ההגנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל ארגון "ההגנה", כיום חלק מסמל צה"ל

ארגון ההגנה היה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי והתנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, בין 1920 ל-1948, והיווה למעשה את התשתית להקמת צבא ההגנה לישראל עם הקמת המדינה. הארגון הוקם ב-1920 ופעל עד להקמת המדינה ובשלהי מאי 1948 הפך הארגון לצה"ל.

הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית שנות העשרים, חל שינוי בתפיסה הביטחונית של ראשי מוסדות היישוב בארץ ישראל. עד לאותה תקופה, התפיסה הביטחונית של הנהגת היישוב בארץ ישראל כללה הגנה על יישובים בלבד, וזאת בנסיבות השלטוניות של האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל. לאחר הכיבוש הבריטי, הייתה שאיפה שהגדודים העבריים יהיו כוח המגן של היישוב, אבל הבריטים לא רצו בכך. מפעל ההתיישבות עמד בפני התרחבות בעקבות גלי העלייה השלישית, ומנהיגות היישוב נתנה את דעתה על הצורך בארגון שיעסוק בהגנה מרחבית ברחבי הארץ. ארגון "השומר" נפסל למילוי תפקיד זה עקב ביקורת עליו שהחלה בתקופת העלייה השנייה ונמשכה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ובעקיפין בגלל התמודדות על השליטה בכוח החמוש המאורגן של תנועת הפועלים בארץ. "השומר" פורק באביב 1920, באספה סוערת בתל-עדשים ב-19-18 במאי 1920. במקביל, מנהיגי השומר, ישראל ומניה שוחט, יחד עם אנשי "החלוץ", יצחק שדה ויהודה אלמוג, פעלו להקמת גדוד העבודה שעליו הוכרז רשמית ב-25 באוגוסט 1920.

ביוני 1920, בכינוס של "אחדות העבודה" בחוות כנרת, הוחלט על העברת סמכויות ארגון "השומר" לידי מפלגת אחדות העבודה, ועל הקמת כוח מגן הנתון לפיקוחה. חברי "השומר" אמורים היו להצטרף לארגון החדש. כך הוקם למעשה ארגון "ההגנה":

הועידה מחייבת את כל חברי א"ה [אחדות העבודה] להענות במשמעת מוחלטת לועד ההגנה בכל דרישה להגנה.
אחדות העבודה מקבלת בהכרת חשיבות ואחריות היסטורית את האיניציאטיבה[היוזמה] המוטלת עליה מאת הסתדרות השומר לדאוג לסידור ענייני ההגנה ולהבטחת תוכנה הלאומי והסוציאלי של הגנה עממית בארץ על ידי סידור חבר עובדים מסורים שעומדים על המשמר בכל ענייני ההגנה ביצירת הגדודים ובהשתתפות במשטרה. הועידה מוסרת יפוי-כח לוועד שנבחר בשומר[ארגון השומר], לגשת - בקשר עם הוה"פ [הועד הפועל] של א"ה - לארגון הסתדרות ההגנה. הועידה מכירה כי ההגנה צריכה להיות מאורגנת כך, שהיא תהיה כולה ברשות המשתתפים בה ותשאף להכניס לתוכה כל איש [אשר] מוכשר לעבודות ההגנה ומקבל על עצמו את עולן.

– קטע מפרוטוקול הוועידה‏[1]

עם הקמת ההסתדרות בדצמבר 1920, הוקם בה "ועד ההגנה" ואליו הוכפפה "ההגנה". לאחר דיונים הוגדרה "ההגנה" כארגון כלל-ארצי שמטרתו לספק הגנה כוללת ליישוב היהודי והוחלט לפתוח את שורותיה לכל, ללא אפליה על רקע שיוך פוליטי, מעמדי, כלכלי או מגדרי, ונשים שירתו ב"הגנה" מאז הקמתה.‏[2]

"ההגנה" בשנות ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי "אחדות העבודה" וההסתדרות התקשו לממן ולהפעיל ארגון בסדר גודל כמו "ההגנה". עד מאורעות תרפ"ט לא גויסו די משאבים כלכליים לניהול "ההגנה", והוא אורגן כמיליציה אזרחית. במאורעות תרפ"א במאי 1921, "ההגנה" לא הייתה מוכנה. היא לא הצליחה להגן מפני התקפות הערבים על השכונות היהודיות ביפו ובסביבתה. אולם, היא הפיקה לקחים והתארגנה היטב ליום הפורענות ב-2 בנובמבר 1921 (יום השנה להצהרת בלפור), והצליחה להניס את התקפת ההמון הערבי בירושלים באותו היום. הצלחת הפעולה הניעה את "ההגנה" לתכנן את פעולותיה הביטחוניות. היא התכוננה לקראת מועדי פורענות צפויים והחלה לאסוף ידיעות על כוונות תקיפה של הערבים. החל מ-1921 היו שותפים בהנהגתה זרמים ומפלגות ציוניות שונות שייצגו את היישוב היהודי, כשתנועת העבודה המשיכה לעמוד בראשה. הגוף העליון של הארגון, ועד ההגנה הארצי (בראשות יוסף הכט), ניהל את עבודתו מול ועדים מקומיים בערים השונות, שלא היו כפופים לו ופעלו באופן עצמאי (אימנו את אנשיהם בעצמם). הוועד ניהל את גיוס הכספים ועסק ברכישת נשק ובחלוקתו ליישובים.

עם פרוץ מאורעות תרפ"ט (1929) התארגנו כוחות ה"הגנה" במהירות, אף על פי שלא חזתה את עוצמת המהומות. במקומות שבהם היו קבוצות מאורגנות, הפגיעה ביהודים הייתה מעטה יחסית. היא הצליחה לשמור על השכונות היהודיות בירושלים, ביצעה התקפת נגד באזורים הערביים של חיפה והצליחה לשלוח ממנה כוחות תגבור ליישובי הגליל. נהדפו ההתקפות ביישובים החקלאיים ובמערכה בחולדה נהרגו למעלה מארבעים תוקפים. עם זאת, התבצע טבח בחברון ובצפת, שם ההגנה לא הייתה מאורגנת. בעקבות המאורעות החל היישוב להכיר בחשיבות ההגנה המאורגנת, והארגון החל לקבל יותר תקציבים ולהתפתח. החלה הכשרה צבאית לחברי הארגון וברחבי הארץ הוקמו מסתורי נשק (סליקים). החל מ-1930 הועבר הפיקוד על "ההגנה" למפקדה הארצית - גוף שהורכב מאנשי ההסתדרות ואנשי המחנה האזרחי (נציגי האיכרים, הסוחרים והרוויזיוניסטים) בחלוקה שווה, שהופקד על הניהול הפוליטי-אזרחי של הארגון. "ההגנה" הייתה כפופה מאז ואילך למרות הנהגת היישוב - הוועד הלאומי והסוכנות היהודית בראשותו של דוד בן-גוריון, שנחשב כמעין "מפקד העל" שלה.

