מלריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלריה
P vivax trophozoite4.jpg
תא דם אדום נגוע ב-P.vivax
שם בלועזית Malaria
ICD-10
(אנגלית)
B50
ICD-9
(אנגלית)
084
OMIM
(אנגלית)
248310
DiseasesDB
(אנגלית)
7728
MedlinePlus
(אנגלית)
000621
eMedicine
(אנגלית)
med/1385  emerg/305  ped/1357 
פסל יתוש אנופלס בפתח בית הספר להיגיינה ולרפואה טרופית בלונדון

מלריהלטינית: Malaria; או קדחת הביצות) היא מחלה זיהומית טרופית.

המלריה היא אחד מגורמי המוות העיקריים בעולם כיום:‏[1] ב-2009 חלו במלריה 225 מיליון אנשים, וב-2010 מתו ממנה 655,000 חולים. רוב רובם של מקרי המוות ממלריה הם באפריקה שמדרום לסהרה.

היצור החד-תאי הגורם למלריה נתגלה על ידי שרל לואי אלפונס לברן (Charles Louis Alphonse Laveran), שהיה רופא בצבא הצרפתי ועל גילוי זה הוענק לו פרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה ב-1907.

גורמי המלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלריה אינה נגרמת על ידי חיידק או נגיף, אלא על ידי ארבעה זנים של הפרוטיסט החד-תאי פלסמודיום; זוהי המחלה הידועה ביותר הנגרמת על ידי פרוטיסט.

שני הזנים הנפוצים הם Plasmodium falciparum (המסוכן ביותר) ו-P. vivax; הפחות נפוצים הם P. ovale ו-P. malariae. החרק המעביר את הטפיל של קדחת הביצות הוא יתוש האנופלס. היתושה (תמיד נקבה) מוצצת דמו של אדם נגוע; אחרי שמונה ימים של התפתחות טפיל המלריה בגופה הוא מצוי בבלוטות הרוק שלה (שם ישכון עד מותה), זמין להעברה.

תסמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התסמינים של המלריה כוללים חום גבוה, רעד, כאבי פרקים, כאב ראש עז, הקאות העשויות להכיל דם, הזעה מרובה, צמרמורת, שלשול, כאבי בטן, הרגשה כללית לא טובה. עלולה גם להיות הרגשה של דקירות בעור וחוסר סוכר בדם, בעיקר במלריה הנגרמת מ-P. falciparum. תסביכים של מלריה כוללים תרדמת, ובכ-20% מהמקרים של מלריה לא מטופלת - מוות. ילדים צעירים פגיעים במיוחד.

תסמיני המחלה מופיעים במחזוריות.

פתופיזיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יתושות אנופלס נושאות נבגי פלסמודיום בבלוטות הרוק שלהן. כאשר הן עוקצות אדם, דבר הנפוץ בעיקר בשעת בין הערביים ובלילה, הספורוזואיטים נכנסים לגוף דרך הרוק של היתושה, נודדים לכבד ומתרבים בתאי הכבד. בשלב המרוזיטי (merozoites) הם מגיעים לתאי הדם האדומים, שם הם מתרבים, אוכלים המוגלובין ומפרישים רעלנים. ומזמן לזמן פורצים אל תוך הגוף. הקדחת מתפרצת מדי שלושה או ארבעה ימים, עם יציאת המרוזויטים מתאי הדם. כאשר יתושה עוקצת אדם הנגוע במלריה, הטפיל מגיע עם הדם אל קיבתה, מתרבה שם ועובר לבלוטות הרוק שלה.

הטפיל מוגן יחסית מתגובת הנגד של המערכת החיסונית כיוון שהוא נמצא בכבד ובתאי הדם האדומים. עם זאת, תאי דם שהודבקו במחלה ונעים בחופשיות מושמדים בטחול. למניעת גורל זה הטפיל מייצר ציפוי חלבוני המקשה על הפעולה החיסונית.

בשנת 2002 הודיע צוות חוקרים כי הצליח לפענח בו זמנית את הגנום של כל הגורמים למחלה. החוקרים פיענחו את הגנום של סוג טפיל המלריה הנפוץ והמסוכן ביותר - P. falciparum - ואת זה של יתוש האנופלס גמביה, המשמש כנשא המעביר את הטפיל באפריקה.

