רפואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מטה אסקלפיוס, סמל בינלאומי למקצוע הרפואה

רפואה (הנקראת לעתים גם רפואה קונבנציונאלית), היא ענף של המדע ומקצוע, העוסקים באבחון, מחקר, וטיפול במחלות, בשיפור הבריאות וברפואה מונעת. הרפואה מתבססת על הישגיהם של מדעי הטבע, החברה, והרוח ומתקדמת במקביל להם. במרוצת השנים התפתחו במקצוע התמחויות בענפים מרובים, לפי קריטריונים שונים: מבחינים בין רפואה פנימית, רפואת חירום, רפואה כירורגית, רפואת עיניים, אף אוזן וגרון וכו', ולפי התחומים החברתיים - רפואה צבאית, רפואה משפטית, רפואה תעשייתית, רפואת בית חולים וכו'.

השגיה של הרפואה המודרנית מרשימים, ובפרט ניכר הדבר בגידול הדרמטי שחל בתוחלת החיים במאה השנים האחרונות, גידול שבעיקרו נובע מהישגיה של הרפואה, כגון אנטיביוטיקה וחיסונים, וגם משיפור הסניטציה והתזונה. לעתים קצרה ידה של הרפואה, ובמחלות מסוימות היא יכולה להציע טיפול סימפטומטי ומסייע למחלה, אך אינה יודעת לרפא או לסייע בהחלמה. אדם שהוא בעל הכשרה והיתר לעסוק ברפואה‏[1] נקרא רופא (או רופא קונבנציונאלי), והוא מותר לעסוק ברפואה בכלליות ולהתמחות באחת או יותר מההתמחויות הרפואיות השונות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפואה בימי קדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיקה רפואית מתוארת על גבי כד עתיק. מוזיאון הלובר, פריז, צרפת.

ראשיתה של הרפואה עוד בתקופות פרה-היסטוריות. האדם למד מניסיונו את טיבם של הצמחים בסביבתו (אכילים, רעילים, מרפאים), טיפל בפצעים, ניסה לרפא באמצעות הקזת דם, ואפילו קדח בגולגלות. הניסיון הועבר מדור לדור, הורחב ושוכלל. מכיוון שהידע התבסס על ניסיון ואמונה ולא על שיטות מדעיות, ברפואה העממית שימשו בערבוביה יסודות רציונליים ובלתי רציונליים, מזיקים ומועילים יחדיו.

בימי קדם לא ראה האדם במחלות ובמוות תהליכים טבעיים, כי אם פרי התערבות של כוחות עליונים - רוחות, אלים, ומכשפים. ה"רופאים" הראשונים היו שאמאנים וכוהני דת שחיפשו דרכים לרצות את הכוחות הללו ולכפר על עוון החולים. גם בימינו נשאר הקשר ההדוק בין הרפואה לתורת הנסתר ולדת. השימוש בתפילות, קמעות ולחשים כהגנה מפני מחלות, רווח במדינות לא מפותחות וקיים גם במדינות מפותחות.

טקסטים מראשית הציוויליזציה מעידים על התקדמות הרפואה וניסיונות לשוות לה אופי רציונלי יותר, אך עדיין לא פסק האימון באמונות התפלות ובמאגיה. הידיעות באנטומיה ובפיזיולוגיה היו לקויות מאוד עד לעת החדשה, בעיקר בשל האיסורים בדתות השונות על ניתוחי גופות.

דף מתוך פפירוס אברס (המאה ה-16 לפנה"ס): תיאור תרופה לאסתמה המתבססת על חימום תרופה צמחית על לבנים ושאיפת האדים