"ההגנה" בשנות ה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הוועד הפועל של ההסתדרות ברחוב אלנבי 115. משכנה של מפקדת "ההגנה" הארצית בשנות השלושים

בשנות השלושים התחוללה צמיחתה המהירה של "ההגנה" לארגון לוחמה רב-ענפים, המעודכן בשיטות ואמצעי לוחמה. במסגרתה נבנו והשתכללו תחומי הפעילות לשלל התחומים שארגון ביטחוני וצבאי של "מדינה שבדרך" זקוק להם, ובכלל זה פיתוח אמצעי לוחמה משוכללים ופיתוח טקטיקת הפעולה במרחב הארצי. כמות המגויסים גדלה וכללה גם נשים; בתחילה בתפקידי שירות כמו חובשות וקשריות ולאחר מכן, בגדודי "ההגנה" בערים השונות, בעיקר בתפקידי אבטחה, ליווי שיירות, איוש עמדות, רפואה ועוד.

במשך שנות המנדט הבריטי היו ויכוחים רבים בצמרת היישוב בדבר המדיניות שיש לנקוט כנגד מתקפות הערבים: הבלגה או התקפה. לאחר מאורעות תרפ"ט גברה מדיניות ההבלגה, שנועדה להראות לבריטים שמקור אי-השקט בארץ איננו הציבור היהודי. מדיניות זו לא נשאה חן בעיני חלק מהחברים, שסברו שיש לנקוט ביתר כוח ובפעילות התקפית נגד הערבים, ולפעול גם נגד הבריטים. בעקבות זאת פרשו מ"ההגנה" ב-1931 חלק מחבריה והקימו את "ארגון ב'". בשנת 1938 חזרו חלק מהחברים להגנה. אלה שנותרו נקראו האצ"ל.

פעולות ההגנה בעקבות המרד הערבי הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המרד הערבי הגדול

המרד הערבי הגדול (או כפי שכונה ביישוב "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט"), שהתחולל בשנים 1936-1939, הביא את ארגון "ההגנה" לידי שינוי טקטיקה, לאחר שהערבים עברו מהסתערויות המון נקודתיות לעבר פעולות איבה מאורגנות היטב בכל הארץ: יהודים נורו בזמן שעבדו, נסעו וטיילו, וגידולים חקלאיים רבים נשרפו. כאלפיים אירועי דמים התרחשו בשנה הראשונה למרד, עם למעלה מ־80 הרוגים יהודים. כתגובה, פיתחה "ההגנה" אסטרטגיה ביטחונית חדשה שכונתה "יציאה אל מחוץ לגדר" על מנת לתקוף את התוקפים בבסיסיהם. במקביל, היא שילבה מאמצים עם הבריטים בגיוס שוטרים יהודים במטרה להגן על היישובים היהודיים.

פעולות לגאליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתגובה למרד הערבי הגדול, הגבירה "ההגנה" באותה תקופה את שיתוף הפעולה עם הבריטים, שראו כי המרד מערער את יציבות האזור, מצריך מהם כוח אדם רב ומופנה גם נגדם. אף על פי שהבריטים היו מודעים לכך שבשיתוף "ההגנה" במאבק בערבים הארגון קיבל תוקף חוקי, הם קיבלו זאת מחוסר ברירה משום שהזדקקו לכוח אדם. שיתוף פעולה זה התבטא בגיוס אנשי "ההגנה" לכוחות המשטרה הבריטית, במה שכונה בשם נוטרות. יחידות הנוטרים שולבו במסגרת חיל העזר למשטרה הבריטית, ובאבטחת נקודות רגישות כמו הרכבת, נמל חיפה, גדר הצפון, שדות התעופה, חברת החשמל ועוד.

חברי "ההגנה" בעמדת שמירה ליד מגדל צדק, אוחזים ברובים אנגליים ממלה"ע הראשונה, 1936

יחידת נוטרות גדולה הייתה משטרת היישובים העבריים. שוטריה היו כפופים באופן רשמי לצבא הבריטי שסיפק להם נשק ואימן אותם, אך למעשה פיקד עליהם ארגון "ההגנה". אט אט הם נוצלו לפעילויות שונות של הארגון כמו העברת נשק, תוך שימוש במסווה חוקי. ביוני 1936 מספרם היה כ-1,300, אולם בסוף אותה שנה הוא עלה לכ-3,000. כחלק מגוף זה הוקמו המשמרות הנעים, שתפקידם היה לפטרל בדרכים, לסלק מוקשים, ללוות פועלים ולהכין מארבים לפורעים. המשמרות היו יעילים ביותר, נעו בחופשיות ובכך חיפו על פעולות ההגנה השונות בהתיישבות ובמערכה הצבאית. כ-60 משמרות נעו בכל רחבי ארץ ישראל והגיעו לכל יישוב עברי.

פלוגות הלילה המיוחדות הוקמו על ידי הקפטן הבריטי אורד צ'ארלס וינגייט. הוא קיבל רשות מהמפקדה הבריטית להקים יחידות חדשות בפיקודו, במטרה להילחם בכנופיות הערביות. הפלוגות הורכבו בעיקר מאנשי "ההגנה" ופעלו באזור עמק יזרעאל והגליל התחתון לפי האסטרטגיה שפיתח. לאחר שנתיים של פעילות, וינגייט הוצב מחוץ לארץ ישראל והפלוגות התפרקו זמן קצר לאחר מכן, ביולי 1939. תורת הלחימה שהנחיל וינגייט שימשה את "ההגנה" במשך מרבית שנות פעילותה.