בשנת 2012 חוקרים מצאו כי הטפיל הגורם למלריה בבני אדם משפר את יכולות יתוש האנופלס לשרוד רעב ממושך ובכך מקנה ליתושים שנדבקו בו יתרון על אחרים.

בשנת 2012 הצליחו חוקרים מהאוניברסיטה העברית להבין את מנגנון ההסוואה של הטפיל מהמערכת החיסונית‏[2], הטפיל מסוגל להציג למערכת החיסון חלבון אחד בעוד הוא תוקף את הגוף בחלבון אחר וכך מתחמק מגילויו.

תולדות המחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלריה תוארה כבר על ידי היפוקרטס במאה החמישית לפנה"ס. בימי הביניים ניתן לה השם "מלריה" - הלחם של המילים באיטלקית של אותה תקופה: "מלה אריה" (mala aria) שפרושן: "אוויר רע", שכן חשבו שהיא נגרמת מהאוויר העולה מהביצות. תרופת הכינין הומצאה בידי אינדיאנים מפרו, אשר למדו כי משקה מקליפת עץ הכינין מועיל לחולים. המידע עבר למערב באמצעות איש דת ישועי. בעבר חשבו שלכינין יש גם תועלת מניעתית, אך הדבר התברר כלא נכון.

במדינות המתועשות כבר כמעט שלא קיימת מלריה‏[3], אבל במדינות המתפתחות היא עדיין גורמת לסבל רב. מעריכים‏[4] כי בשנת 2002 נדבקו כ-400 מיליון איש בעולם במחלה, רובם ביבשת אפריקה ומתוכם מתו כ-3 מיליון נפש.

בספרות היהודית ההיסטורית ניתן למלריה בדרך כלל הכינוי "קדחת". בנטיעת האקליפטוסים קיוו החלוצים בארץ ישראל לבער את הביצות ואת יתושי האנופלס נושאי המלריה. בשנים הראשונות שאחרי קום המדינה דווח על 1,000 חולים חדשים בשנה (יותר מפרומיל באוכלוסייה). השימוש ב-DDT ובאמצעים אחרים הביא להקטנת התחלואה, ומזה ארבעים שנה אין בישראל מלריה מקומית. כמעט אין יתושי אנופלס ואין חולים שמהם ירכשו היתושים את הטפיל. עם זאת, כמה עשרות חולים מאובחנים בישראל מדי שנה, רובם ישראלים שבאו מאפריקה, שם תיירו או משם היגרו. מיעוטם הם תרמילאים ששבו מהמזרח הרחוק, בדרך כלל כאלו שלא הקפידו על טיפול מתאים בזמן שהותם באזורים נגועים.

דרכי טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרופות לקדחת מבוססות על הכינין, המופק מקליפתו של עץ הכינין או על כינין המיוצר ייצור סינתטי. הכינין היה ידוע בעבר כטיפול הידוע היחיד למלריה. קשה לרפא באמצעות תרופות אלה את הפלסמודיום ולשם כך נדרשות תרופות נוספות.

מניעת המחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול ישראלי משנת 1962 שהונפק לרגל הפעלת תוכנית ארגון הבריאות העולמי לביעור המלריה

האמצעי היעיל ביותר להלחם במלריה המתפשטת בקרב האוכלוסייה הוא לחסל את הדגירה של יתושי האנופלס על ידי ריסוס מקומות הדגירה, ייבוש הביצות, החדרת דגי גמבוזיה למקווי המים על מנת שיטרפו את הזחלים והגלמים של היתושים או, כמוצא אחרון, כיסוי הביצות בשכבת נפט שאינה מאפשרת לזחלי היתושים לנשום וקוטלת אותם.

מניעת הידבקות במלריה היא אחת המטרות המרכזיות של מערכות הבריאות באפריקה שמדרום לסהרה בגלל היקף התמותה ממלריה ובהיעדר חיסון כנגדה.

