוד האפריקאי, היה ארגון בריטי שהוקם בשנת 1788, ושמטרתו הייתה לחקור את אפריקה. שלושת החוקרים הראשונים ששלח האיגוד לא שבו; ביניהם היה מייג'ור דניאל היוטון, שנשלח ב-1790 לגלות את מקור נהר ניז'ר ולמצוא את העיר האגדית טימבוקטו. האיגוד חיפש חוקרים צעירים חדשים שיואילו לצאת למסע גילוי ארצות מסוכן זה; פארק הציע את עצמו ונבחר לתפקיד בתמיכתו של בנקס.

ב-21 ביוני 1795 הגיע פארק לנהר גמביה והפליג כ-300 ק"מ במעלה הנהר עד לתחנת המסחר הבריטית המרוחקת ביותר בפנים הארץ - עיירה קטנה בשם פיסניה (Pisania), בה היו רופא ושני סוחרים לבנים. הוא שהה שם מספר חודשים, למד את השפה המקומית וכן קדח במלריה כחודש. ב-2 בדצמבר יצא לדרכו, מלווה על ידי שני מדריכים מקומיים, והחל לחקור את השטח הפנימי והלא מוכר של הארץ.

הוא חצה את צפון סנגל ועבר את האזור המדברי למחצה של קארתה. מסעו היה רצוף קשיים. בלודמאר הוא נכלא על ידי צ'יף מורי למשך ארבעה חודשים. הוא ברח, כשברשותו רק סוס ומצפן כיס ב- 1 ביולי 1796. ב-21 ביולי הגיע לנהר ניז'ר בסגו והיה לאירופאי הראשון שעשה זאת.

הוא המשיך בעקבות הנהר במורד הזרם 80 מיילים לסילה. שם נאלץ לחזור על עקבותיו בעקבות מחסור במשאבים שיאפשרו לו להמשיך. בשובו לקח נתיב דרומי יותר מזה שבחר מלכתחילה ונצמד אל הנהר עד במקו. בקמליה הוא היה קורבן לשוד, ונותר כשלגופו מכנסיו וכובעו בלבד. הוא חלה וחב את חייו לטוב ליבו של אדם אשר פתח בפניו את ביתו וטיפל בו שבעה חודשים. בסופו של דבר הוא שב לפיסניה ב-10 ביוני 1797, ולאחר מכן לבריטניה ב-22 בדצמבר של אותה שנה.

בבריטניה, שקודם לכן איבדה תקווה לשובו של פארק, עוררו שובו ודיווחו על גילוי נהר ניז'ר התלהבות ציבורית גדולה. בריאן אדוארדס כתב את תיאור המסע עבור האיגוד האפריקאי, ופארק עצמו פרסם דיווח בשנת 1799 תחת הכותרת "מסעות לפנים אפריקה" (Travels in the Interior of Africa). הספר הספר היה פופולרי עד מאוד, והוא זמין גם כיום בדפוס ובפרויקט גוטנברג.

בין המסעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חזרתו לפאולשילס, באוגוסט 1799, התחתן פארק עם אליסון, ביתו של מעסיקו הקודם, תומאס אנדרסון. לזוג נולדו שני בנים ובת. שתי הצעות ניתנו לו לעבור לניו סאות' ויילס בשליחות אך הוא דחה אותן. באוקטובר 1801 עבר פארק לעיר הסקוטית פיבלס שם עבד כרופא.

מסע שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1803 הוזמן פארק על ידי הממשלה להוביל משלחת נוספת לניז'ר, אבל יציאת המשלחת התעכבה. במסגרת ההכנות לנסיעה שיפר את ידיעותיו בשפה הערבית באמצעות מורו סידי אמבאק בובי, יליד מוגדור. במאי 1804 חזר פארק לפאולשילס, פגש שם לראשונה את וולטר סקוט והשניים התיידדו. בספטמבר זומן פארק ללונדון לצאת למשלחת החדשה. הוא נפרד מסקוט במשפט "סימנים עוקבים אחרי המחפשים אותם". באותה עת אימץ פארק את התפיסה שניז'ר וקונגו הם ארץ אחת. בזיכרון הדברים שנכתב לפני שעזב את בריטניה כתב:

"תקוותי לחזור דרך קונגו אינן דמיוניות".

המשלחת הפליגה מפורטסמות' לגמביה ב-31 בינואר 1805. פארק עמד בראש המשלחת, ולצורך כך ניתנה לו דרגת קפטן. חברו וגיסו, ד"ר אלכסנדר אנדרסון, היה סגנו במשלחת, וקיבל דרגת לוטננט. המשלחת כללה עוד את ג'ורג' סקוט, צעיר סקוטי שתפקידו היה לתעד את המסע באיורים; וכן קצין נוסף, שלושים וחמישה חיילים, שני ימאים, וארבעה או חמישה נגרים-בנאים. כמו כן היו למשלחת מלווים מקומיים.