פעולות בלתי לגאליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לפעילות הלגאלית, החליטו ראשי "ההגנה" לעבור מפעולות הגנתיות כנגד התוקפים הערבים לפעולות אקטיביות ויזומות, תוך שמירה על ההבלגה. אסטרטגיה זו כונתה "יציאה אל מחוץ לגדר" קרי, יציאה לפעולות יזומות, מעבר לגדרות היישובים, כדי לקדם את פני התוקפים ולפגוע בבסיסיהם. לשם כך הוקמו פלוגות נודדות, שנקראו הנודדת, במטרה לפגוע בתוקפים באופן ממוקד ולערער את ביטחונם. הם היו כוחות מצומצמים של לוחמים שנעו בשדות בלילות והתקיפו את הכנופיות בעורפן, עוד לפני הגיען ליעד היישובים ואף כשהן ליד בסיסיהן. ב-1937 הנודדת התפתחה לפלוגות השדה (פו"ש), בפיקודו של יצחק שדה, שביצעו מארבים, מרדפים ופשיטות על בסיסי הכוחות הערבים, וכן סיורים בשטחי הכפרים הערביים על מנת לאתר בסיסי אויב ולפגוע בהם. עם פרוקן ב-1939, הוקם חיל השדה (החי"ש), שהיה מאורגן בגדודים, על מנת לספק הגנה ניידת ומאומנת היטב ליישובים העבריים. פיקוד "ההגנה" שילב נשים לצד הגברים במשימות סיור ואבטחה ביחידות החי"ש. ב-1938 פותחו בכמה אזורים גם "הפלוגות המיוחדות" (הפו"ם), לפגיעה פיזית באנשי הכנופיות ובסייעניהם. אנשיה נמנעו ככל הניתן מפגיעה בחפים מפשע.

כחלק מלקחי המאורעות, החלה "ההגנה" להתארגן כצבא של ממש בעל סדר, תיאום וארגון ברמה הכלל ארצית. כך הוקם ב-1939 מטה כללי צבאי, עליו פיקחה המפקדה הארצית, שנועד לארגן ולהנהיג את הפעולות המבצעיות של הארגון. כמו כן הוקמו בפיקוד "ההגנה" מחוזות מרחביים, שנוספו אל שלושת המחוזות העירוניים של ירושלים, תל אביב וחיפה. באותה שנה הוקמה גם לשכת הדרכה מרכזית (לה"ד), שריכזה את האימונים, את הכשרת המפקדים ואת הקורסים המקצועיים השונים (בהם לימדו חבלה, סיירות, מודיעין, קשר, שימוש בנשק ועוד). נפתחו קורסי לחימה ופיקוד לגברים ולנשים, המרכזי שבהם היה בג'וערה. לה"ד גיבשה תורת לחימה אחידה כנגד תקיפת המורדים. היא אף פרסמה חוברות הדרכה על דרכי לחימה ושימוש בנשק. עוד לפני המרד הקימה "ההגנה" רשת קשר שהתבססה על אותות ראייה, וסיפקה לפיקוד הארצי דיווחים בזמן אמת מיישובים שונים. ב-1937 נוסד שירות הקשר, שהקים רשת קשר רדיו כלל ארצית, שהגיעה לכל יישובי הארץ וקישרה אותם למפקדת "ההגנה". ב-1940 החלו הפעולות להקמת שירות מודיעין אחיד לארגון, הש"י, במקום הגופים הלא מאורגנים לאיסוף ידיעות שפעלו בערים הגדולות.

פעילות אזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לפעולות הביטחוניות, "ההגנה" הייתה מעורבת החל משנות השלושים גם בפעולות אזרחיות: התיישבות, הסברה, חינוך והעפלה לארץ. רוב הפעולות הללו נעשו באופן בלתי לגאלי.

כתגובה למרד הערבי, השתתף הארגון בעליית יישובי חומה ומגדל. יישובים אלו הוקמו בן לילה באזורים מבודדים, על מנת להגדיל את גבולות ההתיישבות העברית ולהרחיב את שטח המדינה העתידית. בערב העלייה על הקרקע של כל יישוב גויסו חברי "ההגנה", ביניהם גם נוטרים רבים, על מנת להקים במהירות את בסיסי היישובים ולהגן עליהם.

בתקופה זו פתחה "ההגנה" גם בפעולות הסברה והעברת מידע לאנשי היישוב. היא הוציאה באופן לגאלי את כתב העת הצבאי "מערכות" ובאופן בלתי לגאלי את השבועון הפוליטי "אשנב", שהיה כלי הסברתי בעל השפעה רבה בארץ. במרץ 1940 הקימה "ההגנה" את תחנת הרדיו המחתרתית שלה - "קול ישראל (ההגנה)". אמצעים אלה נועדו להעמיק את תמיכת הציבור בהגנה ובמוסדות ההנהגה של היישוב, ולשמש למטרות גיוס האנשים לארגון ולפעולותיו השונות.

כתגובה לפרסום הספר הלבן של מקדונלד ב-1939, שהגביל את העלייה ואת רכישת הקרקעות להתיישבות יהודית, החלה הנהגת היישוב להפעיל ביתר שאת את "ההגנה" בפעילות נמרצת להבאת עולים לארץ. לשם כך הוקם המוסד לעלייה ב', זרוע שנועדה לארגן את ההעפלה - העלייה הבלתי לגאלית לארץ ישראל. אנשי ההגנה השתתפו בפיקוד והובלת הספינות, במנגנון ההורדה לחופי הארץ ובשירותי מודיעין וקשר. לפני מלחמת העולם השנייה הצליח "המוסד לעלייה ב'" להביא ארצה למעלה מ-20,000 מעפילים ב-50 הפלגות ואף בדרך היבשה. בנובמבר 1940, על מנת לעכב את הגירוש מחופי הארץ של האונייה "פאטריה", הטמינה "ההגנה" פצצה באוניה במטרה לגרום לה נזק קל, אך הנזק היה גדול מהמתוכנן והאונייה טבעה עם למעלה מ-200 מעפילים.

פעילות נוער בהגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פעילות נוער בהגנה

"ההגנה" החלה לפעול גם בנושאי חינוך והדרכה בקרב בני הנוער. החל מ-1939 הפעיל הארגון בבתי הספר העבריים מקצוע בשם חג"ם (חינוך גופני מורחב), שתפקידו היה להכשיר את בני הנוער בנושאי שדאות ואימוני קרב-מגע. היא אף העבירה קורסי מ"כים (מפקדי כתות) לבני נוער שנבחרו לכך, על מנת להכשירם לפיקוד בארגון. במסגרת הגדנ"ע, שהוקם ב-1941, למדו נערים מתנדבים בגילאי 15-18 אימוני סדר, ספורט וקרבות מגע, סיירות, עזרה ראשונה ושימוש בנשק קל. הם קיימו דיונים אידאולוגיים והופעלו בפעילויות חינוכיות שונות. חברי הגדנ"ע הדביקו כרוזים, עזרו בשמירות ובסיורים, בהורדת מעפילים לחופי הארץ ובעבודות שונות של הארגון.