במצרים העתיקה התבססה הרפואה על שילוב של אמונות מאגיות, תרופות וטיפולים. בעיר ממפיס, בה ישב מייסד הרפואה המצרית, אמחותפ (כ-2650 לפני הספירה), היה קיים בית ספר לרפואה, שבו היה נפוץ השימוש במשלשלים ובאמצעי הקאה "לטיהור הדם המקולקל". הטקסט שנחשב לטקסט הרפואי הקדום ביותר, פפירוס אדווין סמית' המיוחס לאמחותפ, עוסק בניתוחי חירום ומפרט לגבי פגיעות ראש, צוואר וגוף. הוא כולל ארבעים ושמונה סוגי פגיעות והטיפול המתאים להן. חלק מההליכים המתוארים נחשבים הליכים רפואיים סבירים לתקופתם. פפירוס אברס (המאה ה-16 לפנה"ס) מתאר מתכונים לשש מאות שבעים ושבע תרופות, וכן תיאורים אנטומיים ופיזיולוגיים.

בכתבי היד של חמורבי בבבל (המאה ה-18 לפנה"ס), נכתב כי הסיבות למחלות הם כוכבים, שדים, תולעים השורצים בנהרות ושינויים בדם. הם הראו הבנה של פעילויות כירורגיות בסיסיות המיטיבות עם החולה.

במקרא מוזכרות מחלות רבות, אולם אין פרטים רבים על דרך ריפוין. לעומת זאת, דינים רבים העוסקים ברפואה בכללותה, מראים על תברואה שבטית ואישית מפותחת ועל ידע רפואי. בתקופת המשנה והתלמוד, הושפעה הרפואה מתרבויות הסביבה. טובת החולה דחתה קיומן של מספר מצוות, הרופא היה מנתח ורוקח ואילו הקזת הדם נעשתה על ידי "אומן".

בהודו העתיקה הושגה התקדמות בכירורגיה ובניתוחים פלסטיים. המכשור היה עדין ויעיל, התפתחה מודעות גבוהה לתברואה האישית (טיפול בעור, התעמלות, תזונה נכונה, רחצה וניקיון). עיקר הריפוי היה בצמחים וכן בתרופות מינרליות ומן החי. את המחלות אבחנו על סמך חום הגוף, הנשימה ותפרישי הגוף.

ראשית הרפואה בסין עוד באלף ה-4 לפני הספירה. את המחלות אבחנו על פי הלשון ועל ידי מישוש הדופק, הם הכירו 10 נקודות בו אפשר לחוש אותו. הם תיארו במדויק מחלות כטיפוס, כולרה, קדחת הבהרות. בסין הורכב גם ככל הנראה החיסון כנגד אבעבועות שחורות שנים רבות לפני שעשה זאת אדוארד ג'נר, שלו מיוחס תרכיב החיסון הראשון בעולם. יש סברה שהסינים היו אבות הריפוי במים. עיקר הטיפול היה בצמחים הידועים היום במערב ומהווים חלק מהרפואה המודרנית. שיטת ריפוי סינית עתיקה היא הדיקור במחטים.

תחילת הרפואה המדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מולדת הרפואה המדעית היא יוון העתיקה, שהושפעה מהישגי הרפואה בבבל ובמצרים. האנטומיה והכירורגיה היו בדרגה גבוהה, כבר בתקופה ההומרית. לאל הרפואה אסקלפיוס נבנו היכלים רבים, שהיו כעין מרכזי בריאות ושירתו בהם כוהני האל.

כבר במאה ה-5 לפנה"ס עסקו במקצוע רופאים חילוניים, בהם פילוסופים נודעים. כ"אבי הרפואה" נחשב היפוקרטס (460-357 לפנה"ס) שהשתית את עבודתו על תצפיות וניסויים, על חיזוי מהלך המחלה ותוצאותיה. הוא הניח כי קיימות בגוף ארבע ליחות (דם, ריר, מרה צהובה, מרה שחורה). הוא קבע שהמחלה היא תופעה טבעית, וסימניה מראים את תגובת הגוף נגדה, והיא מושפעת מתנאי האקלים, טיב המים, וגורמים סביבתיים אחרים. הוא הניח את היסודות לאתיקה הרפואית, הקרויה היום "שבועת היפוקרטס": שמירת סודותיו של החולה, הגשת עזרה רפואית לכל חולה וכו'. כתבים שיוחסו לו שימשו ספרי לימוד עד המאה ה-19.