התגוננות אישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרכי התגוננות אישית לנמצאים באזורים נגועי מלריה כוללים:

  • הקפדה על שינה מתחת לכילות, רישות חלונות, מריחת הגוף בחומר דוחה יתושים, לבישת בגדים ארוכים והימנעות מיציאה בלילה, מכיוון שהיתושים פעילים בעיקר בשעות הקרירות של הלילה.
  • נטילת תרופות התגוננות ממלריה במהלך השהיה באזור הנגוע.

תרופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרך היעילה ביותר להתגוננות אישית מפני מלריה באזורים נגועים היא נטילת תרופות המיועדות לכך. קיימות תרופות המקנות 90%-95% הגנה מפני כל סוג של מלריה. סוג התרופה הניתנת תלוי באזור השהות היות שבכל אזור קיים סוג שונה של הטפיל. תרופת המנע נלקחת החל מיום לפני הכניסה לאזור נגוע במלריה ועד ארבעה שבועות לאחר היציאה מהאזור. התרופה החדשנית והיעילה ביותר כיום נקראת "מלרון" אשר מאופיינת במיעוט תופעות לוואי (בנוסף קיימות תרופות כגון - מפלוקווין, כלורוקווין, דוקסילין). מנגנון הפעולה של תרופות אלו פוגע ביכולת ההתרבות של הטפיל הגורם למלריה.

שימוש בתרופות הוא דרך יעילה להימנעות מהידבקות במחלה אצל מטיילים, שמשך שהייתם באזור הוא זמני ומוגבל. אולם תושבים באזורים נגועי מלריה אינם יכולים פרקטית וכלכלית ליטול את התרופות כל ימי חייהם. בנוסף לכך, טיפול תרופתי ארוך טווח של אוכלוסייה רחבה תגרום לטפיל לפתח עמידות לתרופה במרוצת הזמן‏[5].

מניעת העקצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כילה - רשת להגנה מפני יתושים, עוטפת מיטה בקניה

הגנה נוספת מתרכזת בהקטנת הסיכוי לעקיצת היתוש. לפי מחקרים רבים שיטה זו מוכחת כיעילה ביותר באזורים נגועי מלריה באפריקה. שיטה זאת כוללת:

  • הדברה ביתית המתמקדת בריסוס בתי האב בחומרי הדברה כנגד היתוש. ידוע כי היתוש עוקץ בעיקר בשעות הערב והלילה ולכן ההדברה תבוצע בשעות הללו. ריסוס קירות הבית הוא חשוב היות שהחומרים הרעילים פוגעים ברגלי היתוש והורגים אותו. בנוסף, הדברת הקירות יעילה גם במקרה שהיתוש עקץ אחד מיושבי הבית שכן ידוע כי לאחר העקיצה על היתוש לנוח על מנת להתחיל את תהליך העיכול. בזמן מנוחתו על הקירות גוברים הסיכויים שימות וכך לא יעביר את המחלה ליושבי הבית האחרים. קיימים חומרי הדברה שונים אך הוכח כי היעיל מכולם הוא ה- DDT. עם זאת, השימוש ב- DDT עורר ביקורת. ארגון הבריאות העולמי ממליץ על שימוש ב- 12 סוגים שונים של חומרי הדברה אשר אחד מהם הוא ה- DDT‏[6].
  • רשתות נגד יתושים (כילות)- כפי שצוין לעיל, היתוש עוקץ בעיקר בשעות הערב והלילה ולכן שימוש ברשתות (כילות) במהלך הלילה תורם למניעת עקיצת היתוש והעברת המחלה. ידוע כי השימוש ברשתות מקטין את הסיכוי להיעקץ ב-70% לערך. עם זאת, הוכח כי רשתות אלו אינן מהוות מחסום מוחלט מפני היתושים ולכן החלו בריסוס הרשתות בחומרי הדברה אשר יקטלו את היתוש וימנעו את עקיצתו. יש לציין כי אלמנט זה תפס תאוצה בשנים האחרונות. כספים רבים ותרומות הושקעו בקניה והפצה של הרשתות באזורים מוכי המלריה באפריקה. יחד עם זאת, קיים קושי באימוץ הרגלי השינה מתחת לרשתות היות שהאקלים באזורים אלו הוא טרופי (חם ולח) והרשתות חוסמות את זרימת האוויר. ידוע כי השימוש ברשתות על ידי האוכלוסייה הוא בסדר גודל של 50%-70%, למרות יעילותן‏[7].
  • אלמנטים פרסונאליים נוספים - קיימות דרכים נוספות בהגנה פרסונאלית מפני עקיצת היתוש, כגון: לבישת בגדים ארוכים לכיסוי הגוף ומריחת דוחה יתושים על החלקים החשופים.