כרזה של "ההגנה" ועליה סמל החי"ש משנות הארבעים. עיצוב: איתמר דוד

"ההגנה" בעת מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת מלחמת העולם השנייה, עם התקרב הסכנה לארץ ישראל מדרום, מצד כוחות "קורפוס אפריקה" של הגנרל רומל (שנעו ב-1941 בצפון אפריקה מזרחה לכיוון תעלת סואץ וארץ ישראל), הגיעו הבריטים לידי מסקנה כי בשעת חירום זו יש לשתף פעולה עם היישוב היהודי. סכנת הפלישה והידיעות שהחלו להסתנן מאירופה על השואה, דרבנו את הנהגת היישוב לשתף פעולה עם הבריטים כנגד האויב המשותף - גרמניה הנאצית.

שיתוף הפעולה בין הבריטים לבין ארגון "ההגנה" התבטא במספר אופנים:

  • הקמת הפלמ"ח: במהלך שנת 1941 הוקם הפלמ"ח (פלוגות מחץ), הכוח הצבאי הסדיר של "ההגנה", ככוח גרילה שיילחם בעורף האויב הגרמני אם הארץ תיכבש. בתחילה לקחו הבריטים חסות על הפלמ"ח וסיפקו לחבריו אימונים צבאיים ונשק. כחלק משיתוף פעולה זה, יצאו באותה שנה 23 אנשי הארגון, שכונו כ"ג יורדי הסירה, לשליחות חבלה בטריפולי שבלבנון ועקבותיהם אבדו לבלי שוב. בפלמ"ח פעלה המחלקה הגרמנית שנועדה לפעולות גרילה מעבר לקווי האויב הגרמני, ומחלקה ערבית שאנשיה עסקו בריגול וחבלה בקרב ערביי ישראל ובמדינות השכנות. עם תבוסת הגרמנים בקרב אל-עלמיין השני בנובמבר 1942, הבריטים לא היו זקוקים יותר לארגון "ההגנה" והמימון להפעלת הפלמ"ח הופסק. על מנת להמשיך ולהחזיק את שש פלוגות הפלמ"ח ככוח סדיר, הן התחלקו בין הקיבוצים והמשיכו להתאמן ככוח צבאי מחתרתי במקביל לעבודה במשקים.
  • "מצדה על הכרמל": המטה הכללי של "ההגנה" תכנן ב-1942 תוכנית הגנה כוללת ליישוב במקרה של פלישת הגרמנים. תוכנית זו, שכונתה "מצדה על הכרמל", כללה התבצרות במובלעת על הר הכרמל ויחידות גרילה שיצאו לעכב את התקדמותו של הצבא הנאצי. על התוכנית עמלו יצחק שדה ויוחנן רטנר. תקופה זו, שבה היה חוסר ודאות באשר לעתידו של היישוב, מכונה "מאתיים ימי חרדה".
  • גיוס לצבא הבריטי: כשלושים אלף מאנשי היישוב התגייסו בעת מלחמת העולם השנייה לשורות הצבא הבריטי, כשחלק גדול מהם גייסה "ההגנה" או שהם נמנו עם אנשיה (ביניהם היו גם כ-4,000 נשים). הם גויסו ליחידות שונות בצבא הבריטי ונלחמו בשורותיו. בשנת 1943, לקראת סוף המלחמה, אף הוקם החי"ל - הבריגדה היהודית כחטיבה שהורכבה כולה מאנשי היישוב. מתנדבי הצבא הבריטי סייעו רבות לאחר המלחמה להעלאת המיומנות הצבאית של "ההגנה" ושל צה"ל. "ההגנה" הייתה גם פעילה בשילוח צנחני היישוב ב-1944, על מנת ליצור קשר עם היהודים תחת הכיבוש הנאצי. מוסדות היישוב ופיקוד הצבא הבריטי לא ששו לגייס נשים, אך לבסוף הם נעתרו לבקשתן וכ-4,000 נשים גויסו אל חילות העזר של הצבא, בעיקר לתפקידים תומכי לחימה (נהיגה, קשר, קיפול מצנחים ועוד).
  • הסזון: מלחמת העולם השנייה והתקווה שאולי הבריטים ישנו את מדיניותם כלפי היהודים בארץ ישראל גרמו לכך ש"ההגנה" ביקשה מארגוני הפורשים (האצ"ל והלח"י) שלא להשתמש באמצעים אלימים כנגד הבריטים ואף לשתף איתם פעולה, כדרישת הנהגת היישוב. הלח"י דחה את הדרישה והאצ"ל הסכים לה, אך בסוף שנת 1944 הצטרף ללח"י והתחיל בפעולות כנגד מתקנים בריטים. כתוצאה מכך, ולאחר שהאצ"ל לא התייחס לדרישות "ההגנה", היא פתחה באותה שנה בפעילות נגדו שזכתה לכינוי "הסזון" (מקור הכינוי במילה הלועזית "Season", במובן של עונת ציד של בעלי חיים). הפעולה כללה מעצר אנשי אצ"ל, כליאתם במקום מסתור, חקירתם (לעתים תוך שימוש באלימות), ובמספר מקרים הוסגרו אנשי האצ"ל לידי הכוחות הבריטיים. הסזון לא הפך למלחמת אחים מפני שמפקד האצ"ל, מנחם בגין, הורה להימנע מהתנגדות אלימה.

"ההגנה" בשנים 1947-1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי "ההגנה" באימונים (1947)
אלחוטאית מפעילה מכשיר קשר, קיבוץ בארי, שנות הארבעים

לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, הייתה פעולתה של "ההגנה" נגד השלטונות הבריטים נתונה לפעולות מרד מוגבלות בלבד, שכללו הגברת ההעפלה, צבירת נשק ונקיטת פעולות של הכשרה ואימונים צבאיים לקראת הקמת צבא עברי. הנהגת היישוב הקפידה ש"ההגנה" לא תפגע בבריטים, בגלל רצונה לשמור על אופי הארגון כגוף חוקי למחצה המקיים קשר עם שלטון המנדט, ואף הקימה לשם כך ועדה ציבורית בשם "ועדת השמונה".