המשלחת, שיצאה לדרכה מגמביה באפריל, בתחילת עונת הגשמים, נתקלה בחיות בר כמו קרוקודילים, להקות זאבים טלואים ואף אריות, וחבריה חלו במלריה ודיזנטריה. כאשר הגיע המשלחת לנהר הניז'ר באמצע אוגוסט, נותרו רק 11 מחברי המשלחת האירופאים בחיים. הם שטו על הניז'ר מבמקו (היום בירת מאלי) לסגו (כיום במאלי) בסירות קנו שקיבלו מהשליטים המקומיים. הם עצרו מעט אחרי סגו, בסנסנדיג (Sansandig), ופארק נערך להמשיך במורד הנהר לאזור שטרם חקר. פארק נעזר בחייל היחיד שנותר ברמה בריאותית סבירה כדי לבנות סירה משתי סירות קנו. לסירה שבנה העניק את השם סירת הוד מלכותה ג'וליבה (שמו הילידי של הניז'ר). במהלך החניה בסנסנגיד מתו עוד מספר מאנשי המשלחת, כולל המאייר סקוט וסגנו וחברו של פארק, ד"ר אנגרסון.

אנשי הצוות שעלו לג'וליבה היו פארק, קצין אחד, שלושה חיילים אירופים (בהם אחד מעורער בנפשו), מדריך ושלושה עבדים. בטרם נסעו נתן פארק לאייזאק, מדריך מקומי, מכתבים להעביר לגמביה ומשם לבריטניה. במכתביו הביע את נחישותו למצוא את מקור הנהר או למות בניסיון. באחד ממכתביו כתב כי "אם לא אוכל להצליח ביעד מסעי, לפחות אמות על הניז'ר". לאשתו כתב שאינו מתכוון לעצור ולחנות עד שיגיע לחוף אליו ציפה להגיע בינואר 1806. הוא שלח לבריטניה גם את יומן המסע שלו עד לאותה נקודה.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שארית המשלחת שטה עוד כ-1600 ק"מ במורד הנהר. בניגוד למנהגים המקומיים (ובניגוד למנהגו שלו בעבר), סירב פארק להעניק מתנות לילידים שבשטחיהם עבר. המשלחת הותקפה מספר פעמים על ידי הילידים, כנגדם התגוננו פארק ואנשיו בנשק חם. הם התקשו בניווט בזרמי הנהר הלא מוכרים, ובסופו של דבר נתקעה סירתם על סלע, והותקפה בקשת וחץ ובכידונים. פארק ושלושת האירופאים הנותרים קפצו למים, ויש להניח שטבעו. גופותיהם לא נמצאו. הניצול היחיד היה אחד העבדים, שאף שוחרר על ידי המנהיגים המקומיים.

העדויות לסיפור סופה של המשלחת הן מפיו של מלווה מקומי שהפליג איתה במקצת מהמקטע האחרון, ושל אותו עבד ששרד. הסיפור אושר בהמשך על ידי מחקריהם של היו קלפרטון וריצ'רד למון לנדר. הם הצליחו לאתר ספר אסטרונומיה של המשלחת, שנשמר משום שנתפס כספר קודש, ואבנט לחרב. עם זאת המסתורין המשיך לאפוף את קיצו של פארק והיו שהאמינו שהוא נותר באפריקה, שבוי או אולי חופשי.

ב-1827 נחת תומאס, בנו השני של פארק, על חופיה של גינאה בכוונה לעשות את דרכו אל בוסה שם האמין כי אביו שבוי. עקבותיו אבדו, וככל הנראה מת ממלריה. אלמנתו של פארק, אליסון, נפטרה ב-1840.

אחד מצאצאיו הישירים של פארק הוא הסופר הקנדי פרופסור אנדרו פרייס-סמית' אשר כתב רבות על בירוא יערות ופיתוח באפריקה הדרומית.

מסעותיו של מונגו פארק בניז'ר עומדים בליבו של הרומן הגרפי Water Music, שנכתבה על ידי ט.ס. קורהסאן בויל ב- 1981.

מדליית מונגו פארק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברה הגאוגרפית הסקוטית מעניקה מדי שנה את מדליית מונגו פארק לכבודו של פארק.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • J Thomson, Mungo Park and the Niger (London, 1890)
  • Wishaw, Life prefixed to Journal of a Mission into the Interior of Africa in 1805 (London, 1815)
  • H. B., Life of Mungo Park (Edinburgh, 1835)
  • John Gibson Lockhart Life of Sir Walter Scott, vol. ii.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Park, Mungo (1816). Travels in the Interior Districts of Africa: Performed in the Years 1795, 1796, and 1797. London: John Murray. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]