מאבק אזורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדברה נגד מלריה

הזרוע המרכזית במלחמה במלריה שואפת להקטין את מספר היתושים המסוגלים לשאת את הטפיל, על ידי מספר דרכים:

  • ייבוש ביצות וגופי מים עומדים המשמשים בתי גידול של היתוש. שיטה זאת יעילה, אולם לא תמיד היא אפשרית, כי באזורים טרופיים כמות הגשמים גבוהה וכך נוצרים מקווי המים מחדש. בנוסף, טיפול זה הוא יקר ולעתים מסובך‏[8].
  • הדברת שטחים בקרבת ביצות ומקווי מים באמצעות חומר הדברה (למשל DDT) - ברוב האזורים באפריקה שיטה זו שונתה לידי הדברה פרסונאלית, כלומר ריסוס בבתי האב באזור הנגוע במלריה. שיטה זו נמצאה יעילה אך ארגוני איכות הסביבה מתנגדים לה בטענה שחומרי ההדברה פוגעים בסביבה לטווח הארוך וכן כי חומרים אלו עלולים לפגוע בבני אדם. על אף התנגדות זו, השימוש ב- DDT ממשיך וזאת מאחר שלא נמצאה חלופה יעילה יותר. כמו כן, מחקרים חדשים מראים כי באזורים בהם השתמשו בחומרי הדברה אחוז החולים במלריה קטן בהיקף משמעותי וכן אין נזקים לבני האדם ולחי באזור‏[9].
  • טיפול במקווי המים (שאיננו ייבוש). במקומות מסוימים קיים ניסיון לפגוע בתהליכי ההתפתחות וההתרבות הביולוגיים של היתוש. ניסיונות אלו כוללים החדרת דגי גמבוזיה אשר אוכלים את הזחל ממנו מתפתח היתוש. טיפול נוסף הוא כיסוי תחתית הביצות בשכבת נפט שאינה מאפשרת לזחל לנשום והורגת אותו. טיפול זה איננו נפוץ היות שיש להתחשב באזורים הגאוגרפיים ובאופייה הסוציו-אקונומי של האוכלוסייה באזור (הטיפול הוא יקר). אמצעי זה סופג ביקורת מארגוני איכות סביבה בהתבסס על הטענות לעיל‏[8].

מאמצים למניעת התפתחות המלריה על ידי חיסול היתוש נמצאו יעילים באזורים נרחבים בעולם אשר נחשבו בעבר כמוכי מלריה (כדוגמת ישראל). לעומת זאת, על אף מאמצים של ארגונים שונים ותרומות ממדינות ומגופים בינלאומיים, היקף המלריה באפריקה רחב ביותר. למרות השימוש באמצעים השונים המלריה באפריקה עדיין נחשבת כגורם תמותה מרכזי באפריקה.

חינוך והסברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגונים שונים ותוכניות בינלאומיות משלבים יחד עם פעולות למניעת ההדבקות במחלה תוכניות של חינוך והסברה לקהילות המקומיות. הרעיון המרכזי שבבסיס גישה זו הוא כי הכתבת מדיניות התמודדות עם המחלה ומניעתה איננו יעיל ללא שיתוף הקהילות והקניית ידע וכלים לאוכלוסייה. שכן, באמצעות חינוך ניתן ליצור דור חדש של תושבים שיכירו בחשיבות האמצעים למניעת המחלה על מנת ליצור מצב שבו שיעורי התמותה ממלריה באפריקה יקטנו בצורה משמעותית.