באותה תקופה התרחב מאוד שרות הידיעות (המודיעין) של "ההגנה", הש"י, שהוקם ב-1940 וכלל עשרות עובדים. לש"י היו שלוש מחלקות: המחלקה הערבית, שהפעילה עשרות סוכנים שאספו ידיעות על כוונותיהם של ערביי הארץ ולאחר מכן גם על מדינות ערב השכנות, המחלקה המדינית, שעסקה באיסוף מידע על השלטונות והצבא הבריטי, והמחלקה הפנימית (שקודם לכן נקראה המחלקה היהודית), שעסקה בפיקוח על הארגונים מימין ומשמאל שלא קיבלו על עצמם את הנהגת מוסדות היישובאצ"ל והלח"י מחד, והקומוניסטים מאידך).

חברי "ההגנה" שובצו בשני כוחות לוחמים: האחד "חיל המשמר", שהיה כוח לשמירה על היישובים והורכב מתושביהם המבוגרים יותר, והשני "חיל השדה", כוח שהורכב מצעירים בעלי כושר קרבי שאומן למשימות קרב ולחימה. לצדם פעל הפלמ"ח במסגרת של פלוגות המגויסות גיוס מלא. פיקוד "ההגנה", המטכ"ל שלה, "המטה הארצי" ואנשי הש"י היוו את "מנגנון הקבע", עליו בוסס הפיקוד הבכיר של צה"ל במלחמת העצמאות.

בשנים 19451948 התעצמו פעולות העפלה והמוסד לעלייה ב' הביא ארצה למעלה מ-70,000 מעפילים ב-64 ספינות. "ההגנה" החלה לפעול בקרב הפליטים היהודיים שוכני מחנות העקורים באירופה ובקרב עצורי מחנות קפריסין. שליחי "ההגנה", מהם גם חיילי הבריגדה, סייעו לתנועת הבריחה להעביר פליטים ממזרח אירופה למערבה ומשם - לארץ ישראל (המוסד לעלייה ב' נטל תחת חסותו מפעל זה), וכמו כן ארגנו את פעולות ההעפלה ושליחת הספינות ועסקו בהכשרתם הצבאית והמנטלית של צעירים המיועדים לעלייה, שהיוו את בסיס הגח"ל במלחמת העצמאות. נפתחו באירופה מחנות אימונים מיוחדים שבהם הוכשרו לוחמים לעתיד. בארצות ערב ארגנה "ההגנה" את צעירי הקהילות במצרים, עיראק, לוב וסוריה לקראת עלייה לארץ. עולים הוברחו מארצות ערב דרך גבול הצפון במסגרת מערך ההעפלה מארצות המזרח. תפקיד מרכזי של שליחי "ההגנה" באירופה ובארצות הברית היה רכישת תחמושת ואמצעי לחימה לקראת המאבק על המדינה. הרכש כלל, בין היתר, תותחים, משוריינים ואף מספר מטוסים. הברחת הרכש לארץ התבצעה בדרכים מחתרתיות ובאמצעים מתוחכמים, מתחת לעיניהם של הבריטים. כמו כן גייסו אנשי "ההגנה" מתנדבים יהודים, אנשי המח"ל, כדי שיעזרו ללחימה על הקמת המדינה. בחיפה נוסד גדוד נפרד לנשים בשם "גדוד בנות לוחמות" (גב"ל), שחברותיו נלחמו במלחמת העצמאות.

מלבד פעולות הרכש בחוץ לארץ, הורחבה מאוד בארץ התעשייה המחתרתית לייצור תחמושת, שהחלה עוד בשנות השלושים. במפעלי הייצור, שהוסוו כבתי חרושת ובתי מלאכה, נוצרו קליעים, מרגמות, פצצות וחומרי נפץ אחרים שעזרו לחימוש הכוחות השונים (אחד הידועים בהם הוא מכון איילון). ב-1947 הוקמה מחלקת המחקר של הארגון, שהייתה אחראית לפיתוח וייצור כלי נשק. תעשיית ייצור הנשק, שכונתה בשם תעש, תרמה רבות לצה"ל במלחמת העצמאות.

"ההגנה" המשיכה בפעולות ההתיישבות בארץ, בהקמת היאחזויות פלמ"ח ובהקמת 11 הנקודות בנגב, באוקטובר 1946.

עלון החתום על ידי מפקד "ההגנה", המזהיר את האצ"ל לא לעסוק בסחיטה או במעשים אלימים אחרים

עקב האכזבה מהממשלה החדשה שקמה לאחר המלחמה בבריטניה, אשר נקטה, בראשות שר החוץ ארנסט בווין, בקו אנטי ציוני, החליטו מוסדות היישוב ו"ההגנה" להחריף את תנועת המרי. לשם כך החלה "ההגנה" לשתף פעולה עם האצ"ל והלח"י בהקמת גוף מאוחד שינהל את המאבק בבריטים, בשם תנועת המרי העברי. במשך קיומה של התנועה (בשנים 1946-1945) בוצעו 11 פעולות גדולות, שמונה מהן על ידי הפלמ"ח ושלוש על ידי האצ"ל והלח"י, בנוסף לפעולות קטנות רבות. הבולטות בפעולות אלה, שבוצעו על ידי "ההגנה" והפלמ"ח, היו: שחרור 200 מעפילים ממחנה המעצר בעתלית, פיצוץ מסילות ברזל בליל הרכבות, התקפות על תחנות משטרה בריטיות, פיצוץ תחנות רדאר שהפריעו לפעולות ההעפלה ופיצוץ עשרה גשרים ברחבי הארץ בליל הגשרים.

כתגובה לפעולות המרי, ערכו הבריטים ב"שבת השחורה", ב-29 ביוני 1946, מצוד נרחב שבו נאסרו חברי "הגנה" ופלמ"ח רבים, ראשי מוסדות היישוב נכלאו ונשק רב של "ההגנה" נתגלה בסליקים, אחד הגדולים בהם היה בקיבוץ יגור. בעקבות "השבת השחורה" ולאחר פיצוץ מלון המלך דוד, תכננה תנועת המרי העברי פעולות רחבות היקף אחדות, אך פנייתו של חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, מנעה פעולות אלה. ראש המפקדה הארצית, משה סנה, התפטר מתפקידו לאות מחאה, ואת מקומו תפס ישראל גלילי. "תנועת המרי העברי" פורקה למעשה. מאוגוסט 1946 המשיכה "ההגנה" בנפרד מהאצ"ל והלח"י במאבק כנגד הבריטים, בעיקר כנגד מתקנים בריטיים שחיבלו במאמץ ההעפלה, כמו עריכת מבצעים נוספים לפיצוץ תחנות רדאר על הר הכרמל. אחת מספינות המעפילים שהביא "המוסד לעלייה ב'" באותה תקופה (1947) הייתה "אקסודוס". מאבקם של מעפיליה כנגד גירושם חזרה לאירופה לאחר תפיסת האוניה התפרסם בעולם כולו. התגובות המזועזעות בעולם העלו על סדר היום את בעיית הפליטים היהודיים, והיו מהגורמים שדירבנו את מסירת בעיית ארץ ישראל לידי האו"ם והקמת מדינת ישראל.