אריסטו נחשב לאבי הביולוגיה, הוא הניח יסודות לאנטומיה השוואתית ולאמבריולוגיה (תורת התפתחות העובר).

בתקופה ההלניסטית נוסד באלכסנדריה מצרים, בית ספר לרפואה, בו הועמק חקר האנטומיה והפיזיולוגיה על ידי ניתוח גופות של פושעים.

הרפואה ברומא העתיקה, כמו שאר תחומי המדע, הושפעה מיוון. אסקלפיאדס היווני (המאה ה-1 לפנה"ס) הבחין בין מחלות חדות וכרוניות, הכניס את שיטת חיתוך הקנה (כיום קוניוטומיה), השתמש בעיסויים, הכיר מחלות נפש והמליץ על ריפוי בעיסוק לטיפולן. היווני קלאודיוס גלנוס (200-129), גדול חכמי הרפואה באימפריה הרומית, היה הראשון שפנה לניסויים פיזיולוגיים, קבע כי בעורקים זורם דם (לא אוויר כדעת קודמיו) מבלי שהכיר את מחזוריות הדם, חקר את מערכת העצבים המרכזית (ערך ניסויים בקופים חיים ובשאר יונקים). חיבוריו המדעיים הרבים היוו את ספרות הרפואה בימי הביניים, אולם בשל ריבוי דעות מוטעות, עוכבה התפתחות הרפואה במשך תקופה ממושכת.

הרפואה בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רפואת ימי הביניים

עם התפוררות הקיסרות הרומית, שקע גם המדע היווני-הלניסטי ונשכחו רבים מהישגי הרפואה. אחד מגורמי הנסיגה הייתה עלייתה של הנצרות, שראתה במחלות עונש על חטאים ובתפילות אמצעי ריפוי. הספרות הרפואית הייתה דתית-מקראית, כזאת שלא פגעה בעליונות הכנסייה (שלא ככתבי קלאודיוס גלנוס).

התקדמות הרפואה הייתה בארצות החליפות המוסלמית, קודמה על ידי ערבים ויהודים, מהם פילוסופים נודעים. כתבי גאלנוס והיפוקרטס תורגמו לערבית ועברית, ואף חוברו ספרי רפואה מקוריים. נוסדו בתי ספר לרפואה בקורדובה ובטולדו המוסלמיות. אל-ראזי מבגדד (923-865) תרם לאבחנה מבדלת בין אבעבועות לחצבת. אבן סינא (1037-980) חיבר את "קאנון" שריכז את כל הידע הרפואי דאז, והיה לספר החשוב ביותר בימי הביניים. הרפואה הערבית תרמה בשטח הכימיה ופיתוח התרופות המוכרות עד היום. גדולי הרופאים היהודיים היו אסף הרופא (המאה ה-6~), שבתי דונולו (982-913 באיטליה), יצחק בן שלמה הישראלי (המאה ה-10 במצרים), והרמב"ם (המאה ה-12) אשר היה מסוללי הדרך לרפואה המונעת. הרמב"ם היה כנראה מראשוני המבקרים השיטתיים של גאלינוס (לפחות מחצית המאה לפני רוג'ר בייקון). בסוף פרקי משה ברפואה הוא מעודד את הקורא-המתלמד לבקר את דבריו על סמך ההיגיון והניסיון האישי. הרופאים היהודיים קנו לעצמם מוניטין רב, רבים היו בחצרות המלוכה ומקורבים לאצילות, אך בשל דתם לא הורשו ללמד באוניברסיטאות.

עם התפוררות החליפות המוסלמית, עלה חזרה לגדולה המערב. בית הספר הראשון לרפואה באירופה, קם בסאלרנו איטליה במאה ה-9, לימדו בו מורים מהמזרח ובהמשך הוקמו אחרים ברחבי איטליה שהייתה למרכז רפואה. עם תחילת המדע האמפירי במאה ה-13 - המבוסס על ניסויים ותצפיות, החלו לזנוח את התאוריות הישנות של גאלנוס ואבן סינא. במאה ה-14 גברה ההתעניינות באנטומיה ובפיזיולוגיה, ומדעים אלו פותחו בתקופת הרנסאנס.