פיתוח חיסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד כה כשלו הניסיונות לפיתוח חיסון כנגד מלריה היות שאחד הטפילים הגורם למחלה הוא בעל מחזור חיים מורכב אשר מסייע לו להתחמק ממערכת החיסון המנסה לתקוף אותו ועל כן מקשה על ניסיונות פיתוח החיסון. עם זאת, בעקבות תרומות כספיות מצד ארגוני בריאות, פילנתרופים וחברות תרופות קיימים ניסויים רבים במטרה לפתח חיסון יעיל כנגד המחלה. ניסויים אלו מראים ירידה בהיקף התחלואה בקרב ילדים אך הם אינם מוכחים כמונעים מלריה בצורה גורפת וכיעילים בהתמודדות מול הטפילים השונים.

בין התורמים המרכזיים לפרויקט זה ניתן למנות את הקרן של ביל ומלינדה גייטס אשר תרמה 168.7 מיליון דולר, תרומה חסרת תקדים בהיקפה. יש לציין כי קיימת תפיסה אשר לפיה החיסון למלריה לא פותח מסיבות כלכליות ופוליטיות היות שמשתמשיו יהיו אוכלוסיות דלות אמצעים מאזורים מתפתחים בעולם. יחד עם זאת, בעקבות ההתייחסות הבינלאומית לשיעורי התמותה הגבוהים בעקבות המלריה, חברות תרופות וארגונים חברו יחד בניסיון למצוא חיסון למחלה‏[10].

חיסון מולד למלריה: המחלה כגורם ברירה טבעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלת המלריה היא המחלה שהיוותה את גורם הברירה הטבעית החזק ביותר על הגנום האנושי בעת האחרונה‏[11]. זאת עקב העובדה כי מחלת המלריה גורמת לשיעורי תמותה ותחלואה גבוהים ביותר באזורים מוגבלים בעולם - באפריקה לבדה מתים כמליון ילדים מדי שנה ממחלת המלריה.

ההשפעה של טפיל מחלת המלריה על מבנה הגנום האנושי נלמדה במיוחד אצל חולי אנמיה חרמשית. במחלת האנמיה החרמשית קיימת מוטציה בגן המוגלובין B‏ (HBB) המקדד פרוטאין בטא גלובין. בעוד שאלל נורמלי מקודד חומצה גלוטמית במקטע השישי של הבטא גלובין, המוטציה גורמת לקידוד ולין. שינוי זה מחומצת אמינו הידרופילית לחומצת אמינו הידרופובית מעודד היקשרות בין מולקולות ההמוגלובין, עם פלמור ההמוגלובין נגרם עיוות לתא הדם האדום והוא מקבל צורה "חרמשית". תאים כאלה מפונים במהירות ממחזור הדם, במיוחד בטחול, שם הם נהרסים.

בשלב המרוזיטי במעגל החיים של הטפיל, הטפילים מתרבים בתוך תאי הדם האדומים והמטבוליזם של הטפיל גורם לשינויים כימיים בהרכב תא הדם. תאי דם בריאים (ללא המוטציה של אנמיה חרמשית) שורדים עד לסיום ההתרבות של הטפיל ופריצתו אל נוזל הדם, אולם אם התא האדום מכיל המוגלובין מעורב - נורמלי וכזה עם מוטציה של אנמיה חרמשית - רבים סיכוייו לעוות את מבנה התא ולכן הוא יהרס בטחול לפני שהטפיל יספיק להתרבות ולצאת מן התא למחזור הדם. לכן אנשים להם הטרוזיגוטיות לאלל בעל המוטציה - שהם נשאי המוטציה לאנמיה חרמשית - יחיו בדרך כלל עם אנמיה חסרת חשיבות מבחינת תפקוד הגוף, אולם יהנו מחיסון טבעי כמעט מוחלט לחלות במלריה‏‏‏[12]‏‏‏‏[13]. אנשים הומוזיגוטיים למוטציה של אנמיה חרמשית יסבלו ממלוא התסמינים של המחלה ובחברות לא מערביות תוחלת חייהם קצרה מאד. אולם בחברות בהם מחלת המלריה אנדמית, שכיחות המוטציה לאנמיה חרמשית היא בשיעור של כ-10% מן האוכלוסייה. שכיחותה הגבוהה של מוטציית האנמיה החרמשית דווקא באזורים נגועי מלריה, מצביעה על קשר אבולוציוני בין השניים.