מ"ההגנה" לצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת לוחמי ההגנה תושבי עפולה, המאורגנים להגנת היישוב, בתחילת מלחמת העצמאות
לוחם ההגנה מתצפת מאחורי שקי חול בירושלים, דצמבר 1947
תותחים שיוצרו על ידי "ההגנה" בסדנה חשאית מחוץ לתל אביב
ר.וו.ד-13 של שירות האוויר של "ההגנה" מטיל אספקה לקיבוץ יחיעם הנצור, ינואר 1948
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת העצמאות

"ההגנה" ניהלה את השלבים הראשונים של מלחמת העצמאות, ועל בסיסה הוקם צה"ל.

מיד עם קבלת תוכנית החלוקה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, תקפו את היישוב היהודי כוחות ערביים בלתי סדירים, שהורכבו בעיקר מערביי ארץ ישראל. על היישוב הגנו בעיקר אנשי ארגון "ההגנה", שהיווה כבר צבא סדיר למחצה אשר כלל: למעלה מ-32,000 אנשי החי"ם (חיל המשמר), כוח צבאי שנועד להגנת היישובים על ידי תושביהם, כ-10,000 אנשי החי"ש (חיל שדה), כוח צבאי מאומן היטב של צעירים שנועד לפעול מחוץ ליישובים ושימש בסיס לרוב חטיבות "ההגנה", וכ-3,000 אנשי הפלמ"ח. מאוחר יותר נמנו גם כ-25,000 מגויסים מחו"ל, אנשי הגח"ל והמח"ל שהתפזרו בגדודים השונים וכ-18,000 בני נוער בחיל הגדנ"ע, שסייעו באיוש עמדות ואף נטלו חלק במספר אזורי לחימה בערים.

שלב זה בלחימה, שבו ניצבה "ההגנה" על שמירת היישובים העבריים ולחמה על צירי התנועה, התנהל תוך כדי יציאת הבריטים מארץ ישראל. כוחות "ההגנה" נלחמו בשלב זה בשלושה סוגי אזורים עיקריים: לחימה בערים המעורבות כדוגמת ירושלים, טבריה, צפת, חיפה ויפו, לחימה ביישובים היהודיים המבודדים באזורים שבשליטה ערבית, שכללו הובלת שיירות ציוד ואספקה אליהם (כמו השיירות לירושלים) ולחימה על צירי התנועה.

"ההגנה" התארגנה במהירות להפוך לצבא לכל דבר והקימה מכוחותיה 12 חטיבות, בהן שבע חטיבות החי"ש: גולני, גבעתי, כרמלי, אלכסנדרוני, עציוני, עודד וקריתי; שתי חטיבות משוריינים: חטיבה 7 וחטיבה 8 ו-3 חטיבות פלמ"ח: הראל, יפתח וחטיבת הנגב. כמו כן הקימה "ההגנה" מספר יחידות צבאיות שהפכו מאוחר יותר לחילות צה"ל: שירות האוויר, שכלל 12 מטוסים קלים ופעל במשימות סיור, קישור בין היישובים השונים והעברת אספקה; השירות הימי שקם על בסיס הפלי"ם במרץ 1948 ועסק באבטחת הגבולות הימיים של הארץ; שירות ההנדסה, שאיגד את יחידות ההנדסה, הביצורים והחבלה של "ההגנה" והפלמ"ח עם אלפי יוצאי חיל "המהנדסים המלכותיים" הבריטי, ואת שירות האכסון ושירות האספקה, שעסקו בבניית ביצורים, מחנות ותשתית לוגיסטית לצבא החדש.

מטכ"ל "ההגנה" הוציא פקודת-אב לתוכנית בשם "תוכנית ד'", במטרה להשתלט על כל האזורים שנועדו להכלל במדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה.

ארגון הכוחות של "ההגנה" וריכוזם בחטיבות וגדודים, העמיד את היישוב היהודי בעמדת יתרון אל מול הכוחות הערבים ועוזריהם מצבא ההצלה ומיחידות האחים המוסלמים. הקרבות בחודשים אפריל ומאי, במסגרת תוכנית ד', הוכיחו יתרון זה. מבצע נחשון, אשר נפתח ב-5 באפריל 1948, היה הראשון בסדרת המבצעים הצבאיים היזומים של ההגנה במסגרת תוכנית ד'. מטרת המבצע הייתה להשתלט על הכפרים הערביים בדרך לירושלים ובכך להבטיח מעבר בטוח אל העיר וממנה. הצלחתו של מבצע נחשון, שנמשך שבוע ימים, הייתה חלקית, שכן ב-20 באפריל שבה ונחסמה הדרך לירושלים, אך יחד עם זאת, ירושלים הנצורה קיבלה אספקה שהייתה הכרחית להמשך קיומה.

במקביל לקרב סביב ירושלים התנהל קרב הכרעה נוסף על ציר חיפה-ג'נין באזור משמר העמק, שם לחם צבא ההצלה הערבי בפיקודו של קאוקג'י, במה שנודע כקרב משמר העמק. מטרת צבא ההצלה בקרב הייתה לכבוש את משמר העמק, לחסום את הדרך מואדי מילק לחיפה ולהתאחד עם הכוחות הערביים שם. הכוח היהודי, בפיקודו של יצחק שדה, עמד בהתקפה ולא הסתפק במגננה אלא גם יצא להתקפות בכפרים הערביים. לבסוף, כעבור עשרה ימי קרבות קשים, הכריע הכוח היהודי את צבא ההצלה וניתק את חיפה הערבית מן הכוחות אשר בג'נין.

מספר ימים אחר כך, ב-18 באפריל, כבשו כוחות גולני את טבריה ותושביה הערבים ברחו. היא הייתה העיר המעורבת הראשונה שעברה לשליטת "ההגנה". שלושה ימים אחר כך, ב-21 באפריל, נכבשה חיפה בתוך 24 שעות על ידי כוחות "ההגנה" ומרבית תושביה הערבים התפנו ממנה.