הסטטוס החברתי של הרופא היה נמוך בימי הביניים, עובדה זו בלמה את התפתחות הרפואה. כדי שלא ייחשב עובד כפיים, הייתה מלאכת הניתוח בידי גלב (שהודרך על ידי רופא). הגלב עסק בהקזת דם, העמדת כוסות רוח וטיפול בעלוקות (שהיו מוכרות כטיפול יעיל עד לסוף המאה ה-19). רק החל מהמאה ה-15, עם עליית רמת הלימודים בבתי הספר לרפואה, החל ביקוש מחדש למקצוע, עלתה יוקרתו ושכרו והוכר כמקצוע חופשי.

הרפואה בעת החדשה (המאה ה-15 עד המאה ה-19)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם ההתעניינות המתחדשת באנטומיה ובפיזיולוגיה, תם עידן ימי הביניים והחלה תקופת הרנסאנס. ב-1543 חיבר וסאליוס את ספר האנטומיה, ששלל את כל תורתו של גאלנוס והצטייר כמדויק ואמין יותר. לאונרדו דה וינצ'י עסק, בין השאר, בנתיחת מתים והעשיר את ידיעותינו אודות גוף האדם. פרצלסוס, 1493-1541, ביטל את תורת ליחות הגוף, חקר את חילוף החומרים, התאים את התרופות הידועות אל המחלות כדי ליעל את השפעתם, החדיר את השימוש בתכשירים כימיים. אנשים אלו נחשבים כאבות הרפואה המודרנית. פארא בצרפת שחי במאה ה-16 נחשב לאבי הכירורגיה המודרנית. מיכאל סרווטוס, ספרדי שהתגורר בצרפת גילה במאה ה-16 את מחזור הדם הקטן (או גם מחזור דם ריאתי).

במאה ה-17 החלה הרפואה להתקדם, בהישענה על המדעים האחרים:

  • ויליאם הארווי הוכיח ב-1628 את קיומו של מחזור הדם בגוף, והניח יסודות לאמבריולוגיה המודרנית. רבים חלקו על דעתו, אולם עירוי הדם הראשון שבוצע ב-1666 הוכיח את נכונותה.
  • בתקופה זו הומצא המיקרוסקופ על ידי לבנהוק, לוטש עדשות הולנדי, אשר ראה את התאים והחיידקים.
  • מרצ'לו מלפיגי גילה את כדוריות הדם, את מחזור הדם בנימים ואת שכבות העור. בבית הספר בפדובה, נלמדה הרפואה בצמוד למיטת החולה.
  • בעקבות מלחמות שפקדו את צרפת קודמה הכירורגיה, הוכרה החשיבות בטיפול בפצעים ובעצירת שטפי דם למניעת הלם.
  • ב-1713 פרסם ראמציני ספר על מחלות מקצועיות (השפעת תעשיית המשי על עובדיה).
  • סידנהם הדגיש את חשיבות התצפית על החולה.
  • אלברט האלר, בן המאה ה-18, ערך ניסויים בבעלי חיים ומוכר כיוצר הפיזיולוגיה החדשה.
  • בישה מצרפת ניסח את המושג ריקמה וכך ייסד את ההיסטולוגיה.
  • ק.פ. וולף פיתח את התאוריה על השינויים המתרחשים ברחם ועל השתנות העובר.

התקדמות נוספת באה בשטחי הכירורגיה, המיילדות והפתולוגיה. הסטתוסקופ ומכשיר הרפלקסים נעשו למרכיב מרכזי בבדיקה הקלינית. הוכרה חשיבות מדידת החום אצל כלל החולים. האנטומיה הפתולוגית ונתיחת הגופות, נעשו לשיעורי חובה בלימודי הרפואה. חקר מערכת העצבים התפתח ונעשה למדע בתוך הרפואה. אדוארד ג'נר האנגלי, הרכיב ב-1796 את החיסון לאבעבועות שחורות, והניח יסוד לרפואת המניעה המודרנית. תרמו לכך החוקים הסניטריים המחמירים באנגליה, במחנות צבאיים ובעתות מלחמה.