מלריה באפריקה שמדרום לסהרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלריה באפריקה שמדרום לסהרה

באפריקה שמדרום לסהרה, שבמדינות רבות בה שורר מצב תברואתי קשה, קיימת התפשטות של היתושים מעבירי המחלה, ויכולות המניעה והטיפול אינן גבוהות, שיעור התחלואה ושיעור התמותה ממחלת המלריה הם מהגבוהים בעולם.

המלריה בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פלישת הבריטים לצפון אפריקה וישראל במלחמת העולם הראשונה הצבא נאלץ להתמודד גם עם המלריה שהפילה חללים רבים. ב-1922‏[14] פירסמו רשויות הבריאות הבריטים את דרכי הפעולה שנקטו למלחמה במלריה. הספר מזהה את המקורות המרכזיים למלריה בבארות המים הרבים שחפרו הערבים באזור והביצות לאורך מישור החוף. עם התקדמות הצבא מוקדי מלריה רבים נוקזו והודברו בחומר הורג יתושים או טופלו בשמן אם היו בארות מים לצורך שתייה. רוב היישובים החקלאיים שנוסדו בשנים הראשונות של תחיית ארץ ישראל נוסדו בשלושה אזורים שהיו קטנים יחסית ומישוריים - בבקעת הירדן, בעמק יזרעאל ובמישור החוף של חבל השרון. הקרקע הייתה טובענית ופורייה מאוד, אך יחד עם זאת גם הייתה נתונה למכירה משום שבאותה העת שרצה בה מחלת המלריה (קדחת הביצות) ולכן לא ניתן היה לעבד אותה. באזורים הגבוהים יותר בהם המים לא עומדו, היתושים לא יכלו להתרבות (כגון אזור יהודה ושומרון) היו מעט יישובים יהודיים, אם בכלל. בכך, הייתה למלריה השפעה משמעותית על גבולות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

מחלת המלריה האנדמית הודברה סופית במדינת ישראל בשנת 1962 תודות למאמציהם של אישים, דוגמת: הלל יפה, ישראל קליגלר, צבי סליטרניק, גדעון מר וג'ון קרופר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://www.who.int/malaria/world_malaria_report_2010/malaria2010_summary_keypoints_en.pdf
  2. ^ האוניברסיטה העברית, ‏נשף המסכות של טפיל המלריה מתקרב לקיצו, באתר "הידען", 3 בדצמבר 2012
  3. ^ תמרה טראובמן, ‏יתושים מהונדסים-גנטית ינסו להכחיד את המלריה, באתר "הידען", 31 במאי 2002‏
  4. ^ ‏ראה מאמרה של טאובמן‏
  5. ^ פרופ' י. פוטסמן, "הכל על המלריה והטיפול בה", אתר BeOk, 30 ביולי 2007
  6. ^ Indoor Residual Spraying, WHO Position statement, 2006
  7. ^ Insecticide- Treated Mosquito Nets, WHO Position statement, 2007
  8. ^ 8.0 8.1 FAQ about Malaria, Africa Fighting Malaria
  9. ^ The Use of DDT in Malaria Control, WHO Position statement, 2007
  10. ^ ד"ר איתי גל, בקרוב: סוף-סוף חיסון למלריה במימון ביל גייטס, באתר ynet‏, 28 בספטמבר 2008
  11. ^ ‏Dominic P. Kwiatkowski, How Malaria Has Affected the Human Genome and What Human Genetics Can Teach Us about Malaria. American Journal of Human Genetics 2005;77:171-192. PMID 16001361
  12. ^ ‏David Modiano, et al. Haemoglobin C protects against clinical Plasmodium falciparum malaria. Nature 2001;414:305-308. PMID 11713529
  13. ^ ‏תמרה טראובמן, ‏נתגלתה מוטציה גנטית שמחסנת מפני מחלת המלריה, באתר "הידען", 22/10/2001
  14. ^ 1922-23. Medical services; diseases of the war עמוד 249-253

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.