מיד אחר כך התרחשו מבצעים נוספים במסגרת תוכנית ד': מבצע יבוסי לפריצת המצור על נווה יעקב, עטרות והר הצופים בירושלים (22 באפריל עד 1 במאי), מבצע חמץ לכיבוש יפו (27 עד 30 באפריל), מבצע יפתח לכיבוש צפת והגליל העליון המזרחי (28 באפריל עד 29 במאי) ומבצע קילשון להשתלטות על אזורי המפתח שפינו הבריטים ברגע האחרון בירושלים (14-15 במאי).

החל מה-14 במאי ובמשך שבועיים עד הקמתו של צה"ל, ניהלה "ההגנה" את הדיפת פלישתם של צבאות מדינות ערב: בנגב כנגד פלישת מצרים, בירושלים כנגד הלגיון הערבי של ירדן ובצפון בהדיפת צבאות לבנון וסוריה. לצד ההצלחות היו גם מאמצים שנכשלו, כמו נפילת הרובע היהודי בירושלים ואי כיבוש לטרון.

תוך כדי סערת הקרב ובטרם החלה ההפוגה הראשונה, פורסמה על ידי הממשלה הזמנית ב-26 במאי 1948 "פקודת צבא ההגנה לישראל", שהפכה את ארגון "ההגנה" לצבא סדיר. המפקדה הארצית שניהלה את הארגון פוזרה. צה"ל הוקם ב-1 ביוני 1948. מטכ"ל "ההגנה" הפך למטכ"ל צה"ל ורמטכ"ל ההגנה, יעקב דורי, הפך לרמטכ"ל הראשון של צה"ל.

חילות צה"ל שהוקמו על בסיס יחידות ארגון "ההגנה":

הגיוס וההשבעה לארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבועת ההגנה

חברי "ההגנה" באו מכל שדרות היישוב. רובם של המגויסים היו קשורים אל תנועת העבודה בארץ ישראל. רבים מהם היו חברים קודם לגיוסם אליה בארגונים: "השומר", "הגדודים העבריים" ו"גדוד העבודה". הנסיבות והתנאים לקבלה לארגון השתנו במשך השנים. בשנות השלושים, היו אנשי "ההגנה" בודקים את המועמד. כאשר היה חשש או חשד מסוים שהאדם נוטה לתנועה הרווזיוניסטית, או נמצא קשר בינו לבין האצ"ל והלח"י, היו מציבים למועמד אדם שתפקידו היה לעקוב אחריו ולאסוף מידע.

טקס השבעה הונהג ב"הגנה" מאז שנות העשרים. מרכיביו היו דומים לטקס ההשבעה שהתקיים בארגון "השומר". המגויסים היו מוזמנים אל אתר נבחר, ובנוכחות מפקדים נשבעו בהחזיקם ספר תנ"ך ואקדח [3]. בשנות הארבעים שונו הנוהלים והמצטרפים הושבעו שבועה כללית ושבועה על נשק.

טקסי ההשבעה של הנוער נערכו בצורה חשאית, בדרך כלל בערבים בבתי הספר. מקומות הפעילות וההשבעה נקראו בשם קוד "המקל" (ראשי תיבות: מקום לימוד). לכל קבוצה היה שם קוד "מקל" עם תוספת של אות מאותיות הא"ב. למשל "מקל ט"ו" (=מקל מספר 15).

להלן נוסח השבועה משנת 1934 עליה חתם המועמד שנמצא ראוי:

  • "הנני מצהיר, כי מתוך התנדבות אישית והכרה חופשית אני נכנס לארגון ההגנה העברי בארץ ישראל.
  • הנני נשבע לשמור אמונים כל ימי חיי לארגון ההגנה, לחוקתו ולתפקידיו, כפי שהוגדרו באשיותיו על ידי הפיקוד העליון.
  • הנני נשבע לעמוד כל ימי חיי לרשותו של ארגון ההגנה, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג את עול משמעתו, ולפי קריאתו להתגייס לשרות פעיל בכל עת ובכל מקום, לציית לכל פקודותיו ולמלא את כל הוראותיו.
  • הנני נשבע להקדיש את כל כוחותי ואף להקריב את חיי להגנה ולמלחמה על עמי ועל מולדתי, על חרות ישראל וגאולת ציון."

האדם נחשב לחבר הארגון לאחר שחתם על ההצהרה הבאה:

  • "הוקראו לפני אשיות ארגון ההגנה והנני מכיר בהם ומקבל אותם עלי מרצוני החופשי ובהחלט.
  • הנני מתחייב להיות נאמן ומסור לכל ענייני ההגנה ולחבריה כל ימי חיי.
  • הנני מקבל עלי את משמעת הארגון ומתחייב לציית באופן מוחלט לפקודות המפקדים המוסמכים.
  • הנני מתחייב לשמור בסודיות את כל ענייני ההגנה כל ימי חיי ובכל מצב שהוא".

לקראת קיום טקסי ההשבעה, האחראי היה דואג לכיסוי החלונות כך שמבחוץ לא יהיה ניתן לראות את הפעילות בפנים. במרכז היה מוצב שולחן עליו הונחו ספר התנ"ך והאקדח.

במרוצת הזמן הונהגו טקסי השבעה קבוצתיים. הקבוצה הייתה כולה מושבעת את השבועה הכללית ולאחר מכן היו קוראים לכל אחד בנפרד שהיה נשבע את שבועת הנשק על האקדח והתנ"ך. נוסח שבועת הנשק:

"בנשק זה המופקד בידי על ידי ארגון ההגנה בארץ ישראל, - אלחם באויבי עמי, בעד מולדתי, בלי כניעה, בלי רתיעה ובמסירות נפש".

מפקדי "ההגנה" המרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ל"הגנה" היו מפקדים רבים, להלן מוצגים מפקדיה המרכזיים והבולטים:

מפקדים בכירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליהו גולומב: נחשב למפקד הבלתי רשמי של "ההגנה", שמפקדתה מוקמה במשך שנים רבות בביתו.
  • יוסף הכט: מפקדה הראשון של "ההגנה". עמד בראש ועד ההגנה הארצי בשנים 1922-1931 וריכז בידיו סמכויות רבות בארגון, עד להקמתה של המפקדה הארצית.
  • יעקב דורי: רמטכ"ל "ההגנה" בשנים 1939-1945. בשנים 1946-1947 עמד בראש משלחת "ההגנה" בארצות הברית שעסקה ברכש נשק לקראת המלחמה. בשובו ב-1947 חזר לתפקידו הקודם והיה לרמטכ"ל הראשון של צה"ל עד סוף 1949.
  • יצחק שדה: מקים הפלמ"ח ומפקדו עד 1945, מפקד פלוגות השדה והפלוגות המיוחדות. רמטכ"ל "ההגנה" בשנים 1945-1947.
  • יוחנן רטנר: ראש המפקדה הארצית הראשון של "ההגנה" בשנים 1939-1937.
  • יעקב ריזר: ראש המפקדה הארצית של ההגנה בשנים 1939-1941.
  • משה סנה: ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1941-1946.
  • זאב שפר: ממלא מקום ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1947-1946.
  • ישראל גלילי: ראש המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1948-1947.