הרפואה במאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-19 כבר הכירו הרופאים את גוף האדם לפרטיו, ולובנו ביסודיות התהליכים הפיזיולוגיים. החל חקר התא על ידי וירכוב והופרכה תיאורית ליחות הגוף. אופקים נרחבים העלה הניסוי, שבמהלכו דקר קלוד ברנאר בקרקעית החדר הרביעי של המוח ובכך הביא להפרשת סוכר בשתן. ברנאר הבליט בניסויו הרבים את השוני בין בלוטות הפרשה חיצונית לבלוטות הפרשה פנימית, והוא נחשב לאבי האנדוקרינולוגיה. המצאת כלים לבדיקת פנים העין והאוזן, העידו על עידון הבדיקות של איברי הגוף, ועל אפשרויות דיאגנוסטיות נוספות, כולל הבנת מוח האדם.

להתקדמות עצומה בתחום הרפואה הביאה התגלית שמספר מחלות וכן זיהום פצעים נגרמים על ידי מחוללים זעירים ביותר - החיידקים. ב-1862 שם לואי פסטר קץ לדעה שהחיים נוצרים מעצמם. הוא יצר חיסונים כנגד כלבת, גחלת, וכולרה, והמליץ על שיטת חימום החלב כדי לשמרו מחיידקים - פיסטור. מכון פסטר שהוקם ב-1888 קידם את ענף המיקרוביולוגיה ואת ההכרה בחיידקים כגורמי מחלה.

ליסטר האנגלי, הכניס לכירורגיה שיטות חיטוי של ידיים ובגדים ומאוחר יותר הכניס את השימוש בכפפות ובמסכות. כך תרם להפחתת הזיהום אצל חולים והפחית את מקרי התמותה לאחר לידות של ההרות. רוברט קוך גילה את מתג השחפת ולפלר את מתג הדיפטרייה. עד מהרה גם זוהו פרזיטים מסוימים כמחוללי מחלות (מלריה, הקדחת הצהובה).

בעקבות תגליות אלו החלו לייחס ערך תחלואי לרעלנים שמקורם בחיידקים, וערך הגנתי לנוגדנים בדם. אלברט מצ'ינקוב הוכיח את תפקידן של כדוריות הדם הלבנות במערכת ההגנה של הגוף. פותחו חיסונים לטטנוס, דבר, דיזנטריה ועוד. נחקרו מחלות רבות כעגבת וקדחת הבהרות.

בתחומי רפואה אחרים הועמק הידע לגבי בעיות אנדוקריניות, הרדמה, מחלות כליות ולב ועוד. ב-1846 הדגים תומאס מורטון הרדמה כללית באתר ושנה מאוחר יותר הוכנס לשימוש הכלורופורם, אשר פתח אפשרויות חדשות בתחום הכירורגיה.

חדר אשפוז מודרני בבית חולים בדנמרק

בשלהי המאה ה-19 המשיכו התגליות המסעירות ששינו את עולם הרפואה. בשנת 1895 גילה וילהלם רנטגן את קרני ה-X (קרני רנטגן). ב-1898 גילו פייר ומארי קירי את קרני הרדיום. בתחום מחלות הנפש הונח יסוד לתורת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. בנוסף, חלה התקדמות בתחומי הכימותרפיה, אימונולוגיה, ומדע התזונה, שפותחו ושוכללו במאה ה-20.

הרפואה במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתמחות המקצועית והפיצול לתחומי התמחות צרים הולך וגדל; הדבר נובע מריבוי הרופאים וכן מהצטברות במשך השנים של כמות רבה של ידע בכל אחד מתחומי הרפואה, דבר המאפשר התמקדות טובה יותר. הטיפול ניתן כיום במרפאות, בבתי חולים, בקליניקות פרטיות ולעתים אף בבית החולה. הרופא אינו עובד לבדו, כלי עזר רבים עומדים לרשותו: מכוני מחקר, מכוני רנטגן, מעבדות וטכנאים.

לאור ההתפתחות המהירה של מדעי הרפואה חשוב מאוד עדכון מתמיד של העוסקים בתחום בהתפתחויות האחרונות. בהקשר לכך חלק מהשתלמויות מאורגנות על ידי גופים מסחריים כגון יצרני התרופות. בארצות הברית שמים דגש מיוחד על השתלמויות במסגרת שלא תלויה בגופים מסחריים - פירוט אקדמי.

הרפואה במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-21 הביאה בכנפיה סדרת מהפכות נוספות שמשנות לאיטם את פני הרפואה המודרנית כיום: התפתחות הביוטכנולוגיה, מחקר בתאי גזע, מחקרים פורצי דרך בתחום הגנטיקה והתקדמות מהירה בתחום הננוטכנולוגיה מאפשרות כיום טיפול רפואי למחלות שנחשבו בעבר חסרות מרפא או ניתנות לריפוי אך בקושי. מאידך הרפואה בתחילת האלף החדש נאלצת להתמודד עם אתגרים חדשים שלא היו בעבר: האיידס, שכיחות גבוהה של סרטן בקרב האוכלוסייה ועוד.

לימודי רפואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – לימודי רפואה בישראל

בעולם בכלל, לימודי רפואה אורכים בדרך כלל 6-7 שנים, כאשר שנה עד שנתיים מהן מוקדשות להשלמת ידע בסיסי ומגוון המבסס את הלימודים עצמם (כלומר, רכישת ידע המבסס את העיסוק ברפואה כמו ידע בסיסי יחסית בפיזיקה[2], וכן, ידע בכימיה, ביולוגיה, פרמקולוגיה, פסיכולוגיה, ביוטכנולוגיה, תזונה, היסטוריה של הרפואה, סוציולוגיה, פילוסופיה, מקצועות פרא-רפואיים, ועוד), זאת כאשר דגש איתן מושם על תחום הכימיה (אשר הידע הנרכש בהקשרה ישמש אחר כך מצע ללמידה מעמיקה של סוגיות פרמקולוגיות). דגש רב מושם גם על ביולוגיה וביוכימיה, שכן הרפואה, הן זו המיועדת לבני אדם והן זו המיועדת לבעלי חיים אחרים (וטרינריה), היא למעשה, לפחות ברמה הטכנית, בעיקר יישום של ידע ביולוגי וביוכימי לפתירת בעיות הנוגעות למבנה הגוף ותפקודו, הנדרש לשירות רפואי מיטבי. אחר שהסטודנט רכש ידע מדעי, הומני, ופרא-רפואי בסיסי כפי שתואר, או לחלופין, אחרי שהראה בקיאות מספקת בו, הוא מתחיל ללמוד יותר סוגיות הנוגעות למקצוע הרפואה עצמו. תחילה מושם דגש על עקרונות אנטומיים ואנטומיה של גוף האדם או בעלי חיים נפוצים (בלימודי וטרינריה), ובהדרגה מסתעף מסלולו ללימוד על הפיזיולוגיה והפתופיזיולוגיה, רדיולוגיה ודיאגנוסטיקה של פתולוגיות שונות.

במדינות מסוימות, מסלול הלמידה הוא כתואר אחד, ובאחרות, מפוצל למספר מסוים של תארים (בדרך כלל 3), כמקובל במסלולי למידה רבים אחרים.

מסלול רגיל בן 7 שנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל פועלים חמישה בתי ספר לרפואה: באוניברסיטת בן-גוריון, באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל אביב, בטכניון, ובפקולטה לרפואה בצפת שהיא שלוחה של אוניברסיטת בר-אילן. מספר המקומות המוגבל בבתי הספר הקיימים וביקוש גדול למקומות אלו גרר שתי תופעות הקשורות זו בזו. מצד אחד, תנאי הקבלה לבתי הספר הללו קשים מאוד, ובמשך שנים רבות רף הקבלה ללימודי רפואה הוא הגבוה מבין כל תחומי הלימוד. מצד שני, היות תנאי הקבלה ללימודי תואר דוקטור לרפואה בישראל נחשבים לתובעניים ביותר, הרי שישראלים רבים נאלצים לצאת ללמוד רפואה בחו"ל, שם תנאי הקבלה מחמירים פחות, ואף מסלולי הלימוד קצרים יותר. יעדים נפוצים למטרה זו הם הונגריה, אוקראינה, ואיטליה. חלק ניכר מהרופאים בישראל הם בוגרי מוסדות זרים.

תוכניות הסבה לרפואה - מסלול ארבע שנתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הן בישראל והן מחוץ לה, קיימות תוכניות הסבה לרפואה הכרוכות במסלול למידה קצר יותר (לרוב מסלול של 4 שנים עם שנת התמחות), המוצע בדרך כלל לבעלי תואר ראשון, בעיקר בתחום קרוב כגון ביולוגיה, ביוכימיה, כימיה, רוקחות, או מדעי המוח ופסיכולוגיה, אשר הם בעלי עניין לעסוק ברפואה. לעתים נדרשים המעוניינים בהשלמה של מספר קורסי השלמה. בישראל מוצעת תוכנית כזו מטעם אוניברסיטת תל אביב ומטעם אוניברסיטת בר-אילן. מסלול בעל מאפיינים דומים, מוצע למשל, באוניברסיטת ניקוסיה בקפריסין ונערך בשיתוף בית החולים תל השומר ברמת גן[3].

העיסוק ברפואה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

היתר לעיסוק ברפואה בישראל ניתן רק למי שרכש תואר דוקטור ברפואה קונבנציונאלית ממוסד אקדמי מוכר בארץ או מחוץ לה, ועמד בבחינות סיום הנערכות בארץ. העיסוק ברפואה בישראל מוגדר בפקודת הרופאים (נוסח חדש), התשל"ז-1976 כ"בדיקת חולים ופצועים, אבחונם, ריפויים, מתן מרשם להם, פיקוח על נשים בזיקה להריון וללידה, או שירותים אחרים הניתנים בדרך כלל מידי רופא; לרבות ריפוי באקופונקטורה". רשאים לעסוק ברפואה רופאים מורשים בלבד. יוצאים מהכלל הם רוקחים מורשים, מיילדים מורשים ורופאי שיניים מורשים לפי הפקודות החלות עליהם או מטפלים ומייעצים באקראי וללא שכר או גמול וכן העובדים תחת פיקוחו הישיר של רופא מורשה.

בסוף 2008 היו בישראל 33,051 רופאים רשומים, שהם 448 לכל 100,000 נפש. בישראל מסיימים את לימודי הרפואה כ-600 רופאים חדשים מדי שנה (ב-2008, לעומת כ-900 ב-2000).

הרופאים המתמחים בישראל מתלוננים על תנאי עבודה ושכר ירודים, ובשנת 2011 נקטו צעדי מחאה חריפים, תוך עימות לא רק עם המעסיקים, אלא גם עם ההסתדרות הרפואית בישראל.

מדעים הקשורים לרפואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי רפואה קלינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומים המסייעים לרפואה הקלינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוגיות ברפואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק (יוליוס) פרויס, הרפואה במקרא ובתלמוד, הוצאת מאגנס, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבי עת רפואיים באנגלית:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דהיינו ברפואה קונבנציונאלית.
  2. ^ לרוב ידע בפיזיקה ברמה תיכונית או פחות מכך, תלוי במוסד הלימודים ואם הסטודנט לוקח קורסי בחירה הדורשים דרגה גבוהה יותר גבוהה יותר של ידע בפיזיקה הכולל לעתים השלמות, (כמו בשביל קורסים העוסקים בפיזיקה רפואית והכרה נרחבת של עולם הרדיולוגיה).
  3. ^ דף התוכנית