מרד הגנרלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"מרד הגנרלים" הוא כינוי שניתן להתפטרותם של ראשי האגפים במטה הכללי של ההגנה בעקבות פיטורו של ישראל גלילי, ששימש אז כראש המפקדה הארצית (רמ"א) כממלא מקומו של יעקב דורי, שנעדר מתפקידו עקב מחלה. כינוי זה נטבע לאחר שקיבל דוד בן-גוריון את מכתבי ההתפטרות של ראשי האגפים: יגאל ידין, אליהו בן חור, יצחק שדה, צבי איילון, משה צדוק ויוסף אבידר.

הפרשה הייתה ביטוי למחלוקת סביב התפיסות המנוגדות שהיו בעת המעבר מיישוב למדינה בנוגע לעתיד התפקודי של הצבא. בן-גוריון רצה לבנות צבא ממלכתי, ולפי תפיסתו גופים מחתרתיים כמו "ההגנה" והפלמ"ח היו צריכים להיעלם עם הקמת המדינה, ואילו גלילי שאף להמשיך לקיים את המסגרות המחתרתיות כפי שהיו בתקופת היישוב, ולכן הודח על ידי בן-גוריון.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש מנהלת העם, דוד בן-גוריון, כינס ישיבה של מועצת העם, שבהּ הסביר באריכות על הסכנות בקיום מיעוטים מזוינים בעלי השקפות פוליטיות קיצוניות. לאחר סיום הפרשה היו מאבקים רבים בין בן-גוריון לבין חלק גדול מהפיקוד העליון על אופי הצבא והנהגתו, הוחלט על פירוק המחתרות והקמת גוף הגנה אחד. בן-גוריון לא הסתיר את כוונתו לשמש כרמטכ"ל עד שישוב יעקב דורי ממחלתו, אך מפקדי המטה הכללי לא תמכו ברעיון, שכן בן-גוריון נהג להתערב בכל החלטה שנעשתה. ראשי האגפים במטכ"ל, שהיו אנשי "ההגנה", חשו ברובם כי מאחר שלא היו יוצאי הצבא הבריטי, התייחס אליהם בן-גוריון – שדרש למנות לראשי אגפים במטכ"ל את ותיקי הצבא הבריטי – בחוסר אמון.

החלטתו של בן-גוריון למנות את מרדכי מקלף למפקד החזית המרכזית, שהייתה החזית הקריטית ביותר, עוררה סערה, אשר הובילה לקרע חריף בין בן-גוריון לשאר מפקדי המטכ"ל. לאחר חתימת בן-גוריון על מינויי המפקדים החדשים, שברובם המכריע היו יוצאי הצבא הבריטי, פרצה סערה במטכ"ל ונתקבלו מכתבי ההתפטרות וקטרוג על המשטר הקיים של הצמרת הפיקודית; ידין, גלילי, אליהו כהן, צבי.

ההדחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 במאי 1948 הדיח בן-גוריון, שהיה האחראי על נושא הביטחון במנהלת העם, את ראש המפקדה הארצית ישראל גלילי. ראשי האגפים במטה הכללי התנגדו נחרצות לפיטורי גלילי, מפני שראו בגלילי את ממלא מקום הרמטכ"ל, עקב היעדרותו הזמנית של הרמטכ"ל הממונה יעקב דורי. גלילי היה נערץ בקרב מפקדי האגפים במטכ"ל, שסברו כי הצליח למתן את הוראותיו של בן-גוריון, שהיו לפעמים בלתי ניתנות לביצוע מבחינה צבאית. לאחר פיטורי גלילי, הופיעו ראשי האגפים באותו היום לשיחת בירור אצל בן-גוריון לגבי המצב. הם דחו את הרעיון שהוצע על ידי בן-גוריון. כעבור יומיים, ב-6 במאי, שוב הופיעו המפקדים ודרשו להחזיר לאלתר את גלילי לתפקידו, בטענה כי אין מפקד לצבא וכי הם אינם יכולים לתפקד. בתום הפגישה נכנע בן-גוריון ללחצים, והחליט כי יחזיר את גלילי לעבודה אך לא לתפקיד מוגדר וללא סמכויות.

כעבור כמה ימים שיגרו חמשת ראשי האגפים במטכ"ל לבן-גוריון מכתב, שבו הגדירו את המצב – הבלתי-נסבל מבחינתם – של היעדר סמכות פיקודית, לאור היעדרות דורי ופיטורי גלילי, ודרשו להחזיר את גלילי לתפקידו עד שייקבע הסדר מחדש במערכת הביטחון. ראשי האגפים הציבו אולטימטום, שקבע כי אם לא יוסדר העניין תוך 12 שעות, יפסיקו לראות בעצמם אחראים להנהלת העניינים. בן-גוריון כינה את המכתב "חסר אחריות", אך פנה לגלילי וביקש ממנו לחזור לעבודה. עם זאת, השאיר בתוקף את ביטול תפיקדו כראש המפקדה הארצית. בלחץ חבריו לפיקוד של גלילי ותחושת האחריות האישית שלו הסכים גלילי לחזור לעבודה גם ללא חידוש מינויו.

תוצאות האירוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר ימים לפני הפלישה הצפויה של צבאות ערב לא עמדה בפני בן-גוריון ברירה אלא להחזיר את גלילי למעמדו הקודם, גם אם ללא הגדרת סמכויות ברורה. בן-גוריון כתב מכתב לגלילי, שבו תבע ממנו לשוב ולהמשיך בעבודה. בעקבות מכתב זה זימן בן-גוריון את גלילי לפגישה, והחזיר אותו לעבודה, באומרו כי עם הזמן יוגדרו סמכויותיו. גלילי הסכים לחזור לעבודה מאחר שצורכי המערכת חייבו זאת. גלילי שב לעבודתו בפיקוד העליון של ארגון "ההגנה", שנהפך לצה"ל, במעמד של עוזר לשר הביטחון, אך ללא מינוי רשמי ובלי הגדרת תפקידים מפורשת בינו לבין השר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מ' פעיל, ע' רונן, קרע בתש"ח, רמת אפעל: מרכז ישראל גלילי, 1991.
  • מ' בר-זוהר, בן-גוריון – האיש מאחורי האגדה, ירושלים: מפעלי דפוס כתר, 1986.
  • נ' בן-יהודה, כשפרצה המדינה, ירושלים: מפעלי דפוס כתר, 1991.
  • מ' פרלמן, דוד בן-גוריון, תל אביב: זמורה, ביתן מוציאים לאור, 1987.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]