אנשי פיקוד ומעש נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שאול אביגור: ראש המוסד לעלייה ב', הקים את הש"י (שירות הידיעות) והר"ן (ריגול נגדי).
  • יוסף אבידר: סגן ראש המטה הכללי בהגנה.
  • אברהם איכר: ממיסדי "ההגנה", מילא תפקידי הדרכה רבים ונחשב לאחד ממניחי היסודות למרכז ההדרכה של "ההגנה". לאחר פרוץ המרד הערבי פעל כקצין קישור בין הסוכנות היהודית למשטרה הבריטית. ממקימי "משמר החופים".
  • יגאל אלון: סגן מפקד הפלמ"ח עד שנת 1945, לאחר מכן היה במשך שלוש שנים מפקד הפלמ"ח. פיקד על מבצעים רבים במלחמת העצמאות.
  • יהודה ארזי: ממקימי הר"ן (ריגול נגדי) והש"י (שירות ידיעות).
  • מאיר מרדור: מפקד הרכש (1944)
  • ארתור בירם: אחד מהאישים המשפיעים ביותר על החינוך בארץ. הקים את החג"ם (חינוך גופני מורחב) ושילב אותו בבתי הספר התיכוניים ובמסגרת "ההגנה".
  • יהודה בן-דוד: ממקימי ומפקדי בסיסי ארגון ההגנה באירופה ובצפון אפריקה.
  • אורי ברנר: איש פלוגות הלילה המיוחדות (Special Night Squads - SNS), סגן מפקד הפלמ"ח בשנים 1948-1945.
  • יהושע גלוברמן: חבר המטה הארצי של "ההגנה", פעל להקמת יישובי חומה ומגדל, המשפיע הגדול ביותר על תורת הלחימה של "ההגנה" ומפקד החי"ש.
  • דב הוז: ממנהיגי תנועת הפועלים בארץ ישראל, ממייסדי ה"הגנה" וחבר הוועד המרכזי שלה.
  • ניוטה הלפרין: מפקדת הגדוד הראשונה במסגרת "ההגנה", גדוד החברות בתל אביב.
  • שמעון וסרמן: חבר ההגנה בחיפה. מפקד פלוגת הסטודנטים ותלמידי בית הספר הריאלי. ממפקדי הארגון בתל אביב ובגליל העליון בשלהי שנות ה-20. נציג הפועל המזרחי במפקדה הארצית בשנים 1948-1938.
  • יגאל ידין: חבר מטה "ההגנה" (1945-1948), ראש לשכת התכנון. בזמן מלחמת העצמאות עמד בראש אגף מבצעים במטכ"ל.
  • יוסף יזרעאלי: מיוזמי "הצופים העבריים" של ההסתדרות בארץ ישראל. חבר המטה הכללי של ההגנה. ממקימי משרד הביטחון.
  • משה כרמל: קצין גדנ"ע ארצי (1943), מפקד הגליל התיכון (1945), מפקד חיפה (1947) ומפקד החזית הצפונית במלחמת העצמאות. בפיקודו שוחרר הגליל ונכבשו חיפה ועכו הערביות.
  • חיים סלבין: הבריח מחו"ל מכונות לייצור נשק. מנהל התעשייה הצבאית בשנים 1940-1945.
  • יעקב פת: מפקד מחוז חיפה, ובהמשך מפקד אזור ירושלים
  • זכריה קיקיון: ממפקדי ההגנה בתל אביב. נחטף בעקבות חטיפתו של אליהו רפפורט כקלף מיקוח ולבסוף שוחרר בתמורה לשיחרור רפפורט.
  • אהרון ואפרים קציר: היו אחראים על הצד המדעי במחלקת המחקר של "ההגנה", פיתחו כלי נשק רבים בעזרתו של אלכס קינן.
  • זורח שבץ (שוועץ): מפקד "ההגנה" בבני ברק. כינויו היה "יפה", על שם בתו הבכורה.
  • סעדיה שושני: ממייסדי "ההגנה" האזרחית בתל אביב, חבר המפקדה העליונה הארצית.
  • יקותיאל שבח מפקד יחידת "ד"ר מילר", הסליקר הראשי של חיפה והצפון.

יצוגיה בתרבות הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרדכי נאור, כנרת, החווה והחצר, ספרית יהודה דקל, עמ' 69
  2. ^ ראו למשל: נשים בהגנה, באתר moreshet.
  3. ^ מרדכי יגאל, עלי אוכף, עמ' 40-42.
  4. ^ הערה על הספר: איל כפכפי, ‏הערה על ההיסטוריוגרפיה של 'השומר' וה'הגנה', קתדרה 73, ספטמבר 1994, עמ' 193-189 (בעקבות נקדימון רוגל, ‏מי הרג את אברהם יוסף בַּרַל?, קתדרה 69, ספטמבר 1993, עמ' 174-165); תגובה: נקדימון רוגל, ‏ההיסטוריוגרפיה של 'השומר' וה'הגנה', קתדרה 76, יולי 1995, עמ' 192-191
  5. ^ מנחם בגין, סילופים בספר "תולדות ההגנה", ט' בטבת תשכ"ד, 25 בדצמבר 1963, באתר דעת (נאום בכנסת)
  6. ^ ביקורת: אלון קדיש, ‏לחוד או ביחד? הקמת היחידות הדתיות ב'הגנה', קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 170-167.


מחתרות בארץ ישראל לפני קום מדינת ישראל

בר-גיוראהשומרהרועההגדעוניםארגון המגןניל"יהקיבוץההגנהפלמ"חאצ"ללח"יתנועת המרי העברי

כוח המגן העברי – הארגונים הצבאיים הרשמיים של הנהגת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בארץ ישראל

פלגות הלילה המיוחדות · פלוגות השדה · המשמר הנע · הנודדת · משמר העם
חיל המשמר · חי"ש · משטרת היישובים העבריים · ההגנה · הבריגדה היהודית · פלמ"ח

ראו גם פקודות המבנה הארצי, ארגונים צבאיים לפני קום המדינה
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg